אפשר להירגע: מדינה פלסטינית לא תקום בקרוב

אפשר להגיד על מדיניותו של בנימין נתניהו שהיא נעה בין שני קטבים. בין אמירתו בקיץ 2009 בנאום בר-אילן כי הוא מקבל את פתרון שתי מדינות לשני עמים, בכפוף לתנאים הביטחוניים הידועים ובכפוף להכרת הפלסטינים במדינה יהודית; לבין אמירתו ערב הבחירות האחרונות במארס 2015, בראיון לאריאל כהנא, כי בכהונתו הבאה לא תקום מדינה פלסטינית. על כך אפשר לומר: בהוויה הדיפלומטית הבינלאומית קשה להגיד את האמת.

אבל האמת היא שכבר בכהונתו הקודמת, בין 2009 ל-2013, כאשר חזר נתניהו לשלטון, היה ברור שלא תקום מדינה פלסטינית – משום שהתנאים הבסיסיים שדורשת ישראל רחוקים מלהתמלא; השאלה היא אפוא, האם ראש הממשלה תמרן בצורה מבריקה בין הלחצים הבינלאומיים ללחציו של ממשל אובמה, והצליח למסמס את המדינה הפלסטינית ואת רעיון החלוקה לשתי-מדינות – או שמראש הקמת מדינה פלסטינית לא נכללה בקלפים.

זאת היתה למעשה המציאות כאשר שני היריבים השותפים, נתניהו ואובמה, נכנסו לתפקידם בסמיכות זה לזה, בינואר ובמארס 2009.

המשימה של ראש הממשלה החדש-ישן לא היתה "למנוע" או למסמס את התהליך המדיני שמוביל להקמת מדינה פלסטינית. אלא כיצד לעבור במטחנה הדיפלומטית-מדינית של מה שקרוי "התהליך המדיני" ו"המשא-ומתן על הסדר סופי" בדרך החלקה ביותר, עם הכי פחות זעזועים. טווח הנזקים נע בין הרעה ביחסי ישראל–ארצות-הברית ומהלומות דיפלומטיות, למתקפת טרור ומערכה נגדית, עד כדי ערעור השלטון נפילת הממשלה.

מי שתיארו את המציאות בצורה המדויקת והריאליסטית ביותר לאורך תקופת כהונתו הראשונה של אובמה היו צמד האינטלקטואלים הכותבים בצוותא, רוב מאלי וחוסיין עגא. בינואר 2009, עם כניסתו של אובמה לבית הלבן, ועם הנסיון של קמפ-דייויד, שיחות טאבה, ותהליך אנאפוליס שהוביל למשא-ומתן של אולמרט ואבו-מאזן, יכלו השניים לסכם כי "בקרב הפלסטינים הפרס הגדול של כינון מדינה מאבד את כוח המשיכה שלו. פתרון שתי המדינות היום נחשב הכי הרבה אצל אלה שנחשבים הכי פחות".

ומי הם אותם אנשים שנחשבים הכי פחות? בסרקזם אופייני כתבו עגא ומאלי בניו-יורק רוויו אוף בוקס: "(מדובר) באליטה הפוליטית והכלכלית, שמעמד החברים בה הושג באמצעות התפקוד הקלוקל של הרשות הפלסטינית, וצפוי להתחזק עם הקמת המדינה. לרבים אחרים הרווח של פתרון כזה – מדינה פלסטינית בעזה ובמרבית הגדה המערבית – נראה כשוקל הרבה פחות מהקורבנות הכרוכים בו, שכוללים השלמה עם התערבות ביטחונית ישראלית, ויתור על זכות השיבה ופשרה על ירושלים".

עגא ומאלי סיכמו את מאמרם הגדול בכתב העת האינטלקטואלי השמאלי בהמלצה לנשיא החדש לחשב בכובד ראש את דרכו ולא למהר. "בין מבול ההמלצות שהממשל הבא יקבל, אובמה יעשה טוב אם ישקול עצה פשוטה. אל תיחפז. קח את הזמן שלך. קח נשימה עמוקה, ותעשה שיקול דעת. מי יודע, אולי יעלו תכניות מדיניות ורעיונות אפקטיביים יותר".

חוסיין עגא המתגורר בלונדון וחבר באחד ממכוני המחקר של אוכספורד היה מקושר היטב לאבו-מאזן ויש לו גם קשרים טובים בישראל; הוא מחסידי הצעדים החד-צדדיים. שותפו רוב מאלי היה יועצו הקרוב של הנשיא קלינטון לנושא הפלסטיני, ובשנתיים האחרונות הוא סופח לצוות של הנשיא אובמה כיועצו לענייני המזרח התיכון. שניהם דגלו בפחות מעורבות אמריקנית בענייני האזור, כולל הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לשיטתם, הצדדים המעורבים בסכסוכים ובסוגיות השונות צריכים ללמוד להסתדר האחד עם השני. זה היה לפני המפולת האזורית המכונה "האביב הערבי", שהפכה למערבולת של טרור ורצח-עם.

כבר בראשית הדרך ב-2009 ההערכה היתה שהמדינות תומכות התהליך המדיני והפשרות – מצרים, סעודיה וירדן – נמצאות ברפיון, הולכות ונחלשות, והן עסוקות בשימור משטריהן ללא אפשרות לייצר אקטיביזם ומערכת לחצים שתתמוך בהסדר ישראלי-פלסטיני. לעומתם, היתה עלייה במעמדם ובכוחם של ארגוני הטרור האסלאמיסטים חמאס וחיזבאללה, ובמעמדן של המדינות התומכות בהם – איראן, סוריה, טורקיה וקטאר. כן, עד לפני כמה שנים נחשבה סוריה למדינה השייכת לציר הדינמי שכוחו והשפעתו בעלייה.

נאום בר-אילן

בתום שנה של פעילות מדינית, הגיעו רוב מאלי וחוסיין עגא למסקנה שאובמה פועל לא נכון. שהוא נכשל. והפתרון האפשרי היחיד הוא הסדר ביניים ארוך טווח. לפי האופטימיים, כתב הצמד, "בנסיבות המתאימות ועם מגע אמריקני נכון, תוצאה מוצלחת תהיה בהישג יד". מאמיני התהליך והשלום מציינים, כפי שכל אחד מכיר, את רצח רבין, את נפילתו של אהוד ברק ואת השערוריה שהפילה את אולמרט כסיבות למעצורים בדרך לשלום. "יש אמת בהסברים האלה", מוכנים מאלי ועגא להודות, "ואין ויכוח על כך שתנאים אידיאליים היו חסרים ב-16 השנים האחרונות. (אבל) קשה לדמיין זמן כלשהו שבו התנאים יהיו אידיאליים", הם כתבו (3 בדצמבר  2009. Israel & Palestine: can they start over?  . NY review of books).

אגב, ראוי לשים לב, שבאותה עת עוד לא היתה אובססיה קיצונית כל כך סביב ההתנחלויות, ושני אנשי השמאל האלה, הפרו פלסטינים, לא טרחו לציין את הבנייה בהתנחלויות כמכשול לשלום, שלא לדבר על הצגתן כשפל מוסרי שווה ערך לטרור.

"כפי שזה מוגדר ולפי דרכי המשא-ומתן, הסדר שמסיים את הסכסוך למעשה לא ניתן להשגה", הם סיכמו. "גם אם ייחתם הוא לא ייושם, ואם ייושם הוא לא יחזיק מעמד". האופציה היחידה שנראתה סבירה לפני חמש שנים ויותר היתה שתקום מדינה פלסטינית בגבולות 67' – ללא פתרון של "סוגיות הליבה" של החזרת פליטים וירושלים. מעין מהלך נסיגה חד-צדדי מלווה ב"הסכם ביניים ארוך טווח".

האם ייתכן שאבו-מאזן, בנימין נתניהו והנשיא אובמה לא היו מודעים לכל זה? התשובה החיובית מיותרת. מכאן שכל אחד משלושת המנהיגים האלה ניסה להשתמש במה שנקרא "התהליך המדיני", או המשא-ומתן לשלום, לצרכיו הטקטיים או האסטרטגיים בזירה הבינלאומית. הכי פחות חשוב בהקשר הזה הוא הנשיא אובמה. הוא השתמש בלחץ המדיני הבלתי פוסק סביב התהליך למרכיביו – ובייחוד בנושא הבנייה מעבר לקו הירוק – כדרך לשלוט בממשלת ישראל ולדחוק אותה לפינה, במטרה לרסנה בנושא האיראני.

נתניהו פעל הפוך. הוא העצים את הווליום הגרעיני האיראני למקסימום כדי לדחוק את הנושא הפלסטיני לשולי סדר היום. נאום בר-אילן היה מהלך שנועד לייצר מצע משותף מינימלי עם הקהילה הבינלאומית ועם ארצות-הברית, בנושא שהיה בראש סדר היום של אובמה; במקביל, הנאום שנישא בסך הכל חודשיים וחצי (14 ביוני 2009) לאחר שנתניהו הרכיב את ממשלתו, נועד למרכז את ראש הממשלה בדעת הקהל הפנימית וכן להדק את הקואליציה שבה מפלגת העבודה היתה, כזכור, מרכיב חשוב.

רעיון המדינה הפלסטינית הפך זה מכבר למוסכמה בינלאומית; יש הכרה דה יורה במדינה פלסטינית במוסדות הבינלאומיים ובקהילה הבינלאומית; ומאידך יש הכרה שריבונות מעשית כולל עצמאות מדינית רשמית דורשות הסכמה של ישראל. בנאומו נתניהו עמד על כך, אם כי לא הרחיב את הדיבור. גם עצם המושג המורכב משתי המלים "מדינה פלסטינית" מצריך סריקה קפדנית בזכוכית מגדלת של אותו "נאום בר-אילן ההיסטורי". נתניהו נמנע ככל הניתן מלבטא את שתי המלים.

כך אמר לגבי תפיסתו: "בחזון השלום שלי חיים בארץ הקטנה שלנו שני עמים חופשיים זה בצד זה, בשכנות טובה ובשלום הדדי. לכל אחד הדגל שלו, ההמנון שלו והשלטון שלו. ואיש מהם אינו מאיים על הביטחון ועל הקיום של שכנו".

הוא ציין כנתון שב"מולדת שלנו" חי "ציבור פלסטיני" גדול, ופנה לקונסנזוס הישראלי שגם הוא מקבל כנתון מדינה פלסטינית בתנאים כאלה ואחרים: "באתי הערב לתת ביטוי לאחדות הזאת, לעקרונות השלום והביטחון שעליהם יש הסכמה רחבה בחברה הישראלית, והם גם אלה שמנחים את מדיניותנו. מדיניות זו חייבת לקחת בחשבון את המצב הבינלאומי שנוצר בעת האחרונה. עלינו להכיר במצב הזה".

נתניהו הזכיר פעמיים "מדינה פלסטינית" בניסוח שלילי: "קיים חשש אמיתי שתקום לצידנו מדינה פלסטינית חמושה", וכן קבע כי "אין לצפות מאיתנו להסכים מראש לעיקרון של מדינה פלסטינית, בלי שיובטח פירוזה של מדינה זו".

לבסוף, "אם נקבל ערובה זו לפירוז וסידורי ביטחון הדרושים לישראל ואם הפלסטינים יכירו בישראל כמדינת העם היהודי, נהיה מוכנים בהסדר שלום עתידי להגיע לפתרון של מדינה פלסטינית מפורזת לצד המדינה היהודית".

לא במקרה הזכיר ראש הממשלה נתניהו בסיום נאומו את דרכם של מנחם בגין, אנואר סאדאת, יצחק רבין והמלך חוסיין. הוא לא הזכיר את ברק ואת אולמרט. נראה שרמז בכך למטרה הגדולה של שלום המבוסס על חוזה שלום סופי, כמו ההסכמים עם מצרים וירדן. אך רבין חשוב גם בכך, שאפילו יותר משנתיים לאחר חתימת הסכם אוסלו הוא לא דיבר על הסדר שכולל "מדינה פלסטינית"; ואילו חוסיין (כמו סאדאת) מסמל מנהיגות ערבית שמוכנה לעלות על מסלול של חיי שלום. מה שלא ניתן לייחס לערפאת ולממשיך דרכו, סגנו מחמוד עבאס.

המהלך של נתניהו

הציניקנים יגידו שבקביעת שני התנאים של פירוז וסידורי ביטחון יחד עם הכרה בישראל כמדינת העם היהודי, ביבי כבר טירפד למעשה את התהליך העתידי. בהתאם לניתוח של עגא ומאלי, אם הדרישה היא להסדר סופי הרי שלא ניתן לממש אותו. אבל מבחינת נתניהו, הוא כאילו אמר – רציתם שאני אגיד "מדינה פלסטינית"? הנה, אמרתי. יצאתי ידי-חובה. אבו-מאזן ידע את זה, ובתמיכת אובמה דרש תשלום מראש כדי להתיישב ליד שולחן הקלפים: הקפאת בנייה בהתנחלויות ואחר כך שחרור אסירים.

סוף התהליך הוא, שאחרי סגירת הסכם הגרעין עם איראן השנה – וערב פגישתם של הנשיא אובמה וראש הממשלה נתניהו – אמרו אובמה ודובריו שלא תקום מדינה פלסטינית עד סיום כהונתו בעוד 14 חודשים. בכך אובמה סגר את הפער בינו לבין הכרזת נתניהו ערב הבחירות בישראל, במארס השנה.

משמעות הדברים היא שכחומר בעירה אסטרטגי, חשיבותו של "התהליך המדיני" בשנה הקרובה יורדת. אבל אבו-מאזן שפועל במחשבה אסטרטגית ארוכת טווח, לא מתכוון לחזור הביתה בשלום. כל התהליך המדיני והמשא-ומתן נתונים בתוך האסטרטגיה ארוכת הטווח של המלחמה העממית. זו תורת הלחימה של הפלסטינים בהנהגת אש"ף מזה 50 שנה. היא הפכה מורכבת יותר ומסובכת יותר להבנה על-ידי הישראלים מאז הסכם אוסלו בשנת 1993. במלחמה העממית יש עליות וירידות בפרקי האלימות והטרור. אלה רק נדבכים חלקיים במאמץ שכולל לוחמה פוליטית, פסיכולוגית, תעמולתית.

בתוך המטרה הטוטלית של הרס מדינת ישראל יכולות להיות נסיגות מבחינת הפלסטינים, אך דבר אחד ברור: מסירת שטח כלשהו היא לא בעלת משקל מיוחד בהשוואה ליצירת מאחזים של לוחמה פוליטית, הנושפים בעורפה של דעת הקהל הישראלית באמצעות דמורליזציה. כפי שעושים כיום לפחות עיתון אחד, ולא מעט רצועות שידור בערוצי הרדיו והטלוויזיה, וכפי שעושים ארגונים קיצוניים הממומנים בידי האיחוד האירופי והקרן החדשה. במסגרת הזאת אבו-מאזן יחד עם חמאס מצליחים ליצור לחץ פסיכולוגי קבוע על האליטות בישראל, ובהתבסס על לקחי העבר הם יכולים בהחלט לקוות שתהיה התמוטטות פוליטית-אידיאולוגית בישראל.

כמו שאיש לא היה מצפה שהפלסטינים יקבלו את מלוא שטחה של רצועת עזה עד הקו הירוק נקי מיהודים וכן פינוי מוגבל של ישובים בצפון השומרון, כך קשה לנו לדמיין שאותו פתרון ביניים של הקמת מדינה פלסטינית בקווי 67', עם נסיגה ישראלית ללא חתימה על הסדר הקבע, הוא דבר מתקבל על הדעת. אבל זהו יעד הביניים שבלי קשר למשא-ומתן הכושל בימי אובמה, אבו-מאזן חותר אליו. בעבר, אפילו התומכים המושבעים במדינה פלסטינית לא העלו בדעתם שישראל תמסור שטחים ללא הסכם עם מחויבות בינלאומית. היום, האפשרות שהפלסטינים יקבלו שטחים נרחבים ולא תחול עליהם שום מחויבות בינלאומית לשמור על השלום והביטחון, אפשרית ואף מקובלת כטבעית בחוגים מסוימים.

סכנה ושמה חד-צדדיות

מעבר להיחלצות של נתניהו מהצבת המדינית של ממשל אובמה, הוא צריך גם לשים סכר להתפתחות החמורה של רעיון הנסיגה החד-צדדית במודל של ההתנתקות, שתעניק לרשות הפלסטינית רצף טריטוריאלי נרחב בגדה המערבית. התפתחות כזאת נמצאת מעבר לפינה. בוז'י הרצוג דיבר על קביעת גבולות חד-צדדית – למעשה התנתקות ב' – אם המשא-ומתן ייכשל. אבו-מאזן יודע שדבר כזה לא יקרה במשמרת של נתניהו; אבל יש להנהגה הפלסטינית ניסיון עם חילופי שלטון בישראל, והמטוטלת בהחלט יכולה לחזור לקוטב של הנסיגה החד-צדדית, כאשר ישראל מוכרת נכסים אסטרטגיים טריטוריאליים בלב הארץ בתמורה ללגיטימציה בינלאומית זמנית קצרת מועד.

בהקשר הזה צריך לתפוס את גל האלימות המתמשך זה יותר מחודשיים. את הבעיה בצמרת הישראלית רואים בחילוקי הדעות בין הדרג המדיני לדרג הצבאי, שממשיך לדבר על פתרון מדיני גם כאשר ישראל מתגוננת מול מתקפת נהגים ויחידים מנופפי סכינים. מייאש לשמוע את המקורות הצבאיים הבכירים ממשיכים לדבר כאילו הם עדיין תחת השפעת המשקה הירוק שלגמו ב-1993. אך מעודד מאוד לראות שלמלחמה העממית אין השפעה על העם בישראל, אלא רק על חלקים באליטה. את האפקט הפסיכולוגי של נסיונות הדקירה רואים במאמרי הפובליציסטיקה והפרשנות ב'הארץ'. האלימות בכתיבה גוברת ביחס ישיר לאלימות הפלסטינית ברחוב.

תגובת העם בישראל, לעומת זה, היא כנראה ההפתעה שזומנה לאבו-מאזן. השנה הפתיע עם ישראל פעמיים: פעם אחת ב-17 במארס כשהצביע ברגליים והפך את קערת הסקרים על פיה תוך שהוא מעניק ניצחון אדיר לנתניהו בבחירות; ופעם שנייה, במתקפת טרור הסכינים והדריסות: התברר שבציבור הישראלי כל אזרח הוא גם חייל וכל תוקף פגש ברחוב, באוטובוס או בצומת מישהו שהשיב אש. בדרך כלל התוקף הערבי לא חזר מהפגישה. זה מוכיח שצמרת צה"ל נמצאת בפיגור ובפער תודעתי חמור מהעם. אבל זה מוכיח גם, שיש דרכים לשבור את האסטרטגיה של ההנהגה הפלסטינית. נתניהו במידה חלקית הצליח לשבור את האסטרטגיה הפלסטינית בזירה המדינית. הציבור הישראלי הוא זה שנותן את המענה ברמת השטח.