"השמאל הציוני של פעם לא בחל בבניין הכוח הצבאי ולא בשימוש בו". ד"ר אודי מנור, איש מפלגת העבודה, בקריאת כיוון לשמאל הישראלי.
הטעות הגדולה ביותר של אלו המוכרים בציבור כ'שמאל', היא ניסוח זהותם העצמית כ'מחנה השלום'. זהות עצמית זו בנויה על שורה של מצוות עשה ואל תעשה: הפגנת בעלות על 'הנאורות'; התייחסות אל 'הקו הירוק' כאל ישות מיתולוגית קדושה שנבראה אף היא בששת ימי הבראשית; עיקום אף בכל פעם שהצירוף 'ממשלת ישראל' מוזכר בהקשר כלשהו; ציקצוק לשון בכל פעם שהדגל מונף וההמנון מושר; אמירת אמן על דף מאמרים מסוים בעיתון מסוים אחד; סגידה לכל מה שאומרים אי-שם ב'עולם' על ישראל.
קבלת עול מלכות שמיים זו מבטיחה לאיש מחנה השלום חלק ב'עולם הבא', עולמם של "כלל אזרחיה הדמוקרטים" והנאורים. במצב הדברים הקיים, או שאתה במיעוט הטהור של מחנה השלום או שאתה במקרה הטוב לאומן אטום, ובמקרה השכיח גזען ופשיסט.
ובעוד השלום הפך לעניין המרכזי של השמאל, נזנח על-ידו מושג יסודי בהרבה: ביטחון. כפי שכבר הסביר פעם ביאליק, למלים יש חיים משלהן. המילה ביטחון הפכה מזמן להיות נחלת הימין, ואילו מי שמזוהה בשיח הציבורי עם השמאל רואה בה תירוץ לאלימות ישראלית בלתי מרוסנת, שכל תכליתה כיבוש והנצחת הסכסוך.
קרוב לוודאי שההאשמות הללו כלפי הימין הישראלי נכונות לפחות לגבי כמה מאנשיו. אבל העובדה שישנם אנשים העושים שימוש מניפולטיבי במושג מסוים – ביטחון במקרה הזה – לא הופכת אותו למיותר או שקרי.
ראשית, מפני שכידוע השמאל הציוני שהנהיג את הישוב היהודי בארץ ישראל ואת התנועה הציונית לפחות מאז 1933 ועד 1977 לא רק שלא בחל בענייני ביטחון, אלא שהוא ראה בהם צידוק מוסרי מן המדרגה הראשונה: הציונות ומדינת ישראל באו לשים קץ לזילות חייו של היהודי באשר הוא.
ושנית, מפני שאזרח בר דעת, לא משנה מה עמדתו הפוליטית ומה הוא חושב על הממשלה הנוכחית, לא יכול שלא לשאול את עצמו שאלות נוקבות בענייני ביטחון, לנוכח האירועים במה שנותר מסוריה ושכנותיה ומאלו המתרחשים באירופה, אפריקה ובשאר חבלי תבל.
המוצא לתסבוכת הזו של השמאל, מצוי כרגיל בהפעלה מחודשת של השכל הישר. 'מחנה השלום'?! האם יש מישהו שלא רוצה שלום?! כולם הרי רוצים שלום, השאלה היא באילו תנאים. גם תנועת חמאס תשמח להשכין שלום בארץ הזו, אבל לא לפני שיתמלאו כל תנאיה, בראשם שיבת היהודים למעמדם המקורי: בני חסות בעולם האסלאם. סביר להניח שלהוציא פה ושם צדיקים נלהבים, רוב הישראלים – כולל 'מחנה השלום' וג'ון קרי – ידחו על הסף 'פאקס-חמאסה' מעין זה.
שלום אם כך, לא יכול להתקיים ללא תנאים הכרחיים של קבלה הדדית יהודית-פלסטינית. ובדומה למקרים אחרים בעברם של אחרים, תנאים כאלו מחייבים גם הצהרות וגם מעשים. ובמצב בו יש חוסר גם בהצהרות וגם במעשים, כל שנותר הוא להמתין בסבלנות.
זו היתה דרך המלך בה צעדו מנהיגי תנועת העבודה הציונית מראשיתה. לא במקרה הם גם חרשו, גם בנו, גם ניהלו מדיניות חוץ וגם הקימו כוח צבאי שלימים היה עמוד השדרה של צה"ל. לעולם הם לא פעלו מתוך הנחה ששלום הוא תנאי למימוש מטרות הציונות.
היטיב להגדיר את הגישה הזו יגאל אלון שנהג לדבר על כל הממדים הללו של 'החוסן הלאומי' במונחים של 'כלים שלובים': גם וגם. גם צבא וגם כלכלה; גם כלכלה וגם חברה; גם חברה וגם התיישבות; גם התיישבות וגם הכרה בינלאומית; גם מדינאות נבונה המחפשת בעלי ברית וגם עמידה עיקשת על האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל 'אפילו' במחיר חיכוך ועימות עם הגדולות שבידידותינו.
לשמור בכוח על הזכות
אלון לא היה היחיד שאחז בגישה זו. בדגש כזה או אחר דברי אלון מבטאים את הגישה של דור המנהיגים שהקים את המדינה ושאלון רק 'יצק מים על ידיהם': בן-גוריון שראה בבניין אומה 'סגולי' תנאי יסודי לבטחון לאומי, או אשכול שלא במקרה החל דרכו כאיש מקורות וכאדם שאחראי על הקמתם של מאות מושבים, ושלפני שלקח על עצמו את השילוב בין ביטחון למדינאות לאומית הספיק להיות שר אוצר.
אישים אלו ורבים אחרים ששימשו בתפקידים לאומיים, לא בחלו בבניין הכוח הצבאי וגם לא בשימוש בו. הם פעלו לאור הנחת היסוד שהתנועה הציונית ומדינת ישראל קיימות בזכות אך שעל הזכות הזו יש לשמור בכוח. עם זאת, בניגוד ליריביהם מימין, הם הבינו היטב את מגבלות הכוח ותמיד ניסו לעשות בו שימוש מתוך פרספקטיבה מדינית. כך או אחרת, לא מדובר היה בחבורת פציפיסטים כפי שניתן אולי ללמוד מהאופן בו מנסים ב-20 השנים האחרונות לעצב את מורשת רבין.
איפה הם ואיפה מי שמזוהה בימינו עם השמאל. השמאל יוכל לשוב לעמדת הנהגה רק כאשר דימויו בעיני הציבור הרחב יהיה אמין יותר. האמינות הזו עוברת בנאמנות ברורה לאינטרסים הביטחוניים של ישראל. אמונה אמינה ונאמנה כזו ממילא איננה סותרת את ההסכמה הישראלית הרחבה – החוצה גבולות מפלגתיים, עדתיים ודתיים – לפשרה מדינית. להפך. היא תנאי לה.
את האמינות הזו אפשר להתחיל לבנות דרך מתן תשובות כנות לשאלות ביטחון יסודיות. האם למשל סבורים אלו המקדשים את הקו הירוק, שנסיגה ישראלית מלאה, כולל פינוי כל ההתיישבות היהודית, תגביר את הביטחון בצד 'הנכון' של הקו הקדוש? האם נסיגה חד-צדדית תשפר את רמת חייהם וביטחונם של יהודים ופלסטינים?
לשוב אל הביטחון
כשם שאי אפשר להחליף את קשיי המציאות בסיסמה כזו ('שלום עכשיו') או אחרת ('ישועת השם כהרף עין'), כך אי אפשר להחליף את העם. לעומת זאת, אפשר גם אפשר להחליף את השמאל.
הדרך עוברת במאבק מחודש על המושג ההיסטורי הזה שהפך בשנים האחרונות למונופול של אנשים שסיסמאותיהם-אמנותם ושקהל היעד שלהם הוא לא יושבי הארץ הזו אלא כמה אינטלקטואלים במערב הפוסט-קולוניאליסטי.
הנסיון של 'העבודה' – המפלגה היחידה שיכולה להוות עדיין חלופה שלטונית מכל בחינה – ללכת 'אל המרכז' הוא מיותר לגמרי. 'העבודה' וגורמים אחרים הרואים בעצמם 'שמאל ציוני' הם הראויים לתואר 'שמאל'. בחינה הגונה של רשימת מפלגת העבודה בימינו תגלה בקרבה לא מעט אישים העונים לתאור הזה. ומה שנכון לגבי כמה חברי כנסת, נכון בהרבה לגבי עשרות אלפי חברי מפלגה, ונכון פי כמה לגבי מאות אלפי בוחרים. אלו, אלו ואלו לא שכחו להיות ביטחוניים.
הבעיה היחידה שלהם היא שמישהו השתלט להם על עולם המושגים: הדמוקרטיה הפכה לנחלתם של מתנגדי הלאומיות היהודית; השלום הפך לנחלתם של אלו שמרוב בושה על הצלחת הציונות מעוניינים להסתתר בצל של הקו הירוק; הביטחון נמסר בשמחה לאיד ממש לימין המשוקץ.
חבל, כי השמאל הציוני הישן והדי-טוב, לא רק שלא שכח מה זה להיות יהודי ומי הם ומה צריכים היהודים, אלא שהוא ידע לשלב דמוקרטיה, לאומיות, ביטחון, חברה ומדינאות אחראית. ומה שהיה בעבר יכול לשוב ולהיות בהווה.
ד"ר אודי מנור הוא מרצה בכיר במכללת אורנים, חבר קיבוץ עין השופט ואיש מפלגת העבודה.
אני מסכים לכל מה שאמרת כאן. מצד שני, אני נזכר שעמיר פרץ היה שר בטחון שהשמיד את הדאחיה. אהוד ברק היה שר בטחון בעופרת יצוקה. מתי הפסקנו בשמאל להפעיל כוח או להתנגד להפעלתו? בצוק איתן תמכנו במבצע. חוץ מכמה עיתונאים בהארץ, מי בדיוק השתלט לנו על עולם המושגים?
השיח הציבורי של השמאל נהפך להיות כזה כאשר חבריו של השמאל הציוני רובם הגדול נשאר נאמן לעם לארץ ולבטחון. רק קולם לא נשמע, אלא קולם של הפוסט ציונים הכותבים בעיתון הארץ
נובע מהדברים הכה נכונים שהמיישם האמיתי של השמאל הציוני של פעם הוא הליכוד ובראשו ביבי: ביטחון+התיישבות במידה+כלכלה נכונה+ראיית תמונה כוללת אמיתית מפוקחת מאשליות וממישאלות לב הזויות של השמאל החדש שכבר מזמן אינו ציוני.
אודי מנור עשה לעצמו ולמפלגתו חיים קלים מדי
נכון שמיעוט נחוש ומגובש, בעל אידיאולוגיה קיצונית, יכול להשתלט על מפלגה ולהעלים את קולו של ציבור בוחרים גדול, מתון ופרגמטי. סכנה שכזו קיימת גם בליכוד ובבית היהודי, וראינו אותה גם בהשתלטות של קורביין על הלייבור הבריטי. אבל תמיד עולה השאלה כיצד אותו ציבור רחב אינו מתעורר להגנה עצמית אם מדובר על משהו שהוא בנפשו.
אם בפרימריס של מפלגת העבודה נבחרת חברת כנסת שקראה לא לשרת בצה'ל קשה להתפלא שמפלגה זו לא משרה תחושת ביטחון על אזרחי המדינה. בין אם בחירתה נתפסת כהזדהות שבשתיקה עם עמדותיה ובין אם כמחדל הנובע באפסות כוחם של המתנגדים לה, הביטחון בביטחוניות המפלגה יורד. והחכ'ית מיכאלי אינה מקרה חריג יחיד במפלגה הביטחונית לשעבר
חמור מכך, הכותב 'שכח' להתייחס ל 3 גורמים נוספים המערערים קשות את האמונה ששלטון העבודה ישמור על ביטחון תושבי ישראל
א. מפלגת העבודה קיבלה סכומי כסף אדירים מממשלות זרות. ממחלקת המדינה האמריקאית הידועה בנטייה אנטי ישראלית ארוכת שנים ומהאיחוד האירופי. הבוחר הישראלי אינו מספיק נאיבי לחשוב שממשלות זרות אלו ישימו את בטחון אזרחי ישראל בראש מעייניהם. מליונרים יהודים התומכים בימין אינם נתפסים כבעלי אג'נדה העלולה לפגוע בביטחון ישראל
ב. מפלגת העבודה לא תצליח לחזור לשלטון ללא הגוש החוסם הערבי. ברור שתמיכת ערביי ישראל לא תינתן בחינם. ככל שציבור הערבים הישראלים ילך ויקצין בתמיכתו בפלסטינאים שאינם מוכנים להשלים עם קיום מדינה יהודית על אדמה מוסלמית, ובדרישתו למחוק כל סממן לזהותה היהודית של המדינה, כך המחיר שיגבה מהמפלגה על התמיכה בה יעלה. הוא יפגע יקשה יותר ביהודים הישראלים. נראה שהציבור מעדיף 'לקנות' בכסף את תמיכת החרדים בגוש
הימין, מאשר לקנות בויתור על ביטחון וזהות את תמיכת הערבים בגוש השמאל
ג. בעבר הרחוק ראשי המחנה הפועלי היו אליטה משרתת. הם התיישבו במקומות הקשים ביותר, התנדבו ליחידות המסוכנות ביותר וכו'. כיום, הם מחנכים את ילדיהם למקסם את הכנסותיהם ורווחתם האישית. הם מגלים סובלנות רבה להתחמקות משירות צבאי בכלל ושירות קרבי בפרט, ואפילו להגירה מהארץ. אידיאלים אינדיוידואליסטיים אלו אינם משרים ביטחון שהם יהיו לצידנו לעת צרה ומצוקה ביטחונית קשה
כןכן, בטחון בטחון בטחון. כאילו שבמפלגת העבודה לא מודעים לזה ש"צריך בטחון". וואללה עלית פה על משהו, כל הכבוד.
ומה בדיוק ממשלת הימין מציעה לנו, חוץ מ"בטחון"? מעט אירוני העיתוי שבו אתה כותב על זה שהימין מציע לנו בטחון אגב, לא? האם הרוג ישראלי ביום במשך חודשיים רצופים זה בטחון?
מותר ורצוי להשמיע בקול גדול: אנחנו רוצים עוד דברים חוץ מבטחון. כלים שלובים במצוטט מפי יגאל אלון. רוצים חינוך טוב. רוצים זכויות אזרח. רוצים דמוקרטיה. רוצים נישואים אזרחיים ותחבורה ציבורית בשבת. רוצים לחזק את מעמד האישה. רוצים שלא תהיה שחיתות. וכן, השם ירחם, רוצים לחיות בשלום עם שכנינו.
האם הימין יביא את כל אלו? האם מירי רגב תפתח את עולמנו התרבותי והערכי? האם דני דנון יחזק את קשרינו עם מדינות העולם?
הימין לא יביא את אלו, והוא גם לא מבטיח בטחון. לצעוק "בטחון! חמאס! איראן!" בראשי חוצות כל בוקר אינם מביאים בטחון, הם רק עושים רעש.
אף מפלגה ישראלית לא יכולה להבטיח 'לחיות בשלום עם שכנינו' ולקיים
בשביל לחיות בשלום / להתחתן / לרקוד טנגו – שני הצדדים צריכים להסכים.
ניתן להסתפק ברצון של צד אחד רק כשמדובר על מלחמה / אונס.
זו טעות מהותית של השמאל הישראלי
הוא חושב שהכל תלוי רק, או בעיקר, בנו
עידן, לצערנו בג"צ בולם כל מחשבה על התגוננות מהטרור, ודוגל בגישה שזה גל פשיעה, ולכן אסור לירות באויב כמו במלחמה. גרוע מכך, ביבי, לדעתי, תומך בגישה הזו כי זה מקל עליו לדבר עם שאר העולם. "שלטון הימין"? כמו קפיטליזם, זה דבר שמזמן לא היה בארץ.
אין ספק שאנחנו רוצים יותר מביטחון. ביטחון אינו תנאי מספיק.
אבל ביטחון הוא תנאי הכרחי.
בלי חיים אין טעם לכל הרשימה שלך
אין ספק שמשהו רע מאד קרה לשמאל הישראלי אחרי מלחמת ששת הימים. אני מסכים עם רוב הניתוח, אבל עיון ברשימת חברי הכנסת של מפלגת העבודה מעלה מגמה מדאיגה:
פרופ' יונה התנער בגלוי מהציונות
סתיו שפיר התגוללה על ההמנון ה"גזעני" שלנו
מירב מיכאלי קראה לאמהות לא לשלוח את ילדיהן לצה"ל
נכון, יש גם אחרים, אך קולם כמעט ולא נשמע.
אני עוקב שנים אחרי מפלגת העבודה, ומצאתי שתמיד מפלגת העבודה עומדת כיום במקום בו עמדה מרצ לפני עשור.
מרצ כיום היא מפלגה א-ציונית, ואם ההשערה שלי נכונה, בעוד עשור גם מפלגת העבודה תהיה כזו.
חבל על עבר מפואר שנרמס ע"י הווה אפור ועתיד עכור.
, "כתבת ש"מרצ היום היא מפלגה א-ציונית"
על סמך מה אתה מתבסס? איך הם א ציונים והבית היהודי שרוצה לספח את הגדה על תושביה יותר ציוני?
ההיסטוריה תציג את אלו שרצו אחוזי אמוק לעשות הסכמים עם רב מרצחים ובכך הביאו לכך שארה"ב הוציאה ארגון טרור זה מהגדרה זו. אותם אלו שבחוסר אחריותם הכניסו לארצנו סוס טרויאני רצחני שלא הפסיק מהרגע הראשון לערער את נאמנות הערבים בישראל למדינתם. לפתע הפכו הם לפלסטינים. וביחד עם אלו שכינו עצמם בשם זה- אחרי מלחמת ששת הימים – אפשר לבדוק- – במטרה אחת בלבד. לערער את עצם הלגיטימיות של היהודים לחיות בארץ ישראת.ל. לא אתפלא כלל וכלל אם נשמע שהיועצים הרועצים לערבים הפאקליסטינים – היו היודוני מחמד שוחרי שלום מתאבדים יהודים. כאלה שנפוחים מעצמם מליברליות הומניות ושאר ירקות. רק דבר קטן אחד הם שכחו – שככל שהם צועקים שלום- הערבים מקבלים מהם אישור לטרור. זהו המנגנון המתוחכם להרוס את ישראל בשיטת השלבים. הערבים המתכנים פלשתינים עשו הכל כדי למחוק את זכות היהודים על ארצם באדיבותם של אנשים טפשים ועיוורים מהשמאל שלום מיד תיכף עכשיו. אינסטנט שלום שרק הביא חורבן טטרור על עמינוץ. אנשים רעים אילו יוקעו על ידי ההיסטוריה כפושעים נאלחים ולא לוחמי שלום. . מי שלא מכיר את המנטליות של הערבים, את מצוות האיסלאם ביחס לאויבים- לא היתה לו הרשות לעסוק בנושאים כלכך הרי גורל. אנשים שרודפים כבוד ופרסים- החריבו את בטחון ישראל והפקירו אותו בידי מרצחים .ההיסטוריה תשפוט את הפושעים.
אז בעצם את מורידה את האחריות מנתניהו שהצביע בעד ההתנתקות, לחץ את ידו של עראפת ואבו מאזן, את שרון הסססמולן הגדול שהחזיר שטחים, את בגין שהחזיר שטחים ועוד ועוד. יודוני מחמד יש רק בראש העצוב שלך
עד שמפלגת העבודה לא תלך לפיצול המתבקש בין הגורמים הרדיקליים ה"מרציים" שהסתננו לשורותיה בשנים שלאחר רצח רבין יקשה לראות כיצד תזכה המפלגה לראות עדנה בקלפי
מאמר כנה ומעניין אבל לא מדויק. קראתי גם את התגובות וחלקן ממש קולעות בול אבל חסר יסוד אחד: למפא"י ההיסטורית היו שני מרכיבים סוציאליזם וביטחון היום הסוציאליזם פשט רגל והשמאל נטש את הביטחון. אם השמאל רוצה להיות אלטרנטיבה הוא חייב לקרוא את המפה לנטוש סופית את האידאולוגיה המוטעית לחזור לביטחון ולהפסיק לדאוג לערבים, יש להם מספיק יפי נפש הדואגים להם. לא חשוב מה הגויים אומרים – יש לדאוג ליהודים
לא, השמאל תמיד ידע להשתמש בכוח הזרוע בין אם זה סטלין שארחאי למותם של כ-20 מיליון איש או רבין הקדוש שרצח 16 חיילי האצ"ל. השמאל שכח להיות יהודי והתמזג לחלוטין עם השמאל הקוסמו-פוליטי.
את המדינה הקים הימין ואילולא השמאל אולי הייתה נמנעת שואה.