ההסתה הפלסטינית: איך ללמד מתמטיקה בצורה אנטישמית?

שאלות במתמטיקה שמצליחות לחנך לשנאת יהודים, מחיקה מוחלטת של השם "ישראל" ממפות הלימוד, ושינון של קטעי חדית' מצמררים ● הסכמי אוסלו אמנם קרסו מזמן, אך את רכבת ההסתה במערכת החינוך הפלסטינית איש עדיין לא עצר ● ראיון עם ד"ר ארנון גרוס, מומחה למערכת החינוך הפלסטינית

בספטמבר 1995 נחתם הסכם ביניים בין ישראל לפלסטינים ("הסכם אוסלו ב") בו התחייבו שני הצדדים המסוכסכים להבטיח "שמערכות החינוך של כל אחת מהן תתרומנה לשלום בין העם הישראלי לפלסטיני ולשלום באזור כולו, ותימנענה מהכנסת מוטיבים שעלולים להשפיע לרעה על תהליך ההתפייסות".

מאז עברו 20 שנה. הסכם אוסלו קרס ונשלח לפח האשפה של ההיסטוריה, והרשות הפלסטינית והחמאס השכילו לעצב מחדש את מערכת החינוך לתלמידים הפלסטינים. כארבע שנים לאחר הקמת הרשות הפלסטינית החל תהליך פיתוח של ספרי לימוד בבתי הספר הפלסטיניים מכיתות א' עד י"ב. קודם לכן למדו הפלסטינים ביהודה ושומרון ספרי לימוד ירדניים ובעזה היו אלו ספרי לימוד מצריים. יאסר ערפאת, ראש הרשות, הבין היטב את חשיבותן של מערכות החינוך ובתי הספר לעיצוב התלמידים לטובת המאבק הפלסטיני, ובמהרה כל ספרי הלימוד הירדניים והמצריים הוחלפו לטובת הדגשת הלאומיות הפלסטינית המתרקמת. וכך, סעיף הבטחת תרומת מערכת החינוך הפלסטינית לטובת "השלום והפיוס בין העמים" התפוצץ יחד עם האוטובוסים ברחובות ישראל, החל באמצע שנות ה-90.

ד"ר ארנון גרוס עוקב במשך שנים אחרי ספרי הלימוד במערכות החינוך הפלסטיניות. הוא עיתונאי בשפה הערבית שפרש לא מכבר מ'קול ישראל' בערבית לאחר 42 שנים. מומחה לענייני המזרח התיכון, בעל תואר ד"ר באוניברסיטת פרינסטון בארה"ב, וכן בעל תואר מאסטר במנהל ציבורי מאוניברסיטת הרווארד, שלימד במשך שנים באוניברסיטה העברית. ד"ר גרוס חקר את התמורות בספרים שיצאו על-ידי הרשות, חמאס, מצרים, סוריה, סעודיה, איראן ותוניסיה, ופרסם דו"חות אודות ההסתה הקשה נגד מדינת ישראל והיהודים בספרי הלימוד בעולם הערבי. בין השנים 2000 – 2010 שימש כחוקר ראשי ולאחר מכן כמנהל המחקר במכון למעקב אחר החינוך לשלום וסובלנות בבתי הספר (IMPACT-SE) – ארגון לא-ממשלתי וא-פוליטי, המוקדש לחקר היחס ל"אחר" ולשלום בתכניות הלימודים במזרח התיכון, כולל זו של ישראל. בשיחה עם 'מידה' קובע ד"ר גרוס כי ספרי הלימוד הפלסטיניים נגועים בהסתה, אנטישמיות ודה-לגיטימציה של ישראל והעם היהודי. בשבוע שעבר הוא היה בכנסת והציג נתונים מספרי הלימוד החדשים שיצאו לאור בשנים 2012 – 2013. מהדוגמאות שניתנו על-ידי ד"ר גרוס, אפשר היה להיווכח שאת ההסתה או הנרטיב לאנטישמיות אפשר ללמוד לא רק בשיעורי ההיסטוריה על הסכסוך אלא אפילו בשיעורי מתמטיקה, לשון וספרות.

כך למשל בספר השפה הערבית – מדעי הלשון, שעוסק בלשון ודקדוק, יכולים התלמידים לשנן את השיר שנפתח במילים: "בחייך, איך זה נחשים פולשים אלינו". או בספר שפתנו היפה ידקלמו התלמידים את החמשיר שמהלל את המלחמה, המוות ומות השהידים:

שמיעת שקשוק [נשק] נעימה לאוזני

ומשמחת את נפשי זרימת הדם

ו[כן] גוף המוטל על קרקע הישימון

שעליו מתקוטטים טורפי המדבר

…

בחייך! זהו מות גברים

ומי שמבקש מוות אצילי, הריהו זה.

חינוך לאנטישמיות

משנת 2000 עוקב ד"ר גרוס אחרי הספרים הרבים שמוציאה הרשות הפלסטינית. את הספרים הוא משיג בדרכים שונות. פעמים שיש לו שליח מיוחד שרוכש לו את הספרים החדשים, אחרים ניתן להוריד דרך הרשת. הכול גלוי וניתן להשגה בקלות. אחד הדו"חות שלו, לפני עשור, גרם לסערה רבתי בקרב ממשלת בלגיה שנחשבת לאחת התורמות הגדולות למערכת החינוך הפלסטינית. ד"ר גרוס גילה שבספר היסטוריה לכיתה י', בפרק שעוסק בתנועה הציונית, נכתב כי הפרוטוקולים של זקני ציון הם החלטות היסוד שהתקבלו בקונגרס הציוני בבאזל. "התקשרו אלי מהשגרירות הבלגית ובקשו עותק מהדו"ח וצילום של הספר. הבלגים פנו לרשות ושנה לאחר מכן יצא הספר ללא הקטע על הפרוטוקולים של זקני ציון".

לפי המקרה הבלגי, נראה שאפשר להפעיל לחצים והפלסטינים יישרו קו.

"אפשר, אבל עד גבול מסוים. ראשית, אמנם הפלסטינים הוציאו ספר חדש ללא השורות על הפרוטוקולים, אבל כששלחתי מישהו לקנות את הספר לכיתה י', שנה לאחר מכן, הם המשיכו למכור את הספר הישן. כלומר, גם כשיוצאת 'מהדורה חדשה' זה לא אומר שלא ממשיכים ללמוד את הספרים הישנים. מלבד זאת, ישנם עקרונות יסוד בשיטת הלימוד הפלסטינית שלא משתנים".

כמו למשל?

"דה-לגיטימציה של מדינת ישראל ושל עצם הנוכחות והקיום של יהודים בארץ הזאת; דמוניזציה של ישראל והיהודים עד כדי התרת דמם; והעקרון האחרון הוא העדר כל קריאה לשלום או פתרון הסכסוך, ושימת דגש על מאבק אלים לשחרור פלסטין כולה והרמה על נס את הג'יהאד, המרטיריות ומה שמכונה "זכות השיבה" כאלמנטים בלתי נפרדים מאותו מאבק אלים.

כך למשל היחס למקומות הקדושים בארץ בכל ספרי הלימוד מטעם הפלסטינים, באופן גורף אינו מכיר בזיקה שיש ליהודים למקום.

לדבריהם, הכותל המערבי הוא אתר מוסלמי שנכבש על-ידי היהודים וכך גם מערת מהכפלה וקבר רחל. אני זוכר שבאמצע שנות ה-90, כשהרשות התחילה לקבל את סמכויות החינוך, יצא ספר מיוחד שנקרא 'חינוך לאומי פלסטיני'. במדינות ערב יש דבר כזה שנקרא 'חינוך לאומי' שאותו מחנכים לאור ערכי המדינה השלטת או המשטר השלט. זה קיים במצרים, סוריה וסעודיה. עד אמצע שנות ה-90 הפלסטינים ביהודה ושומרון השתמשו ב'חינוך לאומי' ירדני ומצרי ואת זה הם רצו לשנות. בספר הראשון שיצא ב-95' הם כתבו על אתרים בבית לחם והזכירו את קבר רחל, ונכתב שהיא הייתה אשתו של 'אדוננו יעקב ואמו של יוסף עליו השלום'. ב-2001 קבר רחל כבר הפך למסגד בלאל אבן ראבח (המואזין הראשון ששירת בביתו של מוחמד י"פ)".

איך אתה מסביר את השינוי?

"מיתוס בהתפתחותו. המיתוס הוא שאין ליהודים מקומות קדושים. כל הארץ שייכת לפלסטינים והיהודים הם זרים".

איך באה הדה לגיטימציה לידי ביטוי בספרי הלימוד?

"ישראל כמעט ולא מופיעה על המפות בספרי הלימוד הפלסטינים. חוץ מספר אחד לכיתה י"א, בו מופיעות שתי מפות עוקבות המציינות את "ישראל" על המפה, אין אזכור לישראל כמדינה ריבונית. גם בספר שכן מזכיר את ישראל מדובר בקטע שבא להמחיש כיצד ישראל זוממת לספח שטחים נוספים מיהודה ושומרון. מדובר במפות המוכרות כ'תכנית אלון' והשניה כ'תכנית שרון'. כדי להסביר איך ישראל מעוניינת לספח שטחים הם נאלצים לציין את שמה של ישראל. ברוב המקומות לעומת זאת, במקום ישראל יהיו קווים מקווקווים או השם פלסטין על הארץ כולה. גם בספרי מתמטיקה – בהם לא מצפים לראות חומרים פוליטיים – אפשר למצוא שאלה על מספר השנים מאז עצמאותה של מדינת פלסטין שהוכרזה ב-88', כלומר מאז הכרזתו של עראפת באלג'יר. מצורף לשאלה החשבונית איור של מפת ארץ ישראל מגבולות המנדט, והיא כולה מכוסה בדגלי פלסטין. בספר 'חינוך לאומי' לכיתה ב' ישנה מפה של המזרח התיכון. ארץ ישראל צבועה בצהוב, עליה השם 'פלסטין' וכל העולם הערבי-מוסלמי בירוק. בדברי ההסבר נכתב שפלסטין היא 'מדינה ערבית מוסלמית'. מחיקתה של ישראל נמצאת גם בטקסטים עצמם. בספר לכיתה ה' למשל, נשאלת השאלה 'אלו ארצות קיימות בלבנט?'. האפשרויות היחידות הן: ירדן, סוריה, לבנון ופלסטין. ישראל לא קיימת.

בספר החינוך הלאומי לכיתה ו', שיצא בשנת 2013, התלמידים מתבקשים למנות את התושבים בפלסטין. הם נדרשים להתייחס רק לאלו שביהודה שומרון ועזה, כולל הפלסטינים בפזורה וכולל – שים לב – 'הפלסטינים של הפנים'. 'הפלסטינים של הפנים' הם ערביי ישראל. שלא ייאמר חלילה ערביי ישראל, מפני שאין דבר כזה ישראל. יש ערביי 48', או הפלסטינים של הפנים, או שטחי הקו הירוק. אבל אין ערביי ישראל, והיהודים אינם נספרים. הנוכחות של היהודים אינה קיימת והיא בלתי חוקית. למעשה, דבר זה מקדם את תפיסת זכות השיבה בזעיר אנפין, שכן בשאלה הזו מונחת התפיסה שמיליוני היהודים בארץ נמצאים כאן באופן בלתי-חוקי, זמני בלבד, והם עתידים לעזוב והפזורה הפלסטינית עתידה לחזור במקומם".

הכחשת שואה

העקרון השני שבא לידי ביטוי בספרי הלימוד הפלסטינים הוא הדמוניזציה. למעשה, קובע ד"ר גרוס לא נמצא שום היבט חיובי או אובייקטיבי על יהודים בספרי הלימוד. ישראל מוצגת כיישות כובשת, פולשת, זרה, כוחנית. שנולדה בחטא.

"היהודים מתוארים בספרים לא ככאלו שיש להם זכויות אלא ככאלו שיש להם שאיפות חמדניות. לידת מדינת היהודים בחטא של 48'. יש לישראל מדיניות תוקפנית כלפי שכנותיה. היא גרשה וטבחה עם שלם. הורסת ורוצחת כפרים פלסטיניים. זה הביטוי, 'רוצחת כפרים'. שודדת אדמות, שודדת מים, מטמאת מקומות קדושים. הבעיות הפנימיות בתוך החברה הפלסטינית מתוארות באותם ספרים ככאלו שנגרמות בגלל הכיבוש. תופעת הסמים מקורה בכיבוש. האלימות הפנים פלסטינית נגרמת בגלל הכיבוש. במשך השנים ספרתי 34 האשמות שונות נגד מדינת ישראל. מצד שני אין שום אזכור אובייקטיבי לישראל – לא על הכלכלה הישראלית, לא על הפוליטיקה, הדמוגרפיה ועוד. ישנו ספר אחד עם סקירה קצרצרה על הדת היהודית אבל לא מעבר לכך".

"כשמשווים בין ספרי הלימוד הישראליים לפלסטיניים", טוען ד"ר גרוס, "הפער מתגלה מיד". אמנם רוב מוחלט של ספרי הלימוד הישראליים מקדמים את הנרטיב הישראלי-ציוני ומציינים מי הצד שפתח במלחמה, אבל ההבדל הוא, כך מסביר ד"ר גרוס, שלפלסטינים יש פנים, הכרה ונוכחות אובייקטיבית בספרים הישראליים. "ברוב המוחלט של ספרי הלימוד ישנו תיאור מפורט על התפתחות האסלאם וגם על הלאומיות הערבית והרשות הפלסטינית. ישנה הכרה בספרי הלימוד הישראליים שיש עם אחר, אמנם יריב עם תנועה לאומית משלו, אבל הוא קיים ונוכח, כולל לימוד על מקומות שנחשבים קדושים למוסלמים ולנוצרים. ספרי הלימוד הפלסטיניים אינם מתייחסים לפרט היהודי-ישראלי. אם מזכירים את היהודים הם נלמדים כקולקטיב מאיים וזר. אין מקום לפרט כבן אדם עם דאגות ושאיפות של יומיום, בניגוד גמור לספרי לימוד ישראליים. אגב, זה מנוגד למשל לספרות הפלסטינית שם כן אפשר למצוא התייחסויות הן לפרט היהודי והן לישראלי – למשל בשירו של מחמוד דרוויש שכותב על ידידתו האהובה היהודייה. אבל בספרי הלימוד הפלסטיניים היהודי לא קיים. זהו אדם שאי אפשר להתחבר אליו".

בניגוד למה שנחתם בימים העליזים של הסכמי אוסלו, אין בנמצא בספרי הלימוד הפלסטיניים איזושהי קריאה לשלום עם הישראלים. לא רק זאת, אלא שספרי הלימוד מקדשים את הג'יהאד והשהידים. הטקסטים על פאר השהיד שזורים בכל ספרי הלימוד מהכיתות הקטנות עד הגבוהות. "פתרון הסכסוך הוא מלחמה. מאבק אלים לשחרור פלסטין כולה. המאבק הזה אף פעם לא מוגבל לשטחי יהודה שומרון ועזה. הם מדברים על חיפה, עכו, הנגב. ישנו תרגיל מסוים שמבקש לקחת שיר שמקדש את המאבק 'בדם ואש' והמשימה היא לקחת כל שורה ולחבר אותה לרגש המתאים. התשובה הנכונה לאחת השורות הייתה: 'התקווה לשחרור פלסטין'. ערפאת הכניס לספרי הלימוד את האלמנט שקיים באסלאם, המקדש את המלחמה והלוחמים על שטחי המוסלמים מול האויב. זה קיים עד היום".

יש הבדל בין תקופת ערפאת לאבו-מאזן?

"שלושת העקרונות שדברתי עליהם: דה-לגיטימציה, דמוניזציה, והעדר קריאה לשלום – שהוכנסו בימי ערפאת – קיימים עד היום. נעשו שינויים קלים, קוסמטיים, בתקופת אבו-מאזן, אבל המצב נותר גרוע. ערפאת מת באמצע התהליך. בתקופה של אבו-מאזן הוצאו שני הספרים שמציינים את ישראל על המפה. כלומר הספרים שונו קצת. אבל מבחינת היחס הבסיסי דבר לא השתנה".

עוד נקודה שמאפיינת את ספרי הלימוד הפלסטיניים היא ההתעלמות מאירועים היסטוריים שעלולים לפגוע בנרטיב הפלסטיני. מעטים ספרי הלימוד, אומר ד"ר גרוס, בהם נכתב על החלטת האו"ם על תכנית החלוקה. מלחמת 1948 מתוארת לעיתים כמו הייתה המפץ הגדול. מי התחיל את המלחמה? מי ירה את יריית הפתיחה למלחמה העקובה מדם? לא נאמר. "מלחמה פרצה" היא תיאור נפוץ לפתיחת המלחמה על-ידי הפלסטינים במלחמת העצמאות, כאילו מדובר בגזירה משמיים. אחר כך יבוא התיאור על הכנופיות הציוניות שכבשו טבחו וגירשו את הפלסטינים מכפריהם.

מה עם לימודי השואה?

"בכלל לא. המקומות היחידים בעולם הערבי שראיתי אזכור, אפילו אזכור נרחב, היה בספרי הלימוד התוניסאים אבל זה בוטל. המצרים אמנם אזכרו את השואה, אבל בצורה ממנה משתמע שזה מה שטוענים היהודים, ולא כעובדה גמורה. הסורים מציינים את השואה בכלל כטבח מוצדק, במובן הזה שהיהודים היו כל כך נוראים שלהיטלר לא הייתה ברירה".

הרשות מול חמאס – יש הבדלים?

"באופן עקרוני כל הספרים שמוציא 'מרכז תכניות הלימודים ברמאללה' נלמדים בכל בתי הספר הממשלתיים, הפרטיים, הכנסיות, וכן אצל אונר"א כולל מזרח ירושלים. גם בעזה חייבים ללמוד את תכנית הלימודים הזו כי היא כרטיס הכניסה לאוניברסיטאות ברחבי העולם הערבי. התכנית הזו היא עד כיתה ז', ולכן חמאס הוציא ספרים מטעם עצמו לכיתות ח', ט' ו-י' – ספרים שנלמדים גם בבתי הספר של אונר"א בעזה. בספרים הללו אפשר למצוא קטעים אנטישמיים קלאסיים כמו הסיפור מהחדית' על יום הדין בו המוסלמים יטבחו ביהודים, והעצים והאבנים יאמרו: "הו מוסלמי, יש יהודי שמתחבא מאחורי בו והרוג אותו". בבתי הספר של אונר"א, צריך לדעת, לומדים חומרים אנטישמיים לחלוטין".

דמיון מודרך עם פרופ' בר-טל

לפני שנתיים פורסם מחקר מטעם פרופ' דניאל בר-טל, ראש בית הספר לחינוך באוניברסיטת תל-אביב, ופרופ' סמי עדוואן מאוניברסיטת בית לחם. השניים הגיעו למסקנות שונות לחלוטין מהתפיסה שמציג ד"ר גרוס לגבי הדמוניזציה במערכת החינוך הפלסטינית. למעשה, השניים קובעים שאין דמוניזציה במערכת החינוך הפלסטינית וכי כל צד מקדש את הנרטיב הלאומי שלו. מדובר במחקר שהוזמן על-ידי 'מועצת המוסדות הדתיים של ארץ הקודש', שמורכבת מהרבנות הראשית, שלושת הכנסיות הפטריארכיות והוואקף הפלסטיני. המחקר מומן על-ידי מחלקת המדינה האמריקנית, שאחר כך בחרה להתכחש לו. משרד החינוך הישראלי טען כי מדובר במחקר מוטה ומגמתי.

ד"ר גרוס מגלה שהוא היה חלק מהמחקר, ולדבריו מדובר במחקר בעייתי בצורה יוצאת-דופן, שמעוניין לקדם נרטיב של פוליטיקלי-קורקט. "הייתי חבר בפאנל אנשי המקצוע שתפקידם היה לבדוק את תוצאות המחקר שנעשה על-ידי פרופ' בר-טל ועדוואן. אף אחד מהם לא טרח להביא לנו את תוצאות המחקר אלא רק לקראת סופו, ולא קיבלנו נתונים כיצד נערך המחקר. אחרי זמן השגתי את הנתונים ועשיתי לו הערכה, וגם הוצאתי דו"ח המפרט את הכשלים הרבים של המחקר ואת האג'נדה שמנסה לעשות סימטריה בין ספרי הלימוד הישראליים לפלסטיניים. זה פשוט לא נכון, בלשון המעטה. עצם העובדה שהמחקר הזה בחר להבליט ספרי לימוד חרדיים שלא כפופים למשרד החינוך ולהמעיט מצד שני ספרים בנושאי הדת של הפלסטינים מלמדת על המגמה. רק אציין שבכל הספרים הללו מופיע אותו חדית' מפורסם על יום הדין שייעשה ליהודים. זה מזכיר לי את הדו-שיח שהיה לי השבוע עם ח"כ מסעוד גנאים (הרשימה המשותפת) בוועדה, שכשהצגתי את השיר 'איך הנחשים פולשים אלינו' שנלמד לתלמידי כיתות י"ב. הוא תהה מדוע אני חושב שמדובר בשיר אנטישמי, הרי לא מצויין מי הנחשים – ואם כן, מי אמר שמדובר ביהודים? השבתי לו שמי יודע, אולי הפלסטינים התכוונו לטורקים או לבריטים?; אכן, כשיש אג'נדה אפשר להתעלם מהעובדות ולעסוק בדמיונות".