הקיבוצים לא העריצו את סטאלין, בני-עקיבא חגגו את רצח רבין, ובן-גוריון ראה בו מזכיר אישי. אמנון לורד קרא את ספרו של זאב צחור והתקשה למצוא בו אמת
"אלטלנה היא פרשת פולחן החוזרת ותופסת כותרות אחת לכמה שנים. בפעם הקודמת היא נזכרה בקשר לרצח רבין. חוגים ממחנהו של הרוצח 'גילו' שרבין פיקד על הריגת ניצולי אלטלנה הבוערת שקפצו למים מול חוף תל-אביב, דבר שלא היה ולא נברא. רבין לא היה שותף לשום תפקיד בפרשת אלטלנה". קטע העיתונות הזה לקוח מטור של פרופ' זאב צחור בידיעות אחרונות, תחת הכותרת 'למרות רצח ארלוזורוב'.
אלא שיצחק רבין בסיפרו האוטוביוגרפי פנקס שירות, כותב בפרק 17 שכותרתו 'מנחם בגין מקבל את ראשות הממשלה', את הדברים הבאים: "מצאתי את עצמי שבוי בזכרונות. לפני 29 שנים פחות יום, ב-22 ביוני 1948, לא היה זה אלא צירוף נסיבות מקרי שבגללו הוטל עלי לפקד על כוח של הפלמ"ח בקרב הטרגי נגד אניית האצ"ל אלטלנה".
ואם הסילוף הזה זועק מטור קצר בידיעות, על אחת כמה וכמה כשמדובר בספר אוטוביוגרפי שלם של צחור. לרוב אמנם קשה לשים את האצבע על הדבר שמייצר תחושה מתמדת של חוסר אמינות בקריאת ספרות תיעודית או אוטוביוגרפית, אבל בספרו החדש של צחור, היינו התקומה (שם הספר מנסה לרכוב על נוסחת שם ספרה של יעל נאמן, היינו העתיד), אותו סוג של סילופים ודברי הבל מופרכים מופיע בשפע, וכאן מקור התחושה ברורה למדי.
למעשה, הדבר בולט עד כדי כך שהקורא לא יכול שלא לתהות: ומה לגבי קטעים אינטימיים מחיי משפחתו? מה לגבי דברים שצחור כתב לכאורה בגילוי לב על הסביבה המשפחתית הבית"רית שלו בתקופה של מלחמת העצמאות? תחושת חוסר האמינות הטרידה אותי גם במקרים שבהם אני לא יכול לדעת על קיומה של כל גירסה אחרת.
צחור מספר על תשוקתו המהפכנית שגרמה לעזיבת בית הוריו בנתניה ולהליכה מתוך החלטה אישית פתאומית לקיבוץ רמת הכובש בגיל 14. משהו דומה למעשהו של עמוס עוז שהלך לבדו לחולדה והשאיר את משפחתו בירושלים. "אני מרדתי בהם (בהוריו) מתוך כמיהה למשהו שהוא נשגב מהנורמלי", כותב צחור. וזה מוליך אותו לדיון במהפכנות וברדיקליזם של "הקיבוץ". לדבריו, הם לא דיברו על מהפיכה ולא על "עולם המחר" ברמת הכובש. "הסיפורים שהסתובבו בארץ על תמונות סטלין בחדר האוכל בקיבוץ אינם נכונים", הוא קובע בהקשר הזה. הנה. עוד קביעה, נטולת בסיס. די לי באמירה של צלם הקולנוע המנוח גדי דנציג בן קיבוץ שריד על כך שסטלין היה כמו טוטם במרכז חצר המשק, כדי לדעת שיש באמירה של צחור גניבת דעת. מי יכול לבדוק בדיוק אם היתה תמונה של סטלין בכמה קיבוצים? אבל יש הרבה עדויות על תמונות סטלין בבתי הילדים. אמרה לי בת קיבוץ עין חרוד, שבצד הפנימי של הלוח שכיסה על המגירה של נערים בבית הספר היתה מודבקת תמונת סטלין, ממש כמו שפעם הדביקו ילדים את צילומי אביב גפן או יעל בר-זהר כשהיתה אלילת נוער. ואפרופו גפן, בהמשך צחור מזכיר את אביב גפן שטבע את הביטוי "דור מזוין", והוא מתאר את עצמו ואת אבי אביב, יונתן גפן, כבני אותו דור. מצטער, במושגים שלי מי שנולד ב-1941 (צחור) ומי שנולד ב-1948 (יונתן גפן) אינם בני אותו דור.
מזכירו של בו-גוריון?
וכך מכשיל צחור את כתיבתו מאפיזודה לאפיזודה. תחושת חוסר האמינות מעלה את הספק הגדול ביותר בנושא הקשר שלו לדוד בן-גוריון בשנות חייו האחרונות. האם באמת היה "מזכירו" האישי של בן-גוריון החל מקיץ 1970?
צחור טורח להביא ציטוט מיומנו של בן-גוריון כדי להוכיח שאכן היה "מזכירו": "את התואר מזכיר הדביק לי בן-גוריון ב-31 ביולי 1970… 'המזכיר שלי זאב צחור (יליד הארץ, אבא צ'כי) החל לעבוד אצלי ועבד עד שעה 4 אחה"צ. הוא העתיק 10 עמודים ואני 14". צחור מציין שלתואר נלוותה יוקרה רבה ו"יצחק נבון נעשה מכוחו נשיא".
ובכן, בנושא הזה יש אנשים שהיו קרובים מאוד לבן-גוריון בכל העשור האחרון לחייו, והם חשים צורך חיוני להבהיר שההתקשטות הזאת של צחור בתואר מזכירו של בן-גוריון היא חסרת בסיס. "צחור לא היה מעז להגיד את מה שאמר כשחיים ישראלי היה בחיים. הוא היה מגיב על זה בצורה מאוד קיצונית", אומר אדם שהיה קרוב לבן-גוריון גם מתוקף תפקידו וגם מתוקף קשר ידידות שנקשר בין הזקן לבינו בשנותיו האחרונות. לדבריו, הטענה שצחור היה מזכירו של בן-גוריון איננה נכונה (והאיש השתמש בביטוי הרבה יותר קשה). לטענת האיש מסביבתו של בן-גוריון, הזקן אמנם נעזר בצחור תקופה מסוימת כעוזר מחקר – וכך גם צחור מגדיר את פועלו – אך התקופה לא ארכה יותר משלושה חודשים, מקסימום חמישה. בסופם, בן-גוריון לא רצה יותר בקירבתו של צחור.
בספרו יוצר צחור את הרושם שבכל שלוש שנות חייו האחרונות של הזקן, מ-70' ועד מותו בדצמבר 1973 מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים, הוא היה מזכירו של בן-גוריון ונהנה גם מיחסי קירבה ואמון איתו. פרק שלם בספר מוקדש לבן-גוריון, ולמעשה, נראה שצחור ניכס לעצמו את בן-גוריון כסעיף מרכזי ברזומה שלו. זה פשוט התאים לנישה שתפס במרחב החברתי-פוליטי של תנועת העבודה, שכאנשי אקדמיה לא מעטים הוא מתפקד בממשק שבין העסקנות התנועתית, המעשה החלוצי והאקדמיה. אם יצחק נבון הגיע על הכרטיס הזה לבית הנשיא, זאב צחור הגיע קצת יותר נמוך – אבל בכל זאת הגיע. הוא מזוהה כמי ששידרג את מעמדה של מכללת ספיר בנגב המערבי וכמי שכתב לא מעט ספרים (שאיש אינו זוכרם), מלבד ספר אחד בולט והוא הביוגרפיה על מנהיג השומר הצעיר יעקב חזן.
אבל צחור מעלה נקודה מסוימת לגבי בן-גוריון וסביבתו בתקופת הפרישה שלו, שאי אפשר להתעלם ממנה. "תחושת התסכול שליוותה אותי בעבודתי איתו נבעה מבחישת הפוליטיקאים מקרן הנגב", כותב צחור. "הם לא רצו שבמחיצתו של בן-גוריון יימצא מישהו שאיננו נמנה על קבוצת הנאמנות הסגורה שלהם… הם קבעו מי יבקר אותו וסיננו את מי שלא רצו שידבר איתו. גם המידע התקשורתי הגיע אליו באמצעותם. הוא ידע מה שהם רצו שיידע. היו דברים שהועלמו ממנו". צחור יודע לציין את הגורמים ליחסם המסויג כלפיו כמו גם החשדות נגדו.
בעניין הזה אני דווקא נוטה להאמין לו. משום שדבריו מצטלבים לי עם עדות של איש מחקר רציני ביותר, שאיננו חשוד בדעותיו הפוליטיות של צחור, שפגש פעם או פעמיים באותן שנים את בן-גוריון בשדה בוקר. האיש טען שזה נראה כאילו גורמים מסוימים מחזיקים את בן-גוריון "אינקומוניקדו" – הוא השתמש במינוח בספרדית. דהיינו, מבודד שלא לומר ממש "נעדר".
אבל העדות הזאת של צחור על המעגל שהקיף את בן-גוריון מחסלת את טענתו שלו להיותו "מזכירו" הנהנה מקרבה אישית. עם כל יחסה המסויג של "החצר" הבן-גוריונית, הרי ברור שהם לא היו מאפשרים לצחור לשהות במחיצתו יותר מחודשים ספורים. כך שבנקודה זו עולה מצב מוזר: התמונה הכללית שמציג צחור – שקרית; כך גם מעידים אישים שהיו בקירבתו של בן-גוריון. אך דבריו לגבי המסדר שתחזק את בן-גוריון בשנותיו האחרונות הם ככל הנראה אמיתיים. והנה מרשם לחוסר האמינות בכתיבתו של צחור.
כדי להבין במה מדובר הייתי ממליץ לקרוא את ספר זכרונותיו הנפלא של דולק הורוביץ, מי שהיה נגיד בנק ישראל הראשון, 'האתמול שלי'. הסמכותיות שבה הוא כותב שזורה בגילוי הלב ובפירוט העובדתי, ואפשר להסתמך על התכנים בספר כעדות מהימנה לחלוטין – במגבלות העדות של צד אחד בסיפור. אצל צחור לעומת זאת, אתה לא יודע אפילו אם להאמין לו כאשר הוא כותב כי הוא וחברתו רבקה רצו להתחתן בחיפזון ועוד לא היו בני 20. לפי מקורות שונים האיש היה ב-1962 כבר בן 21…
בני-עקיבא חוגגים את רצח רבין?
אבל אחד הקטעים שמעוררים את הפקפוקים הכי קשים בספרו, עוסק ב"איפה היית כשרבין נרצח". צחור היה בבית החולים סורוקה בבאר-שבע, ונחשו מה: הוא מדווח כי "נשמעו קריאות שמחה מכיוון הלובי… ראיתי נערים ונערות צוהלים 'ירו בבוגד, ירו בבוגד!'… הנערים הרימו כוסית מיין ההבדלה ואמרו בדבקות 'אמן'… היו רבים שהצטרפו לנערים, רקדו הורה במעגלים נפרדים לנשים ולגברים וחגגו את הרצח". השבת יוצאת בתחילת נובמבר מעט אחרי 17:00. כשהחלו להגיע הידיעות על הרצח זה כבר היה בסביבות 22:00, שעת ערב מאוחרת, ולבסוף הידיעה המרה על מותו של רבין הגיעה סמוך לשעה 23:00 בלילה. יין הבדלה בשעה כזאת? ריקודים בלובי של בית חולים? עדות חסרת כל תוקף לגבי נערי בני-עקיבא.
ממש כמו מה שהוא כותב על "המנהיגים שעמדו בכיכר ציון בירושלים מול תמונת ענק של רבין בלבוש ערפאת, מתבוננים בארון המתים". התמונה היתה של רבין במדי אס-אס והיא היתה בגודל של כ-40 ס"מ, אך כתב הטלויזיה עשה עליה זום והבליט אותה. גם ארון המתים גויס על-ידי צחור מהפגנה אחרת.
כל זה מאפיין את התפתחות הספר, שמתקדם תוך כתיבה יחסית מרתקת ובלבד שצחור כותב על ילדותו ונעוריו ברמת הכובש ולאחר מכן בצה"ל. אך מנקודה זו והלאה הוא מתדרדר לכתיבה מנקודת מבטו של האדם הפוליטי, כפי שהוא היום: איש שמאל פוסט-ציוני, שבנו סרבן שירות בשטחים ונאבק לקבל דרכון צ'כי או לחלופין שוודי. החשיבות של החלקים האחרונים בספר היא בחשיפת מגבלותיו האינטלקטואליות של מי שנחשב לאחד האינטלקטואלים המרכזיים בשמאל בדור האחרון.
אינטלקטואליזם שמאלני
צחור, אם כבר הזכרנו את הזירה האינטלקטואלית, מסביר שזה אך טבעי שהאוניברסיטאות הן מעוז של השמאל. "האוניברסליזם בעומק מהותו הרעיונית, בדומה לאינטרנציונליזם ולקוסמופוליטיות, הוא מגרשו של השמאל… הימין בארץ ובעולם מדגיש את הפרטיקולרי, הייחודי לעם, כל עם… השמאל מעוניין בכמה שיותר בוגרי אוניברסיטאות האמונים על דרכי חשיבה אקדמית, שמהותה האינטלקטואלית היא טיפוח הספקנות", כותב צחור, ומתעלם מהשלטת קו מחשבתי פוליטי אחיד בחוגים רבים באוניברסיטאות ובדיכוי חופש הביטוי באמצעות האופנות המשתנות מדי יום של הפוליטיקלי-קורקט.
צחור למשל, מחסל באחת הוגים עם נטייה לשמרנות כמו ג'ורג' אורוול, שאמנם לא היה שמרן במלוא מובן המילה, אך היה ביקורתי וספקן כלפי הקו שמשליט השמאל. כך גם פרידריך האייק, קרל פופר, מייקל אוקשוט ואחרים. הם לא היו ימנים ולא לאומנים, אלא רק סירבו לנהות אחרי קו מפלגתי "אוניברסלי" שכלל איננו ספקני, כטענת צחור, אלא הוא נוקשה כמיטת סדום של ערכי שוויון. אך בהצבת הדברים בצורה זו, צחור מסגיר את תבנית נוף מחשבתו. החלוקה של ימין ושמאל באקדמיה מקורה בפוליטיקה המרקסיסטית או הסוציאליסטית. הביקורתיות היא תמיד חד-כיוונית, ומשקפת את התהליך המפורר שהחל באוניברסיטאות האמריקניות מאז היגרו בכירי אסכולת פרנקפורט (מרקוזה, אדורנו) לאמריקה ומאז פורסמו בתחילת שנות ה-60 כתביו של אנתוניו גראמשי, חברו ושותפו של ולדימיר איליץ' לנין.
תהליכי הפירוק שהתרחשו באקדמיה האמריקנית משתקפים כיום באקדמיה הישראלית. הם משתקפים בדלדול הרוח באליטה האקדמית הישראלית, שצחור הוא נציגה האותנטי.
אם בכל זאת כדאי לקרוא את 'היינו התקומה', זה בגלל העדות המעניינת על ההוויה הישראלית התנועתית והצבאית בישראל של שנות ה-50. היתה זו תקופה רצופת אסונות מזעזעים, כאשר כמעט כל מחזור טירונות או קורס מ"כים היה מסתיים בהרוגים או מתאבדים. כך צחור מתאר תאונת צניחה מחרידה שאירעה דווקא במפגן ראווה שנועד למשוך את הנוער. זו אותה תאונת צניחה המתוארת באחד מסיפוריו הראשונים של עמוס עוז.
למקרא ההפשטות וההכללות שהספר מלא בהן, הקורא עשוי גם להתמלא בחמלה לכותב. ריבונו של עולם, האיש היה עסוק בוויכוחים עם טבנקין בזמן שהביטלס הוציאו את סרג'נט פפר והאלבום הלבן. הוא חשב משך עשרות שנים שהוא ישן עם זוגתו במיטה של 120 ס"מ, עד שיום אחד התברר שהמיטה הזוגית שלו היא ברוחב מטר בלבד.
היינו התקומה (237 עמודים), זאב צחור, הוצאת הקיבוץ המאוחד.
אמנון לורד מתנסח בעדינות יתר. הטקסט על בני עקיבא הוא הרבה יותר משקר גס וקל להפרכה. מדובר בפמפלט אנטישמי קלסי. קשה להאמין שהחרפה הזאת עברה מתחת לרדאר ללא תביעת דיבה או העמדה לדין
בראיון ל'מקור ראשון' טען צחור שהימין מלא בנוסטלגיה, בעוד השמאל ביקורתי.
הספר מוכיח שצחור מלא בנוסטלגיה, והוא אכן מלא ביקורת (המבוססת על טענות מופרכות) כלפי הימין.
בגין אוים ע'י אחד מבכירי מפאי "אנחנו אלו שכותבים את ההיסטוריה. אנחנו יכולים להתחיל במלחמת אחים . ואנחנו נספר לכולם שאתה התחלת את. מלחמה". זאב צחור מנסה לשפץ את ההיסטוריה בתקופה בה כבר אין לו מונופול על כתיבת ההיסטוריה
מזכיר את הלכסיקון המופלא של האוניברסיטה שלו על הסופרים והמשוררים הישראליים. משום מה הם 'שכחו' להוסיף עת נעמי שמר ליד עשרות סופרים ומשוררים שאף אחד לא שמע עליהם
בביקורתו על ספרי "היינו התקומה" נוקט אמנון לורד בדיוק באותן הטעיות בהן הוא מאשים אותי לשווא. הנה כמה דוגמאות:
– אני הוא הכותב בספר שלמרות שבן גוריון הגדיר אותי כמזכירו, למעשה לא הייתי מזכירו. בניגוד לכתוב העליתי בפני חיים ישראלי את השוני בין עוזר מחקר (זה מה שעשיתי) לבין מזכיר
– לא כתבתי שאלו שחגגו בבי'ח סורוקה את רצח רבין היו מבני עקיבא. הם לא היו מבני עקיבא. וכן, היה שם יין שנאסף לאחר ההבדלה.
– קרוב לוודאי שהיו נערים בקיבוץ שהחזיקו במגרתם תמונה של סטלין. ככתוב בספר לא הייתה תמונה בחדר האוכל.
-בביקורת יש יותר ציטוטים של מקורות בעילום שם מאשר בכל ספרי. טענותיו המתייגות אותי שרירותיות: ככתוב בספר, אינני ומעולם לא הייתי חבר באף מפלגה.
-הקביעה שאני "מחסל באחת" הוגים כמו אורוול וכ' מוזרה במיוחד, תלמידי יעידו שאורוול הוא דוגמה מנחה בקורסים שלי הנוגעים לשורשי תרבות המערב.
– לא הבנתי מדוע הוויכוח שהוא מייחס לי עם טבנקין (לא היה ויכוח) אמור למלא אלי חמלה. ניחא.
זאב צחור
בדקתי בגוגל סקולר. האיש בולט שם בחוסר נוכחות בולט.
חגי סגל בטורו במקורראשון הביא גם הוא כמה סילופים היסטורים נוספיםשל צחור. פשוט מביך.