איך להתמודד עם אונס והטרדות מיניות: הלקח האמריקני

המאבק על דרך הטיפול בתקיפות מיניות בקמפוסים של מכללות בארצות-הברית הפך למלחמת חפירות בין שמרנים לפרוגרסיבים, בין ימין לשמאל. השמרנים חוששים להקלה בדיני הראיות, שתקפח את זכויותיו של הנאשם להליך משפטי נאות; הפרוגרסיבים חוששים לעינוי קרבן התקיפה המינית בהליך משפטי מייסר. במונחים משפטיים, השמרנים גורסים כי הממצאים צריכים להיות "ברורים ומשכנעים" שעה שהפרוגרסיבים מעדיפים להוריד את רף הראיות הנדרש להרשעה. עימות זה משקף תפישות שונות מאוד ביחס לבעיית האונס: השמרנים מוטרדים מכך שנשים פגועות וזועמות יטיחו האשמות בגברים מתוך חרטה על מגע מיני מזדמן בעת שכרות. הפרוגרסיבים סבורים כי ברוב המכריע של המקרים הללו, מין הוא אונס.

המאבק הזה תופס את מרכז הזירה, ורק תשומת לב מועטה מוקדשת לשאלה הפשוטה והבסיסית יותר: כיצד יכולות האוניברסיטאות להפחית את מספר התקיפות המיניות, לכאורה או למעשה, ומתוך כך את ההליכים המשפטיים הכאובים הכרוכים בכך. גם כאשר עולים על הפרק שינויים במדיניות, לעתים נדירות הם חובקים רגולציה חברתית, ובמיוחד ניסיון לבקרת צריכת האלכוהול וההתנהגות במעונות הסטודנטים. אוניברסיטת קליפורניה, לדוגמא, הקימה כוח משימה להתמודדות עם תקיפות מיניות לפי דיווח בלוס-אנג'לס טיימס, וכוח המשימה "המליץ להפריד את נושא התקיפה המינית מהחינוך למודעות לנזקי האלכוהול". ובאשר למגורים מעורבים, בעל הטור מתיו איגלסיאס ביטא את התפישה הרווחת בביקורת שמתח על מעונות חד-מיניים, כשציין כי תלמיד מכללה הוא "אדם בוגר, שיש לו כל הכישורים ליהנות ממין — פעילות פנאי מהנה, נגישה ובת-קיימא מבחינה אקולוגית".

כל ניסיון שהצליח להפחית את מספר מקרי התקיפה המינית בקמפוסים מחייב בחינה מחדש של התפישות האלו. ובכן, השלמנו מחקר ביותר מ-1,300 מכללות ואוניברסיטאות, ממנו עולה כי מספר ההאשמות בתקיפה מינית קטן בהרבה במוסדות בהם יש איסור על צריכת אלכוהול ועל התארחות לילית במגורי הסטודנטים של בני או בנות המין השני. מן הממצאים שלנו עולה כי הסטודנטים אינם קרבן של "תרבות אונס" אלא קרבן של מדיניות מוסדית שגויה, המגבירה את הסיכון לתקיפה מינית.

מחקר הקמפוסים

ראשית, כדאי לתאר בקצרה את שיטת החקר שלנו. אספנו נתונים על כל מכללה שהופיעה ב-U.S. News and World Report: 2015 rankings בה יש מעונות לתלמידי המכללה. חישבנו עבור כל מכללה את מספר מקרי התקיפה המינית שדווחו לכל 1,000 סטודנטיות המתגוררות במעונות. התמקדנו רק בתקיפות בשטח הקמפוס, משום שמטרתנו הייתה למדוד את יעילות התקנות למניעת תקיפות בקמפוס. בבחינת ההשפעה של מדיניות בתחום האלכוהול אספנו נתונים מ-U.S. News and World Report כמו גם ממדריכי מכללות ומאתריהן. סימנו קמפוסים כ"ללא-אלכוהול" אם הם אוסרים אחזקה, צריכה או מכירה של אלכוהול בקמפוס. ואחרון, באמצעות נתונים ממדריכי סטודנטים ומאתרים של חיי המעונות חילקנו את מדיניות הביקור במעונות לשני סוגים: אלו האוסרים לינת אורח בן המין השני, ואלו המתירים זאת, לפחות בחלק מהימים ובכמה מהמעונות.

ואלו הנתונים שעלו מן המחקר: בשנים האחרונות היו שיעורי התקיפות המיניות גבוהים פי 3.1 עד 4.4 במכללות ובאוניברסיטאות המתירניות ביותר, בהשוואה לעמיתותיהן המתירניות פחות (ראו טבלה 1). והפער משמעותי.

נבחן לעניין זה שני קמפוסים — האחד מתירני ואילו השני מגביל — שבשניהם יש 3,000 סטודנטיות המתגוררות במעונות. בקמפוס המתירני יתקבלו, לפי ממצאינו, עוד 65-100 דיווחים על תקיפה מינית (לאורך תקופה של 10 שנים) בהשוואה לקמפוס מתירני פחות.

ניתן להסתייג מן הממצאים ולטעון כי ההבדלים האלו משקפים תת-דיווח על תקיפות מיניות במכללות שמרניות ודתיות. נכון יהיה לומר שתת-דיווח הוא בעיה בקמפוסים באופן כללי, אך אין נתונים עקביים המצביעים על-כך שהדיווחים על תקיפה מינית גאו בכל סוגי המכללות, כולל אלו שבהן יש הגבלות או במכללות דתיות (ראו טבלאות 1 ו-2). עצם הגידול בדיווח בכל המקומות מצביע על-כך שכל סוגי המכללות וכל סוגי הסטודנטים בהן מגיבים להתגברות המודעות לבעיית התקיפות המיניות בארצות-הברית בכללה.

מחקרים אחרים תומכים במסקנה זו. מחקר משנת 2009 של המרכז ליושרה ציבורית (Center for Public Integrity) הצביע על מכללות מתירניות רבות עם בעיה חמורה של תת-דיווח, בהן אוניברסיטת קולורדו, אוניברסיטת מזרח מישיגן, פלורידה סטייט, אוניברסיטת מערב וירג'יניה ואוניברסיטת ייל. כמו כן, מחקר משנת 2002 של משרד המשפטים האמריקני עמד על דיוקנם של שמונה קמפוסים, בהם שניים עם מדיניות מגבילה: אוניברסיטת המדינה של מערב וירג'יניה (ללא-אלכוהול) ואוניברסיטת המדינה של אוקלהומה (איסור התארחות). משרד המשפטים שיבח את שתי המכללות האלו על מדיניות הדיווח והטיפול במקרים של תקיפה מינית, אך ביקר בחומרה כמה מהמכללות המתירניות. המחקר מצא, לדוגמא, כי פרוטוקול הדיווח באוניברסיטת UCLA, שבה אין הגבלות, "צריך להיות קפדני יותר במונחים של דיווח על כל… המקרים של אונס ותקיפה מינית".

עם זאת, משרד המשפטים האמריקני טען גם כי מדיניות ללא-אלכוהול עלולה להפחית את שיעור הדיווח על תקיפות מיניות. "אם קורבנות יידעו כי הם מפרים מדיניות האוסרת על שימוש בסמים או באלכוהול", כך לפי משרד המשפטים, "הדבר עלול לגרום להם לחשוש לדווח על תקיפה מינית". מחקר אחר שערך משרד המשפטים האמריקני סתר הערכה זו. בשנת 2007 מצא מחקר של משרד המשפטים האמריקני כי קרבנות שיכולת התנגדותם שותקה או פחתה בשל שימוש בסמים או אלכוהול נטו הרבה פחות לדווח על תקיפות, לעתים קרובות משום שלא חשבו שהם זוכרים את האירוע לפרטיו ויכולים לדווח עליו באופן אמין, או משום שלא היו בטוחים כי אכן בוצע פשע. הגיוני לטעון, מכאן, כי בעיית אי-הדיווח על תקיפות אמורה להיות חמורה במיוחד בקמפוסים שאינם מגבילים ביעילות את צריכת האלכוהול.

ניתן לתהות אם אכן השפעת התקנות החברתיות קשורה במידת הדתיות. אם זה אכן המצב, משמעות הדברים היא כי מידת הדתיות מביאה מכללות ליישם תקנות, ובמקביל מפחיתה את היקף האלימות המינית בהן. נכון יהיה לומר כי מכללות ואוניברסיטאות דתיות בוחרות לעתים קרובות יותר להגביל את צריכת האלכוהול ואת ההתארחות של בני המין השני במעונות. נכון יהיה גם לומר כי שיעורי התקיפות המיניות נמוכים יותר, באופן כללי, במכללות דתיות. אך עצם הדתיות של המכללה אינה מחסום מהותי לאלימות. כפי שניתן לראות בטבלה 3, מכללות מתירניות, דתיות וחילוניות, סובלות מרמות גבוהות יחסית של תקיפות מיניות. וכאשר אומדים בניתוח רגרסיה את השפעת הדתיות של המכללה, עם משתנים לאלכוהול ולאיסור התארחות, יוצא כי לדתיות המוסד יש השפעה קטנה מאוד, שאינה משמעותית מבחינה סטטיסטית, על שיעור התקיפות.

מן הממצאים עולה גם כי מוסדות חילוניים יכולים להפחית את מספר התקיפות המיניות בלי להפוך לדתיים. למעשה, רבים מהם עושים זאת. לפי הנתונים שלנו 171 מכללות חילוניות אוסרות צריכת אלכוהול, 43 אוסרות התארחות של בני המין השני, ו-90 אוסרות את שניהם. המכללות החילוניות המגבילות ביותר סובלות משיעורי תקיפות מיניות נמוך פי 1.7 עד 2.8 מהמכללות החילוניות המתירניות ביותר. מכללות חילוניות מגבילות שוכנות בדרך כלל במדינות שמרניות, במיוחד במערב התיכון ובדרום העמוק של ארצות-הברית. עם זאת, בהתחשב ביעילות של התקנות האלו בבקרת תקיפות מיניות, נראה כי המדיניות תיראה מושכת גם במדינות שמרניות פחות, במיוחד בעידן זה של הורות חונקת.

גורמים נוספים עשויים להשפיע על יעילות התקנות החברתיות. לדוגמא, האיסור על אלכוהול והתארחות לא נאכף בכל מקום באותה מידה של יעילות. עם זאת, יכולנו לזהות רק את עצם קיומה של מדיניות, ואין לנו מדד טוב ליעילות האכיפה. נוסף על כך, לא כל ההגבלות זהות. בחלק מהקמפוסים, לדוגמא, האיסור על התארחות חל מהשעה 11 בלילה, שעה שבאחרים מותר לבני המין השני להישאר במעונות עד 3 לפנות בוקר. יש גם מקרים, במיוחד במכללות פרוטסטנטיות שמרניות, בהם אסורה כליל כניסת אורחים בני המין השני למעונות. לא בחנו מכללות כאלו במחקרנו באופן שיטתי, אך דומה כי מקרי התקיפה המינית בהם נדירים למדי. מכאן עולה כי שיעורי התקיפה המינית צונחים בשיעור חד אף יותר כשהקמפוסים מאמצים מדיניות מגבילה יותר ואוכפים אותה בהקפדה.

מדוע התקנות החברתיות עובדות?

המחקר שלנו הוא הניתוח הכמותי הראשון של המדיניות ביחס לתקיפות מיניות בקמפוסים, אך מחקרים רבים נוספים תומכים בממצאינו. אנחנו יודעים, לדוגמא, כי יש קשר חזק בין תקיפה מינית ואלכוהול, במיוחד בקמפוסים במכללות. מחקר משנת 2004 של תלמידי מכללות, שהתפרסם ב-Journal of Studies on Alcohol חשף כי 72 אחוז מהקרבנות היו תחת השפעת אלכוהול בזמן התקיפה. החוקרים גם הראו כי גברים צעירים משתמשים באלכוהול כדי למסמס את התנגדותן של נשים לקיים יחסי מין. מחקר משנת 1985 ב-Archives of Sexual Behavior מצא כי 76 אחוז מהאנסים במכללות הודו כי השתמשו באלכוהול כדי להחליש את התנגדות קורבנותיהם.

לא מפתיע לגלות שגברים כאלו פונים לעזרת האלכוהול. הסוציולוגים מרק רגנרוס וג'רמי אוקר גורסים כי צריכת אלכוהול דרך שגרה מגבירה באופן משמעותי ביותר את נכונותן של נשים לקיים יחסי מין מזדמנים. "נדמה כאילו אצל רוב הסטודנטים — ובמיוחד, אך לא רק, אצל נשים — יש התנגדות חריפה למין מזדמן, עליה ניתן להתגבר רק בסיוע אלכוהול", סיכמו רגנרוס ואוקר. הקשר הזה לא חמק מעיניהם של חלק מהגברים הצעירים. כפי שציין תלמיד שנה ראשונה בצינה באוזני רגנרוס ואוקר, מין תחת השפעת אלכוהול "קורה כל הזמן… הן מתחרטות על זה, אבל, כאילו, זאת לא טרגדיה".

אפילו כשאין שימוש באלכוהול לעידוד יחסי מין, צריכתו עלולה להוביל נשים וגברים לפירוש מוטעה של רמזים חברתיים. צריכת אלכוהול מפחיתה את יכולתה של אישה לזהות סיכונים, ומפחיתה את יכולתו של גבר לפרש כהלכה את מידת עניינה של האישה בקיום יחסי מין עמו. אלכוהול גם מעורר התנהגות תוקפנית ואנטי-חברתית יותר אצל גברים. בסקירה של הספרות המקצועית, שפורסמה בשנת 2004 ב-Aggression and Violent Behavior ציינו אנטוניה אבי ועמיתיה כי "העכבות החוסמות התנהגות תוקפנית מבחינה מינית, כמו החשש מתוצאות עתידיות, תחושות מוסריות או אהדה לקורבן, עלולות להפוך תחת השפעת האלכוהול למוחשיות הרבה פחות מתחושות של זעם, תסכול, עוררות מינית ותחושת מגיע-לי."

בקמפוסים עם תקנות נגד אלכוהול צריכת האלכוהול פחותה. נתונים ממחקר משנת 1994, שכלל 140 מכללות והתפרסם ב-JAMA, מעלים כי "שתייה רבתי של פרטים סבירה פחות… אם [המכללה] אוסרת צריכת אלכוהול לכולם (גם אלו בני 21 ומעלה) בקמפוס". השאלה המתבקשת היא האם הבדלים אלו נובעים מהטיית היבחרות לדגימה (self-selection) — במלים אחרות, האם הקמפוסים ללא-אלכוהול פשוט מושכים אליהם סטודנטים הנוטים לשתות פחות? מחקר משנת 2001 ב-Journal of Studies on Alcohol העלה כי הטיית ההיבחרות לדגימה מסבירה רק חלק משיעור השתייה הנמוך יותר בקמפוסים ללא-אלכוהול. המחקר הסתמך על סקר של יותר מ-11,000 סטודנטים ב-19 מכללות "יבשות" וב-76 מכללות רגילות, ומצא כי הסטודנטים שהרבו לשתות בתיכון נטו לשתות פחות כאשר הגיעו למכללות עם מדיניות ללא-אלכוהול. אותו מחקר גם קרא תגר על התיאוריה שמדיניות ללא-אלכוהול פשוט גורמת לנדידת השתייה אל מחוץ לגבולות הקמפוס. המחקר גילה כי המתגוררים בקמפוס במכללות ללא-אלכוהול נטו לשתות פחות גם באירועים מחוץ לקמפוס, כמו מסיבות אחווה. מן הדו"ח עלה כי "הממצאים אינם תומכים בהנחה כי במכללות האוסרות שתיית אלכוהול השתייה המרובה נודדת אל מחוץ לגבולות הקמפוס או כי יש בהן סיכון מוגבר של נהיגה בשכרות או של שימוש בסמים אחרים".

המחקר שלנו מגלה, עם זאת, כי מדיניות אנטי-אלכוהולית כשלעצמה אינה מביאה להפחתה של ממש בשיעור התקיפות המיניות, אף כי לא ניתן לומר באיזו מידה נובע הדבר מאכיפה לא אחידה של המדיניות. סקר משנת 2001 ציין כי הדיווחים על הטרדה מינית או תקיפה מינית היו שכיחים פחות בקמפוסים ללא-אלכוהול, אך ההבדלים היו קטנים. מדיניות "יובש" פועלת באופן מיטבי כשהיא משולבת עם תקנות אחרות, ובמיוחד הגבלות התארחות ולינה.

מדיניות הלינה חשובה במיוחד משתי סיבות אפשריות. הראשונה היא כי קל הרבה יותר לאכוף איסור לינה מאיסור שתייה, מהטעם הפשוט שקל יותר להסתיר בקבוק משקה בהשוואה להסתרת אדם. שנית, מדיניות לינה נוגעת להקשר החברתי בו מתרחשות רבות מהתקיפות במכללות. מחקר משנת 2000 של הלשכה הסטטיסטית של משרד המשפטים חשף כי בערך 90 אחוז ממעשי האונס בקמפוסים אירעו בחדרו של הקרבן או בחדרו של התוקף. המחקר גם מצא כי מחצית מהתקיפות בקמפוסים התרחשו אחרי חצות, בהן סביר יותר להניח כי הסטודנטים יהיו שתויים. מחקרים אחרים גילו שיעור גבוה אף יותר של תקיפות בשעות הלילה המאוחרות. מחקר של משרד המשפטים משנת 2007, שכלל יותר מ-5,000 סטודנטיות, גילה כי 72 אחוז מהתקיפות אירעו אחרי חצות. נדמה, לפיכך, כי הגבלות לינה מפרידות בין המינים לפני שהם הופכים שתויים מדי לקבל החלטות בשיקול דעת.

אם הפרדה בין המינים מפחיתה את שיעור התקיפות, ניתן לצפות גם לקיטון במספר הדיווחים במכללות חד-מיניות. וזה אכן המצב (ראו טבלה 4). שיעור התקיפות הממוצע נמוך פי כמה וכמה במכללות חד-מיניות בהשוואה למכללות מעורבות. עם זאת, התקנות החברתיות מחוללות שינוי משמעותי גם במכללות חד-מיניות.

מדוע החלופות אינן עובדות?

על אף התועלת הברורה שבאיסורי אלכוהול ולינה, אנשים שמוקד עיסוקם הוא התמודדות עם תקיפות מיניות מעדיפים פתרונות אחרים. אוניברסיטאות רבות, לדוגמא, מעבירות את נטל ההוכחה מהקרבנות לעבריינים באמצעות הנמכת הרף הראייתי. הגדלת הסיכויים להרשעה ועונש עשויה להפחית את שיעור התקיפות, אך בברירה בין הגבלת החופש החברתי של סטודנטים ובין סירוס ההליך המשפטי הנאות, עדיפה הגישה הראשונה. אנשים הבוחנים ועוקבים אחרי תקיפות בקמפוס גם טוענים כי יש צורך בהגברת ההדרכה למודעות בתחום המיני. אולי יש בכך תועלת, אך גם כאן ההגנה שההדרכה מספקת לנשים ולגברים צעירים מתגמדת בהשוואה לאיסורי אלכוהול והתארחות.

הסיבה לכך היא שלקחי ההסברה, גם כאשר הסטודנטים מתייחסים אליה ברצינות, הולכים לאיבוד בערפול החושים והבלבול של השיכרות, ובמיוחד משום שבכל מכללה יש גברים המתייחסים בביטול להסברה ואינם רוחשים אמפתיה לנשים. מחקרים רבים הראו כי אנסים נוטים להתנהגות אימפולסיבית, וסובלים מרמה גבוהה של נרקיסיזם. מאפיינים כאלו ניתן למצוא לא רק באוכלוסיית האנסים הקשוחה ומעוטת ההשכלה בבתי-הכלא, אלא גם אצל עבריינים משכילים באוניברסיטאות האמריקניות. מחקר משנת 1997, שפורסם ב-Aggression and Violent Behavior, לדוגמא, מצא אצל אנסים במכללות רמות גבוהות בהרבה של מאפיינים פסיכופתיים, בהשוואה לסטודנטים שלא ביצעו עבירות. מחקר אחר, שפורסם בשנת 1994 ב-Aggression and Violent Behavior ביקש מגברים במכללות להאזין לסרט הקלטה של פגישת-אונס. סטודנטים שביצעו תקיפה מינית חוו עוררות מינית רבה הרבה יותר למשמע סרט ההקלטה בהשוואה לכאלו שלא היה להם עבר של אלימות.

בגברים כאלו יש לשלוט, ואי אפשר לעשות זאת באמצעות הסברה או הטפה. אפילו מסע ההסברה הטוב ביותר לא יוכל להבטיח אוכלוסיה שלמה מפני פשיעה. הדרך היחידה להפחתה משמעותית בפשיעה היא לשנות את ההקשר החברתי התפור כיום לפי העדפותיהם של בעלי נטיות פסיכופתיות.

הדגש על 'תרבות אונס' אינו יכול להסביר את שיעורי התקיפות המיניות הנמוכים בקמפוסים הדתיים והשמרניים ביותר, שם הרגישות הפמיניסטית נמוכה במיוחד. הקמפוסים האלו מצליחים יותר במניעת פשיעה לא משום שיש בהם הסברה מקיפה נגד אונס או כי הם פרוגרסיביים יותר — כי זה אינו המצב — אלא בעיקר משום שיש בהם סביבה חברתית מבוקרת יותר.

בעלי עמדות פרוגרסיביות החוששים מההגבלות הנכפות בשל תקנות אלו צריכים לזכור שהן עדיין מאפשרות מידה גדולה של חירות. הגבלת שעות הביקור, לדוגמא, מאפשרת שלל הזדמנויות לאינטימיות מינית. זוגות יכולים לארגן את חייהם כדי לנצל את ההזדמנויות האלו, ממש כפי שנהגו לעשות קודם לכן. בהתחשב במספר השעות המצומצם שהסטודנט הממוצע משקיע בלמידה מחוץ לכיתה, רוב הסטודנטים לא יסבלו ממחסור בזמן למפגשים בין המינים. איסור על התארחות יגרום לתסכול אצל אלו התרים אחר מין מזדמן בין שיכורים בשלוש לפנות בוקר, אך לא יפגע בחיי המין של זוגות אוהבים.

תקנות חברתיות מגבילות את האפשרויות בקמפוס, אך לא מחוצה לו. לדוגמא, רוב התקיפות המיניות מתרחשות מחוץ לקמפוס, מעבר להישג ידן של התקנות החברתיות במכללה. ייתכן, עם זאת, כי תקנות בקמפוס יכולות למתן במידת מה את הבעיה מחוץ לקמפוס וזאת בשני היבטים לפחות. ראשית, סדרים חברתיים מסייעים לסטודנטים בטיפוח הרגלים של מתינות בשלב בו הם עדיין תרים אחר דרך להתאים את עצמם לחירויות החדשות שלהם כתלמידי השנה הראשונה והשנייה. המחקר משנת 2007 של משרד המשפטים מצא כי "רוב הנשים נופלות קורבן לפשע בשלבים המוקדמים של לימודיהן במכללה", לפני שרכשו ניסיון נדרש להתנהלות עם החירויות החדשות שלהן. קמפוסים עם סדרים חברתיים מאפשרים לצעירים ולצעירות להבין את מצבם החדש בבטחה יחסית.

שנית, יש מכללות העושות ניסיונות גם במשטר כיבוי אורות במגורים, מה שעשוי לסייע לסטודנטים להימנע ממסיבות אל תוך הלילה מחוץ לקמפוס. אבל גם כאשר הבעיה מחוץ לקמפוס אינה ניתנת לחיסול מוחלט, תקנות חברתיות יכולות לשנות במידה ניכרת את המצב, ובמיוחד במכללות בהן כמעט כל הסטודנטים מתגוררים בקמפוס. אם המכללות האלו יצליחו לפתור את הבעיה שלהן בקמפוס, הן יוכלו לפתור את הבעיה בכללה. מצד שני, ההתנגדות של הסטודנטים לתקנות החדשות האלו עשויה לפגוע ביעילותן, מה שמבהיר את הצורך בשילוב הכללים החדשים באופן מדורג, בשילוב עם מסע הסברה בין הסטודנטים.

יש שמרנים המתנגדים לתקנות חדשות. לתפישתם, חלק ניכר ממה שמכונה תקיפות הוא פשוט מין מזדמן בשכרות. להשקפתם, המסע נגד תקיפות מיניות הוא 'תבהלה מוסרית', המתודלקת באמונה אידאולוגית סביב בעיה שהיא מיתוס בעיקרה. ובכל זאת, גם אם הצדק בידם, תקנות חברתיות יסייעו בצמצום מספר מקרי ההאשמות, שכרוכה בהם עוגמת נפש עצומה, שלא לדבר על האשמות השווא והמשפטים הכאובים.

לרוע המזל, האוניברסיטאות והמכללות הטובות ביותר שלנו לא הפגינו עניין רב בהתמודדות עם המהפכה המינית, לפחות לא לפני שמישהו צועק "אונס!" הת'ר מק-דונלד דיווחה באחרונה כי השירותים החברתיים באוניברסיטת בראון מסייעים לסטודנטים בשילוב צעצועי מין בחייהם, כולל שוטים ואזיקים. יריד המין של אוניברסיטת טאפטס, במקביל, עורך תחרויות קליעה באבזרי מין ו"השחלת טבעות דילדו", ואילו NYU מציעה סדנאות באורגזמה.

הקמפיינים שוחרי החופש המיני האלו מתעלמים מכך שהסטודנטים עדיין נמצאים בשלבי המעבר מנערות לבגרות. המכללות צריכות להכיר בכך שמדובר בתקופת מעבר, ולספק סביבה מובנית ומינית פחות לאנשים צעירים, כדי שיוכלו לצמוח אל תוך החירויות החדשות שלהם.

גם אם ממצאי המחקר שלנו יאושרו במחקרים נוספים, רוב הקמפוסים יגיעו מן הסתם להחלטה לאזן בצורה כזו או אחרת בין בטיחות לחירות מינית. רק מעטים יעדיפו ללכת בעקבות המכללות הפונדמנטליסטיות, האוסרות כל שהות של בן המין השני במעונות הקמפוס, גם כאשר ידוע כי דבר זה יכול להפחית במידה רבה את הסיכון של תקיפה מינית במגורים. אך דחייה של המדיניות המחמירה ביותר אין פירושה שאין צורך באיזון כלשהו או במדיניות כלשהי. קמפוסים בהם יש שיעורים גבוהים יחסית של תקיפות מיניות חייבים להחליט אם הם מוכנים להציב הגבלות מסוימות על הסטודנטים שלהם, או שמקרים רבים של האשמה באונס הם המחיר ההכרחי של המהפכה המינית.

ברדפורד ריצ'רדסון הוא בוגר מכללת קלרמונט מק'קנה, עם תואר ראשון בפילוסופיה, פוליטיקה וכלכלה. ג'ון א. שילדס הוא פרופסור חבר ללימודי ממשל במכללת קלרמונט מק'קנה.

אנחנו מודים למגזין קומנטרי על הרשות לתרגם את המאמר. מאנגלית: אורי רדלר.