דואגים לנהגים, דורסים את האזרח

אחד הסיפורים הידועים בתחום ההון-שלטון והלוביזם בישראל ידוע כ"חוק האפודים הזוהרים". תמצית הסיפור היא כדלהלן: יצרנית האפודים הזוהרים הסניף הישראלי של חברת 3M גילה שאחיו בספרד הצליח לדחוף חוק שיקדם חובת החזקה של אפודים זוהרים בכל כלי הרכב במדינה. העובדה שהסניף נתקע עם מלאי של חומר לאפודים בלי יכולת להיפטר ממנו, הביא אותו לשכור את שירותיה של חברת לובי, וזו הצליחה לשחזר את ההצלחה במסדרונות הכנסת ובוועדות השונות. בינואר 2006 עבר החוק, שכדובדבן בקצפת הוסיף חובת אפוד עם "תקן אירופי" (תקן מיוחד לאפוד זוהר, הייתם מאמינים?), כלומר האפודים של חברת 3M בלבד.

באופן רגיל ומתוקן הייתה החברה נזקקת לשכנע כל אחד ואחד מן הלקוחות שאכן האפוד עוזר ומציל חיים; אך כפי שאנחנו נוכחים שוב ושוב, ברגע שנפתח הפתח למעורבות ממשלתית, המשקל הלוביסטי עושה את שלו ואי אפשר להתחמק ממנו. והנה נדמה שאנחנו נתקלים כעת חיה במקרה דומה.

אבל זו המצאה ישראלית!

הסיפור מתחיל בשנת 2010. באותו זמן מתחיל חבר הכנסת מאיר שטרית, אז יו"ר ועדת הטכנולוגיה של הכנסת, לקדם הצעת חוק שתחייב התקנה של מערכת התרעה מפני תאונות באוטובוסים ובמשאיות. באותו זמן הייתה בארץ רק חברה אחת המשווקת מערכות כאלה – חברת איווקס, ששיווקה את המערכות של "מובילאיי" הישראלית.

המדהים בהצעת החוק הזו הוא שהיא לא "נתפרה" בצורה עקיפה ומרומזת עבור חברת מובילאיי, כבמקרה האפודים הזוהרים וכבמקרים רבים אחרים, אלא באופן גלוי ובוטה, מהמקפצה ממש: בדברי ההסבר להצעת החוק ננקב במפורש שמה של מובילאיי כיצרנית המערכות שהחוק יחייב להתקין. כשנשאל אז ח"כ שטרית על העניין, השיב: "מובילאיי הוא המוצר הטוב ביותר בעולם בתחומו, וזו המצאה ישראלית. שיהיו בריאים ושירוויחו הרבה כסף". אם כן ברגע שמדובר ב"המצאה ישראלית" מותר לכנסת לחוקק חוק שתזרים אליה הרבה כסף. ארשום זאת לפניי כאשר כישראלי אמציא מערכת בלעדית לגירוד בגב (כמו סרגל – אבל עם שפיץ נוח!™), ואדחף חוק שיחייב כל אזרח ישראלי לקנות את המערכת. אחרי הכל, גם לי מגיע שאהיה בריא, ושארוויח הרבה כסף. לא?

לעניינינו, הצעת החוק הזו, למרבה המזל, נקברה. מי שדחה אותה מעל במת הכנסת היה שר התחבורה ישראל כ"ץ, שאמר בין היתר: "אתה כופה על הציבור גזירה שהוא כמעט ולא יכול לעמוד בה", והוסיף: "כל עמדת אנשי המקצוע במשרד התחבורה היא להתנגד לחוק. זה לא כי תוספת מכשירים היא לא טובה. השאלה מה הקו שבו אתה כופה, בעצם, על-ידי כך שאתה מונע רישיון ממי שלא עומד בזה".

אבל כאן לא תמה הסאגה. ב-2013 נכנסה לתוקף מערכת מיסוי חדשה לכלי רכב, שבין היתר העניקה הטבות מס לכלי רכב שבהם מותקנות מערכות בטיחות מתקדמות לרכב. מערכת המיסוי הזו, כפי שציינו בעבר, הייתה למעשה רגרסיבית: היא היטיבה עם הקונים האמידים (שברכבם מותקנות מערכות כאלה כברירת מחדל) והרעה את מצבם של אלה שידם אינה משגת. מכל מקום מבחינת יצרני מערכות הבטיחות התקנות אכן הועילו לשורת הרווח, ונרשמה עלייה במספר כלי הרכב שנרכשו עם מערכות בטיחות כאלה.

ה"מדינה" תשלם, כן?

והנה הגענו לשנת 2015 ובה התקבלה החלטת ממשלה, שדחף לא אחר מאשר מיודענו שר התחבורה והמודיעין ישראל כ"ץ (כן, זה שדחה בזמנו את הצעתו של ח"כ שטרית). לפי ההחלטה, יוקם צוות לצורך חובת התקנה של מערכות בטיחות מתקדמות באוטובוסים ובמשאיות, וכן יסבסד רכש של מערכות כאלה עבור כל המכוניות משנת 2000. זוכרים מה אמר השר כ"ץ של 2010? "השאלה מה הקו שבו אתה כופה על ידי כך שאתה מונע רישיון ממי שלא עומד בזה"; ומה דחף השר כ"ץ ב-2015? אותה כפייה בדיוק, בתוספת סיבסוד נדיב (על חשבון הציבור) לרכבים פרטיים.

כמה יעלה התענוג? לפי סקר הלמ"ס מ-2014 יש בארץ 2.5 מיליון מכוניות שיוצרו לאחר שנת 2000. עלות כל מערכת היא כ-3,000 ש"ח, ועוד לא כללנו את עלות ההתקנה, שלא לדבר על כך שסידורי ההתקנה (2.5 מיליון מכוניות!) לא הובהרו כלל. מדובר במיליארדי שקלים, שיבואו כמובן מהכיס שלכם ועל חשבון דברים אחרים. ב"מעריב" נחשף שחלק גדול מהתקציב (1.5 מיליארד ש"ח) מתוכנן לבוא מהחזר ביטוח החובה – כספים שנגבו מהציבור ותוכנן להחזיר אותם לבעלי הרכב על ידי הוזלת ביטוח החובה בשנים הבאות; זה לא באמת משנה אם הכסף נלקח ממך בצורה כזו או אחרת, ובכל זאת יש כאן המחשה יפה כיצד כסף שיכול היה להוזיל את ביטוח החובה לנהגים, נלקח מהם שוב לטובת פרויקטים עם תועלת מפוקפקת.

או שמא תגידו שזו תועלת אדירה? ראו מה נאמר ממשרד התחבורה: המשרד ציין כי "לפי מחקר שנערך על ידי משרד התחבורה האמריקאי, 93% מהתאונות מתרחשות בגלל הגורם האנושי, והתרעה מוקדמת עשויה למנוע עד 80% מתאונות אלה. כלומר: מערכות אלה יכולות להביא לירידה דרסטית של תאונות הדרכים בשיעור של 75%". לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שמדובר בהבלים. העובדה שהגורם האנושי גורם לתאונות לא אומרת שמערכת מסוימת שמצפצפת בכל מיני מצבים באמת תתרום לירידה כלשהי בתאונות. באותה מידה היא יכולה גם להעלות את התאונות בגלל הגורם האנושי שיתעצבן מהמערכת. אין באמת דרך לדעת את זה, אבל כל בר דעת יכול להבין שמערכות בטיחות, מתקדמות ככל שתהיינה, לא יכולות להיות כאלה משמעותיות בצמצום תאונות הדרכים. מכל מקום אין כל בדל של הוכחה לכך באשר למערכות הקיימות.

הכי קל לשלם בכספו של מישהו אחר

בשוק אופטימלי, הצרכן הוא שקובע: הוא מחליט אם חשובה לו יותר המערכת הזו או האחרת, אם הוא רוצה לנסוע עם רכב או בלי, אם הוא רוצה להשקיע יותר בחינוך או יותר בבריאות, וכן הלאה וכן הלאה. המחיר של כל דבר מגלם את סך כל רצונות כל האזרחים ויכולותיהם, ביחס ליכולות היצרנים ורצונותיהם. אבל במדינת ישראליסטן 2015, הפטנט הזה מוגבל לתחומים מסוימים בלבד. על כל השאר חולשת המדינה, הקובעת לכם, לפי קביעות אקראיות של פקידים ונבחרי ציבור, ובהשפעה מסיבית של שתדלנים ושאר בעלי עניין, את סדרי העדיפויות וכיצד יבוזבז הכסף שלכם.

המחיר, מכל מקום, הוא חלק אחד של התמונה. החלק האחר הוא בעלי העניין: לשר התחבורה, כפוליטיקאי, יש עניין ברור בתקנות כאלה: הן מציירות אותו כטוב ומטיב, מגן האזרחים ואוהב הבריות. העובדה שההטבה הזו לא באה מכיסו אלא מכיסם של אחרים – בואו נאמר את זה ברורות: מכיסכם – אינה מעלה ולא מורידה. כאשר הציבור שומע את מילת הקסם "חינם" הוא נוטה לשכוח שאין זה חינם כלל וכלל וכי אין זו אלא חלוקת כספו-שלו, שאותו היה יכול להוציא על רצונותיו וצרכיו ביתר יעילות.

בעלי עניין אחרים הם כמובן יצרניות מערכות הבטיחות. או ליתר דיוק, יצרנית אחת: מובילאיי. החלטת הממשלה אינה מזכירה את שמה במפורש, ואולם דרישות המערכת הכלולות בה – בכללן גם התראה מפני פגיעה בהולכי רגל – מסירות מן התחרות את המתחרה שלה בארץ והמשווקת שלה לשעבר איווקס, שבינתיים נפרדה ממנה ועברה לשווק מערכות מתוצרת יצרנית אמריקאית. המערכות שמשווקת איווקס, מכל מקום, אינן נכנסות לקטגוריה המורחבת שבהחלטת הממשלה, וכך הופכת ההחלטה, דה פקטו ובלי צורך להצהיר במפורש, ל"תקנת מובילאיי". נכון, משרד התחבורה מנסה להרגיע אותנו ש"אין חשש כי תהיה שליטה מלאה של חברה אחת במערך הרכישה וההתקנות של מערכת אזהרה מתאונה מתקרבת, שכן ניתן יהיה לייבא מערכות שכאלה מחו"ל, אם הן עומדות בתקן הישראלי המקומיים" (כך, בניסוח מוזר זה, בכתבה ב-ynet) – אבל כאן בדיוק הקוץ. "התקן הישראלי" הוא-הוא הדרך הידועה מימים ימימה לחסום תחרות מחו"ל; רק לאחרונה נתקלנו בהצלחתה של אוסם לכפות את היינץ לקרוא לקטשופ שלה "מתבל עגבניות" במקום קטשופ, כי "זה לא מתאים לתקן הישראלי"(!). מכל מקום נכון לעכשיו אין ספק שהנהנית העיקרית מן התקנה החדשה היא כמובן חברת מובילאיי.

אגב, זוכרים מה אמר ח"כ שטרית על ההצעה שלו מ-2010? "מובילאיי הוא המוצר הטוב ביותר בעולם בתחומו, וזו המצאה ישראלית. שיהיו בריאים ושירוויחו הרבה כסף". כעת שימו לב לדברי השר כ"ץ על היוזמה החדשה: "בניגוד לשמועות שנפוצו, אני לא מקדם אף חברה, האמינו לי שהם לא צריכים את העזרה שלי. אני שמח שחברות ישראליות הן מובילות בעולם ולא צריך להתבייש בזה. להיפך".

אינני בא לטפול על השר האשמות בשחיתות חלילה. להפך, הסכנה הגדולה יותר אינה כאשר מדובר בשחיתות אלא כאשר מדובר ברצון טוב מזוקק (פלוס רצון למצוא חן בעיני הציבור). מילטון פרידמן לימד אותנו שמבין ארבע האפשרויות להוצאת כסף, הצורה היעילה ביותר היא כאשר אתה מוציא כסף שלך על עצמך; פחות יעיל הוא כשאתה מוציא כסף שלך על אחרים (אתה קונה מתנה למישהו: חתפש את המחיר הזול ביותר אבל פחות תקפיד או תדע בכלל כמה המתנה תתאים לו); או כשאתה מוציא כסף של אחרים על עצמך (אתה יוצא לארוחה על חשבון הבוס: תקפיד לאכול כמה שיותר אוכל טעים, פחות תקפיד לא לבזבז את הכסף של העבודה); והיעיל פחות הוא כאשר אתה מוציא כסף של אחרים על אחרים – וזה בדיוק המצב אצל מערכות המדינה, כאשר פוליטיקאים ופקידים מבזבזים כסף שאינו שלהם, על אנשים שאינם הם. כך מתקבל תמיד גם פזרנות בכסף וגם חוסר תועלת בהתאמה לצרכן.

אין חולק על כך שהצלת חיים זה דבר חשוב. לכולנו חשובים החיים שלנו. מדוע אם כן לא כולם רוכשים את המערכות של מובילאיי? ממגוון סיבות: ייתכן שאנחנו לא חושבים שהמערכת הוכיחה את עצמה כמו שצריך במניעת תאונות; ייתכן שביחס לתועלת האפשרית (מניעת ספק תאונה פעם בשנה, נגיד) המחיר גבוה מדי לטעמנו; ייתכן שאנחנו צריכים את הכסף הזה עבור דבר דוחק יותר או חשוב יותר בעינינו, בין אם זה אוכל או הוצאות רפואיות או חוגים לילדים; וייתכן גם שהמערכת מעצבנת אותנו ולא מועילה לנו: רבים שניסו את המערכת אוהבים אותה, אבל רבים אחרים חושבים שהיא מציקה ומיותרת.

את שיקול הדעת הזה מבקשים לגזול מאיתנו: לקחת את הכסף בלי לשאול אותנו לסדרי העדיפויות שלנו, ולהשקיע אותו במוצר שיכול להועיל לנו מאוד ויכול גם לא להועיל לנו כלל. יותר מכך, מדובר שוב במיסוי רגרסיבי קלסי: כל אלה שאינם מחזיקים ברכב – בעיקר בעשירונים הנמוכים – לא ייהנו מהמענק העצום הזה, אבל הם יממנו (דרך המסים הישירים והעקיפים) את העשירונים שמעליהם, המחזיקים ברכב אחד או אף בשניים.

כל זה באשר לעצם הסבסוד של מערכת כה יקרה ושמידת תרומתה לבטיחות בדרכים למעשה לא הוכחה ולא נמדדה כלל, אבל זה כאמור רק חלק מהסיפור. בעיה חמורה לא פחות היא זו שבה פתחנו: בחסות מילות קסם כמו "תקנים" ו"בטיחות הציבור" מצליחה יצרנית – תהא ישראלית או ניגרית, היינו הך – לגרוף רווח עצום, בין אם זה על ידי הצלחה לדחוק את מתחריה בהכנסת סעיפים שונים או בארגון התקן כך שיתאים רק למערכות שלה (כפי שנראה המצב כרגע), ובין אם זה כולל "רק" התחלקות בשלל הנפלא הזה של כספי משלם המסים.

עושים לנו טובות

רבים למדו את סיפור "חוק האפודים הזוהרים" כאזהרה מפני חברות הלובינג, וכאיזו קריאה מוסרית לא להישמע להפצרותיהם. כך הגיעו כל מיני תקנות מוזרות כמו סימון לוביסטים וכן הלאה, תקנות שספק אם שינו משהו בכלל. אבל הקריאה הזו היא החמצת לב העניין. הבעיה אינה בלוביסט כזה או בח"כ אחר, הבעיה טמונה בעצם השיטה. והשיטה מתחילה בעצם ההסכמה של הציבור לקבל חוקים "לטובתו", בין אם זה חינוך "חינם" ובין אם זה בריאות "חינם" ובין אם זה בטיחות "חינם". כל ה"חינמים" האלה הם שם קוד לשיטה שבה מישהו נותן כסף שאינו שלו לגורם בעל עניין כזה ואחר. בשיטה כזו אי אפשר למנוע בכלל אפשרות של השפעה של בעלי עניין על הוצאת הכסף הציבורית, שאכן קורית בכל מקום.

כל חוק או תקנה שבהם נבחרי הציבור והפקידים מוציאים כסף מהכיס שאינו שלהם לכיסים של אחרים, צריך שיתקבל בידי הציבור בחשדנות מרבית. אם הציבור היה מבין שככל שהמדינה "דואגת" לציבור יותר כך היא פותחת פתח לסיאוב ולשחיתות, לאינטרסנטים וללוביסטים, אפשר שהרבה מאוד מקרים כאלה היו נמנעים, והיצרנים היו מתחרים על לב הצרכנים – כל אחד ואחד מהם – במקום להשקיע את הכסף והמאמצים בהטיית לבם של קומץ אנשים המכריעים באשר לכסף של ציבור שלם.

כן, זו אמירה קשה יותר ונוחה פחות מאשר לצאת לרחובות ולצעוק "העם! דורש! צדק חברתי!". הרבה יותר קל לדרוש "שקיפות" ו"סימון לוביסטים" ולהקים עמותות כאלה ואחרות שיקדמו לכאורה את איכות השלטון בעוד שהן רק דוחפות את בחישת הידיים עמוק יותר, למקום שבו שום דבר אינו שקוף ולא יכול להיות שקוף. אבל בסוף, כך אני מקווה, ייפול האסימון לרבים מן הציבור: "חינם" בחוק לעולם אינו חינם; חלוקת משאבים בידי פוליטיקאים כמעט תמיד תהיה מזיקה; וכל פרט ופרט מהציבור יודע מה טוב לו הרבה יותר מאשר קומץ של נבחרים המבקשים להתברג גבוה בפריימריס הקרובים.

אל תתנו יד להצעות חוק פופוליסטיות. אל תתנו לפוליטיקאים "לעשות לכם טובה" על חשבון כספי הציבור. הפתח לצמצום יחסי ההון-שלטון הוא ברור: צמצום נקודות החיכוך ביניהם. ממשלה קטנה, הממעטת לשלוח ידה לכיס האזרחים כדי "להיטיב עם הציבור", תגרום לחברות הלוביזם לעבור מן העולם, והיצרנים ייאלצו, שומו שמיים, להתחרות על לב הצרכנים ולהיטיב עמהם, במקום לקנות את לבם של פוליטיקאים תוך שימת פס על הציבור. כל זמן שזה לא יקרה, נמשיך לראות חוקי אפודים זוהרים למיניהם, ובעלי ההון ימשיכו לשלוח יד אל הכיס העמוק של הציבור, בחסות הפוליטיקאים המיטיבים שלנו.