אב"א אחימאיר: אינטלקטואל ולוחם ימני נשכח

פורסם לראשונה במקור ראשון בשנת 2004. אנחנו מודים לעיתון על הרשות לפרסם את המאמר.

"ערב שבועות אבא הלך ברגל, הוא אהב ללכת הרבה ברגל, מעבר לירקון לרמת אביב, שם גרה בתו. היא אמרה לו, אבא אני יוצאת קצת החוצה. הוא נשאר לשמור על הנכדה, היחידה שראה בחייו. פתאום הרגיש כאב בחזהו ומת". זה היה לפני 53 שנה, ערב חג השבועות. בנו, יוסי אחימאיר, שנזכר ביום מותו, היה אז בן 19, בקורס צניחה.

אנחנו יושבים ומשוחחים על אבא אב"א בדירתו של יוסי ברמת גן, שנבנתה כקומה נוספת ממש מעל לדירה שבה גר אב"א אחימאיר, ואשר בה התגוררה עד שנת 2006 סוניה אלמנתו, אימם של יוסי ויעקב אחימאיר. דומה שיותר מבנים אחרים של אישים יחודיים בתולדות הישוב, קיים איזה קרע תודעתי בזיהוים של הבנים והבת (מאשתו הקודמת) עם האב. אב"א אחימאיר נתפס כשייך כולו לסימטאות הרומנטיות המיתולוגיות של העבר הציוני; הבנים נראים כחלק בלתי נפרד מההווה הדחוס המהיר הנחפז, שדומה כאילו הוא מנותק מהעבר.

"הוא אובססיבי", אמרה לי אלמנתו של אחימאיר באחד הרגעים שיוסי נעלם כדי לשלוף מאי משם עוד תיק או ספר המתעד את חייו של אחימאיר האב. אב"א אחימאיר הוא ללא ספק אחת הדמויות המרתקות ביותר בתולדות הישוב, דמות שעדיין מחכה לביוגרף שלה. מי שזה לא יהיה יוכל לסור לבית אחימאיר ברמת גן וימצא שם ארכיון מסודר בצורה לא רגילה, מוכן ומזומן לחוקר, להיסטוריון, לביוגרף. הכל עבודה שקדנית, מסודרת באופן כפייתי, של יוסי. הנה הוא שולף את תיק חליפת המכתבים בין אב"א לזאב ז'בוטינסקי. הנה הוא שולף את התיק המתעד את פרשת יחסי השנאה בין אב"א לדוד בן-גוריון.

לפני חודשים אחדים כשנסעתי עם יוסי להרצאה הוא הוריד עלי חבילה של ספרים מאת אביו ועליו. האמת שהרבה פעמים אנשים מנחיתים עליך ספרים שמאוד יקרים להם אישית אך הם מאוד לא רלוונטיים, לא אקטואליים ולפעמים אפילו משעממים וכתובים רע רחמנא לצלן. במקרה של אב"א אחימאיר, אולי בגלל שאני שומע עליו הרבה בשיחות עם פרופ' בן-ציון נתניהו, משכתי מהשקית ספר ואחר כך עוד ספר ועוד ספר. נדלקתי. תוך כדי שאני יושב וכותב עליו אני מוקף ביותר מעשרה ספרים של כתבי אחימאיר, או ספרים הקשורים בפועלו. אך לפי מיטב ידיעתי זה רחוק מסך כל היבול שלו. ("הוא כתב הרבה אמנם אבל לא אותה כמות כמו רון מיברג", העיר יעקב). יש לו עוד אי אלו ספרים שאת חלקם רק ראיתי פה ושם על מדפים, ויש לו עוד המון כתבים ומאמרים שטרם כורכו והוצאו לאור. אך אל דאגה, יוסי אחימאיר עובד על זה.

מה שאתה מגלה עם קריאת מאמריו, שהם עדיין קריאים מאוד גם היום, יותר מכתביהם המשמימים של כותבים אידיאולוגיים מהעבר; שקל מאוד להתחבר אליהם. שני המוטיבים בכתביו שממשיכים לשדר חיוניות גם היום זה שלילת הקומוניזם, הסוציאליזם והמרקסיזם מחד, והדיבור הגלוי על כל מה שקשור למאבק לאומי אקטיביסטי, מאבק שהוא גם קיומי וגם טעון בערכים הלאומיים העתיקים. אחימאיר איבחן את הסכנות של הבולשביזם, בייחוד לעם היהודי, ואת חוסר התוחלת של האוטופיה הקומוניסטית בזמן שרוב האינטלקטואלים בארץ נסחפו לרעיונות המרקסיסטיים ולמה שכינה "הפרוגרס". אבל מה שמציין את כתיבתו יותר מכל זה היושר האינטלקטואלי, הנוקב, הכן, חסר הרחמים. אפשר להגדיר את זה ככתיבה דוגרי, מנוסחת היטב ומגובה מבחינה היסטורית ותיאורטית. וככל שאתה קורא יותר, אתה לא יכול שלא לערוך השוואות עם כתיבתו של ז'בוטינסקי, למשל.

מלומדים, שהיו מקורבים לשני האישים, מודים שבמקום שז'בוטינסקי עיגל ועקף והתנסח בצורה "דיפלומטית", היה אחימאיר גלוי, נוקב, חסר פשרות. הוא לא הסתיר את האמת בכל חומרתה, לא מקוראיו ומה שיותר חשוב – לא מעצמו. במאמר בשם 'האלף-בית הציוני' הוא כותב משפט כמו: "לאחר זמן קצר הופכים מתנגדיו (של ז'בוטינסקי) מאתמול לחסידי רעיונותיו – אף על פי שאינם מפסיקים את מלחמתם באיש, שחולל את הרעיונות הללו. כך, למשל, מתביישים כל אלה שנלחמו לפנים נגד שיעבוד בתי הספר בגולה, נגד הליגיון, בעד הרחבת הסוכנות היהודית, נגד יוזמה פרטית, בעד עלילת הרצח…"; המאמר נכתב כשנה לאחר שהשתחרר מבית הסוהר, שם היה כלוא כשנתיים בעקבות משפט ברית הביריונים.

במאמר שנקרא 'על דאגתם למדריד' הוא קושר בין המשיכה של האינטליגנציה השמאלית של היישוב העברי למלחמת האזרחים בספרד, לבין שנאת ישראל. "היכן שורשי האהדה של הז'ורנליה שלנו ל'מדריד' האדומה?" הוא שואל במאמר שנכתב בנובמבר 36', "את החיבה לסוציאליזם אין לבקש במלחמת הסוציאליזם באנטישמיות. הסוציאליזם הוא אנטישמי לא פחות מתורת הגזעים של היטלר. קראו את החוברת של מארכס על שאלת היהודים ותיווכחו, שכל האנטישמיות הכלכלית של היטלר הועתקה מלה במלה מחוברתו של מארכס… ודיבוריהם של האנדקים והקוזיסטים על הכלכלה היהודית הבלתי נורמלית, כלום אינם נטולים מן הספרות המארכסיסטית?",

וממשיך אחימאיר:

… האנטישמיות האדומה  היא נושא בפני עצמו. במאמר זה מבקשים אנו לקבוע את סיבת החיבה של האינטליגנציה היהודית לסוציאליזם. והנה לפי עניות דעתנו, יש מקור אחד ויחיד לאהדה זו.

בימים עברו היתה כל תורה גויית מתקבלת ברצון על-ידי המשומדים היהודים. בעבר היתה זו הנצרות. אך מה תועיל היום ההתנצרות לאחר שהופיע היטלר ובידו תורת הגזע, הפוקדת את עוון האבות הישראליים על בניהם המשומדים? ובכן, מאחר שאין תועלת בהתנצרות, פונים לסוציאליזם… מכאן התמיכה הנלהבת בתנועה זו. תומכים בה כל אלה שכבר השתמדו בליבם. מכאן – גדול עשירי היהודים בגלות פולין, אוסקאר קאן, התומך בפפ"ס. ומכאן גם השנאה לציונות הנלחמת בשמד על כל צורותיו. האהדה ל'מדריד' הרחוקה וההתנגדות לתכנית האיוואקואציה – מקורן אחד…

צריך רק להחליף את המלה "מדריד" ב"פלשתין".

הקדים את זמנו

אחימאיר גילה כבר בשנות העשרים והשלושים אמיתות, שרק עכשיו הופכות למוסכמות בעקבות התמוטטות הקומוניזם מחד, והשתוללות הלאומנות הערבית האלימה מאידך. אך יש מוטיב אחד שחדי העין מבחינים אצל אחימאיר, שנראה כי קשה לשכנע בתקפותו, אף על פי שלעניות דעתי הוא מגלם בתוכו אמת עמוקה. בין השורות של כתביו ניתן להבין, שהאיש חשף את סודה של "תנועת הפועלים" בארץ, אותן התנועות הפוליטיות שממפא"י ועד השומר הצעיר. אפשר להבין ממנו שהוא לא רואה בהם בכלל גופים ציוניים, אלא מעין גופים בונדיסטים פלשתינאים. כאלה ששאיפתם הגדולה היתה לכל היותר להקים בפלשתינה אוטונומיה בנוסח הבונד בתחום המושב.

אינני מתיימר לפענח את פשר שנאת השמאל לאב"א אחימאיר, אך יתכן שזו הסיבה. אב"א פשוט "ידע" יותר מדי. לפי אחימאיר, החטא הקדמון הוא בברית בין "תנועת הפועלים" לבין ההסתדרות הציונית, ברית שחלבה את כספי היהודים בעולם כדי להקים אקספרימנטים סוציאליים בארץ ישראל, כדי להקים משטר טוטליטרי, ולא כדי להגשים את הציונות כפי שהרצל חזה אותה. עובדה שבדמוניזציה שעשה בן-גוריון לאחימאיר, הוא הרחיק לכת יותר מאשר בהתקפות שלו על מנחם בגין וזאב ז'בוטינסקי. מאז רצח ארלוזורוב ניסה בן-גוריון להטביע בתנועה הרוויזיוניסטית חותם של פאשיזם, במטרה לחסלה פוליטית. אך עד כמה שזה יישמע מוזר בן-גוריון המשיך בדמוניזציה הזאת עד תחילת שנות השישים, כולל בשנים 63', שנתו האחרונה כראש ממשלה, ו-64' – למרות שאב"א אחימאיר נפטר כבר ב-1962, והוא עצמו כבר חזר לשדה בוקר. במאי 63' בן-גוריון שב והעיר בכנסת, שאב"א אחימאיר היה תלמידם של היטלר ומוסוליני. יעקב אחימאיר עבד אז כעורך חדשות בקול ישראל: "דווקא לי נתנו לערוך את הידיעה על הנאום של בן-גוריון על אבא שלי. והאיש שעשה את זה, אני לא רוצה לנקוב בשמו כי הוא עוד איתנו, אין לי ספק שעשה את זה בכוונה, מתוך רשעות".

פרשנים, כמו עמוס אילון ב'הארץ', סברו שזו התגרות מחושבת ב'חירות', שנועדה לעורר התקפה חסרת רסן מצד 'חירות' על מפא"י. כיוון שמפא"י היתה אז קרועה ומפולגת בגלל פרשת לבון ופרשיות בטחוניות אחרות, כולל פרויקט הגרעין, דומה היה שהזקן רוצה להצית מחדש מלחמה עם הימין כדי ללכד את מפלגתו, כדי "שהגברת מאיר תשלב זרועות עם מר פרס כדי להתגונן בכוחות משותפים בפני הסתערות הפאשיזם הישראלי". עמוס אילון חזה, שהמהלך הזה עשוי להביא בסופו של דבר למסקנה בצמרת מפא"י שלישראל דרוש ראש ממשלה אחר.

ד"ר אורי מילשטיין, שהופתע לשמוע את ההקשר הזה של ימי בן-גוריון האחרונים, הציע לי פרשנות נוספת: "לגרעין הפנימי המצומצם ששלט במפא"י היה קוד פנימי. בשפה הפנימית שלהם אב"א אחימאיר היה סמל ל'פאשיסט מסוכן', וכאשר בן-גוריון השתמש בו הוא התכוון בעצם למישהו אחר שהיה הדמות המרכזית ב'פרשה', פנחס לבון. הוא רצה להגיד לגולדה, אשכול והאנשים הקובעים דאז שהם מתייצבים לצידו של 'פאשיסט מסוכן' – ואכן לבון נחשב לאדם מסוכן ואפל. נרמז כי יתכן, שחשב להעביר את גולדה מאיר לצידו. התפטרותו ביום רצח ארלוזורוב יכולה בהחלט להתפרש כמסר לאותם אנשים במפא"י: בהתייצבותכם לצד האדם המסוכן – שפכתם את דמי והתפטרותי היא תוצאה של התנקשות פוליטית".

בן-גוריון התפטר פחות מחודש לאחר הנאום בכנסת, ב-16 ביוני 63', בדיוק ביום השנה ה-30 לרצח ארלוזורוב. יוסי אחימאיר מאמין היום, שההתנפלות המטורפת על אביו המנוח היתה גורם מאיץ חשוב להתפתחות הזאת. ההיסטוריון שבתי טבת, לעומת זה, סבור שעיתוי ההתפטרות של ראש ממשלתה הראשון של ישראל הוא מקרי לחלוטין, והוא דוחה את ההשוואה המשוערת בין התפטרות להתנקשות פוליטית.

מה שלא פורסם עד היום זו התכנית של בן-גוריון לנצל את הבמה הממלכתית הרגישה ביותר, של טקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה ביד ושם, כדי לתקוף מעליה את זכרו של אחימאיר. הנאום נפתח במשא על משפט אייכמן הטרי עדיין בזיכרון, כשבהמשך הנאום נכתב בטיוטא קטע כזה: "אחרי עלות היטלר לשלטון בגרמניה נמצא פטריוט יהודי, ואני אומר פטריוט לא במרכאות כפולות, כי הכרתי את האיש, ואם כי חלקתי על דעותיו, ידעתי את אהבתו האמיתית לעמו ולארצו, והוא כתב בעתון עברי בא"י, עתון שראה עצמו פטריוטי ביותר, את הדברים האלה: 'בדעת הקהל של עמנו קיימים כמה שקרים מוסכמים, ואחד השקרים הוא פולחן 'האיחוד' וה'אחדות', מין פולחן עיוור של כלל ישראל. מפחידים אותנו בדחליל ו'פירוד' שמו. אולם בדרך של פירוד הלכו התנועות הלאומיות הקשורות בשמות המזהירים של קמאל, מוסוליני, פילסודסקי, דה-וולירה, היטלר'. הכותב מת לפני זמן לא רב ולכבודו לא אקרא כאן בשמו. לעומת גלוריפיקציה תמוהה זו של היטלר על-ידי פטריוט יהודי בארץ ישראל נשמע באותו זמן קולו של…", ובן-גוריון המשיך וציטט.

בסופו של דבר, כנראה ברגע האחרון או ביום הטקס (21 באפריל 63'), עצר בן-גוריון בעצמו. הוא תפס כנראה שמוגזם לנצל את טקס הזיכרון לשואה כדי להמשיך בדמוניזציה של יריביו הפוליטיים. ומחק את הקטע מטיוטת הנאום. על העותק המקורי של ראש הממשלה נראים הקווים האלכסוניים והגליים שהעביר בעט כדורי על הפסקאות המתייחסות לאחימאיר בלי לנקוב בשמו. גם בקטע הזה נראה שבן-גוריון משתמש בשפה של קוד פנימי, כאשר הוא בוחר לצטט את האיש הבלתי מזוהה דווקא בהקשר אקטואלי-מפלגתי של "איחוד" ו"פירוד", כאשר שפת סימנים זו נועדה למספר מצומצם בלבד של אישים בצמרת מפלגתו.

יוסי אחימאיר גילה כעבור שנים, כי עותק הנאום השמור בארכיון יד ושם הוא ללא המחיקות של בן-גוריון, ואם אחד ההיסטוריונים היה משתמש בו הוא עלול היה לחשוב שבן-גוריון אכן השתלח באחימאיר המנוח בטקס עצמו. מה שבסופו של דבר לא קרה. אך העובדה היא, שבן-גוריון בהחלט התכוון לעשות זאת אלא שנרתע ברגע האחרון.

תשובתו של אחימאיר המנוח לבן-גוריון החי באה כקול מן העבר, כיוון שכבר התפלמס איתו באמצע שנות החמישים על אותו נושא:

בקטע בן-גוריוני זה כמה אי-דיוקים, אם להשתמש בלשון רכה. אני תקווה שמר בן-גוריון לא דייק בשוגג. ארבע, חמש רשימות שלי, שהיו מוקדשות לבעיות ישוביות, ונשאו את הכותרת המשותפת 'מפנקסו של פאשיסטן' נתפרסמו לא ב'חזית העם' שהופיע בשנים 1932-1934 אלא ב'דואר היום' מ-1928 ואולי בראשית 29', בעריכתו של א. בן אב"י ולא 'בימי ז'בוטינסקי'. ב-1928 נראה היה מוסוליני כמדינאי גדול וחיובי לא רק בעיני סופר עברי צעיר. עד 1939 נראה מוסוליני למדינאי גדול בעיניו של אחד וינסטון צ'רצ'יל שמו… ב-1929 היה רק איש אחד בישראל, שניבא לעתידו וסופו של מוסוליני. היה זה זאב ז'בוטינסקי.

ואחימאיר המשיך: "… אולי יטריח מר בן-גוריון ויראה אותו מראה מקום, בו מניתי את היטלר בין השמות המזהירים של דורנו יחד עם מוסוליני!… יחסי להיטלר הובע בגיליון 'חזית העם' שהיה מוקדש לחגא דראש חודש מאי 1933. אותו גיליון הופיע עם הסרט (היום קוראים לזה לוגו. א.ל) 'החגא של סטאלין, בן-גוריון והיטלר'. וכשם שקשה להאשים אותי באהדה יתרה לשני המדינאים הראשונים… כך קשה הדבר ביחס לשלישי…".

"החברה הישראלית החמיצה"

ירדתי עם יוסי אחימאיר לקומת הקרקע, שם נמצא חדר עבודתו של אב"א אחימאיר. מתוך ארגז קרטון הוא שולף רשימות ומאמרים שהוא מתכנן להוציא בספר נוסף של 'כתבי אב"א אחימאיר". מיד אתה רואה רצף של מאמרים לאורך שנות השלושים והארבעים, מאמרים שנכתבו מדי שנה בשנה לקראת 'יום החגא', כפי שנהג לכנות את האחד במאי.

שולחן הכתיבה שלו נשאר כשהיה ביום מותו. "השולחן הזה הובא לבית המשפט כראיה", עידכנה אותי סוניה, אלמנתו של אחימאיר. זה השולחן שעמד בצריפם של אברהם סטבסקי ואחימאיר בשכונת הקאווקזים בתל-אביב בקיץ המר של שנת 33'. במגירה שעון היד שעמד מלכת. מתחת לזכוכית המחפה על משטח השולחן מונחות אותן תמונות, שמשקפות משהו מהטעם והרגש האישי של האיש. תמונות של יצירות אמנות ושכיות חמדה ארכיאולוגיות, מישראל, איטליה, טורקיה. וביניהן גם תצלומים של הבת זאבה ושני הבנים – במדי צה"ל. יעקב עם קסדת השיריונרים, כמפקד טנק בשנות החמישים, ותמונת פספורט של יוסי במדים זמן קצר לאחר גיוסו.

בתצלומים הישנים שלו מקרין אחימאיר משהו שונה ממנהיגים ציוניים מוכרים בני דורו. אלה, בין אם הם נמנים על הימין הרוויזיוניסטי או על השמאל של תנועת העבודה, נראים בתמונות תמיד בפוזות של מכובדות מכופתרת במסגרת אירועים רשמיים בדרך כלל. אחימאיר נראה בתמונות כמי שנתפס בעין המצלמה בשעת פעולה. מה שמעניק לתצלום הישן נופך של חיות ורעננות מיוחדת חרף השנים הרבות. כך הוא נראה מחייך מבעד לשבכת הגדר של בית הסוהר במגרש הרוסים, וכך גם נראה בבלוריתו המתפרעת בחברתם של שני שותפיו לשילוש הקדוש של ברית הביריונים, אורי צבי גרינברג ויהושע ייבין.

"מיד כשאבא נפטר הרגשתי תחושה של החמצה ואובדן בלתי רגילים", אומר יוסי. "הייתי צעיר מדי והבנתי שהחמצתי אותו וצריך לעשות משהו. הייתי ניגש אז למכון ז'בוטינסקי, לוקח קלסרים שלמים, והולך עד רחוב נחלת בנימין כדי לצלם אותם. חיפשתי כל רשימה ומאמר שהוא כתב. לא תמיד זה היה פשוט. ידענו את הכינויים שבהם השתמש בכתיבתו והכרנו את הסגנון. הוא השתמש בשמות כמו אבא סיקרא, א. ימיני, א. ציוני. רק אחוז קטן מהמאמרים שלו חתומים בשמו המלא".

"החברה הישראלית היא זאת שהחמיצה אותו", אומר יעקב אחימאיר. "במקום שבו אני עובד, רשות השידור, סירבו לראיין אותו. זאת החמצה. בעניין הזה, באיזשהו מובן  – ואולי אין קשר, חשבתי על תופעה אחרת לחלוטין: זו התופעה שהביאה לשלילת פרס ישראל משמואל שניצר. אני הייתי אז היחיד שכתב נגד התופעה. היתה אז עתירה לבג"צ של אדיסו מסלה על ניסוח כושל של שניצר ביחס לעולי אתיופיה, וזה היה מאמר אחד מתוך אלפי מאמרים שכתב. אחר כך בג"צ העביר את הנושא לשיקול נוסף של ועדת הפרס. ובישיבה נוספת ביקשו ששניצר יתנצל. ולאחר מכן נשלל ממנו פרס ישראל. כל התופעה הזו, משום מה, כשאנחנו מדברים על אבא שלי, אני נזכר בסיפור של שניצר".

אבא שלך לא היה פוליטיקלי-קורקט, בייחוד כשכתב על ערבים שאיתם היה כלוא בבית הסוהר.

יעקב: "אין שום ספק שבמדינת ישראל קיים משטר של פוליטיקלי-קורקט. ההשפעה של זה גדולה מאוד על הלשון, על הסגנון, ולפעמים גם על האמת. לא בכדי היה קובץ מאמרים על אבי שנקרא 'האיש שהיטה את הזרם'. זה ממש נכון. במובן הזה הוא היה מאוד עקבי, הלך עם האמת שלו ואמר אותה בלשון בוטה. לפעמים כשאני קורא כמה מהמאמרים המתלהמים שלו אני מתפלא שהאיש שכתב אותם היה אבא שלי. כי זה לא מתחבר לי לאיש המופנם, השקט, המשפחתי שהכרתי בבית".

בתחילת שנות השלושים הוא עמד בראש ארגון חצי קיקיוני, חצי אימפוטנטי, חצי תעמולתי, שהוא עצמו הגדיר כ"גרסה הספרותית של תנועה לשחרור לאומי" – ברית הביריונים. והנה כעבור כ-25 שנה בלבד יש לו בן, טנקיסט, בצבא שהוא בהחלט לא גרסה ספרותית אלא הדבר האמיתי. זה נראה לו התפתחות טבעית?

"אני זוכר בקשר לזה מכתב שהוא כתב לי לצבא. אז לא היו טלפונים סלולריים. הוא היה מאוד גאה שהבן שלו משרת בצבא".

גם יוסי נזכר, שאב"א כתב מכתב לאם ששכלה את בנה במבצע קדש, בו הוא כותב שזה כבוד גדול להיות אם לחייל עברי שנפל תוך הגנה על המולדת בצבא ישראלי.

"אבל מה שלא נראה לו טבעי", נזכר יעקב, "למרות שנבואתו התבדתה, זה שהוא לא האמין שהשלטון הדמוקרטי בישראל יתחלף בדרכים פוליטיות דמוקרטיות. הוא חשב שאם הימין של אז, כלומר – 'חירות', יעלה לשלטון אז השמאל יעשה הכל כדי לשבש את המעבר החלק של השלטון – באמצעות הפגנות ושביתות שיאורגנו על-ידי ההסתדרות. ההכרות שלו עם הבולשביזם היתה עמוקה מאוד. היה לו יחס אמוציונלי של שנאה למול כל תופעה שהזכירה לו את זה. לבנין הוועד הפועל בתל-אביב הוא קרא 'הקרמלין'. אחיו מאיר נהרג במסגרת הצבא האדום, במלחמת רוסיה-פולין שהיתה המשך למלחמת האזרחים ברוסיה. זו היתה חווית יסוד בשבילו. בעקבותיה שינה את שמו מגייסינוביץ' לאחימאיר. מבחינה רעיונית כל המהות שלו היתה נגד מארקסיזם, נגד בולשביזם, ולכן יש לו גם סדרת מאמרים שבהם הוא חותם את שמו 'אנטימא' (אנטי מארקס). הוא תמיד אמר שהדגל האדום של הנאצים והדגל האדום של סטלין זה אותו דבר. הוא שנא את המעורבות של יהודים במהפכה הרוסית, וחשב שהדבר הזה הביא רק נזק לעם היהודי. אבל באופן פרדוקסלי, מבחינה היסטורית, הייתי משווה אותו במהפכנות שלו לטרוצקי. בייחוד אותו טרוצקי שעמד לבדו נגד העריץ הגדול".

כמה מהחברים שלו בברית הבריונים אמרו עליו, שלמרות ש"אוקטובר" זו החוויה המעצבת שלו ובגללה שלל את הבולשביזם, הרי המודל מהפכני הלאומי שלו היה של לנין וחבורת המהפכנים הקטנה שהצליחו לחולל מפנה כל כך גדול.

"היה דבר שמאוד העיק עליו. העובדה שלא תמיד הכירו בנחשוניות של ברית הביריונים; שהיתה אמנם תופעה קטנה, לא צבאית, ביחס למחתרות שבאו אחריה. היא היתה תופעה אידיאולוגית: הקריאה לצאת נגד הבריטים, להפגין נגדם, ללכת לבית הסוהר. בשלילת ההכרה הוא תלה את האשמה במנחם בגין, שניסה ליצור את הרושם שההיסטוריה התחילה עם אצ"ל".

היו חיכוכים בין אב"א לבגין?

"אני חושב שזה לא מקרה שבשלב מסוים פרשו מחירות אינטלקטואלים שלא יכלו להסתגל לחיים הפוליטיים: אורי צבי גרינברג, הלל קוק, ערי ז'בוטינסקי. הם היו אנשים עצמאיים במחשבתם. השתייכו אמנם לאותו מחנה שנקרא לו לאומי, אך לא יכלו להשאר במסגרת המפלגתית. (אב"א אחימאיר דווקא נשאר). אני זוכר פעם שבאתי עם אבא שלי לאיזו ועידה של חירות. הייתי צעיר מאוד. ראיתי את אבי נואם. הוא יצא אז נגד בגין. זה היה מעשה אמיץ מאוד לצאת נגד האיש הכריזמטי הזה. אבי היה איש בלתי תלוי".

זאת הסיבה שבגין זרק פעם את ההצעה להעמיד את אב"א אחימאיר במקום הראשון של רשימת חירות?

"זו היתה הציניות והאירוניה הידועה של מנחם בגין".

יוסי אחימאיר נזכר: "היה לי מורה לספרות בתיכון, גדעון כצנלסון. הוא היה רומז לי רמזים. נהג לעטוף את תיקי החיבורים בעיתון. אז פעם הוא הופיע עם התיק כשהוא עטוף בעיתון עם כותרת בולטת בכוונה: 'בגין מציע מקום ראשון לאחימאיר'. והוא הסתובב ככה עם התיק, כדי שכולם יראו".

השם כצנלסון טעון מאוד במשפחת אחימאיר. יוסף כצנלסון, על שמו נקרא יוסי, היה ידידו הקרוב של אב"א ודמות נערצת עליו. ברל כצנלסון, מנהיג מפא"י, היה בן העיירה של אחימאיר בוברויסק ("בוברויסקאי אני", נהג ברל להגדיר עצמו כמעט בהתרסה), ורגשי קרבה וחיבה הדדיים השתזרו ביחסי ברל ואחימאיר, עד שברל נעמד בין ראשי "מחנה המעלילים". על שני הכצנלסונים כתב אחימאיר פרופילים ספרותיים מופתיים.

"מה שהעיק עליו יותר מכל זה שקשרו אותו לרצח ארלוזורוב", אומר יעקב אחימאיר. "וכך עד יומו האחרון. אצלנו בבית, כשהיינו מחליפים דעות על אישים שונים – אבא שלי תמיד היה שואל, האם הוא 'במחנה שלנו' או ב'מחנה המעלילים'. זו היתה מעין פריזמה שדרכה עבר הכל. אם היתה לו טראומה, זו היתה הטראומה. כל העניין הזה שיהודים העלילו על יהודים. ואני נולדתי שנים אחרי העניין הזה".

בן-גוריון האמין עד יומו האחרון, שסטבסקי הוא האיש שירה בארלוזורוב.

"גם בן אהרון. הוא עדיין מאמין בזה".

אפשר להניח, שאם החבורה של אבא שלך, ברית הביריונים, היתה מחליטה לבצע התנקשות פוליטית – אפילו של אישיות יהודית – הם היו עומדים מאחורי זה ולוקחים אחריות.

"אני לא מעלה על דעתי שהם היו מבצעים דבר כזה. זה פשוט לא מתקבל על הדעת. אבא שלי, עד שהצטרף למשמר העם ב-48', הוא לא החזיק נשק בחיים שלו. במלחמת העצמאות בירושלים אני זוכר אותו עם מעיל כבד כזה, הוא קיבל תעודה שהיה במשמר העם. זה אולי מצחיק לגבי אדם כל כך סוער ומשלהב, שהוא בעצם לא החזיק נשק עד גיל מבוגר למדי".

אתה מרגיש שבאיזשהו מקום משהו מהתיק הכבד הזה עבר גם אליך?

"אני יודע, בעצם כל אחד יודע, כשמישהו מסתכל עליו. גם אם המסתכל הזה נמצא בעורפו או בגבו. וגם אם אתה לא חש בכלל שמישהו עומד מאחוריך. כשמישהו מסתכל בך מהעורף – אז אתה מרגיש את זה כל הזמן, אפילו אם אתה לא יודע על קיומו. אני מרגיש את זה אפילו בעבודה העיתונאית. יש תמיד מיעוט בין הצופים, שבודקים מנקודת מבט של – כיצד הוא יתנהג במצבים מסוימים. אתן לך דוגמא: כשהייתי בר מצווה, אז איזה מתנות היו נותנים אז? ספרים. כל ההקדשות בספרים שקיבלתי, לא קילסו אותי אבל קילסו את אבא שלי, ואני כבנו. אין לי טענה. הטמיעו בי – אם היה בכלל צורך להזכיר לי – שאני בנו. היום, בתור אחד המגישים של 'שבע וחצי', אני מקבל מכתבים בנוסח של 'איך אתה כבנו של אב"א מסוגל להציג את השאלה בנוסח הזה והזה'. אז מצד אחד אני מרגיש פגוע, שישנה איזו ציפיה שאני לא מממש אותה. אבל מצד אחר אני אומר: כל הכבוד! אנשים יודעים. אנשים זוכרים. אנשים עוד מעריצים; מוקירים את זכר אבי המנוח".

פרופ' בן-ציון נתניהו מדבר על אב"א אחימאיר

היה זה בחדרו של בן-ציון נתניהו, שאחת הפעולות האקטיביסטיות הראשונות תוכננה נגד הבריטים. זו היתה ההפגנה נגד נורמן בנטוויץ' ב-10 בפברואר 32'.

ב-32', כאשר זכר הפרעות של תרפ"ט וטבח חברון עדיין טרי, החליטו פרנסי האוניברסיטה העברית על הר הצופים שזה בדיוק הזמן לפתוח את הקתדרה ל"שלום בינלאומי" (המודל הזה של מרכזי "שלום" ומכוני "שלום", בין אם עצמאיים ובין אם מסונפים לאחת האוניברסיטאות, הוא לא המצאה של ימי אוסלו…) בראשותו של נורמן בנטוויץ', יהודי אנגלי, מי שהיה מפקידיו הבכירים של הנציב העליון הבריטי. אב"א אחימאיר החליט שזו הזדמנות טובה להפגין מחאה נגד הפציפיזם התבוסתני הזה, ושאל אם סקציית הסטודנטים הרוויזיוניסטית, שנתניהו היה מראשיה, תהיה מוכנה להשתתף בהפגנה, בתוך האולם, בזמן הרצאתו של בנטוויץ'. כעבור שנתיים, בעיצומו של משפט רצח ארלוזורוב, כבר היה בן-ציון נתניהו עורך העיתון היומי 'הירדן', שאנשיו נלחמו נגד העלילה שנרקמה כלפי אחימאיר, סטבסקי ורוזנבלט. התפתחה ביניהם מערכת יחסים מיוחדת, ולימים – לאחר קום המדינה – פינה פרופ' נתניהו מקום לאחימאיר בין צוות כותבי הערכים של האנציקלופדיה העברית. בעותק ספרו הראשון, על אברבנאל, שיצא לפני כחמישים שנה, כתב נתניהו בהקדשה לאב"א אחימאיר: "לאב"א אחימאיר, מן המעטים בהוגי הדעות של דורנו, שבזכותם הפך החלום המשיחי למציאות. למזכרת-תמיד מאת ידידו-מעריצו". אחימאיר מצידו, כשנתן את ספרו 'יודאיקה' לנתניהו, כתב בהקדשה: "בן-ציון – במדבר הציבורי היהודי שבתקופתנו, ישנם בודדים שאינם כורעים ואינם משתחווים. בל תבזבז את חילך! התרכז! אבא". לאחר מותו, שימש נתניהו כעורך ספר המאמרים של אחימאיר 'הציונות המהפכנית'.

פרופ' נתניהו, האם 'ברית הבריונים' היתה בעצם התנועה לשחרור לאומי שהצמיח מתוכו הישוב?

"אחימאיר היה מדריך של בית"ר. היה בחור בשם ירמיהו הלפרין, שהיה מסור לרעיונות של ז'בוטינסקי. הוא ארגן בית ספר למדריכים של בית"ר ואחימאיר בא משם. מהישוב לא בא ולא צמח כלום. אלא מבית"ר".

ישנו ספר על אב"א אחימאיר, קובץ מאמרים, שכותרתו היא ציטוט של ערי ז'בוטינסקי: 'האיש שהיטה את הזרם'. אולי זאת ההגדרה הנכונה?

"הוא לא היטה את הזרם. את הזרם יצר ז'בוטינסקי. ז'בוטינסקי חינך את הנוער ברוח של 'אנו למרד ניקרא'. אחימאיר כבר מצא נוער שהיה מוכן לקלוט את המסרים שלו. האווירה המרדנית נוצרה על-ידי ז'בוטינסקי. אבל אחימאיר נתן לה ביטוי פובליציסטי והוביל לפעילות יותר חריפה. לכן יותר מדויק להגיד: הוא המריץ את הזרם. דרבן אותו. הזרם היה תת קרקעי. לדוגמא, ליד ואדי קלט יש נחל שזורם מתחת לפני האדמה. בנקודה מסוימת הוא פורץ מעל לפני האדמה. אחימאיר הוא זה שפרץ את המחסום לרעיונות שזרמו כמו מים מתחת לפני הקרקע, כדי שיהפכו לזרם מעל לפני האדמה. הוא העלה את הציונות המדינית על פסים של ציונות מהפכנית. אי אפשר להפריד בין ז'בוטינסקי לאחימאיר. אחימאיר היה הראשון. הנחשוני. ראשון שארגן מחאות נגד הבריטים. והוא מצא נוער. מצא שיש עם מי ללכת. מצא אוירה ציבורית. הוא לא היה מוחרם כמו לישנסקי בזמנו. זה כל ההבדל. אחר כך כבר זכה לתמיכה אדירה. אבל עד שז'בוטינסקי לא מסר לו 'פריסת שלום מרחוק' וקרא לו 'מורנו ורבנו' – היתה כלפיו רק אהדה. לאחר פריסת השלום הזו הוא הפך לנערץ. הרי בכל זאת היתה שאלה, למה ז'בוטינסקי שותק? זה עורר עיכובים. כשאחימאיר בא אלי לארגן הפגנה נגד בנטוויץ', לא העליתי על דעתי שז'בוטינסקי יקרא לו 'מורנו ורבנו'".

ב-1933, כשפרצה פרשת ארלוזורוב, הוא כבר היה במעמד של נערץ?

"ב-33' הוא כבר היה נערץ, ולכן התעורר הצורך מצד הבריטים ומצד השמאל לחסל אותו".

כמו שהבריטים עשו לגבי ז'בוטינסקי, כשאסרו עליו להכנס לארץ?

"הם הבינו שאם ז'בוטינסקי יכנס לארץ הוא יכבוש אותה. לגבי אחימאיר שהיה תושב הארץ ובעל אזרחות, הם לא יכלו לגרש אותו. אז אסרו אותו פעם אחר פעם. כשזה לא הלך, העלילו. זו דרכם של עריצים. יש לעריצים הבנה רגישה מאוד  – מי הוא המתנגד המסוכן להם, ואז הם מכוונים נגדו את כל האש. אמרו עליו שהוא אויב העם. אמרו שהוא מסוכן. בזמן עלילת הדם ארגנו עדים. אצל דב הוז. הביאו אותם לבית המשפט, כדי שיגידו ששמעו את אב"א וסטבסקי מתלחשים בצריף שלהם, ומזכירים את שמו של ארלוזורוב. אלא שבאותו ערב, דווקא היתה לו הרצאה בירושלים".

אתה פגשת את אחימאיר ביום הרצח ברחוב בירושלים.

"כן, ראיתי אותו עומד ליד חלון הראווה של חנות הספרים סטימצקי. זה כבר היה ממש לפני כניסת השבת. הוא שאל אותי, אם אבוא להרצאה שלו. אמרתי, לא שמעתי שאתה מרצה. הוא הזמין אותי לבוא ושאל אם נוכל להפגש אחרי ההרצאה. אמרתי שאני צריך להגיע הביתה לאבי, למשפחה. והוא אמר: אני מבין אותך. לכן כששמעתי שאומרים שראו אותו בתל-אביב, בשעה שידעתי שהרצה בירושלים, הבנתי מה הולך. והוא פגש עוד אנשים שהעידו שראו אותו באותן שעות בירושלים, ואז המשטרה נאלצה לשחררו. אבל הוא היה אויב מספר א'. באמצעות העלילה של הרצח הבריטים רצו להוכיח שהמפלגה הרוויזיוניסטית היא מפלגה של רוצחים, ולכן רצו לתלות אותם. בסוף שפטו את אחימאיר על הסתה למרד. וזה היה נכון".

עושה רושם שהוא נלחם לא פחות נגד גורמים בישוב.

"אבל מלחמתו בתוך הישוב היתה נגד הקומוניזם בארץ ישראל והסוציאליזם. הוא ראה בהם אויב מסוכן מאוד. משחית. הוא אמר: אם אתם רוצים להתחיל מלחמת מעמדות עוד לפני הקמת המדינה, אז אני אהרוס אותה. שלושת האישים המרכזיים בברית הבריונים, אצ"ג, ייבין ואחימאיר היו יוצאי 'הפועל הצעיר'. והם הבינו שאין שם מהפכנות. הם ראו שהם מקדישים את מלחמתם נגד האיכרים, או הבועזים כפי שקראו להם. ואחרי זה התחילה מלחמה שלא להכניס בית"רים לעבודה. כשזיהו אותם כאויב, הם התרכזו באחימאיר. ולא סתם התרכזו בו ולא באצ"ג ולא בייבין. למרות ששניהם חירפו אותם. אצ"ג קרא להם סנבלטים. אבל אותו הם כן תקפו. כי הבינו שהוא הכוח המהפכני האמיתי, שנוסף לכל גם משך את הנוער".

בסופו של דבר, חבריו ל'ברית הבריונים' טענו שהוא אכזב אותם.

"הוא בא ואמר להם בגלוי (לאחר שחרורו מהכלא): אתם מוכרחים לוותר עלי. כי לא רק שהיה תחת איום של גרדום, הוא היה בבית הסוהר כמעט שלוש שנים. הוא פשוט נשבר מבחינה פיזית ורוחנית. הוא חלם על תקופת מנוחה. הוא קרא לזה, 'שקט קבינטי'".

אויביו ניסו להדביק לו את הסטיגמה של הפאשיזם, ולמען האמת – בסוף שנות העשרים הוא האמין בפאשיזם.

"עוד כשהיה  אחימאיר בהפועל הצעיר הוא נהפך לאנטי-סוציאליסט קיצוני. הוא התחיל לתהות על הקשר בין הציונות לסוציאליזם. ואז פתאום עלה באיטליה הפאשיזם שהיה אנטי-מארקסיסטי, והוא ראה בזה דוגמא מוצלחת למלחמה נגד הסוציאליזם. הוא כתב אז שורה של מאמרים ב'דואר היום' 'מיומנו של פאשיסטן'. המעניין הוא, שהעורך איתמר בן אב"י הצהיר בגלוי על עצמו כפאשיסט ואמר: אני תומך בזה. אבל איש לא קרא לו פאשיסט אחר כך".

מתי אחימאיר התנער מהעניין הזה?

"הוא הפסיק לדבר על הפאשיזם מהרגע שהפאשיזם הפך לתנועה של רצח. הרגו את מנהיג הסוציאליסטים באיטליה, מלטיאוטי. גנגסטרים חטפו אותו ורצחו אותו. עד אז גם אישים כמו אמיל לודוויג וצ'רצ'יל אהבו אותו. התמיכה בפאשיזם היתה רווחת. לא דיברו על מוסוליני כעל דיקטטור עריץ. אז גם אחימאיר נדלק לעניין בגלל האנטי-קומוניזם. עם כניסתו למפלגה הרוויזיוניסטית הוא הפסיק לדבר על זה".

יש מכתב שאחימאיר כתב לחיים דבירי בשנת 49', שבו הוא כותב, כי "הזרע שזרענו נשא פרי הילולים. אפילו יותר מכפי שקיווינו". למה הוא התכוון?

"הוא התכוון להקמת המדינה. לא האמין שתקום כל כך מהר".

איך הוא הרגיש במדינה הזאת?

"הוא לא היה מאושר במדינה, אבל חשב שהיא עובדה והאמין ששלטון השמאל יעבור מן העולם. הוא היה מודאג: האמנם יש לנו די כוח משיכה להמונים? הוא לא העלה בדמיונו מיליונים כמו שיש היום במדינה. והיתה לו עוד בעיה. העם. כששוחחת עם אחימאיר תמיד היה אומר: השאלה מה זה עם לוחם. מהפכות לוקחות שנים רבות. ואין לנו עם לוחם. האם נחזיק מעמד?".

ובכל זאת, העם הזה לחם והקים מדינה.

"אבל לא העם הקים את המדינה. הם הלשינו על הנלחמים. הכניסו לכלא, עינו, ואפילו הרגו. הם נלחמו בנלחמים. העם לא נלחם. נלחמה רק הזרוע הלוחמת שהקים ז'בוטינסקי. רק משך זמן קצר התקיימה ברית בין הארגונים, אבל לאחר פיצוץ המלך דוד זה נגמר. זאת לא היתה התקפה על השלטון הזר. אי אפשר לייחס להם את המלחמה בבריטים. רק השתתפות זמנית. כך שזה לא 'העם', אלא תנועת ז'בוטינסקי. אומר לך יותר מזה: הישוו את ז'בוטינסקי לגריבלדי. אבל הוא אמר: לגריבלדי היה עם! לז'בוטינסקי לא היה עם. חקרתי ואני מכיר תנועות לאומיות שונות שנלחמו על חירות עמיהן. הן לא מצאו בעמים שלהן תנועות נגד. אצלנו היתה כל הזמן תנועת נגד. אויבים מבית נלחמו נגד הנלחמים".

ועדיין נלחמים.