הסיפור האמיתי שמאחורי הצבעת כ"ט בנובמבר

באירופה הכבושה, אנשי העם העתיק, היהודים, מובלים כמו חיות לגטאות, למחנות ההשמדה ולשממה. היום, לא מחר, אנו חייבים לעשות כל מה שאפשר כדי לספק להם מפלט ומקום בטוח לכל מי שאפשר להציל אותו מזרועות הקצבים הנאצים (הארי טרומן, 14 באפריל 1943).

גם לאחר סיום המלחמה, משבר הפליטים היהודים באירופה המשיך לרדוף את הנשיא טרומן. מעבר לסוגיה האנושית שהעסיקה אותו עוד כשהיה סנטור, כעת כמנהיג המפלגה הדמוקרטית הוא חשש גם מאובדן קולות היהודים לטובת המתמודד הרפובליקני תומס דיואי. לכן, כשהצעת הסוכנות היהודית לחלוקת הארץ החלה לצבור תמיכה בארצות הברית, נטה טרומן לתמוך בה. בהוראתו של נחום גולדמן, מראשי ההנהגה הציונית בארה"ב, נציג הסוכנות החל ללחוץ על הנשיא שיפרסם הצהרה רשמית בנושא.

כפי שסוקרים אליס ורונלד ראדוש בספרם המצוין 'A Safe Haven' (שעליו התבססתי בין השאר לצורך מאמר זה), המאמץ קיבל תנופה חיובית כאשר ב־1 באוקטובר נפגש טרומן עם מקס לוונטל, אחד הפוליטיקאים הבכירים בוושינגטון ומקורבו של קלארק קליפורד, יועצו האישי של טרומן. "האם המצב שם (של הפליטים באירופה) כל כך גרוע?", שאל הנשיא, ולוונטל ענה: "הוא לא יהיה גרוע, אם ניתן להם תקווה בקרוב". לוונטל הציג גם את הרווח הפוליטי: "הכי חשוב שנצליח להשיג אישור לפני הבחירות ליישוב מספר רב של פליטים בפלשתינה".

ומתי כדאי היה להודיע על תמיכת הנשיא בהסכם החלוקה? אייב פיינברג, נדבן יהודי בולט בקרב הדמוקרטים, אמר לטרומן: "הזמן הכי טוב יהיה ממש לפני היום הקדוש ביותר ליהודים, יום כיפור. אם תוציא את ההצהרה בלילה שלפני, לא יהיה רב במדינה שלא יזכיר אותך בדרשה שלו". ואכן, ב־4 באוקטובר, ערב יום כיפור, הצהיר טרומן:

לדאבוני, גיליתי כי הפגישות של ועדת פלסטינה בלונדון נדחו… אני מוצא לנכון להביע את עמדתי בנושא (מפרט את המאמצים שנעשו עד כה)… בינתיים, הסוכנות היהודית הציעה פתרון בדמות הקמת מדינה יהודית על חלק מהשטח… לטעמי, הצעה ברוח זו תשיג תמיכה ציבורית בארצות הברית … לפתרון כזה הממשל שלנו יכול לתת את תמיכתו.

הייתה זו הפעם הראשונה שבה נשיא אמריקני הביע תמיכה בפתרון של חלוקת הארץ ובהקמת מדינה יהודית.

טרומן ספג ביקורת קשה מבחוץ על הצהרתו. ראש הממשלה הבריטי, קלמנט אטלי, כעס: "מדוע לא חיכית עד למסקנות הוועדה בלונדון?", אמר לטרומן. המלך הסעודי אבן־סעוד שיגר גם הוא מכתב נזעם לנשיא: "נדהמתי לקרוא את הצהרתך. אני לא מבין איך העם האמריקני יכול לתמוך בתוקפנות הציונית במקום בידידות הערבית". אך למרות הביקורת טרומן לא התקפל, והשיב כי הצהרתו איננה משנה במאום את ההתחייבויות של הנשיאים הקודמים.

ב־18 בפברואר, לאחר שלא הצליחו להגיע להסכמה, הודיעו הבריטים כי הם מעבירים את הנושא הפלשתיני להכרעת האו"ם. הדרך לכ"ט בנובמבר נסללה.

לאחר שפורסמו המלצות ועדת אונסקו"פ, נותר כעת המאבק על ההצבעה באו"ם. הערבים הגיבו בחריפות על המלצת הרוב לחלק את הארץ. שר החוץ הירדני, סמיר ריפאי, שלח מכתב לשר החוץ הבריטי ארנסט בווין, ובו כתב כי "אם דו"ח הועדה יעבור בהצבעה, המזרח התיכון כולו יוצת במהומות הרות אסון". כתב ה'ניו יורק טיימס' דיווח כי "הערבים יילחמו עד התעלה הדיפלומטית האחרונה כדי למנוע את העברת המלצות הוועדה". היהודים, לעומת זאת, היו מרוצים, כפי שדיווח הקונסול האמריקני בירושלים למזכיר המדינה ג'ורג' מרשל. כעת נותרה השאלה: כיצד יוכלו להשיג את הרוב בהצבעה?

התנגדות מחלקת המדינה

כדי לזכות בהצבעה באו"ם ניגשו המנהיגים היהודים עמנואל ניומן, נחום גולדמן ודוד הורוביץ לשגרירות האמריקנית בבריטניה וביקשו לקבוע פגישות. הם האמינו כי אישור תכנית החלוקה תלוי בעמדה האמריקנית, ובכוונתם היה לצאת בקמפיין נרחב לטובת העניין. באופן מפתיע, הקהילה היהודית זנחה את המחלוקות, וכפי שדיווח הורוביץ: "מחוף לחוף בערה הלהבה בלהט הקרב; לבם פועם באחידות איתנו".

הנציגים המקומיים החלו לארגן תמיכה של חברי קונגרס וסנאט, ועיתון השמאל The Nation Associates שלח דו"ח מפורט לעצרת המרכזית של האו"ם תחת הכותרת "האם הערבים יוכלו לארגן תקיפה נגד האומות המאוחדות?". לפי הדו"ח, הערבים היו מאומנים ומצוידים בצורה גרועה, ואף אם יבחרו לתקוף – ההתנגדות היהודית תצליח לעצור אותם. הדו"ח הופץ לכל אנשי הציבור הבכירים בארצות הברית, והגיע גם לבית הלבן.

אך המפתח המרכזי היה מזכיר המדינה ג'ורג' מרשל. אף שבתחילה תמך מרשל בחלוקה, הוא שינה את דעתו לאחר שיועציו אמרו לו כי הדבר מנוגד לדעת כל המומחים. בפגישה שערך בספטמבר עם נציגי המשלחת האמריקנית לאו"ם הביע מרשל דאגה מהבעת עמדה בעד החלוקה, משום שהדבר "יעורר תגובה ערבית אלימה ויזרז את התקרבותם לסובייטים". יומיים לאחר מכן נשא מרשל נאום בעצרת המרכזית באו"ם שבמהלכו הביע עמדה מתחמקת ולא הציג תמיכה חד משמעית ברעיון החלוקה.

מנהל המשרד לענייני המזרח, לוי אנדרסון, התאכזב מכך שלא הצליח לשכנע את מרשל להתנגד באופן חד משמעי לחלוקה. אנדרסון שלח לו מכתב ארוך, המזכיר בנימוקיו במידה רבה את עמדת מחלקת המדינה האמריקנית גם בימינו: לדידו, תמיכה בחלוקה תערער את יחסי ארצות הברית עם העולם הערבי ותוביל את מדינות ערב היישר לזרועות הסובייטים, בעוד שהאמריקנים יצטרכו לשאת בהשלכות הכלכליות והצבאיות של יישום החלוקה. לבסוף הציע אנדרסון כי יש לקיים משטר נאמנות זמני באזור.

בתגובה למסמך זומן אנדרסון לפגישה דחופה בבית הלבן יחד עם הנשיא ויועציו קליפורד וניילס. "הם ניסו לשבור ולהשפיל אותי בפני הנשיא", סיפר מאוחר יותר, והמשיך להתעקש כי עמדותיו מייצגות את המומחים במחלקתו. בשלב מסוים יצא הנשיא החוצה והפטיר "לעזאזל, אני יוצא". למרות מאמציו של אנדרסון, מרשל וטרומן המשיכו בקידום ההצבעה.

ב-27 בספטמבר התחיל שר החוץ האוסטרלי וראש ועדת פלסטינה באו"ם, הרברט אבאט, בקידום עבודה מעשית לקראת ההצבעה. הוא הקים שתי ועדות משנה, אחת שתציג את החלוקה ותורכב בין היתר מפולין, דרום אפריקה, קנדה, ארצות הברית וברית המועצות, והשנייה שתציג את ההמלצה למשטר דו־לאומי ותורכב בין היתר ממצרים, עיראק, לבנון, סוריה וסעודיה. הוועדות נדרשו להציג את ממצאיהן עד 29 באוקטובר. תגובות הערבים והיהודים היו שונות לחלוטין: הערבים, בניצוחו של ג'מאל חוסייני, הציגו התנגדות גורפת לשתי ההמלצות, בעוד שהיהודים בייצוגם של משה שרת ואבא הלל סילבר הסכימו לתמוך בחלוקה.

עד נוסף שזומן בפני הוועדה היה חיים ויצמן. כדי להתכונן כיאות, טיכס ויצמן עצה עם אבא אבן כיצד להתמודד עם טענת הערבים המפורסמת כי היהודים אינם צאצאי העברים הקדמונים אלא צאצאים של שבטי הצאר הרוסי. השניים החליטו שמוטב להשתמש בהומור כדי למסמס את הטענה. לפי הדיווחים, האסטרטגיה הזו הוכחה כרעיון מצוין, משום שהקהל געה בצחוק בכל פעם שוויצמן אמר "זה מוזר, מוזר מאוד. כל חיי הייתי יהודי, הרגשתי שאני יהודי, סבלתי כמו יהודי; מרתק לגלות כעת שאני בעצם צאצא של הצאר!".

לסיום הנאום, ויצמן ואבן חיפשו פסוק הולם מהתנ"ך, ומצאו את ספר הספרים מונח על שולחן המלון. לאחר חצי שעה של התלבטות, הם החליטו על פסוק מספר ישעיהו (פרק י"א פסוק י"א-י"ב): "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף ה' שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת שְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ, וּמֵעֵילָם וּמִשִּׁנְעָר וּמֵחֲמָת, וּמֵאִיֵּי הַיָּם.  וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל, וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ".

"הארי, אני מתחנן אליך שתעזור לבני עמי"

כעת נותר לשכנע את הנשיא טרומן, שטרם פרסם הודעת תמיכה מובהקת בחלוקה. אדי ג'ייקובסון, חברו האישי, נרתם למשימה ופנה אליו כדי לשכנעו (השניים נפגשו לראשונה ב-1905 בקנזס ולאחר מכן ב-1917 בטירונות הצבאית. בתום המלחמה הם פתחו יחד חנות לבגדי גברים, אך נאלצו לסגור אותה עקב המשבר הכלכלי. מאז הם שמרו על קשר טוב). ג'ייקובסון כתב מכתב לידידו הוותיק:

שוב אני פונה אליך בעניין העם שלי. עתידם של מיליון וחצי היהודים העקורים באירופה טמון במה שיקרה בכינוס האו"ם… איך הם ישרדו עוד חורף קר במחנות… בכל העולם יש רק מקום אחד אליו הם יכולים ללכת, וזוהי פלסטינה. שנינו יודעים שזהו הפתרון היחיד… אני חושב שאני אולי האדם היחיד שבאמת מבין את העול הכבד שמוטל על כתפיך, ולכן אני האחרון שרוצה להעמיס עליך עוד יותר. אבל אני מאמין שאתה תסלח לי, משום שחייהם של עשרות אלפים תלויים במוצא פיך. הארי, בני עמי זקוקים לעזרה ואני מתחנן אליך שתעזור להם.

בתגובה כתב לו טרומן כי "מכיוון שהנושא נידון כעת בעצרת האו"ם, אינני חושב כי יהיה זה נכון שאתערב, בייחוד כאשר נדרש רוב של שני שליש כדי להעביר את ההחלטה".

אך ככל שטרומן ניסה לדחות את ההחלטה, הלחץ עליו רק גבר, סנטורים בכירים משתי המפלגות המשיכו וקראו לממשל להביע עמדה בעד החלוקה. באופן מפתיע, דווקא הסרבנות הערבית סייעה לו להחליט. כששמע את הצהרת הליגה הערבית על כוונתה לכבוש את פלסטינה אם הכוחות הבריטים ייסוגו, היא נראתה בעיניו כ"לוחמנית ומתריסה". בזכרונותיו כתב טרומן כי באותו הרגע הוא הורה למחלקת המדינה לתמוך בתכנית החלוקה.

מיד לאחר מכן, ב-11 באוקטובר, הודיע הנציג האמריקני בוועדת האו"ם כי ארצות הברית תומכת בחלוקה. התמיכה בחלוקה הפכה לעמדתו הרשמית של הממשל. עתה התעורר הצורך לשכנע את שאר המדינות…

ב-25 בנובמבר, יום לפני ההצבעה הגורלית, המתח ניכר היה בכול. ניומן, שרת וסילבר הגיעו מוקדם לאזור הכינוס וחלקו תחזיות שונות בנוגע להצבעה. לפתע עבר לידם נשיא העצרת, אוסוולדו ארניה, וסיפר כי הדברים לא נראים כל כך טוב. נציגי הפיליפינים והאיטי החליטו כנראה להצביע נגד, מסר, וכך גם הנציג היווני. הדברים הגיעו לכך שאחד הנציגים הדרום־אמריקנים פנה לשרת ואמר לו: "לכו הביתה! אתם מעבירים מסר שההצבעה אבודה!". נציגי הערבים לעומת זאת, הסתובבו מחויכים.

בשלב זה הבינו הנציגים היהודים כי עליהם לדחות את ההצבעה כדי להציל את הקולות האבודים. אנשי הסוכנות החליטו לבקש מחבריהם בעצרת שיישאו נאומים ארוכים "וימשיכו לדבר ככל האפשר", במטרה לדחות את מועד ההצבעה. נציג אורוגוואי ואחרים הסכימו לעשות זאת, ואפילו הנציגים הערבים הגיבו בנאומים ארוכים משלהם בתגובה לפרובוקציה של הציונים.

בינתיים פנה ניומן לראש המשלחת האמריקנית לעצרת, הגנרל הילדרינג, וביקש ממנו לדרוש את דחיית ההצבעה משום שהיה זה ערב חג ההודיה. בלחץ משותף של נציגי הסוכנות, ארניה והילדרינג, הוחלט לדחות את ההצבעה ליום שישי ברוב של 24 מול 21. ביום שישי הצביעו הנציגים על דחייה נוספת של 24 שעות, הפעם למוצאי שבת, כ"ט בנובמבר.

הזמן היקר שקנתה הדחייה אפשר למקד מאמצים בליבריה, האיטי והפיליפינים – המדינות שנמנעו או לא הביעו עמדה ביחס לחלוקה. הערבים מצדם הסתמכו על ההבטחה של האמריקנים – שהתבטאה גם בהנחיה רשמית של טרומן – כי ארה"ב לא תנסה ללחוץ או להשפיע על עמדותיהן של מדינות אחרות. ככל שעבר הזמן התברר לאלו מבין האמריקנים שתמכו בחלוקה כי לעמדה הזו היו תוצאות הרסניות: היה נראה כאילו ארצות הברית אדישה לשאלה אם תקום מדינה יהודית או לא. נציגי הסוכנות ובעלי בריתם החלו להפעיל לחץ אדיר על המדינות המתנדנדות.

טלפונים לנשיא הפיליפינים

אנשי הסוכנות גילו כי בחור בשם ג'וליוס אדלשטיין עבד פעם בפיליפינים, והפך לחבר אישי של הנשיא. הם הצליחו לאתר אותו בלונדון, ונציג הסוכנות התקשר אליו וביקש ממנו ליצור קשר עם הנשיא הפיליפיני ולהורות למשלחתו להצביע בעד החלוקה. כשהוא חצי ישן, מלא בטרוניות, התקשר אדלשטיין לנשיא וניסה לשכנעו.

לאחר מכן קיבל הנשיא הפיליפיני שיחה נוספת, משכנעת אפילו יותר, מנציג אמריקני שאיים עליו כי להצבעה נגד החלוקה תהיה השלכה על יחסי מדינתו עם ארצות הברית. בנוסף, התקשרו אליו שופטים יהודים בבית המשפט העליון האמריקני וסנטורים אמריקנים, והכבידו עליו את הלחץ. לבסוף, היועץ של טרומן, קלארק קליפורד, יצר קשר עם השגריר הפיליפיני בארצות הברית ושכנע אותו. המאמצים הדיפלומטיים השיגו לבסוף את מטרתם, ובפיליפינים החליטו להצביע בעד.

במקביל, נציגי הסוכנות יצרו קשר עם מזכיר המדינה האמריקני לשעבר אדוארד סטטיניוס, וביקשו ממנו לסייע במאמצים לשכנע את ליבריה. הלה התקשר לחברו הארווי פיירסטון, שמטעי הגומי שלו היוו חלק גדול מהייצוא הליברי, וביקש ממנו להפעיל לחץ על הנשיא הליברי. פיירסטון לא אכזב. הוא טלפן אל הנשיא ואיים עליו באופן ברור כי אם יצביע במליאת האו"ם נגד החלוקה,  הוא (פיירטסון) יבטל את תוכניותיו להרחיב את המטעים במדינה. האיום נשא פרי, וגם הליברים החליטו להצביע בעד.

בסופו של דבר אפילו הנשיא טרומן התערב במאמצים להשיג רוב בהצבעה. בהוראת הבית הלבן הופעלו לחצים על המדינות המתנדנדות מחוץ לגוש הערבי, וכפי שהעיד מנהל הסוכנות היהודית בניו יורק, מייקל קומיי: "המפתח היה היחסים בין הסוכנות לממשל האמריקני, שהסתדרו בדיוק ברגע האמת. רוב הזמן הנציגים האמריקנים סירבו להתערב, אך המהלך בחג ההודיה והלחץ היהודי הדרמטי הביא את טרומן להתערב. הוא כעס והחליט לשים את משקלו האישי לטובת העניין. מכאן ואילך האמריקנים התערבו ושיפרו את המצב".

עד כמה היה הדבר דרמטי? לפי קומיי, "רק ב-48 השעות האחרונות קיבלנו את תמיכתה המלאה של ארצות הברית".

ואז הגיע רגע האמת בהצבעה באו"ם. כשהנציג הצרפתי אמר "כן", תשואות פרצו באולם שהוקצה לקהל הרב שהתאסף. התוצאות הוכרזו: 33 בעד, 13 נגד, 11 נמנעים. שבעה קולות מעל הרוב הדרוש של שני שליש. מה שהיה נראה בלתי אפשרי לפני ימים ספורים הפך למציאות. כשנספרו הקולות, רעד עבר בעמוד השדרה של עמנואל ניומן. הוא חש את רוחו של הרצל מרחפת ומשפיעה על ההצבעה. ב־1897 חזה הרצל את הקמת המדינה היהודית תוך חמישים שנה. והנה, חמישים שנה לאחר מכן, עברה הצעת החלוקה עברה.