הבחירות לפרלמנט המצרי, המתקיימות בימים אלה, הן כנראה המסמר האחרון בארון הקבורה של הדמוקרטיה בארץ הנילוס.
הבחירות לפרלמנט המצרי, המתקיימות בימים אלה, הן כנראה המסמר האחרון בארון הקבורה של הדמוקרטיה בארץ הנילוס • כך חוסלה ההתנגדות מבית, הגנרל א-סיסי הפך לשליט עליון והתקוות הגדולות מ'האביב הערבי' התנפצו לקרקע המציאות
ביום ראשון, ה-18 באוקטובר, החל הסיבוב הראשון בבחירות לפרלמנט במצרים מאז עלה עבד אל-פתאח א-סיסי לשלטון. בפעם האחרונה שהתבקשו המצרים לבחור את נציגיהם בבית המחוקקים, היה זה זמן קצר לאחר הדחת מובארכ, בתקופה של שינוי והרגשה כי הדמוקרטיה כבר בפעולה. הבחירות היו חופשיות וניתן לומר ששיקפו במידה רבה את רצון העם. אלא שהמערכת המצרית לא הייתה מוכנה לדמוקרטיה אמיתית. הגורמים המהפכניים, הליברליים, תומכי הדמוקרטיה, היו חלשים ומפולגים, ולא הצליחו לייצר חזון מאוחד שייסחף את הציבור המצרי. ההתלהבות של כיכר תחריר לא תורגמה לכוח אלקטורלי, והגורם היחיד שנותר מאורגן מספיק כדי לזכות בתמיכה ציבורית ולגבש כוח פוליטי משמעותי היה האחים המוסלמים.
אך תנועת "האחים המוסלמים", למרות שהמשיכה לדבוק באופן רטורי במחויבותה לדמוקרטיה, הפרה את התחייבויותיה פעם אחר פעם. ניסיונה של התנועה מצד אחד לכרות ברית עם הצבא ומנגנוני הביטחון, ומצד שני לטהר את האליטה הישנה של מצרים ולהחליפה באנשי האחים המוסלמים, תוך כדי דחיקתם לשוליים של כוחות פוליטיים מתחרים, הקימו עליה לבסוף את כל אגפיה של החברה והפוליטיקה המצרית. נוסף על כך, מהר מאוד התבהר הפער בין יכולתה של התנועה לגייס כוח פוליטי ובין יכולותיה לטפל בבעיותיה של מצרים, שהלכו ונערמו. האחים המוסלמים לא הציגו שום חזון כלכלי חדש, ולמעשה התבססו במידה רבה על אותו "קפיטליזם של מקורבים" שאפיין את משטר מובארכ.
גם ניסיונותיה של ממשלת האחים המוסלמים להשיב את הסדר לרחובות התבססו על אותן שיטות דיכוי אלימות שאפיינו את המשטרים שקדמו לה. הממשלה הסתכסכה עם הבירוקרטיה, מערכת המשפט, האליטות המשפחתיות והשבטיות באזורים הכפריים ועם כוחות הביטחון. אפילו יחסיה עם מפלגת א-נור הסלפית עלו על שרטון לאחר זמן קצר. מצב זה הפך את ניהול המדינה למשימה בלתי אפשרית.
ניסוי וטעיה
לבסוף קרסה גם הברית השקטה בין האחים המוסלמים לצבא, וכאשר הציבור המתוסכל יצא לקרוא להדחתם של האחים המוסלמים מהשלטון, הצבא בראשותו של הגנרל א-סיסי התערב. בתחילת יולי 2013, הנשיא מורסי הודח והושם במעצר. מאז החלה מערכה מדממת בין שני כוחות אדירים. מצד אחד, האחים המוסלמים ותומכיהם, שסירבו לקבל את הגזרה אך נותרו מבודדים פוליטית. מהצד השני, הצבא, בגיבוי רחב מצד כוחות הביטחון, מערכת המשפט, האליטות הישנות ותומכי הסדר הישן, העיתונות והאליטה הכלכלית של מצרים. חלקים גדולים בציבור המצרי נתנו גיבוי למערכה שניהל הצבא נגד האחים המוסלמים והטרור הג'יהאדיסטי, שהלך וגאה עם הדחת מורסי. הצבא המצרי גם זכה לגיבוי חשוב מצד בעלות ברית אזוריות, ובראשן סעודיה, איחוד האמירויות וכווית, שגייסו את משאביהן החומריים כדי לאפשר לשלטון החדש מרחב נשימה כלכלי. מונרכיות שמרניות אלו צפו בחשש בשינויים שסחפו את האזור ובעליית כוחם של גורמים אסלאמיסטיים מהפכניים, ושמחו על ההזדמנות להחזיר את הגלגל לאחור, לפחות באופן חלקי.
כעבור יותר משנתיים, ניתן לקבוע בבירור כי רק צד אחד נותר עומד בקרב הענקים הזה. תנועת האחים המוסלמים הוצאה אל מחוץ לחוק והוכרזה כארגון טרור. הנהגתה נשלחה אל בתי הכלא יחד עם אלפים מפעילי התנועה ותומכיה, ואלפים נהרגו בעימותים אלימים עם כוחות הביטחון. יתר ההנהגה מצאה מקלט בתורכיה, קטר, מלזיה, ומדינות אחרות. גם נכסיה של התנועה במצרים הוחרמו. ההפגנות של תומכי מורסי כנגד המשטר המצרי הלכו ודעכו בשנתיים האחרונות לאחר שנאסרו בחוק. הכישלון המתמשך אל מול התחזקותו של משטר א-סיסי הביא לפילוג קשה בתוך התנועה וכיום תנועת "האחים" המצרית היא צל חיוור של התנועה שרבים ראו בה רק לפני שנים אחדות את המנהיגה העתידית של מצרים.
הבחירות המתקיימות בימים אלה יסתיימו רק בחודש דצמבר, אז אמורה להתחיל כהונתו החדשה של הפרלמנט המצרי, שלא כונס מאז פוזר על-ידי בית המשפט העליון ב-2012. בניגוד לבחירות האחרונות לפרלמנט, שעוררו עניין רב וזכו לשיעור השתתפות גבוה במיוחד במונחים מצרים (כ-62 אחוז), מערכת הבחירות הקרובה מתקבלת במצרים באדישות מנומנמת. מעטים במצרים עדיין מאמינים ששינוי דמוקרטי יכול להתרחש במצרים במציאות הנוכחית, ורבים אף לא מאמינים כי שינוי כזה יכול לתת מענה לבעיותיה הרבות של ארץ הנילוס.
חותמת גומי
אחת הסיבות לכך היא שהכוחות הדמוקרטיים, אלו ששמחו להיפטר משלטון האחים המוסלמים, גילו מהר מאוד כי הם אינם חלק מהתוכנית החדשה ביום שאחרי "האחים". תנועות האופוזיציה שהעזו לערער על סמכותו של א-סיסי למשול במדינה, או על הדרכים שנקט משטרו במאבק בטרור ובאסלאם הפוליטי, הוצאו מחוץ לחוק, ורבים מפעיליהן נעצרו. הבולטת שבהן היא תנועת 6 אפריל, תנועת שמאל ליברלית שהייתה ממובילות המחאה נגד שלטון מובארכ ב-2011.
מערכת הבחירות הנוכחית, אם כן, היא המסמר האחרון בארון הקבורה של הניסוי הדמוקרטי במצרים. לכאורה, הבחירות לפרלמנט הן השלב השלישי ב"מפת הדרכים" הפוליטית שהציג המשטר המצרי לאחר הדחת מורסי, שכללה ניסוח ואישור של חוקה חדשה ובחירות לנשיאות, בהן ניצח א-סיסי ברוב גורף. בפועל, מאז נבחר הגנרל לשעבר כנשיא ביוני 2014, הקפיד משטרו של א-סיסי להנדס את התהליך באופן שייצר פרלמנט שמשמר את הסדר הישן וישמש חותמת גומי למדיניותו של הנשיא.
בהיעדרו כוח פוליטי משמעותי, ערב רב של מפלגות פוליטיות בעלות אג'נדה שונה מתמודדות בבחירות אלו. אף אחת מאותן מפלגות אינה זוכה לתמיכה ציבורית ניכרת ורבים מהמתמודדים הם למעשה פוליטיקאים שכיהנו בתפקידים שונים תחת מובארכ. אותן מפלגות יזכו להתמודד על 20 אחוזים בלבד מהמושבים בפרלמנט. 75 האחוזים הנותרים שמורים למועמדים עצמאיים שייבחרו במחוזות השונים, ועוד 5 אחוזים במינוי ישיר של הנשיא. בבחירות מהסוג הזה, היתרון הבולט יהיה של אנשי אליטה מקומיים בעלי קשרים לראשי שבטים ומשפחות בעלות השפעה ברמה המקומית – ושל בכירים לשעבר במנגנוני הביטחון. וכמובן שהכסף מדבר. אנשי עסקים שיכלו להרשות לעצמם קמפיין בחירות אפקטיבי, קניית קולות וחלוקת מזון והטבות לנזקקים לקראת עיד אל-אדחא, ייהנו גם הם מיתרון מובהק, בעיקר באזורים העירוניים. הפרלמנט שייוולד כתוצאה משיטה זו, יהיה מסורס מבחינת יכולתו לאתגר את סדר היום של הנשיא א-סיסי וחבריו יהיו כנראה עסוקים בלקדם אינטרסים מקומיים יותר מאשר לקדם אג'נדה לאומית למצרים.
ההנחה הרווחת במצרים היא כי הנשיא א-סיסי אינו מעוניין למשול לצדו של פרלמנט וכי הוא אינו סומך על הפוליטיקאים, אותם הוא רואה כמושחתים ואינטרסנטים אשר טובת המדינה אינה עומדת לנגד עיניהם. עניין נוסף שמדאיג את הנשיא הן הסמכויות הנרחבות שמעניקה החוקה החדשה לפרלמנט, הכוללות גם את הסמכות לא לאשר את הקבינט שנבחר על ידי הנשיא ואף להביע אי-אמון בנשיא עצמו. בחודש שעבר א-סיסי אף הצהיר כי "על אף שהחוקה נכתבה עם כוונות טובות, כוונות טובות אינן מספיקות כדי למשול במדינה כמו מצרים". רבים מתומכיו של א-סיסי, לא רואים גם הם את הצורך לכונן פרלמנט, וסומכים על הנשיא הפופולרי יותר מאשר על חבורת פוליטיקאים ואנשי עסקים. לשיטתם, החזרת היציבות הביטחונית והכלכלית למצרים חשובה יותר בעת הנוכחית מרעיונות נשגבים של דמוקרטיה, והצבא הוא הגורם היחיד שהוכיח את יכולתו להניע את המדינה לעבר יעדים אלו.
מראית עין של דמוקרטיה
גם לאחר שייבחר הפרלמנט, ישנו סיכוי לא מבוטל שהוא יפוזר שוב על ידי בית המשפט. בתחילת מרץ האחרון דחה בית המשפט את הבחירות שהיו אמורות להתקיים שבועות מספר לאחר מכן בטענה שחוק הבחירות, שנוסח על-ידי משטר א-סיסי, אינו עומד בקנה אחד עם החוקה המצרית, שנוסחה גם היא על ידי ועדה שמונתה על ידי המשטר הנוכחי ב 2014. תיקון לחוק שהועבר על ידי הנשיא א-סיסי לאחרונה מאפשר לבית המשפט לדון בתביעות כנגד החוקתיות של הפרלמנט גם לאחר שנבחר, מה שיאפשר חזרה על התסריט של פיזור הפרלמנט ב 2012. נראה כי על אף הסיכוי הקלוש שהפרלמנט יהווה איזשהו כוח נגדי למשטר, א-סיסי, שהתרגל למשול במדינה כמפקד המנחית פקודות ומוציא צווים, מעדיף לשמור לעצמו רשת ביטחון לעתיד.
למרות כל אלו, המשטר המצרי רוצה לראות את האזרחים מגיעים לקלפי במספרים גדולים, ולו רק על מנת להתפאר בפני בעלות בריתו במערב בהתפתחותה של הדמוקרטיה המצרית. היכולת להציג אחוזי הצבעה גבוהים חשובה גם כראיה ללגיטימיות של משטר א-סיסי בתוך מצרים. אך המצרים בינתיים מתעניינים יותר בעניינים אחרים, כגון המאבק בטרור, התפשטות דאע"ש, ההתרחשויות בסוריה, לוב, ועיראק ובענייני הפלסטינים וישראל. חלום הדמוקרטיה, או מה שנשאר ממנו, יחכה לימים אחרים.
____________
ארז שטרים הוא מנהל האתר מגזין המזרח הקרוב.
אני מסכימה באופן כללי עם הבחירה בדמוקרטיה כשיטת הממשל הפחות גרועה מכל האחרות.
עם זאת, זו לא בהכרח השיטה הטובה ביותר במצב של לחימה בכוחות אנטי דמוקרטיים חזקים.
האחים המוסלמים וארגוני הטרור של דאעש הפועלים במצרים הם חזקים בכדי להילחם בהם באמצעים דמוקרטיים . יתכן ועדיף למצרים להיות סמי-דמוקרטית י כמו שהייתה למעשה ישראל בתקופת בן גוריון, ולהפוך ליותר דמוקרתית לאחר תום מצב החירום
גם בישראל עונש קולקטיבי של הריסת בתים אינו בדיוק דמוקרטי אבל כנראה יעיל.
השאלה האם לבחור בדמוקרטיה או ביעילות אמורה להיות פונקציה של חומרת המצב. במצרים המצב כנראה מאוד חמור. ארגוני הטרור האיסלמיסטים אינם דמוקרטיים ואינם מוסרים.