תגלית היסטורית מרעישה: הפלסטינים הם לא מכבים

מה מלמד אותנו חג החנוכה? לאורך ההיסטוריה נלמדו ממנו לקחים שונים ומשונים. החג, שהחל את דרכו כחגיגות ניצחון החשמונאים על הכובש היווני, ביטול גזירות הדת וטיהור המקדש, ואצל חז"ל סימל בעיקר את ההודיה על הנס וניצחון שומרי התורה והמסורת על מדכאיהם מחוץ ומשתפי הפעולה עמם מבית, התגלגל אצל ראשוני הציונים לחג "ציוני" (כמו כל החגים המסורתיים, שקיבלו פרשנות שכזו), טושטש ונמחק כל רמז לעזרה מלמעלה ("נס לא קרה לנו", "על הנסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים") והוא הפך לסמל הלאום הבריא והחסון המקומם את ארצו במו ידיו. והנה לאחרונה קיבל החג פרשנות חדשה ומפתיעה, בהתאם להשתנות האופנות. הנה כך כתב תומר פרסיקו בחשבון הפייסבוק שלו, בסטטוס שזכה ליותר ממאה שיתופים:

חנוכה: החג בו אנו מציינים בגאווה את מאבקו של עם קטן על חירותו ועושים הכל כדי להתעלם מהאירוניה.

מהי "האירוניה"? האירוניה היא כמובן שהלקח הנלמד מהחג השתנה: לא עוד "אנו הצלחנו להיאבק על חירותנו", כי אם לקח כללי: יש לתת לכל עם להיאבק על חירותו; ועכשיו, למתקשים, אנחנו בתפקיד הסלווקים הרעים; מוחמד דף בשבתו כמתתיהו, וביבי על תקן אנטיוכוס.

על הסטטוס הזה השיב הרב חיים נבון בפוסט משלו:

ד"ר תומר, אתה מקשיב ליותר מדי נאומים של אובמה. בחנוכה אנחנו לא חוגגים את חירותו של "עם קטן". אנחנו חוגגים את חירותו של העם *שלנו*.

אכן, בראייה היסטורית אין ספק שהקייס של פרסיקו כושל לגמרי. העם היהודי שיצא משעבוד מצרים הגיע לארץ כנען וכבש אותה, תוך שיעבוד והרג של העמים שהיו בארץ; והחשמונאים עצמם שיעבדו וכבשו ערים נכריות רבות, ואף כבשו את ארץ אדום וגיירו את תושביה.

האם יש כאן דיסוננס? סטנדרט כפול? ודאי שלא. העם שנלחם על חירותו או על ערכיו לא עשה זאת בשם ראייה רלטיביסטית שלפיה כל עם זכאי לחירות וכל מערכת ערכים היא זהה; הוא נלחם על חירותו שלו ועל תורתו שלו.

ועדיין, יטען פרסיקו, אולי זה לא מה שחשבו החשמונאים, אך אנחנו צריכים ללמוד את לקחי ההיסטוריה ולהסתכל בראייה רחבה יותר. אנחנו הרי האיש האובייקטיבי, שאינו רואה עצמו מזדהה עם ערך מסוים של עם מסוים, אלא אם כן מדובר בקבוצה קטנה ונרדפת בעיניו.

קחו לדוגמה את השואה. מה עלינו ללמוד ממנה? מקימי המדינה וראשיה למדו ממנה בדרך כלל את הלקח "לעולם לא עוד" – כלומר, לעולם לא נרשה לעם אחר להשמיד אותנו, ועל כן נקים מדינה ונחזק אותה וכן הלאה. לעומת זאת אנשים מסוגו של פרסיקו אומרים גם הם "לעולם לא עוד", אך בדרך משונה משהו: לעולם לא נהיה עוד נאצים, ולא נשמיד עמים אחרים.

הבה נצא רגע למציאות דמיונית, ובה השולטים בגרמניה של שנות השלושים הם דווקא היהודים, ובה הם מקימים מדינה לתפארת. ואולם קבוצה משמעותית בבוואריה אינה מוכנה לקבל את שלטון היהודים, הם מניפים צלבי קרס ותובעים ריבונות לפחות על בוואריה, שאותה הם רוצים כמובן להפוך ליודן-פריי. מכיוון שהשלטונות היהודיים לא מוכנים משום מה למלא את תביעותיהם, יוצאים "קיצוניים" מביניהם ומבצעים מדי פעם טבח ביהודים המשעבדים והשנואים. האם במקרה הזה היה קם הפרסיקו התורן וקורא לתת עצמאות לאותם נאצים קטנים ונרדפים?

אכן פלא הוא שאיננו יכולים לתת עצמאות ושטח לעם שהרוח הנושבת בו מתעבת יהודים בכל לב, שאינו מאפשר ליהודי להתגורר אצלו, שאנשיו מסמפטים (כפי שתועד בספרו הנהדר של טוביה טננבאום, "תפוס ת'יהודי") את היטלר ואת מעשיו, ושגם רעיונות מודרניים כמו זכויות אדם נמצאים הרחק מהם והלאה. באשר לממשל עצמי שאינו בעל פוטנציאל נזק – כלומר, בלא יכולת חימוש מסוכנת או שליטה על דרכים מרכזיות ומקורות מים – זה דבר שכמעט כל איש ימין יהיה מוכן לתת בחפץ לב לתושבי יו"ש הערבים, אילו היו מוכנים לקבל אותו. אלא שהם לא רוצים זאת, אלא הם רוצים להיות האנטיוכוס שלנו. לא לחינם גם המתונים שבהם אינם מוותרים על זכות השיבה, וזאת משום שהם רואים בך, ד"ר פרסיקו, כובש-צלבן-קולוניאליסט, שעוד מעט תצא מכאן לאחת מארצות אירופה.

במבחן הריאליזם

בספרו המבריק "דיפלומטיה" עומד הנרי קיסינג'ר על שתי גישות יסוד ליחסים בינלאומיים בארה"ב של המאה העשרים. האחת, שהוא מזהה עם תיאודור רוזוולט, היא גישה ריאליסטית, הקשורה בפילוסופיה האירופית של "מאזן הכוחות": אנחנו נעמוד על שלנו, האחרים יעמדו על שלהם, וכך ייכון שלום. הסיסמה הרומית "הרוצה בשלום ייכון למלחמה" מייצגת היטב את הגישה הזו.

הגישה השנייה היא זו שמייצג וודרו וילסון: ארצות הברית היא האור לגויים, האומה שכל העמים צריכים ללכת לאורה ובהדרכתה; ארצות הברית נכנסה למלחמת העולם הראשונה, לפי הכרזתו של וילסון, לא כדי לממש את האינטרסים שלה (רעיון בזוי!) אלא כדי להפיץ את הדמוקרטיה ואת זכות ההגדרה העצמית. על רקע זה הקים וילסון את חבר העמים (שלאחר מכן הפך לאו"ם), שהרעיון שמאחוריו היה שבעצם כל האומות שוחרות שלום, והן יכולות להסדיר את המחלוקות ביניהן בדרכי שלום, אם רק יידברו ביניהן.

ההיסטוריה, כמפורט בספרו של קיסינג'ר וכפי שרואה כל מי שעיניו פקוחות, לא תמכה בתאוריה האידיאליסטית הזו. מתברר ש"אנחנו לא מהאו"ם", ואם נהיה מהאו"ם נוכל לתת לעוולות רבות לצוץ, ולמשטרים אפלים רבים, כאלה שבאמת אינם מהאו"ם, לצבור תאוצה. אדרבה: הריאליזם המדיני, זה שמאחוריו עומדת לא "זכות ההגדרה העצמית" האמורפית אלא העמידה על עקרונותיך ושאיפה לשמור על האינטרסים שלך, הוא המפתח להשגת שלום יציב, כזה המבוסס על החרב ולא על מילים יפות ואמונות נאיביות. הגישה של וילסון כשלה לחלוטין במבחן המציאות, ויציר כפיו – האו"ם הכושל שהחליף את חבר הלאומים הכושל – כעת אינו אלא במה שבה מדינות נאורות כמו סעודיה וסוריה מגנות את ישראל על פשעיה, ותחתיו חוסים ארגונים נהדרים כמו אונר"א, שותף אקטיבי במלחמה הפלסטינית נגד ישראל, והכול במסווה של זכויות אדם וזכויות להגדרה עצמית.

בחג החנוכה הזה, שבו עמד עמנו איתן מול ניסיונות של עמים זרים לנשל אותו מתרבותו ומריבונותו, נוכל להוקיר תודה למתתיהו הזקן שלא חשש לעמוד על האינטרסים של העם היהודי גם אם זה כרוך בעשיית פרובוקציות ובמלחמה על העצמאות הדתית היהודית וזכות הפולחן במקום הקדוש ביותר לעם היהודי, וליהודה המקבי שידע גם לנצל את המצב הבינלאומי ולכרות בריתות עם מעצמות עולמיות בדרך לניצחון, ואפילו ידע להתפלל לה' לפני היציאה לקרב, עד כמה שהדבר נשמע משוקץ היום בחוגי ד"ר פרסיקו.

והנה עוד לקח קטן שנוכל לנצור משמעון החשמונאי, ולשנן אותו לפחות אצלנו בבית, אם לא כלפי חוץ:

"לא ארץ נכריה לקחנו ולא ברכוש זרים משלנו, כי אם נחלת אבותינו, אשר בידי אויבינו בעת מן העתים בלא משפט נכבשה. ואנחנו כאשר הייתה לנו עת, הושיבונו נחלת אבותינו" (מקבים א, טו).