בעולם מבולבל, הסרט החדש של סטיבן ספילברג 'גשר המרגלים' חוזר לאמת הפשוטה, ומחדד מחדש את ההבדלים שבין הטוטליטריות לחרות הפרט.
בעולם מבולבל, הסרט החדש של סטיבן ספילברג 'גשר המרגלים' חוזר לאמת הפשוטה, ומחדד מחדש את ההבדלים שבין הטוב לרע, בין המזרח למערב ובין הטוטליטריות לחרות הפרט
אצל סטיבן ספילברג זה לא רק מאבק הטוב והרע; הטוב מגלם את ערכי החופש והיעדר הפחד. כך למשל, באחד מסרטי אינדיאנה ג'ונס, אולי הראשון שבהם, כאשר מופיע בסביבה ערבי מאיים מנופף בשוט קטלני, לא נותר להאריסון פורד (אינדיאנה ג'ונס) אלא לשלוף מאי משם אקדח ותוך סינון מלה שמגדירה את טמטומו של הרע, הוא מחסל אותו ביריה. זהו, בפשטות, מחיר הניצחון של הטוב, ואולי זה גם היה עוזר לשרת החוץ של שוודיה וולסטרום להבין את הפרוצדורה בישראל. אבל לא תמיד זה כל כך ברור, ולא תמיד כל כך קל ומשובב נפש כמו הופעתו ההרפתקנית המחויכת של הריסון פורד.
בסירטו של ספילברג 'לינקולן' מחיר החירות הוא הנכונות לנהל מלחמת חורמה, שכוללת מאות אלפי הרוגים ואף שריפת ערים. אברהם לינקולן, הנשיא האמריקני שאובמה ומעריציו כל כך אוהבים לדמות את הנשיא הנוכחי אליו, הבין איזו השקעה נדרשת. איזו אחריות זו, וכמה היא כבדה כשהיא כוללת את הנכונות לראות שנים של סבל תוך ניהול מערכה עד הניצחון. בסירטו הנוכחי, ספילברג מציב עוד משפטן כמגלם את המערכה למען הטוב, למען החירות. זהו עו"ד ג'יימס דונובן, אירי משני הצדדים, מוותיקי משפטי נירנברג, שמוצא את עצמו בתפקיד שנראה כפוי טובה אך הוא יודע למצות אותו ברוח ערכיו; הוא מתבקש כסניגור ציבורי להגן על מרגל סובייטי שנעצר על-ידי האף-בי-איי.
השעה היא רבע לשבע, שנת אלף תשע מאות חמישים ושבע, כפי שכתב פעם מאיר אגסי המנוח. אלו השנים החמות ביותר במלחמה הקרה. בין 57' ל-62'. ב-57' נתקפו האמריקנים אימה. ברית המועצות בהנהגת ניקיטה חרושצ'וב נטלה את ההובלה במירוץ החימוש, במירוץ לחלל ובעיקר במירוץ היוקרה המעצמתית. מה קרה בסך הכל? הם הצליחו לשגר את הלווין הראשון לחלל שנקרא ספוטניק. פירוש הדבר שיש להם טיל בליסטי רב-שלבי, והם משיגים את ארצות הברית. בתרגום לקילומטרים, יש להם כלי מספיק גדול וארוך טווח כדי לפגוע עם ראש חץ גרעיני ביבשת האמריקנית.
פעם הכל היה יותר פשוט; מתוך אינדיאנה ג'ונס ושודדי התיבה האבודה
המכונה הסובייטית מול האדם החופשי
הפראנויה הגרעינית היתה בשיאה. האוירה המקארתיסטית של חיפוש "רדס אנדר דה בדס" עדיין היתה דחוסה. ספילברג מחזיר אותנו לשם. ניסו להשוות את הסרט והתסריט שלו לג'ון לה קארה, שנחשב למאסטרו של עלילות הריגול של המלחמה הקרה. אבל פה יש משהו אחר. אצל לה קארה יש אמביוולנטיות. החפרפרות הקומוניסטיות שלו מאמינות בדרך; הן אנושיות מאוד. גם אם אינן מוסריות במיוחד. וכך גם רודפיהן. ג'ורג' סמיילי האגדי. הוא לא הרבה יותר טוב.
ספילברג בהחלט מעמיד במשוואה הדו-צדדית שלו את דונובן מול הקליינט שלו, המרגל רודולף אבל המכונה על-ידי הסי-איי-איי "קולונל אבל"; הוא מציג את דונובן מול נציגי המשטרים הקומוניסטים שאיתם הוא נושא ונותן על חילופי אסירים; וכן הוא משווה ברגע השיא של הסרט בין הטייס השבוי גארי פאוארס, טייס היו-2, לרודולף אבל.
כמה פעמים כאשר דונובן מציג בפני אבל אפשרויות לא משובבות במיוחד כמו ישיבה על הכיסא החשמלי, הוא תוהה מדוע המרגל העצור אינו מגלה סימני התרגשות או פחד. "האם זה יעזור במשהו?" פולט אבל בפנים קפואות, שהבעה מתמדת של תמיהה ואדישות נסוכה עליהם. בהתחלה זה מצחיק. יש שרואים בזה סטואיות קשוחה. אין ספק שמארק ריילנס, השחקן הבריטי המגלם את אבל, יהיה מועמד לאוסקר על תפקידו כשחקן משנה. סטואיות וקשיחות מול גורל אישי מר וקשה מעוררת אהדה; היא נתפסת כאצילות. כאומץ תחת לחץ כבד מנשוא.
אבל האומנם? ספילברג מפזר סימנים לגבי אישיותו שניתן לפרש אותם לכאן או לכאן. אני מעדיף לפרש אותם לכאן: מאחורי הפאסאדה של האלומיניום המרוקע על פניו, לא מסתתרת שום אישיות. הלקוניות של רודולף אבל לא מכסה על מיסתורין. אנחנו לא יודעים אפילו מה מוצאו? האם הוא אנגלי במקור? גרמני? רוסי? אין שום יסוד מוסרי מאחורי התנהגותו. הוא מתנהג לפי ספר ההוראות של הק.ג.ב, כפי שתוכנת.
דונובן מציג את האדם החופשי, שעושה שימוש בחופש בחירה, שיוזם, נצמד לעקרונות, מאמין באדם ועושה הכל כדי להחזיר אנשים אל החופש. המערכת האמריקנית הממוסדת לא שולטת בו. הוא פועל נגדה, לטובת מה שהוא אישית מאמין בו. במלים אחרות: דונובן הוא אדם לעצמו, תוצר של העולם האמריקני הקפיטליסטי, של היוזמה החופשית במובנה הנאצל. הוא מייצג את ערכי החרות האישית, אך ללא החומרנות המזוהה עם השיטה האמריקנית הקפיטליסטית. מנגד, אבל הוא תוצר של המכונה הקומוניסטית הטוטליטרית המוחקת והמחוקה.
הסרט מוביל לקטע הסיום של חילופי המרגלים בנקודות המעבר המיתולוגיות של פעם בין מזרח למערב ברלין. אבל כנגד פאוארס. פאוארס מוצג כהיפוכו של אבל. הוא אינו דבק במשימה כטייס מטוס ריגול; זו מחייבת אותו להתאבד במקרה של תקלה. הפתעה: פאוארס הנער הכל-אמריקני מסרב למות. למרות שזה בניגוד להוראות, הוא אוהב חיים, וברגע השחרור הוא מאושר ומתחבק עם חברו. כל אלה הן מחוות פשוטות שספילברג יודע לטעון אותן במשמעויות אידיאולוגיות חריפות.
הנוסטלגיה כבר לא מה שהייתה
היו שטענו כנגדו וכנגד התסריטאים שלו, יוצרי הקולנוע האגדיים יואל ואיתן כהן, שלא בנו עלילה מספיק מורכבת לסיפור ריגול כמו בימי המלחמה הקרה. אך זהו איננו סרט מתח, אלא זה יותר סרט מסע, ממש כפי שהמערבון הגדול של ג'ון פורד 'המחפשים' לא מסתיים בדו-קרב אקדחים קלאסי אלא במיפגש הרה גורל. אלו סרטי מסע וחיפושים.
בסוף הסרט כשדונובן חוזר לביתו באמריקה, אתה חש שזה אכן היה מסע; חזרה אמיתית מהכפור ומהג'ונגל העירוני של ברלין בתחילת שנות ה-60. היצירה הקולנועית והספרותית האמריקנית נעה במטוטלת שבין "אין מקום כמו הבית" (There's no place like home), המוטו של 'הקוסם מארץ עוץ'; לבין "לא תוכל לעולם לחזור הביתה". חיכיתי לראות אם כמו איתן אדוארדס (ג'ון ויין) גם דונובן לא יזכה עוד להיכנס לביתו; בדומה לג'ון ויין בסירטו של ג'ון פורד 'המחפשים' הוא מציל את הנער שלו מזרועות "הפראים" במזרח ברלין, והמסר הוא: "הגיע הזמן לחזור הביתה", ממש כפי שוויין אומר לנטלי ווד. לאורך הקריירה שלו, עם כל ההבדלים ביניהם, ספילברג בנה את טום הנקס כגירסה העדכנית של הדור האחרון לג'ון וויין. זה התחיל ב'להציל את טוראי ראיין' מלפני 17 שנה. הפעם, במקום באקדח, הנקס חמוש בספר החוקים.
אבל הנקס זוכה לחזור הביתה. הוא לא יישאר כקין הנודד בדרכים כערער בודד בערבה. בעיקר משום שלא הרג. אבל הבית הוא כבר לא מה שהיה פעם. האשה קצת מנוכרת. הילדים יושבים עם הגב אליו כשהם מסובים מול מדורת השבט החדשה – הטלוויזיה. דומה שגם ספילברג עצמו והאחים כהן כבר אינם יכולים לחזור הביתה בשלום. ביתם התרבותי אלו שנות ה-50 וה-60. מנקודת המבט של שנת 2015, השנים שהיו פעם כל כך נוסטלגיות, בין 1957 ל-1962, נראות קצת אחרת. קשה לחיות באמריקה של 2015, אבל אי אפשר לחזור הביתה לשנים של ג'ון פורד וג'ון קנדי.
גשר המרגלים (135 דקות, ארה"ב), במאי: סטיבן ספילברג. תסריט: מאט צרמן, האחים כהן. שחקנים ראשיים: טום הנקס, מארק ריילאנס, איימי ראיין, אלן אלדה.
אני רואה בסרטו של ספילברג זוית אחרת, זוית שאותה אני מאד לא אוהב:
ספילברג הוא פטריוט אמריקאי אמיתי, אדם שרואה באמריקה (גם אם , יש לו לעיתים ביקורת) את תמצית הטוב האנושי. לא ראיתי אצלו צער על הגרמנים הרבים מאד שנהרגו ע"י בעלות הברית ב"להציל את טוראי ראיין", למשל.
כשזה נוגע לאחרים, ובעיקר ליהודים שבחרו לחיות בארץ ישראל ולקיים בה עצמאות, פתאום הדברים נראים אחרת: בסרטו "מינכן" מחסלי המוסד מוצגים כדמויות שהמוסר שלהן מפוקפק, ולא פעם הם גם קצת רשלנים וחובבנים, להבדיל, כמובן, מהאמריקאים המושלמים והיפים.
מבחינתי זה הופך את סטיבן ספילברג למקצוען קולנוע ממדרגה ראשונה, אבל עם ראיה מוסרית קצת בעייתית.
למה לעזאזאל שיהיה למישהו אכפת שגרמנים מנוולים נרצחו במלחמת העולם השנייה מלבד אלו שניסו להתנקש בהיטלר?!
מספר הסתייגויות
ההחלטה של המרגל הסובייטי ברגע שיחרורו – להמתין עוד מספר דקות – עד לשחרור האמריקאי השני – נועדה להוסיף לדמותו חוסן נפשי ומוסרי ;
פאאורס לא נדרש להתאבד, בספרו הוא מסביר שזו הייתה אופציה למקרה של עינויים בלבד
הוא בחר בחיים ואכן הוא שוחרר אחרי מאסר קל והתחמק בתבונתו הרבה מלהסגיר סודות בחקירה
הכשלון בסרט מינכן הוא בהצגה כל כך עלובה של סוכנים שיבולים בספקות עד צוורם;,כל מפקד נורמלי היה מפרק את הצוות הזה מייד
מינכן: קבוצה של סוכנים אכולי ספקות עד צוואר, כול מפקד סביר היה מפרק את הקבוצה מיד;
האיש עם הידע הטכני לכאורה מוצג כאילו שלא עבר שום קורס, קצר או ארוך – די לא סביר
הספר המקורי הוא פיקציה מוחלטת והסופר הודה שלא ערך שום תחקיר משמעותי –
הסופר הנ״ל כתב ספרים אחרים , לא רעים בכלל- וזו היתה הסיבה לבחור בו