אפשר לסכם: ישראל עברה בשלום את עידן אובמה

תשכחו רגע את כל הרעשים על הפסיכולוגיה ועל ההבדלים האידיאולוגיים העמוקים בין ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו לנשיא ארצות-הברית ברק אובמה. תשכחו לכמה רגעים את כל מעטפת היחסים של משחקי הכוח הרכים בין הממשל האמריקני לראש הממשלה בשנים האחרונות. במקום זה כדאי להסתכל על השורה התחתונה של העובדות היבשות. כבר מהתמונות המחויכות הראשונות שפורסמו מפגישת ביבי-אובמה אפשר לראות את הכוונה: הפגישה שאמורה היתה להיות חשוקת שיניים וטעונה, הצליחה ככל הנראה להיות פרגמטית וקורקטית ככל האפשר. שהרי פגישה ידידותית ולבבית ממש זה קצת מוגזם לדרוש משני היריבים המדיניים שהם בעצם בעלי-ברית בעל כורחם.

אנחנו סוגרים עוד מעט שבע שנים של מירוץ המרתון הזוגי הזה. והסיכום, מבחינתו של נתניהו ומבחינתה של מדינת ישראל, הוא בסך הכל חיובי. מבחינה אובייקטיבית – יותר חיובי מהימים של ג'ורג' וו. בוש, שנחשב לאוהב ישראל. מה יש לנו לקראת סוף שנת 2015: ביבי במאבק נגד התגרענות והתחמשות איראן. היום, המחמירים אומרים שיש לישראל ולארצות-הברית (בעיקר לישראל, למען האמת) חמש שנים של שקט בחזית האיום הגרעיני. לפי עמוס ידלין, ברק אובמה קנה לנו זמן התארגנות יקר מפז. לפי האופטימיים יותר, כמו למשל דניס רוס, הסכם הגרעין שהוביל אובמה מונע את התחמשותה הגרעינית של איראן ל-15 שנים. אני חושב שכל ישראלי יגיד לעצמו: זה לא רע. זה אמנם לא חיסול מתקני הגרעין והתשתית הגרעינית האיראנית; אבל האיום רוכך משמעותית. ההתקפה של נתניהו בשנים האחרונות הועילה מאוד כדי להגיע להישג הזה. יותר מזה, הביקורת הקשה של נתניהו תוך כדי חדירה בתפר שבין שתי המפלגות בארצות-הברית יצרה לישראל מרחב תמרון של עצמאות אסטרטגית ומדינית – גם כאשר אמריקה השיגה לנו מרחב זמן חשוב בנושא הזה. בייחוד בהנחה ששום פעולה – לא צבאית ולא מדינית – אין בכוחה לשים סוף באופן טוטאלי לרצונה של איראן להתחמש.

אז בנושא הגרעיני, בעזרת אובמה הקר המנוכר והעוין יחסית לישראל, ישראל נמצאת בחזית הגרעין במצב טוב יותר.

במקביל, בעזרת המתקפה הישראלית בנושא האיראני, ההליכה על הסף, יצירת המשברים הבלתי פוסקים בנושא – ישראל הצליחה להנמיך מאוד את הציפיות להסדר קבע עם הפלסטינים בפרמטרים שהממשל האמריקני והפלסטינים מדברים עליהם. דובר הבית הלבן ג'וש ארנסט אמר במפורש, במקביל לפגישת שני המנהיגים, כי לא צפוי הסדר ב-14 החודשים שנותרו לסיום כהונת אובמה. היום, במקום לדבר על גבולות 67' וסידורי ביטחון ופליטים, מדברים על מצלמות בהר הבית. מדברים על מחוות כאלה ואחרות. מדברים על בית פה ובית שם בהתנחלויות. ישראל יצאה שלמה יחסית ממערכה מדינית כבדה של כל הגורמים הבינלאומיים.

הנדיב אובמה

עכשיו אנחנו נמצאים שנה לפני הבחירות לנשיאות בארצות-הברית. זהו לוח זמנים נוח לשני הצדדים שנפגשו אתמול בבית הלבן. אובמה ירצה לצאת מהקדנציה שלו כמי שחתום על חבילת הביטחון הנדיבה ביותר שישראל קיבלה בדור האחרון. ראש הממשלה לא בדיוק מתחנן על הסעיפים בחבילה. הוא יקבל אותה כמעט ללא ויתורים. ומה שחשוב יותר, נתניהו רצה להשיג גיבוי מראש של ממשל אובמה למקרה של התנגשות מלחמתית עם חיזבאללה. הוא השיג הבנות מסוימות מפוטין בנושא הזכות של ישראל למנוע התעצמות חיזבאללה. עכשיו חשוב להשיג גם גיבוי אמריקני. אם הושגו הבנות כאלה נדע על כך בהמשך, אך כעת נראה שכן. ההתנסחות של אובמה שדיבר על איראן כגורם שחותר לערער את היציבות וישראל שנדרשת להתגונן כנגד זה, מרמזת שיש הבנה אסטרטגית בין שתי המדינות בנושא החזית הצפונית.

שני סעיפי הרכש הבולטים בנושא האיראני והחיזבאללאי הם המטוס הממריא ונוחת אנכית V22 והידוק מעטפת המגן נגד טילים באמצעות 'חץ 3'. אובמה אמר כבר בפתיחת הפגישה עם נתניהו כי ביטחון ישראל מעל לכל וצריך לתת מענה לאיום האיראני. הוא מכיר בכך שעסקת הגרעין, יותר משדיכאה את הפיתוח הגרעיני של איראן היא פרצה את הסכרים במזרח התיכון, ואיראן מנסה כעת להשתלט על שטחים חיוניים באזור. כבר לפני קרוב לחודש מזכיר המדינה לשעבר הנרי קיסינג'ר תיאר את המצב שנוצר בעקבות עסקת הגרעין כהתמוטטות גיאו-פוליטית. בהקשר זה, ה-V22 הוזכר כצורך מבצעי של ישראל במקרה של מבצעים ארוכי טווח, כולל חבלה במתקני הגרעין. ישראל זקוקה לתמיכה ברורה של האמריקנים כנגד איראניזציה של הגולן הסורי. גם אם אובמה רואה בישראל לא יותר מחוליית רתק לאחור בשעה שהוא מנתק מגע, עדיין זאת תמיכה הכרחית. ישראל לא הולכת לשום מקום.

היס-מנים של הממשל האמריקני במערכת הביטחון הישראלית

אך מעבר לשדרוג היכולות האמיתי שטמון בחבילת הסיוע, הממסד האמריקני לא רואה לנגד עיניו רק את צרכיה האסטרטגיים של ישראל בסביבה המסוכנת שלה, ויש לו כאן גם אינטרס מרכזי משלו. הממסד האמריקני משך שנים רבות מחפש דרכים שונות לשלוט בממסד הביטחוני של ישראל כדי להימנע מהפתעות. במלחמת יום כיפור, למרות שישראל עשתה את כל המאמצים כדי לשמור על פרופיל כוננות נמוך, ומצרים וסוריה פתחו במתקפה יזומה על כוחות הגנה ישראליים דלילים, שר ההגנה האמריקני וסביבתו טענו משך כל יום המלחמה הראשון שהיתה זו ישראל שפתחה במלחמה. הם התבטאו בנוסח "אנחנו מכירים אותם, כל מלחמה במזרח התיכון נפתחת ביוזמה ישראלית. ככה זה תמיד". הגישה הזאת כלפי ישראל לא השתנתה. כעת, הדרך להשגת שליטה מסוימת במדיניות של ישראל היא באמצעות השפעה על הצמרת הביטחונית, בעיקר של צה"ל אך גם ברמה הפוליטית. הדבר נעשה בשיטת המקל והגזר. חבילות נדיבות של צעצועים צבאיים אמורה לקנות את צמרת צה"ל, ומתנות צבאיות עוזרות לכסות על מהלכים מדיניים מזיקים לישראל.

הדבר בלט בכל התקופה של נתניהו מ-2009 ועד היום. בניגוד בולט לניכור ולעוינות כלפי נתניהו עצמו, בלט הטיפוח מצד האמריקנים של הרמטכ"ל אשכנזי בזמנו ולאחריו בני גנץ. ויש קצינים בכירים נוספים שנהנים ממתקפות החיוכים האלה. לאחר מכן, אנחנו רואים אלופים במילואים מפרשנים בטלויזיה לפי המתווה האסטרטגי הרצוי לממשל האמריקני ומתוך ביקורתיות כלפי ממשלת ישראל. זה בלט מאוד בימי הטריומוויראט של אשכנזי, דגן ודיסקין, שניצבו באופוזיציה לברק ונתניהו. עכשיו אפשר לשמוע את גנץ בהרצאות שלו חוזר למנטרה הישנה, שאיראן היא בעיה של העולם, ופחות שלנו; ושהחינוך צריך להיות בראש סדר העדיפויות כשהביטחון רק במקום החמישי. ממש אותו מקום שהאלוף בני גנץ ייעד לו כבר ב-2005, ערב ההתנתקות, שכזכור נועדה להקנות לישראל שנים של שקט ושלווה. גנץ היה נספח צה"ל בוושינגטון. גם הערכותיו של ראש אמ"ן האלוף הרצי הלוי בנוגע למקורותיו של הטרור הפלשתיני העכשווי לא נשמעות טוב; קרובות יותר לעמדה האמריקנית מאשר לדרג המדיני בישראל.

אך שיטת המקל כלפי יוצאי הצמרת הביטחונית חשובה לא פחות מהגזר: זה מתחיל בקשיים של אישים מסוימים להשיג ויזה מתאימה לארצות-הברית ונגמר, כפי שדיווח עמיר רפפורט במקור ראשון לפני שבועיים, בנסיונות בוטים של הסי-איי-איי לגייס סוכנים מקרב מערכת הביטחון. נוצרת התחושה שיוצאי המערכת שלא ישדרו על אותו גל עם האמריקנים, עלולים להיתקל בקשיים בבואם לפתח את הקריירה השנייה שלהם בעולם העסקים הבינלאומי; לא פעם הם מוכרים שם את ההתמחות שרכשו במערכת הישראלית.

הדברים האלה לא נדונים כמעט בשיח הציבורי בישראל. מצב בו בכירי מערכת הביטחון הופכים למעשה ללובי פרו-אמריקני חזק, מעוות לעתים את השיקולים המדיניים בצמרת מקבלי ההחלטות. כך גם אפשר לראות שיקוף של אותה תמונה באגף של אנשי התקשורת הבכירים. דווקא בנושא שלא היה קריטי לביטחון ישראל, התפקדו בכירים מסוימים בתקשורת כמו במסדר בוקר כדי להגן על הנשיא אובמה ולתקוף בארסיות רבה את ח"כ ד"ר מייקל אורן בעקבות צאת ספרו 'בעלת ברית'. למה היה כל כך חשוב לרביב דרוקר, נחום ברנע, ברק רביד, דן מרגלית, מתי גולן ועוד כמה אחרים לתקוף את אורן עד כדי ניסיון להשפיל אותו? במונחים ישראליים, גם וושינגטון היא עיר גדולה עם אורות נוצצים…

כך, המשמעות של חבילת הסיוע הביטחוני איננה מוגבלת רק לשדרוג היכולות וההרתעה של ישראל; יש בה גם ממדים אחרים שעוזרים לרסן את ישראל – בין השאר באמצעות בכירי מערכת הביטחון שבאים תמיד עם הטיעון הידוע: אם לא ננהג כפי שהאמריקנים דורשים מאיתנו, הם יפגעו בסיוע הביטחוני. מבחינת האמריקנים הצעצועים הטכנולוגיים הצבאיים החדישים הם כמו נרות חנוכה: אין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד.