ואז החלטתי לפתוח עסק קטן

מה קורה כשיוזמה אישית וכישרון נתקלים בקיר הברזל של הביורוקרטיה הישראלית? • אורי מלמד, קונדיטור מומחה ומבקר מסעדות, החליט לפתוח עסק חלבי קטן משלו, וגילה בדרך הקשה • טור אישי לכבוד יום העסקים הקטנים

ערב אחד אמרתי לעצמי, הי, אולי נפתח מקום של טוסטים. מקום קטן, כמה לחמניות, כמה נקניקים, שתיה. לא סיפור. כמה הוצאות יש פה? שום דבר. כמה מקררים, כמה טוסטרים, לא סיפור. לא רק זה, המשכתי להתלהב, בדיוק ראיתי שהסושיה ממול נסגרה. זהו זה, אני הולך על זה. ואכן, למחרת כבר דיברתי עם בעל הנכס. בן אדם סימפטי ואדיב. די מהר סגרנו על מחיר (את יכולות המיקוח שלי למדתי בתקופה השמאלנית של החיים) ורגע לפני שחתמנו על חוזה ועשינו לחיים, הוא רק אמר שכדאי ללכת למחלקת רישוי עסקים בעירייה כדי לוודא שמותר למכור טוסטים בחנות הזו. בסדר, אמרתי לעצמי, הלחיים יחכה עוד יום. בסך הכול ביקור בעירייה. לא סיפור.

למחרת הגעתי לעירייה שמח וטוב לב. שעתיים וחצי אחר כך הגיע תורי. מה נשמע? שאלה אותי הפקידה כשהתיישבתי. הכול טוסט עניתי בחיוך. היא לא חייכה. יש חנות, הסברתי לה. ברחוב פלוני. אני רוצה לפתוח שם מקום קטן של טוסטים. היא המשיכה לא לחייך. כנראה עובדת קשה מדי. תוך דקה המחשב שלה איתר את הנכס המדובר. ובכן, היא אמרה לי, לא. מה לא, אמרתי. לא טוסטים. אבל זה מה שאני רוצה לעשות שם, התעקשתי. זה באמת יפה מצידך, אבל מדובר בחנות של 28 מ"ר בלבד. אין בעיה אמרתי, זה טוסטים קטנים. בלחמניות. רק טוסטים. רק טוסטים, מר מלמד?? להכין טוסטים ב-28 מ"ר?! אתה השתגעת?! אתה רוצה להרוג אותנו?! כדי לפתוח טוסט אתה צריך לפחות 35 מ"ר. לפחות. תבין, אוכל זה עסק רציני. אי אפשר שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה. חייבים תקנות. יש כאן בישול. יש כאן טוסטר. יש כאן חום. איפה יהיה לך מחסן? איפה ציוד מטבח? חייבים תקנות שיגנו על הציבור. יש לנו אחריות מר מלמד.

הרכנתי את הראש, נפרדתי לשלום, עדכנתי את בעל הנכס ונפרדתי מהחלום הקטן. רק מה, הוא לא נפרד ממני. שבועיים אחר כך הוצב במקום שלט – כאן תיפתח פיצריה. לא עבר חודש והיא אכן נפתחה. מה שהפך אותי לקצת מבולבל. כי מצד אחד, באתר של מחלקת רישוי עסקים כתוב שהמינימום לפיצה הוא 55 מ"ר, ומצד שני, הפיצריה קיימת. טוב, אמרתי לעצמי, נסתרות דרכי העירייה. גם המקום שלי יגיע.

והוא הגיע. תוך כדי נסיעה ברחוב שיינקין ראיתי חנות עם שלט 'להשכרה'. רשמתי את המספר והתקשרתי. אכן להשכרה. מצוין. מה שעוד מצוין זה שהפעם אני הולך על כריכים. לא טוסטים. לא ולא. אני לא הולך לסכן את הציבור. בלי חימום. בלי בישול. בלי תנורים. פשוט כריכים. נפגשנו, סגרנו על מחיר (למדתי לקח מפעם קודמת ואפילו לא עשיתי כאילו אני מתמקח) ואז, רגע לפני החתימה והלחיים, בעלת הנכס אמרה שאולי כדאי לקפוץ למחלקת רישוי עסקים בעירייה. נכון, זה רק כריכים, אבל עדיף להתחיל עם אישור מהם. הסכמתי.

למחרת הגעתי לעירייה. היה סגור. חיכיתי עוד יום. היה פתוח. שלוש שעות של תור ואז פקידה. נתתי לה את המיקום. המחשב עבד מהר והנה המסקנות עולות. כריכים, מר מלמד?! להכין כריכים ב-20 מ"ר?! אתה השתגעת?! אתה רוצה להרוג אותנו?! כדי למכור כריכים אתה צריך לפחות 29 מ"ר. לפחות. אבל זה רק כריכים, מחיתי. יש לי שבעה ילדים ואני מכין להם מאות כריכים ב-4 מ"ר והכול בסדר. אני לא בטוחה שהכול בסדר, היא ענתה, אבל זו לא האחריות שלי. אבל כאן, בתל-אביב, אף אחד לא יעשה כריכים בפחות מ-29 מ"ר!! איפה תאחסן את הסלטים? איפה תשטוף את הכלים? באיזה גובה יהיה המטבח?! זה עסק רציני מר מלמד. מישהו צריך לדאוג לציבור!    

צודקת, ציבור זה חשוב. אבל גם פרנסה זה חשוב. התייעצתי עם חברים ומצאתי את הפתרון. בוטיק לחם. הלחמים מגיעים אפויים. העוגות ארוזות. הממרחים בצנצנות. אני רק מוכר. וכך היה. פתחתי את החנות, העירייה אישרה והכול טוב. חוץ מדבר אחד מוזר. פתאום שמתי לב שחנות אחרת בגזרה דווקא כן מוכרת כריכים. ועוד איך. מכינה שקשוקות. מכינה טוסטים. חגיגה. אז שיהיה להם לבריאות ואני תמיד שמח שיהודי מתפרנס, אבל מדובר בחנות של 12 מ"ר ביום אופטימי. אז איך זה עובד? מה, שוב נסתרות דרכי העירייה? האם יש שתי מחלקות רישוי, אחת שדואגת לאזרח והשניה שדואגת לעסקים הקטנים? ואם כן, איפה נמצאת השניה? כמה חודשים הציקה לי השאלה הזו ואז, יום אחד, גיליתי את המחלקה השניה. לידיד שלי יש מסעדה מצליחה בעיר כלשהי במרכז הארץ. חלק מחומרי הגלם שלו נשמרים במחסן נפרד מאחורי המסעדה. אחרי יותר מעשור של פעילות, החליטו פתאום במחלקת רישוי עסקים שההפקרות הזו חייבת להיפסק. חייבים שהמחסן יהיה צמוד למסעדה. לטובת הציבור. הידיד קיבל את הגזרה, עשה סקר שוק קצר ובסופו התברר, הפלא ופלא, שבמקום לשפץ את המקום ולבנות מחסן צמוד בעלות של 100,000 ₪, הוא יכול פשוט לשכנע את הפקיד הנכון בעלות 10,000 ₪. ומאז הכול בסדר.