מי גוזר את הקופון על הפנסיות שלנו?

מערכת הפנסיות אמנם התחילה בשוק הפרטי כיוזמה של מעסיקים לתמרוץ העובדים, אך מאז זרמו מים רבים בנהר והפנסיות הפכו ל"מוצר צריכה בסיסי" שהמדינה חייבת לדאוג לו • וכמו כמעט בכל תחום אחר: היכן שהמדינה מתערבת בשוק, ציבור האזרחים מפסיד • כך גוזרות חברות הביטוח קופון על חשבון החוסכים, בחסות המדינה

רבים יסכימו עם הקביעה שמדינה צריכה לדאוג לאזרחיה. אולם על מידת הדאגה ואחריותה של המדינה להיבטים השונים של חיי האזרחים שוררת מחלוקת. המדינה אמורה לספק רק ביטחון? מה בנוגע לתשתיות? בריאות? חינוך? ככל שחולף הזמן, נראה שמנגנון המדינה מנסה לדאוג לנו יותר ויותר במקום שאנחנו נדאג לעצמנו. וכרגיל, היא לא עושה את זה בצורה הטובה ביותר.

איך התחילו הפנסיות?

רעיון הפנסיה עלה לראשונה כהטבה לעובדי מדינה כדי להבטיח כוח עבודה איכותי ורציף. זכאות לפנסיה מטעם חברת מסילות הרכבת בארצות-הברית באמצע המאה ה-19, ניתנה לאחר יותר מעשרים שנות עבודה בחברה. כך חברת הרכבות בארצות-הברית יכלה לסמוך על רציפות כוח העבודה שלה, ולהשלים את פריסת המסילות במדינה תוך פרק זמן מוגדר. חברות מסחריות אחרות שזיהו את התמריץ שיוצרת הטבת הפנסיה, החלו גם הן להציע פנסיה לעובדיהן בצורה וולנטרית, מתוך רצון למשוך כוח עבודה מיומן ואיכותי. גם חברות אלו התנו את הזכאות לפנסיה באורך תקופת העבודה בחברה. במידה שפועל נפצע לפני שהשלים את תקופת הזכאות, הוא היה מאבד את הזכאות לפנסיה.

הבסיס של רעיון הפנסיה לא היה 'סוציאלי' אפוא, אלא לגמרי תועלתני. במקום להציע שכר עבודה גבוה, העדיפו החברות לתמרץ את העובדים להישאר בחברה תוך התחייבות לתשלום עתידי.

הראשון לייסד פנסיה כפתרון סוציאלי היה אוטו פון-ביסמארק בשנת 1889 בגרמניה. פנסיה זו ניתנה לעובדי מדינה שפרשו בגיל מבוגר, כאשר כספי הפנסיה מומנו מהפרשות העובדים עצמם ומתקציב המדינה. בסוף המאה ה-19 תוחלת החיים לא הייתה גבוהה, ולכן ניתן היה להבטיח קצבה לכל החיים. כך הצליח ביסמארק להשקיט קולות 'סוציאליסטיים' בלי לשלם מחיר גבוה.

משבר הפנסיות

בישראל ידעו קרנות הפנסיה עליות ומורדות. בעיקר מורדות. בשנות ה-50 ועדי העובדים החזקים בהסתדרות השיגו תנאים מפליגים לתוכניות הפנסיה. התפיסה של קרנות הפנסיה באותה תקופה הייתה דומה לתפיסה של 'הונאת פונזי'. העובדים הנוכחיים יממנו את תנאי הפרישה של העובדים הפורשים, ואילו העובדים העתידיים יממנו בעתיד את תנאי הפרישה של העובדים הנוכחיים. אולם, התארכות תוחלת החיים מצד אחד ושחיתויות שונות מצד שני, יצרו כאוס פיננסי שהוביל בסופו של דבר להלאמת החברות ולהתחייבויות ענק של עשרות מליארדי שקלים מצד המדינה. מה שכונה 'משבר הפנסיות'.

מאז משבר הפנסיות מנסה המדינה למצוא את המודל הנכון בתוך השוק המורכב והבעייתי של החסכונות הללו. מדובר באתגר לא פשוט, שלוקח בחשבון שלל גורמים ופרמטרים שחלקם כלל לא ניתנים לחיזוי (תוחלת החיים בעתיד למשל, שיעור התשואות על הכסף, ועוד) ולכן הם מבוססים על השערות – שחלקן יתבררו כשגויות. מצב זה הביא את המדינה לבצע בשנים האחרונות שינויים תכופים בחוקים, בתקנות ובהוראות של הפנסיה. וכמו בכל נושא, גם כאן יש גופים בעלי עניין, שמושכים את המערכת הפוליטית לכיוונים שונים.

כך הגענו לשיטה של 'פנסיית חובה'. אם עד לאותה תקנה הענקת פנסיה הייתה עניין בין העובד למעסיק כחלק מהתנאים והשכר – עניינים בהם התערבות המדינה אמורה להיות מועטה – מרגע שנקבעה 'פנסיית החובה', החיסכון כבר אינו וולנטרי אלא הפך חובה על המעסיק והעובד כאחד להפריש אחוז מסוים מהשכר לטובתו.

צריך להודות שיש בכך הגיון כלכלי. מי שלא יפריש היום לפנסיה, עלול להיות נטל על המדינה בערוב ימיו. למדינה יש גבול ליכולת ההשקעה בקצבאות זיקנה, ולכן על העובדים לדאוג לעצמם.

מי נפגע מהפנסיה?

אולם, בדומה לחקיקות חברתיות רבות, גם התערבות ממשלתית זו יוצרת מצב שהאזרח נדרש למחיר גבוה בהרבה מהתמורה.

ראשית, החובה המוטלת על המעסיק מייקרת את עלות העובד. ככל שעלות העובדים יקרה יותר, פחות משתלם להעסיק אותם – דבר שגורם לעלייה באבטלה. בנוסף, הטענה כי השכר בישראל לא עלה משמעותית בשנים האחרונות מושמעת לא פעם על רקע המחאות החברתיות. אולם עלות העסקת העובדים התייקרה, שכן חל גידול בהפרשות המעסיק לביטוח לאומי, בחיוב להפרשה לפנסיה, ועוד. וכשהמעסיק נאלץ לשלם סכומים גבוהים מעבר לשכרו של העובד, ברור שקשה להעלות את שכרו הישיר של העובד. גם החובה המוטלת על העובדים להפריש יוצרת צמצום נוסף בהכנסתם.

אך התערבות המדינה לא מסתיימת בחובה להפריש לפנסיה, אלא גם קובעת באיזו דרך על העובד להפריש. החוק לא מאפשר בחירה היכן להשקיע, אלא חובת העובד לבחור חברת ביטוח רשמית שתעשה זאת עבורו. חברות הביטוח כמובן מרוויחות מכך: ציבור העובדים הגדול מוכרח לפי חוק להעביר לניהולן בכל חודש את כספי הפנסיה והפיצויים, והקופון שהן גוזרות עצום. החברות גובות אחוזים ניכרים מכל הפקדה ואחוז שנתי מסויים מהקרן של הכספים שנצברו, והתשלומים הללו אינם תלויים בהצלחת ההשקעה שלהן. גם בשנים שבהן מנהלי הפנסיות השיגו תשואה שלילית עבור ציבור החוסכים, הם עדיין גבו מהם את סכומי הכסף הקבועים.

למעשה, התשלום לחברות הביטוח מגיע על חשבון כספי החיסכון ומקטין את הפנסיה העתידית, אך שיטה זו גם מגבילה את אפיקי ההשקעה האפשריים. המדינה לא סומכת על העובדים שיחסכו בעצמם ולכן מכריחה אותם להפריש, והיא גם לא סומכת עליהם שידעו לאן להפריש וכיצד לנהל את החיסכון, ומאלצת אותם לשלם סכומים ניכרים לחברות השקעה מעטות. כך יכולת המיקוח והרווח של ציבור החוסכים נפגעת. התעקשות המדינה הייתה מובנת לו היה מוכח שלאורך זמן התשואה בקרנות הפנסיה גבוהה מאפיקי השקעה אחרים, אך לא זה המצב. בשנים האחרונות נשחקו פנסיות רבות של אזרחים, עקב הסדרי חוב שפגעו לעתים בקרן החסכון ממש. חברות שלא בחרנו בהן איבדו את כספינו בשם אחריות המדינה לחסוך עבורנו.

על רגולציה ולובינג

רגולציה מהווה קרקע פוריה לקידום אינטרסים זרים, וגופים גדולים יודעים לנצל אותה עבור צרכיהם תוך לחץ ולובינג על המחוקקים ועל הפקידים המפקחים. דוגמה טובה לכך נמצאת בתיקון החקיקה לפנסיה המוצע בימים אלה. הצעה זו באה לשנות נוהג קיים בו חברות הביטוח מספקות למעסיקים שירותי תפעול של הפנסיה (חישוב סכום ההפרשה, הפקדת הכספים בפועל וכו'), ובתמורה הן "מייעצות חינם" לעובדים בנושא הפנסיה – מתוך שאיפה שהעובדים יבחרו בהן להיות החברה המבטחת.

כיום זכאי העובד לבחור בכל חברה שירצה לניהול הפנסיה. כעת, ההצעה החדשה באה לפצל את הניהול הבירוקרטי התפעולי של הפנסיה – עבור המעסיקים, משיווק הפנסיה – עבור העובדים. לפי ההצעה, כל חברת ביטוח המבטחת עובד במקום עבודה מסויים, לא תוכל לתת למעסיקו גם שירותי תפעול. ההגיון מאחורי הצעה זו הוא שכך מקטינים את הלחץ על העובד לבחור בחברת ביטוח מסויימת רק בגלל שיקולים של המעביד. לכאורה זה נשמע טוב, אולם משמעות ההצעה היא ייקור נוסף בעלויות העובד. מעתה ייאלץ המעביד לשלם לחברה חיצונית שתעשה את הנדרש לתפעול הפנסיות או להקצות עובד איש צוות לכך – דבר שיוסיף עלויות לעסק. בנוסף, תיווצר באופן מלאכותי פגיעה בסנכרון של ההפקדות עם קרן הפנסיה, ובמקום שחברה אחת תתעסק בעניין שתי חברות יאלצו לתאם ביניהן את ההפקדות.

מי מרוויח מההצעה הזו? חברות ביטוח שלא מעוניינות להעניק שירותי תפעול למעסיקים אך התחרות מכריחה אותן לכך, וכן חברות שמעכשיו יציעו שירותי תפעול לפנסיה בתשלום. סביר להניח שהצעה זו מקודמת בלחץ של גורמים אלו. מנגד, לשכת סוכני הביטוח המתנגדת לרעיון, מעוניינת למנוע ממבוטחים להתקשר ישירות עם קרנות הפנסיה ובכך לחסוך את עמלת הסוכן. ביום שבו ללשכת סוכני הביטוח יהיה לובינג מספיק חזק גם היא תוכל לכפות את דעתה.

זוהי אפוא דוגמא נוספת לחקיקה חברתית שאולי מלאה ברצון טוב, אך בפועל יוצרת מצב שהחוסכים חוסכים פחות וקרנות הפנסיה מרוויחות יותר.