אובמה, האיש שלנו במוסקבה

להורדת הקובץ בגרסת PDF לחצו כאן.

הג'יהאדיסטים הכו בפריז ב-13 בנובמבר. הלהקה שהופיעה בתיאטרון בטקלאן, זירת הירצחם של 89 איש, ביום שישי ה-13, הייתה 'נשרי מטאל המוות'. השיר שניגנה נקרא "נשיקת השטן". הפרטים הללו נשמעים כמרקחת הוליוודית, אך זו המציאות. במתקפה המשולבת, שם ובאתרים נוספים בפריז, נרצחו בסך הכול 130 איש, רובם המכריע באביב ימיהם.

המולטי-טבח הותיר את צרפת מסוחררת, חשופה, וגם מבולבלת מאוד – אך לא באשר למהותו של הפיגוע. ארגון המדינה האסלאמית (דאע"ש) קיבל אחריות למתקפות, שהינן בבירור ריקושט נוסף ממלחמת האזרחים בסוריה. ה"מוח" שמאחורי הפיגוע, הבלגי עבד אל-חמיד עבוד, שהה בסוריה ופיקד על יחידה של דאע"ש שעסקה בשיגור לוחמי ג'יהאד לאירופה. לפני כמה חודשים, בכתבת דיוקן בביטאון התעמולה של דאע"ש 'דאביק', התרברב עבוד כי הוא מתכנן פיגועים המוניים. "ניסינו במשך חודשים ארוכים למצוא דרך אל תוך אירופה", אמר, "ובעזרת אללה הצלחנו להגיע לבלגיה. שם הצלחנו להשיג נשק והקמנו מקלט בטוח, במקביל לתכנון מבצעים נגד הצלבנים".

הבעיה הייתה אם כן ידועה, וכך גם האיום: הג'יהאד הגלובלי נהנה מחוף מבטחים בסוריה, והדבר אפשר לו לבנות רשתות ג'יהאד ברחבי אירופה והמזרח התיכון. הבלבול בצרפת נגע לא לזיהוי האיום הזה אלא לשאלה מה צריך לעשות נגדו. מיד לאחר הפיגוע השמיע נשיא צרפת לשעבר ניקולא סרקוזי את דבריו. צרפת, אמר, נמצאת "במצב הגרוע ביותר האפשרי. אנחנו גדולים מספיק כדי לשמש מטרה, אך לא גדולים מספיק כדי למחות לבדנו את הברברים הללו". הפתרון שלו: "הרוסים חייבים להיות חלק מהקואליציה שתשמיד" את דאע"ש.

הצעתו של סרקוזי איננה חדשה. ולדימיר פוטין עצמו הציף לראשונה את רעיון הברית הבינלאומית נגד דאע"ש חודשיים קודם לכן, בישיבה בעצרת הכללית של האו"ם בניו-יורק. ממשלת פרנסואה הולנד בצרפת הגיבה אז באופן פושר, ביודעה שהבסת דאע"ש מעניינת את רוסיה פחות מחיזוק הדיקטטור הסורי בשאר אל-אסד: שליט עדתי אכזר, שמעשי הטבח שלו במוסלמים סונים היו אמצעי הגיוס המוצלח ביותר של דאע"ש – ולפיכך גם הגורם העיקרי למשבר הפליטים המציפים את אירופה. משום כך סבורה ממשלת צרפת שלא יתאפשר סדר חדש ויציב בסוריה כל עוד אסד לא יופל.

זו עמדה משכנעת מבחינה שכלית, אבל עכשיו, אחרי מתקפת 13 בנובמבר, הציבור הצרפתי מצפה לפעולה ולא לניתוח מושכל. חיזיון מטוסי ההפצצה של פוטין מרססים את דאע"ש, מופרך ככל שיהיה, משלהב את דמיונו של מחנה הימין בצרפת. עוד לפני הפיגועים האחרונים ניכר בדעת הקהל האירופית זרם התולה עיניים בפוטין כשותף הנחוץ להבאת יציבות לסוריה – ומתוך כך לבלימת זרם המהגרים משם.

אחרי פיגועי פריז החל הזרם הזה להיות מורגש גם בממלכת הדיפלומטיה הגבוהה. בוועידת הג'י-20 באנטליה שבטורקיה בשבוע שלאחר מכן, פוטין נמצא במרכז ההתעניינות. על פי 'פייננשל טיימס', "פגישה עם נשיא רוסיה הייתה אחת ההצגות החמות בעיר, שכן מנהיגי המערב נאלצו להודות שהדרך לשלום בסוריה מוכרחה לעבור במוסקבה". זה היה מפנה מהדהד. רק שנה קודם לכן, בוועידת הג'י-20 בבריסביין שבאוסטרליה, הרודן הרוסי היה אישיות בלתי רצויה. ראש ממשלת קנדה סטיבן הרפר נתן את הטון, כאשר על פי המדווח קיבל את פני פוטין במילים "טוב, נראה לי שאלחץ לך את היד, אבל יש לי רק דבר אחד לומר לך: אתה צריך לצאת מאוקראינה". פוטין המאוכזב עזב את המפגש יום לפני הסוף.

איזה הבדל יוצרת שנה אחת – שנה, והתערבות צבאית גדולה. בשגרו את חיילי רוסיה לסוריה בספטמבר חיזק פוטין את תדמיתו כאיש מעשה וכמנהיג המשיג תוצאות. הַשוו זאת לתדמיתו של הנשיא האמריקני ברק אובמה. יום לפני הפיגועים בפריז, אובמה בישר שדאע"ש "הוכל", משמע האסטרטגיה של אובמה מצליחה. בשבוע שלאחר מכן, באנטליה, הוא סירב במופגן לשנות הערכה זו, והבהיר לעמיתיו המנהיגים שאם הם מצפים למעשים רבים יותר במאבק נגד דאע"ש מוטב שיישאו את עיניהם אל עצמם, לא אל ארצות-הברית. "עוד מדינות", אמר, "צריכות להזרים את המשאבים שמלחמה זו תובעת".

מבקריו של אובמה לגלגו על סירובו לשקול את האסטרטגיה שלו מחדש, אך רק מעטים מהם טרחו לתאר מהי אסטרטגיה זו – אולי מפני שאינם סבורים שיש לו בכלל אסטרטגיה. האמת היא שיש לו. יתרה מכך, לא רק שהוא מאמין שהיא אפקטיבית, הוא אף רואה בה את ההישג המכונן של כל תקופת כהונתו. ובזאת, להוותנו, הוא צודק. אסטרטגיית אובמה אכן עיצבה את המשבר בסוריה בשלל דרכים נסתרות, שאחת החשובות בהן היא הכשרת השטח לבואו של ולדימיר פוטין כשחקן מרכזי במזרח התיכון, ועל-ידי כך להכתרתו העצמית של פוטין כמושיעה של אירופה. הרה-ביליטציה של פוטין, חשוב לומר, איננה פרי רשלנות של הבית הלבן, אלא היא תוצאה ישירה של חזון הסדר העולמי של אובמה.

כדי להבין מדוע זה כך, ואיך זה קרה, ולמה תמשיך אסטרטגיה זו לשרור עד סוף כהונתו של אובמה אלא אם יתחולל שידוד מערכות בממשל, עלינו לחזור במכונת הזמן אל חודשיה הראשונים של תקופת נשיאותו הראשונה, לאחוז בקצות-ההתחלה של חוטי העלילה, ולהתקדם בעקבותיהם לאורך סיפור המשבר הרב-ממדי במזרח התיכון – משבר שממשל אובמה, הנאלץ עתה להתמודד איתו, מילא באסטרטגיה שלו חלק מכריע ואסוני ביצירתו.

1. בראשית היה האתחול

בראשית היה ה"אתחול" הרוסי: המבצע לשיקום יחסי וושינגטון-מוסקבה, שאובמה השיק חודשיים לאחר כניסתו לתפקיד. אובמה וצוות הביטחון-הלאומי שלו סברו שיחסים אלה הידרדרו קשות בימי הנשיא הקודם ג'ורג' וו' בוש, ושמאמץ נחוש להתחיל מחדש יניב פירות מתוקים בגזָרות רבות של האינטרס האמריקני. לאורך כהונתו הראשונה של אובמה החשיבו הנשיא ואנשי חוגו הקרוב את האתחול עם רוסיה למהלך מופת. אלא שבקיץ הראשון של הכהונה השנייה, קיץ 2013, התפוצצה פרשת סנודן. אדוארד סנודן, שעבד קודם לכן כקבלן בסוכנות לביטחון לאומי (NSA), גנב וחשף מידע על תכניות מעקב חשאיות של הממשל וברח לרוסיה, שם קיבל לבסוף מקלט מדיני. עדיין אין יודעים אם רוסיה הפעילה את סנודן מלכתחילה, או רק נתנה בדיעבד מקלט לנמלט. כך או כך, הפרשה פגעה הן ביוקרתו של האתחול, הן בביטחונה הלאומי של ארצות-הברית.

המצב החמיר אפילו עוד בפברואר 2014, כאשר מפגינים באוקראינה הובילו להדחתו של הנשיא ויקטור ינוקוביץ' משום שטרפד הסכם לסחר חופשי בין אוקראינה לאיחוד האירופי. ינוקוביץ' פעל כך מתוך התחשבות מובנת בפוטין, שהתנגד בחריפות להתקרבותה של אוקראינה למערב. בעקבות הדחתו של הנשיא הפרו-רוסי מיהר פוטין לספח את חצי האי קרים, שהיה רפובליקה אוקראינית אוטונומית, ולעורר תסיסה במזרח אוקראינה. עד מהרה פרצה באוקראינה מלחמת אזרחים בין מורדים פרו-רוסים לבין הממשלה הפרו-מערבית החדשה.

כאשר הגיב אובמה להתנהגותו התוקפנית של פוטין בהטלת עיצומים על רוסיה, הגיעו פרשנים רבים למסקנה שהאתחול היה כישלון גמור. אובמה, לעומת זאת, נותר בשלו. בעיניו, האתחול היה כרוך לאורך כל הדרך במה שהוא החשיב לאתגר האסטרטגי הגדול ביותר שלו: סיום מלחמות ישנות ומניעת מלחמות חדשות. במזרח התיכון, מאזן הכוחות הישן, שנשען על עליונותה הצבאית של ארצות-הברית, היה בעיני אובמה הזמנה לעימות נצחי. על כן, סבר, צריך להמירו בסדר אזורי חדש; כזה שלא רק יאפשר לנשיא להסיג את הכוחות האמריקניים מעיראק ומאפגניסטן, אלא גם יפטור אותו אחת ולתמיד מהצורך לשלוח אותם לשם שוב.

מיומו הראשון בבית הלבן שאף אובמה לחולל את הסדר החדש הזה. הוא חשב על שותפות גדולה: מועדון של אומות המאוחדות בעוינותן כלפי הרדיקליזם האסלאמי הסוני, ואשר תפעלנה יחד לייצוב האזור באמצעות שמירה מכוונת על מאזן כוחות בינן לבין עצמן. במרכז חזון זה נמצא פוטין. לתפיסתו של אובמה, המלחמה-בטרור של ממשל בוש והתמסרותו הטיפשית לקידום הדמוקרטיה הרגיזו את השליט הרוסי – והלה הגיב בהפסקת שיתוף הפעולה בתחומים שיש בהם תועלת ברורה לשני הצדדים, כגון הכנעת אל-קאעידה והכלת הרדיקליזם הסוני.

האתחול עם רוסיה היה דרכו של אובמה להזמין את פוטין להצטרף לתשלובת המזרח התיכון החדש כחבר מייסד. כדי לשחרר את החסימות מהנושאים שיש בהם אינטרס משותף, אמריקה תלך צעד אחד לאחור ותעודד את רוסיה ללכת צעד אחד קדימה. וגם אם התנהגותה של רוסיה תוסיף לזרוע מכשלות לאורך הדרך, לא יהיה בכך לערער את יציבותה הבסיסית של האסטרטגיה.

והיו גם אחרים שצריך היה לצרף לעסק – הבולטת בהם איראן. כמובן, כל עוד התקיימה מחלוקת על תכנית הגרעין האיראנית, אי אפשר היה לפתור את העניין ב"אתחול" פשוט. אבל, כך חשב הנשיא אובמה, אולי אפשר להזיז את המחלוקת הזו הצדה, או, מוטב, להפוך אותה לאמצעי למטרה הגדולה. הגעה להסכם בדבר שאיפותיה הגרעיניות של איראן – תנאי מוקדם לכל היפתחות אמריקנית אל המשטר בטהרן – תוכל אם כן להיעשות גם זרָז להצטרפות איראן לתשלובת הבינלאומית המיוחלת.

האתחול עם רוסיה ושיחות הגרעין עם איראן היו אם כן שני חוטי-שָני זוהרים באריג אחד, וכאלה הם גם כיום. מסיבות מובנות, הנשיא לא פָּרס מעולם את חזונו זה במלואו; לציבור האמריקני, וכמוהו גם לשותפותיה הוותיקות של ארצות-הברית במזרח התיכון, יש חשדנות עמוקה הן כלפי רוסיה, הן כלפי איראן. אובמה העדיף משום כך להתקדם צעד צעד, ולהצדיק כל צעד כתגובה אד-הוק להתפתחות אחרונה – תוך נשיאת מתמדת של העיניים אל היעד הסופי.

2. זזים הצידה בסוריה

כאן נכנסת סוריה לסיפור, וכאן מתחילים חוטי העלילה להתמזג. לסוריה חשיבות גיאופוליטית עליונה לרוסיה ולאיראן (וחשיבות מוגבלת לאמריקה), ועל כן התרחשויות בה מספקות לממשל אובמה הזדמנות להפגין יחס של כבוד לאינטרסים הרוסיים והאיראניים. הזדמנות בהולה שכזו החלה בפרוץ מלחמת האזרחים בסוריה ב-2011, עת נהייתה מדינה זו לזירת התחרות המרכזית על ההגמוניה באזור.

בלב התחרות הזו הייתה מונחת שאלה פשוטה: האם רצוי שאסד יישאר שליט סוריה? למוסקבה ולטהרן כאחד לא היה ספק שהתשובה חיובית. הן תמכו בו מכל לב גם כשהגביר את המתקפות האכזריות וחסרות האבחנה שלו על אזרחים. ב-2012 נכנסו לסוריה כוחות של איראן ושל גרורתה חיזבאללה כדי להילחם למען המשטר. הדבר גרם ליריבותיה של איראן באזור – שהן במקרה גם בעלות בריתה המסורתיות של אמריקה – לפנות לאובמה ולבקש שארצות-הברית תסייע לאמֵן את כוחות האופוזיציה הסורית ולחמשם.

בקשה זו זכתה לתמיכתם של הרכיבים העיקריים במערכת הביטחון הלאומי של הממשל: מחלקת המדינה בראשות הילארי קלינטון, מחלקת ההגנה בראשות לאון פאנטה, וה-CIA בהנהגת דיוויד פטראוס. אך הנשיא לא שעה לעצת כל אלה. ודאי פחד מגלישה למעורבות ממושכת באזור ולהסתבכות אמריקנית חדשה. אך הוא חשש גם מפני הפניית גב ממושכת לרוסיה ולאיראן, שתהרוס לבלי תַקָּנה את חלומותיו על תשלובת בין-מעצמתית חדשה במזרח התיכון. כסוכרייה לבעלות הברית המסורתיות הוא קרא עוד באוגוסט 2011 לאסד "לזוז הצידה", ביטוי שהשתמע ממנו שארצות-הברית מחויבת לשינוי המשטר. אך לא לכך הוא התכוון – לפחות לא במובן מקובל כלשהו של המונח שינוי משטר.

בחודשים ובשנים שחלפו מאז פרוץ המלחמה הגדיר אובמה בפרטנות גדלה והולכת באיזו דרך הוא מצפה מאסד לפרוש; לבסוף נקב בשם "מעבָר מְנוהל". משטר אסד, כך טען הנשיא, צריך לשאת ולתת ישירות עם האופוזיציה בארצו, שכן, כפי שאובמה קבע שוב ושוב, "אין פתרונות צבאיים". על שני הצדדים להגיע יחד להסכמה בדבר מעבר למשטר "מכיל" יותר. בשלבים המוקדמים אסד יוכל להישאר בסוריה בתפקיד ראש המדינה, אך משימותיו היומיומיות של השלטון יופקדו בידי ממשלת מעבר. בשלבים הבאים אסד ימסור את השלטון.

לאורך כל הדרך התעקש הבית הלבן כי "מעבר מנוהל" שכזה לא יפגע לא ב"מוסדות המדינה" בסוריה, כלומר בגרעין השלטוני של משטר אסד, ולא באינטרסים של רוסיה. "הבהרנו הבהר היטב שהאינטרס שלנו בסוריה איננו בשום אופן סיום ההשפעה הרוסית", אמר ב-2012 בן רודס, סגן היועץ לביטחון לאומי לענייני תקשורת אסטרטגית. בהמשך הִטעים אובמה עצמו כי פתרון בסוריה ייתכן רק אם "אני, מר פוטין ואחרים נהיה מוכנים לשים בצד את ההבדלים בינינו ולהפעיל לחץ על הצדדים בשטח" (ההדגשה לא במקור).

המחשבה שמשטר אסד יסכים לרפורמה פוליטית באמצע המלחמה הקטלנית ביותר במזרח התיכון המודרני היא מנותקת מהמציאות, בלשון המעטה. ריאליסטית אפילו פחות היא התקווה שפוטין "ואחרים" – ברור שהכוונה לאיראן – יאמצו מיזם כזה ויושיטו יד לאובמה בהוצאתו לפועל. מימוש תכנית כזו פירושו האוטומטי הוא קץ ההשפעה הרוסית והאיראנית בסוריה. למרבה הפלא, רוסיה ואיראן דווקא רוצות להשפיע.

מדוע קץ ההשפעה הרוסית והאיראנית? קל מאוד להבין מדוע, אף כי הדבר נעלם תכופות אפילו מעיניהם של משקיפים עתירי-מידע. המעבר המנוהל פירושו רפורמה בממשל הסורי בדמות פתיחת דלתותיו להשתתפות סונית. פוטין השתעשע ברעיון, וממשיך לעשות זאת, אבל רק עד נקודה מסוימת; שכן הוא מבין שנוכחות סונית פעילה בממשל הסורי פירושה קץ ההגמוניה העלווית: ניסור הענף שעליו יושבות ההשפעה הרוסית והאיראנית בסוריה, שהרי העלווים הם פלג שיעי. ילחשו הסורים והאיראנים לבני-שיחם כאשר ילחשו, לזאת הם לעולם לא יסכימו.

לאובמה, לעומת זאת, שיקול בסיסי זה היה חסר משקל, משום שיסודות המשטר הסורי נראו לו מעורערים בכל מקרה. ברור היה לו שימי אסד ספורים. ואם כך, במוקדם או במאוחר תכריח המציאות את פוטין ואת מנהיגה הרוחני של איראן עלי ח'מינאי להבין שהדרך הטובה ביותר להבטיח את האינטרסים שלהם היא לפעול יחד עם ארצות-הברית לעיצוב סדר פוליטי חדש בסוריה. בינתיים יכולה וושינגטון לנקוט את מה שמכונה בעגת הממשל "סבלנות אסטרטגית".

משקיפים רבים, אולי רובם, לא ייחסו לאובמה רמה כזו של תכנון אסטרטגי. הם מגבילים את ביקורתם לכדי תיאור הנשיא כהססן המתקשה לקבל הכרעות קשות ומשום כך נדחף בידי האירועים. הם מחמיצים נקודה חשובה: בסוגיות החוץ שבראש סדר יומו של אובמה, הוא נוטה לדחות בתוקף עצות של אחרים. ה'פייננשל טיימס' היה כנראה הראשון לזהות מאפיין מכונן זה. התופעה, ציין העיתון, בולטת במיוחד לנוכח העובדה שהנשיא הגיע לתפקידו בלי שום ניסיון של ממש ביחסים בינלאומיים, ושגם בחוג הפנימי של מקורביו אין בעלי רקע רציני במדיניות חוץ: למרות כל זאת, הנשיא מפגין ביטחון עצום בתבונתו שלו, ומיועציו המנוסים הוא שומר מרחק. "האמת היא שאובמה הוא ההנרי קיסינג'ר של עצמו", צוטט שם פקיד בכיר. "אין מישהו שממלא את התפקיד הזה. כל ממשל משקף את האישיות של הנשיא; הנשיא הזה רוצה שכל הקווים יעברו בחדר הסגלגל".

אובמה, אם כן, נושא באחריות מלאה ובלבדית – ובכמה סוגיות מַפתח הוא מחזיק את קלפיו סמוך מאוד אל חזהו. עניין אחד שכזה היה, כפי שנחשף בתקרית "המיקרופון הפתוח" במארס 2012, רוסיה. אובמה לחש אז לנשיא רוסיה דמיטרי מדבדב שלא כדאי לו להתרגש מהלחץ הציבורי הגובר על הבית הלבן לשקול מחדש את מדיניותו כלפי רוסיה. זו שנת בחירות, הסביר למדבדב, ובאמצעותו לַבּוֹס פוטין. "בכל הסוגיות האלו, ובמיוחד בהגנה מפני טילים, אפשר למצוא פתרון, אבל חשוב (…) לתת לי זמן. אלו הבחירות האחרונות שלי. אחרי שאבחֵר יהיה לי יותר מרחב תמרון".

בעת ההיא, מסוכן היה לנשיא מבחינה פוליטית לחשוף באיזו מידה תלויה האסטרטגיה המזרח-תיכונית שלו ברצונם הטוב של פוטין, ח'מינאי ושכמותם. לכן, כשעלה על הפרק יישום "המעבר המנוהל" בסוריה, העלה אובמה על במת דעת הקהל מיצג ארוך ועשיר של שיקול-דעת. המנגנון העצום של הביטחון הלאומי נכנס לפעולה, פולט מפס-הייצור שלו נייר עמדה אחר נייר עמדה, גורר את צוות הבית הלבן לדיון אחר דיון. כששִמעוֹ של השיח הזה יצא לתקשורת, נוצרה אשליה של פעילות קדחתנית.

אבל בתוך כל ההוּ-הָה הזה הנשיא נותר מרוחק להפליא. ה'ניו-יורק טיימס' כתב כי בדיוני הצוות הבכיר על סוריה "מר אובמה ביטא דעות ברורות רק במקרים נדירים". בעיני המשתתפים "הוא הצטייר לא פעם בהאזינו לדיונים כחסר סבלנות או כמנותק, ולפעמים גָלַל הודעות בבלקברי שלו, התפרקד על כיסאו או לעס מסטיק".

דברי היועצים והמלצותיהם עברו לאובמה ליד האוזן כי הוא ידע לאורך כל הדרך שאין לו אלא לחכות בסבלנות עד שהרוסים והאיראנים יהיו בשלים לרעיון שיתוף הפעולה עם ארצות-הברית.

3. קווים אדומים בחול

בקיץ 2012 חרג אובמה ממדיניות "הסבלנות האסטרטגית" חריגה משמעותית אחת. הוא שרטט "קו אדום", מונח שעתיד היה לצאת לשמצה, המגדיר את הנסיבות שיאלצו את ארצות-הברית להתערב באופן פעיל בעימות בסוריה. אם, אמר אובמה, תגלה ארצות-הברית העברה מקיפה של נשק כימי או שימוש בו, "הדבר ישנה את החישוב שלי".

קו אדום לרודן מזרח-תיכוני הוא כמו ואקום לכוחות הטבע. וכך, לאורך החודשים הבאים, מילא אסד את הווקאום שוב ושוב במתקפות גז סארין על תושבים אזרחיים באזורים שבשליטת המורדים. כאשר הגיעו הדיווחים הראשונים על כך, הבית הלבן העמיד פנים כאילו אין בדיווחים אלה די ראיות הקושרות את המעשים לאסד. ביוני 2013, כשכבר אי אפשר היה להתעלם, נראה היה שהנשיא קרוע בלבטיו. מצד אחד, הוא שרטט קו אדום, ואמינותו האישית עומדת למבחן. מצד שני, חלום המערכת המשולבת החל בדיוק באותו זמן להיראות קרוב להתגשמות. מעט קודם לכן כונן הבית הלבן ערוץ חשאי עם טהרן – ערוץ שבישר על פריצת דרך אפשרית בעניין תכנית הגרעין. כל ניסיון אמריקני להעניש את אסד ירחיק מאמריקה את תומכותיו רוסיה ואיראן דווקא עתה, כשהסכם ביניים נראה באופק.

בהתאם לחלומו האסטרטגי, אובמה פתר את הדילמה באמצעות פנייה לעזרתם של פוטין ושל האיראנים. "בעידודנו, במשך חודשים, רוסיה ואיראן חיזקו שוב ושוב את אזהרתנו לאסד" לחדול מהמתקפות הכימיות, אמרה מאוחר יותר היועצת לביטחון לאומי סוזן רייס. "כולנו העברנו מסר זהה שוב ושוב: אל תעשה את זה".

אלא שהאווירה הציבורית עדיין לא אפשרה לאובמה לספר לעם האמריקני ששיתוף הפעולה עם טהרן ומוסקבה הוא לדידו חלופה בת קיימא להרתעה הצבאית האמריקנית. הוא המפקד העליון של הכוחות המזוינים, הוא שרטט קו אדום, והציבור מצפה למפגן כוח. אובמה סיפק אפוא לציבור את הדבר שביקש, מפגן כוח – אך בדגש על המילה "מפגן".

ב-13 ביוני 2013 פרסם בן רודס הצהרה. "הנשיא אמר שהשימוש בנשק כימי ישנה את החישוב שלו", אמר רודס, "וכך היה. נאמר בפשטות: משטר אסד צריך לדעת שמעשיו גרמו לנו להגדיל בכמות ובעוצמה את הסיוע שאנו מגישים לאופוזיציה".

ההצהרה הייתה מעורפלת ויומרנית גם יחד. מה בדיוק עומדת ארצות-הברית לתת למורדים? בימים הבאים הגיעה התשובה בדמות הדלפות עיתונאיות לא מבכירי הבית הלבן אלא ממקורות אנונימיים שהעידו כי אובמה החל להעביר לאופוזיציה הסורית סיוע צבאי חשאי באמצעות ה-CIA. באותה תקופה התראיין הנשיא לצ'רלי רוז בטלוויזיה ורמז שההדלפות מדויקות. "אמרתי שאגדיל את הסיוע הצבאי והמדיני לאופוזיציה", הסביר. "לא נכנסתי לפרטים, ולא אעשה זאת במשדר הזה".

למען האמת, לא היה הרבה מה לפרט. הסיוע לאופוזיציה היה אפסי. אבל בהעברת דמי הכיס באמצעות ה-CIA, ובהדלפות לתקשורת על קיומו של הערוץ החשאי הזה, יצר אובמה מראית-עין של פעולה וגם סיפק לעצמו תירוץ בלתי מעורער לסירובו לתת מידע: ביטחון שדה. רוב הנשיאים משתמשים ב-CIA כדי להסוות את אגרופיה המכים של ארצות-הברית; אובמה השתמש בו כדי להסוות את ידיה הכבולות.

הצעד הזה – נקרא לו אי-פעולה חשאית – היה המצאה פיקחית. אולם בפנותו למוסקבה ולטהרן לקבלת גיבוי, אובמה גם שידר להן את תשוקתו העזה להימנעות ממעורבות כלשהי בסוריה. אסד, פוטין וח'מינאי הסיקו את המסקנה המתבקשת: ארצות-הברית נותנת להם יד חופשית. המתקפות הכימיות נמשכו כסדרן. חודשיים לאחר מכן, באמצע אוגוסט 2013, אסד ביצע את המתקפה האכזרית ביותר עד אז. כ-1,500 אזרחים נרצחו בלילה אחד בגוּטָה שליד דמשק.

המתקפה בוצעה לאור הזרקורים. בתוך שעות שטפו תמונות של ילדים גוססים את גלי האתר ואת מרחבי הרשת. לנוכח הזוועה נוצר לחץ מחודש על אובמה "לשנות את החישוב שלו" ולפעול בהתאם לקו האדום, אך הוא לא נעתר. בחזית האיראנית נראה היה כאילו, הודות לערוץ החשאי, הסכם ביניים הוא עניין של שבועות ספורים. מתקפה של ממש נגד אסד הייתה עלולה לסכן את התהליך כולו – תהליך שבעיני אובמה היה עתה מפתה אפילו יותר מהאתחול עם רוסיה. מבחינתו, המשבר בסוריה התמצה עתה בשאלה אחת: איך להתעלם מהקו האדום בלי להיראות חלש.

הפתרון המיידי שלו היה להתחבא מאחורי הקונגרס. בדקה התשעים, אחרי שהכין את הקרקע למתקפה נגד אסד, סב פתאום על עקביו והודיע שכדי להפעיל כוח צבאי הוא זקוק לאישור של הקונגרס. הוא הסביר זאת לציבור בכנות משכנעת, אך כפי שציינו אז משקיפים רציניים, ניכר היה שאין לו מדיניות מעשית לבלימת המתקפות הכימיות של אסד.

בקיצור, הנשיא היה תקוע על העץ הגבוה שטיפס עליו. ומי רץ אליו עם סולם, אם לא ולדימיר פוטין? הודות להתייעצויות אמריקניות-רוסיות שקטות לאורך השנים הקודמות, פוטין כבר קלט הן את רצונו הנואש של אובמה בהימנעות מפעולה צבאית, הן את חלומו על כינון שותפות בינלאומית, ולצדם הבין את הצורך העכשווי של אובמה להעמיד פנים. למחיקה סופית של הקו האדום נדרש לאובמה ויתור מצדו של אסד – ואז, בלהטוטנות מדינית מופלאה, הצליח פוטין להשיג ויתור כזה, ברוקחו עסקה שתספק את דרישותיו של הנשיא. בתמורה להסכמתו של אובמה לא לתקוף את אסד, פוטין בתמיכת האיראנים יעזור לפרק את המשטר הסורי ממאגרי גז הסרין שלו וממתקני ייצור הגז הזה.

לאובמה הייתה אורה ושמחה. "החדשות הטובות", אמר בראיון ששודר בפריים-טיים, "הן שבעלות בריתו של אסד, רוסיה ואיראן, מכירות שתיהן בכן שזה [השימוש בסארין] היה הפרה, שזו הייתה בעיה – ושהן יגרמו לאסד לומר 'בוא נמצא דרך שהקהילייה הבינלאומית תפקח על הנשק הזה בצורה אכיפה וניתנת לאימות' – אני חושב שזה מבחינתנו פתח להצלחה".

במהלך 2014 ארצות-הברית אכן נכנסה בפתח הזה, ולכאורה אכן בהצלחה. מומחים לנשק כימי, בחסות האו"ם והארגון למניעת הפצת נשק כימי, נסעו לסוריה, זיהו אתרי ייצור ואחסנה והרסו אותם. אובמה הזדרז לשווק זאת כהוכחה לצדקת אמונתו שמפגני הלם-ואימה כוחניים משיגים מטרה הפוכה, ושהדיפלומטיה הקשוחה שלו היא שנטלה מאסד את הנשק הכימי שלו. "איימתי בהתקפות קינטֶיות נגד סוריה אם היא לא תיפטר מהנשק הכימי שלה".

המציאות, שוב, הייתה שונה. ראשית, הרוסים והאיראנים מעולם לא הודו שאסד השתמש בנשק כימי. להפך: הם האשימו את האופוזיציה הסורית. חשוב מכך, הם לא קיימו את חלקם בעסקה. על פי דיווחים אמינים מקהיליית המודיעין האמריקנית, אסד לא מסר את כל מצבורי גז הסארין שלו. הוא גם לא השמיד את כל מתקני הייצור. והוא לא הפסיק את תקיפת האזרחים בגז – אף כי עבר מסארין לכלורין.

אשר לפוטין, הוא קטף את פירות הנסיגה האמריקנית מהקו האדום בלי לשלם כל כך כמעט שום מחיר. הוא קיבל גם בונוס: אובמה נטה מעתה, יותר מאי פעם, לנהוג בו כבשותף.

4. עקשנות וריאל-פוליטיק

הגבולות הצרים של שותפות אמריקנית-רוסית חדשה זו התבררו היטב בינואר 2014, כשמזכיר המדינה ג'ון קרי ועמיתו הרוסי סרגיי לברוב פעלו באו"ם לכינוס ועידה גדולה בז'נבה לקידום השלום בסוריה. הוועידה הייתה ראויה לציון בכך שהשתתפו בה אלו לצד אלו נציגים סוריים מהממשלה ומהאופוזיציה הלוחמת.

הבית הלבן סבר שוועידה זו הייתה ההזדמנות הטובה ביותר שנקרתה לו עד אז לקדם יחד עם הקרמלין את רעיון המעבר המנוהל. אך הרוסים ראו את הדברים אחרת. לדידם, פגישות עבודה ודבֶּרת באירופה הנוצצת – הן בעיקר הסחת דעתה של אמריקה מהאלימות הדרושה בסוריה המתפוצצת. על כן, כאשר ניסה קרי לדחוף את שיחות ז'נבה בכיוונים שעשויים באמת להשפיע על מאזן הכוחות בשטח, לברוב הפך מאוהב לאויב. המשלחת הסורית הממשלתית, בתמיכה רוסית חזקה, סיכלה כל ניסיון לפתרון, והוועידה הפכה לפארסה. קרי עזב בתסכול ולא חסך מילים על אחריותה של רוסיה. "רוסיה צריכה להיות חלק מהפתרון", התאונן, "לא לתרום עוד ועוד נשק ועוד ועוד סיוע שלמעשה מאפשרים לאסד להכפיל את סכום ההימור שלו במשחק הדמים".

וכאילו שיעור זה בריאל-פוליטיק לא היה ברור דיו, פוטין הזדרז להעניק לאמריקנים שיעור-חזרה. במהלך החודשיים הבאים סיפחה רוסיה את קרים והציתה מהומת אלוהים במזרח אוקראינה. אובמה נאלץ סוף סוף להתמודד עם השאלה הגורלית. האם להישאר בהנחת היסוד המקורית של האתחול, ההנחה ששותפות רוסית-אמריקנית תוכל לייצב אזורים בוערים – או שמא עליה להתייחס לרוסיה כאל יריבה אסטרטגית?

התשובה של הנשיא הייתה בעצם אתחול 2.0. ברור היה עתה, מעל לכל ויכוח, שפוטין מתגלה כסרבן יותר מן המצופה; ולנוכח מציאות בלתי-מעורערת זו, גבה אובמה מחיר מרוסיה על תוקפנותה באוקראינה, בהטילו עליה עיצומים שהחריפו בהדרגה לאורך שנת 2014. אלא שבמקביל הוא דבק בהחלטתו המקורית להימנע מתחרות גיאו-אסטרטגית עם רוסיה. "ארצות-הברית איננה רואה את אירופה כזירת מאבק בין מזרח למערב, ואיננה רואה את המצב באוקראינה כמשחק סכום-אפס", אמר אובמה לעיתון הולנדי במארס 2014. "זו צורת חשיבה שצריכה הייתה לעבור מן העולם עם סיום המלחמה הקרה".

חשוב מכול, אובמה דחה את עצם הרעיון של שימוש בכוח צבאי אמריקני כאמצעי להרתעת פוטין. "לומר שיש לנו אינטרס בהפצת השלום והחופש מחוץ לגבולותינו – אין בכך כדי לומר שלכל בעיה יש פתרון צבאי", הצהיר אובמה בנאום בפני תלמידי האקדמיה הצבאית ווסט-פוינט במאי אותה שנה. "כאשר מתחוללים משברים המעוררים את מצפוננו או דוחפים את העולם בכיוון מסוכן יותר אך אינם מאיימים עלינו ישירות – הסף לפעולה צבאית חייב להיות גבוה". במקרים אלה תמיר ארצות-הברית את מנהגה הישן לפעול בכוח ובאופן חד-צדדי בכלי עבודה חדשים: "דיפלומטיה ופיתוח; עיצומים ובידוד; פנייה לרשויות החוק הבינלאומי; ואם צודק ונחוץ ואפקטיבי – פעולה צבאית רב-צדדית".

בכמה אופנים, אתחול 2.0 רק חיזק את תחושתו המבוססת של פוטין כי אובמה נותן לו יד חופשית בסוריה. ראשית, נשיא ארצות-הברית מיהר לאשר באוזני הרוסים שהעימות באוקראינה ייחשב עניין מקומי, והתוקפנות הרוסית שם לא תפגע בשיתוף הפעולה האמריקני-רוסי בסוריה. בו בזמן הוא הבהיר שארצות-הברית לא תגבה מפוטין שום מחיר – לא כלכלי, לא מדיני ולא צבאי – על תמיכתו המתמשכת במכונת הרצח של אסד.

נניח לרגע שאובמה נטה להיפרע מרוסיה באחת הדרכים הללו. האם יכול היה? הרי היו ברשותו האמצעים לכך. דוגמה אחת: הוא יכול היה ליצור תכנית רצינית של אַמֵּן-וצייֵד לאופוזיציה הסורית – כמו זו שהוא הכריז עליה בפומבי בנאומו בווסט-פוינט במאי 2014. שם, בעומדו לפני הצוערים ערב-הסמכה, הוא הצהיר על כוונתו "להאיץ את הסיוע" למורדים נגד אסד – אותו ביטוי שהוא השתמש בו שנה קודם לכן, כשהעמיד פנים שהוא מטפטף לאופוזיציה סיוע צבאי בערוצים חשאיים. עתה הבטיח להעבירו בגלוי, באמצעות מחלקת ההגנה. אולם, האם הכוונה באמת השתנתה?

זמן רב חלף – יותר משנה, אם לדייק – עד שתכנית אמן-וצייד שהוכרזה בווסט-פוינט יצאה באמת לאוויר העולם. והלידה המיוחלת הזו הייתה, כפי שהודה הממשל המבויש בסתיו האחרון, לידת נֶפֶל. עד כה, ארבעה או חמישה לוחמים סורים, בסך הכול, סיימו את התכנית וירדו לשטח: השקעה של 100 מיליון דולר לאדם. נראה שזה המחיר שהנשיא היה מוכן לשלם כדי ליצור מצג של מדיניות אמריקנית כלפי סוריה, בעודו מקדם את עסקת הגרעין עם האיראנים מהסכם ביניים להסכם סופי.

אובמה הבטיח לצוערים בווסט פוינט שהוא יעזור "לעם הסורי לעמוד נגד דיקטטור המפציץ את בני עמו ומרעיב אותם". חודשים ספורים לאחר מכן הפר אובמה את הבטחתו זו ושלח לעלי ח'מינאי איגרת המפצירה בו להביא להבשלת שיחות הגרעין כדי לאפשר את מיצוי הפוטנציאל לשיתוף פעולה אמריקני-איראני בענייני ביטחון אזורי. באותה איגרת התחייב שהפעילות האמריקנית בתחום סוריה לא תכוון נגד אסד וכוחות הביטחון שלו.

כלפי חוץ, אם כן, יוזמת אמן-וצייד נוסח "כפרֵי פוטיומקין" בסוריה יצרה את האשליה שאובמה מכריח את אסד "לזוז הצידה". אולם מאחורי הקלעים אובמה הכיר-בשתיקה בסוריה כאזור השפעה רוסי ואיראני.

בימים אלה אובמה כבר כמעט אינו מסתיר את העובדה שתמיכתו באופוזיציה הסורית הייתה כולה מן הפה ולחוץ. "סטיב, בגלל זה הייתי מההתחלה ספקני כלפי הרעיון שאנחנו ניצור בהצלחה גרורה צבאית בתוך סוריה", אמר אובמה לאחרונה למראיין סטיב קרופט בתוכנית '60 דקות' בסי-בי-אס. לאור זאת, אין זה מפתיע שככל שהתארכו שיחות הגרעין המתישות עם איראן כך התרככה עמדתו של אובמה בעניין סילוק אסד.

בנובמבר 2014 כבר כלל הנשיא בפומבי את איראן, ובמשתמע גם את אסד עצמו, בין חברי התשלובת שתפתור את המשבר הסורי. "בשלב מסוים", אמר בפסגת ג'י-20 באוסטרליה, "העם בסוריה והשחקנים המעורבים, כמו גם השחקנים האזוריים – טורקיה, איראן, הפטרונים של אסד כגון רוסיה – יתחילו לקיים שיח מדיני". במארס בשנה ההיא ביטא קרי נכונות לפגוש את אסד. באמצע ספטמבר הוא הפגין גמישות קיצונית ביחס למועד יציאתו של אסד מסוריה. במהלך המעבר המנוהל, אמר קרי, אסד לא יצטרך לעזוב "ביום הראשון או בחודש הראשון או מה שזה לא יהיה". המפתח איננו להכריח את הרודן להסתלק אלא לכונן "תהליך שכל הצדדים ישתתפו בו ויגיעו להבנה על הדרך הטובה ביותר להשיג זאת".

"כל הצדדים", "תהליך", "הבנה": במילים אחרות, היעד האמתי, וההישג האמתי, יהיה כינונו של תיאום בין ארצות-הברית לבין רוסיה ואיראן.

כך או כך, כאשר אמר קרי את הדברים הללו, ולדימיר פוטין כבר הנחית בסוריה אנשים וציוד להכנת התערבות-צבאית קרֵבה שמטרתה חיזוק אסד. הוא ארגן יוזמה זו בשיתוף איראן. על פי ההסכם בין המדינות, רוסיה תספק כוח אווירי ואילו איראן וגרורותיה, חזבאללה והמיליציות השיעיות בעיראק, יספקו את כוחות הקרקע.

ארבע שנות התייעצות צמודה עם אובמה על הבעיה הסורית לימדו את פוטין שלושה לקחים מכריעים: אובמה רואה את סוריה כנחלה רוסית-איראנית; הוא מתעב את הרעיון לשלוח לשם כוחות צבא; והוא לעולם לא ישתמש בכוח צבאי אמריקני כדי להרתיע את רוסיה. לנוכח כל זאת, אך מתבקש שהרוסים והאיראנים ייצרו ברית צבאית להצלת אסד, ושלנוכח נחישותם ההתעקשות האמריקנית על סילוק אסד תתרופף ותלך.

5. ההסתגלות של אובמה

מי שאינו עוקב מקרוב אחר המתרחש בסוריה, ודאי נראה לו שהרוסים והאיראנים גברו על אובמה כאשר הציגו לו עובדה מוגמרת בסוריה והותירו אותו בלי אפשרויות טובות למהלכי-נגד. אלא שיש כאן החמצה של העובדה שזה יותר מארבע שנים מתאמץ אובמה בשקט אך בהתמדה שלא לפעול נגד הרוסים והאיראנים אלא להסתגל אליהם – ואגב כך שוחק את האופציות האמריקניות לשמירה על מעורבות בסוריה. יתרה מכך, יש בסיס לחשד שהנשיא היה מודע למהלך הרוסי-איראני המתרקם ולא עשה דבר לסיכולו.

לוח הזמנים מספק רמזים עבים לכך. על פי מקורות רוסיים, להתערבות הצבאית הרוסית בספטמבר קדמו כתשעה חודשי הכנה. מתישהו בפרק הזמן הזה הגיע פוטין לידי הבנה ושיתוף פעולה עם ח'מינאי. על פי מקורות איראניים, נקודת המפנה בתכנון האסטרטגי בשתי המדינות באה ביולי, כאשר הגיע לביקור "מפתיע" במוסקבה קאסם סולימאני, מפקד כוח קודס במשמרות המהפכה האיראניים.

ההתערבות הרוסית המתוכננת הייתה מבצע גדול שדרש תיאום בין גורמים בכמה מדינות לאורך תקופה בת חודשים רבים. מתי הריח המודיעין האמריקני לראשונה שמשהו מתבשל? מתי היה ברור לו שגם האיראנים בעסק? האם העבירו מחלקת המדינה והפנטגון לנשיא המלצות כיצד לסכל את המבצע? מה ידע הנשיא, ומתי ידע?

דבר אחד ברור כשמש. גם לאחר שאובמה נחשף למבצע המתבשל, הציבור האמריקני נותר באפלה. הדיווחים הראשונים על ההתערבות הגיעו לא מאובמה אלא מהעיתונות הבינלאומית – והם הגיעו מאוחר מאוד, בתחילת ספטמבר, כשהרוסים כבר היו בתנועה. כשנתבקש הממשל להתייחס, צייר מקור אנונימי מתוכו באוזני עיתונאים את התנהגותו של פוטין כחידה עטופה במסתורין בתוך תעלומה. "רוסיה ביקשה אישורים לטיסות צבאיות לסוריה, ואיננו יודעים מהי מטרתה. המידע שיש כרגע בידינו על מהותה של הפעילות אינו חד-משמעי".

לאובמה היה תמריץ חזק להסתיר מהציבור את מה שידע מרגע שידע. ייתכן מאוד שהוא פחד שמזימותיו של פוטין יפריעו להשלמתה המוצלחת של העסקה הגרעינית עם איראן, שבשלב ההוא כבר סוכמה בווינה וחיכתה לאשרורה בקונגרס האמריקני. גם כאן לוח הזמנים מְאַלֵּף. העסקה סוכמה ב-14 ביולי. לקונגרס ניתן לעיין בה עד אמצע ספטמבר. ההכנות המשותפות של הרוסים והאיראנים למבצע בסוריה התקיימו בהקבלת זמנים כמעט מוחלטת לתקופת העיון בקונגרס. קאסם סולימאני הגיע למוסקבה ב-24 ביולי; המבצע הרוסי יצא לדרך באמצע ספטמבר.

אין צורך להפליג להשערה שאובמה ופוטין התייעצו באשר לעיתוי: הרי קו-הגמר של הקונגרס לא היה סוד. אולם לנשיא היו סיבות טובות לחשוש שכל רמז מצד פוטין על תכניתו יסבך את ניסיונותיו להעביר את העסקה האיראנית בקונגרס. מבקריו בקונגרס כבר הזהירו קודם לכן על סימנים לחבירה בין רוסיה ואיראן. הם התריעו באפריל, כשפוטין הסיר את השעיית העברת טילי הנ"מ אס-300 שהובטחו לטהרן. הם התריעו שוב ביולי – בשלבי הסיום של שיחות הגרעין – כשהרוסים עמדו על כך שהעסקה תכלול את הסרת העיצומים על מכירת טילים בליסטיים ונשק קונבנציונלי לאיראן, וארצות-הברית ויתרה להם. לוּ דלף עתה המידע על כוונתו של פוטין ליצור ציר עם איראן וחיזבאללה, הוא היה יוצק בטון באחד מעמודי התווך של הביקורת הציבורית על העסקה עם איראן: את הטענה שעסקה המאפשרת את הזרמתם של 100 עד 150 מיליארד דולר למדינה המממנת טרור יותר מכל מדינה אחרת בעולם, היא עסקה שתגרום להגברת האלימות והאי-יציבות במזרח התיכון.

כל עוד לא נודע ברבים דבר השותפות הצבאית בין הרוסים לאיראנים, יכול אובמה לסמוך על קמפיין הפרחים והפרפרים לשיווק עסקת הגרעין. פקידי ממשל בכירים טענו בביטחון שבעקבות ההסכם צפויה איראן להיות מדינה חביבה ועדינה יותר: "הערכתנו היא… שהם לא יוציאו את הכסף הגדול על רובים, אלא בעיקר על לחם וחמאה", אמר פקיד בכיר אחד. "אנחנו מאמינים", הכריז בכיר אחר, "שעולם שיש בו עסקה עם איראן הוא מקום הצפוי ליצור התפתחות בהתנהגות האיראנית – יותר מעולם שאין בו עסקה עם איראן". כדי להרגיע את המבקרים הבטיח ג'ון קרי שעד שההתפתחות המיוחלת הזו תגיע, ארצות-הברית "תהדוף" בעוז כל גילוי של התנהגות "זדונית" מצד איראן. "אין בכל האזור התגרות שלא נהדוף אם איראן תהיה מעורבת בה", נשבע מזכיר המדינה בעדות בפני הקונגרס.

בשעת המבחן, השבועה הופרה. ההתגרות התחוללה בדמות מבצע איראני צבאי גדול המנוהל בתיאום מלא עם סוריה. וושינגטון לא הדפה אותו. היא ישבה ביציע וצפתה.

האם גם הבטחותיו החגיגיות של הממשל להדוף התגרויות איראניות התבססו במידה רבה על הונאה עצמית? הרי אובמה תמיד האמין שכאשר תיחתם עסקת הגרעין יתחילו הרוסים והאיראנים לעבוד איתו לייצוב סוריה באמצעות "המעבר המנוהל" שלו. פוטין, מצדו, גם בשעה שסלל את הדרך להתערבות המזוינת, האביס את אובמה בקַש הזה. בשבוע השני של אוגוסט מסר הבית הלבן ל'ניו-יורק טיימס' שהרוסים "נראים בשבועות האחרונים פתוחים יותר לדיונים על החלפת מר אסד". אובמה סיפר כמה החדשות הללו משמחות אותו. "מה שמעודד אותי", אמר למגיש הסי-אן-אן פאריד זכאריה, "הוא שהרוסים מעוניינים עכשיו יותר בדיונים על טיבו של השינוי הפוליטי … בתוך סוריה".

למעשה, פוטין רק הדהד לאובמה את דיבוריו על הצורך במציאת פתרון פוליטי. האם הוא גם פיתה על-ידי כך את אובמה להאמין כי אפילו במקרה של תנועה צבאית גלויה אפשר יהיה לשמור על אינטרס-העל האמריקני של המערכת המשולבת? ייתכן שבשלב ההוא אובמה חשב כך: אם רוסיה ואיראן יכניסו כוחות לסוריה, זה לא אסון; אדרבה, אם הן תהיינה מוכנות לפעול איתנו לייצוב האזור, התערבות צבאית כגון זו עשויה אפילו להיות בעלת ערך חיובי.

6. פוטין מדבר

כשפוטין נתקל בעימות מסוג מלחמת האזרחים בסוריה, הוא איננו שואל "איך נפתור אותו", אלא "איך ננצל אותו". אמת: מדיניות החוץ הרוסית נעה בין כמה יעדים מתחרים. אמת: פוטין אינו רואה את יחסיו עם ארצות-הברית כעימות פשוט של סכום-אפס. מן הבחינות הללו, יש משהו בגישה של אובמה. אלא שגימוד כוחה ויוקרתה של ארצות-הברית היה ועודנו אחת המטרות העיקריות של פוטין, ומעובדה זו האמריקנים מתעלמים. התעלמות זו פועלת לרעתם.

אובמה מזלזל בחששות אלה בנימוק מוחץ ופשוט: פוטין חלש. העוגן שלו בסוריה מאוים, המשק בארצו מדשדש, ויכולתו לארגן קואליציה גדולה היא מוגבלת. כאשר העלה סטיב קרופט בתכנית '60 דקות' את האפשרות שהתערבות פוטין בסוריה היא קריאת תגר על מנהיגותה של ארצות-הברית, אובמה השיב בלהט: "אם אתה חושב שמנהיגות זה להרוס את הכלכלה שלך, אם אתה חושב שמנהיגות זה להיאלץ לשלוח חיילים כדי להציל את בן בריתך היחיד – אז יש לך ולי הגדרות שונות למילה מנהיגות".

פוטין אכן חלש. אלא שעובדה זו מעוררת כמה שאלות. מה התועלת בשותפות עם שחקן כה חלש וחסר חשיבות? למה צריכה ארצות-הברית להבליג על הפרובוקציות שלו? למה לא לנצל את חולשותיו כדי להרתיעו?

יותר מזה. לחשוב כפי שאובמה רומז, שאפשר לסבול את פוטין מפני שהוא חלש, פירושו לומר שאפשר להתעלם מכלבים משוטטים כי הם ימותו ממחלתם. המשחק של פוטין בסוריה מערער את עוצמתה של ארצות-הברית ופוגע באינטרסים שלה. הנה רשימת הנזקים בגרסתה המזערית, אליבא דכולי עלמא: המהלך הרוסי חיזק את יריביה של אמריקה, כגון אסד ואיראן; הוא מחליש בנות-ברית כישראל וטורקיה, שנהנו עד כה מעליונות אווירית בסביבותיהן, ומעתה כל התגוננות פעילה שלהן מפני איומים המגיעים מסוריה כרוכה בהסתכנות במלחמה עם רוסיה; הוא מקשה עד מאוד על מימוש דרכי פעולה אפשריות של ארצות-הברית, כגון כינון אזורים אסורים בטיסה ואזורי מקלט; והוא מחייב כל מדיניות אמריקנית עתידית בסוריה להיות מתואמת עם מוסקבה. המבצע הרוסי הנוכחי כבר הפך רבבות אנשים בסוריה לפליטים, ועוד ידו נטויה.

לשיטתו של אובמה עצמו, גישתו הדורסנית של פוטין במלחמתו בטרור היא "מתכון לאסון". היא מקשה עד מאוד על המלחמה נגד דאע"ש, שחיילי צבא ארצות-הברית משתתפים בה בגופם. "המדיניות הרוסית", אמר הנשיא במסיבת עיתונאים בתחילת אוקטובר, "דוחקת [את האופוזיציה הסורית המתונה] למחתרת, או מחלישה אותה, ומחזקת רק את דאע"ש".

נוסף על כל הנזקים הללו, פוטין משמיע קריאת תגר מפורשת על מנהיגותה העולמית של ארצות-הברית. ניזָכֵר בהתנהגותו באו"ם בשלהי ספטמבר. עצרת האו"ם התקיימה בעוד הדיווחים על המבצע הרוסי זורמים מסוריה. ביום שני, 28 בספטמבר, השמיעו אובמה ופוטין את דבריהם-לאומה בנושא. האמריקני דיבר ראשון.

זה היה זמן קצר לאחר אשרור העִסקה עם איראן בקונגרס, ואובמה ייעד מן הסתם את נאומו לציון הדובדבן הזה שבקצפת הישגיו: ההסכם, והסדר העולמי החדש המסתמן לאורו. אלא שהתגרותו האחרונה של פוטין אילצה אותו להתאים את דבריו למציאות החדשה. הנשיא נשא אפוא דברי צידוק על עמדתו הפוסלת את הכוח הצבאי ככלי מדיני. האיפוק הצבאי האמריקני, טען, מבַצר סדר עולמי מבוסס-כללים, שבו משחקי-כוח גולמיים מסוג המבצע של פוטין בסוריה הם מיושנים ומזיקים לנוקטים אותם. "יש הטוענים", אמר, "שכוח הוא משחק סכום אפס; שהכוח מקנה זכות; שמדינות חזקות צריכות לכפות את רצונן על החלשות מהן; … ושבתקופות של שינוי מהיר, הסדר צריך להיכפות בכוח". אך לא כן הוא. "אני עומד לפניכם היום מתוך אמונה עמוקה כי אנו, אומות העולם, איננו יכולים לשוב אל הדרכים הישנות של העימות והכפייה".

אפילו משקיפים מאוהדי הנשיא הרגישו שדבריו מנותקים מהמציאות עד להתמיה. דיוויד רוטקופף, עורך 'פוֹריין פוליסי', תמצת זאת כך: "בוקר טוב. תופינים. חדי-קרן. קשת-בענן. פוטין מחשושה רעה. תודה רבה לכם".

ואז בא נאומו של פוטין – כתב-אישום ממוסמך נגד מדיניות החוץ של אמריקה, וכתב-הצדקה למבצע שלו בסוריה. "אתם מבינים מה עשיתם?", שאל. הוא האשים את וושינגטון כי מדיניות קידום הדמוקרטיה שלה היא שחוללה את התוהו ובוהו במזרח התיכון, והציג את תמיכתה של רוסיה ברודנים כנוגדן חיוני לשנים של התנהלות-בִּיש אמריקנית הרת אסון. בשעה שנשא את נאומו נפוצו ידיעות על שיתוף פעולה גובר של ממשלת עיראק עם הרוסים והאיראנים. נראה היה שבכל המרחב שמביירות עד בגדאד מפנה ארצות-הברית את מקומה לציר הרוסי-איראני החדש.

חלפו יומיים, העצרת הכללית של האו"ם טרם ננעלה, ומטוסי ההפצצה הרוסיים נכנסו לפעולה. אבל אפילו לאחר שהללו הפציצו משמי סוריה כוחות שאומנו בידי ה-CIA, קרי התנהג כאילו דבר לא קרה והעסקים כרגיל. לא רק שהסכים להיפגש באו"ם עם שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב, הוא אף קיים איתו מסיבת עיתונאים משותפת. לברוב, שדיבר ראשון, הדגיש את נקודות ההסכמה בינו לבין עמיתו. קרי לא היסס להצטרף לַטנגו: "סרגיי תיאר פגישה … ששנינו הרגשנו שהייתה קונסטרוקטיבית".

דברי קרי היו כמעט כתב הסכמה להתערבות הרוסית; פוטין, שצבר בשנים הללו שעות אובמה רבות, ידע שכך יקרֶה. הוא כבר למד היטב את הנשיא האמריקני, והיה סמוך ובטוח כי הוא יכול להתגרות במנהיגותו העולמית של אובמה ככל שיעלה על לבו, שכן הלָה לא יחרוג בשום מקרה מגישתו הסתגלנית. אובמה וקרי כמו נעשו שחקני-משנה בתיאטרון הכוח הרוסי.

ואולי בכל זאת הופתע פוטין מהפאסיביות של אובמה לנוכח העלבונות שחלק לו. הסרת-הלוט הפומבית מהברית החדשה בין מוסקבה לאיראן לא עוררה שום מחאה רצינית מצד הבית הלבן. להפך. אובמה המשיך לדהור אל יעדו המקורי: יצירת התשלובת הבינלאומית. חודש לאחר הפיאסקו באו"ם נפגש קרי שוב עם לברוב, הפעם בווינה, לשקוד איתו על יוזמה בינלאומית חדשה לשלום בסוריה. "אני משוכנע", אמר קרי לכתבים, "שהפגישה היום הייתה מועילה וקונסטרוקטיבית והצליחה להציף כמה רעיונות שלא אוכל לחלוק אתכם היום אך אני מקווה שאולי בסופו של דבר ישַנו את הדינמיקה".

כוונתו של קרי התבררה כעבור שבוע, כשתהליך וינה יצא לדרך. ישיבת הפתיחה נבדלה מוועידות קודמות בנושא סוריה בשלושה היבטים ראויים לציון. ראשית, ארצות-הברית נסוגה עוד יותר מבעבר מדרישתה שאסד יזוז הצידה בהדרגה. שנית, היא תמכה בהכללת איראן בשיחות. ולבסוף, היא הִדּירה, לפחות לזמן מה, את נציגי האופוזיציה הסורית. קרי הציג את השינויים הללו כהתפתחויות טכניות, אך למעשה מדובר בשינויים מכריעים במדיניות האמריקנית המגלמים פנייה חדה אל עבר הציר הרוסי-איראני – פנייה שלא נענתה במחווה מקבילה.

המפגש הבא בתהליך וינה התקיים ב-14 בנובמבר, יום לאחר מתקפת הטרור בפריז. קרי, שעמד ליד לברוב, אמר כי המתקפה "עודדה אותנו היום להתאמץ אפילו יותר מקודם לחולל התקדמות ולעזור לפתור את המשברים שלפנינו". בעידודה הנמרץ של ארצות-הברית נענו משתתפי המפגש לדרישותיהן של רוסיה ואיראן להסרת התביעה להסתלקות אסד. תכנית וינה העדכנית אינה מזכירה את הדיקטטור, ובמקום זאת דוגלת ב"בחירות חופשיות והוגנות שתיערכנה .. בתוך שמונה-עשר חודשים".

הופעתו של הביטוי "בחירות חופשיות והוגנות" במשפט שמופיעה בו המילה "סוריה" מלמדת שהאומר אותו כבר החתים דרכון במעבר הגבול ללה-לה-לנד. אולם מטרתו של אובמה איננה להגיע לבחירות אלא להרוויח זמן. תכנית וינה בנוסחה העדכני מאפשרת לו לדחות את מועד ההכרעה על גורלו של אסד אל מעבר לסוף כהונתו בבית הלבן, וכך פוטרת אותו מהסתבכות נוספת עם הרוסים והאיראנים – בלי לאכזב יותר מדי בעלות ברית כגון טורקיה וסעודיה המצפות ממנו לתמוך בסילוק העריץ הרוסי. כשם שעמל בעבר עם פוטין למחוק את הקו האדום בעניין הנשק הכימי של אסד – כך עמל עתה בצלו של עמיתו הרוסי למחוק את הדרישה מאסד "לזוז הצידה" בלי להתכחש לה בגלוי.

לא היה זה ההישג היחיד של אובמה. הכללתה של איראן עצמה כשותפה רשמית בתהליך וינה עשויה להתפרש כסימן דרך במימוש חזונו הכולל של אובמה: מועדון של מדינות שישנה את הדינמיקה הבינלאומית באפשרוֹ לארצות-הברית לנהל איומים בלי להזדקק להפעלת כוח צבאי.

כמובן, הטוּב שיביא סדר חדש זה בכנפיו הוא תיאורטי לגמרי. במציאות הכאן והעכשיו, לשותפותיה של ארצות-הברית במזרח התיכון ובאירופה, המבקשות להתמודד עם האיומים בסוריה, סדר אובמאי חדש זה אינו מותיר ברירה אלא להתרפס בפני הרוסים (והאיראנים).

ראו למשל את מצבו של נשיא צרפת פרנסואה הולנד. יחד עם ריאד פעלה פריז זמן רב למנוע מאובמה אימוץ גלוי של המדיניות הרוסית-איראנית בסוריה. בכל פעם שאובמה הלך לקראת מוסקבה וטהרן הוא הרגיש שמישהו מושך בשרוולו: זו הייתה צרפת שהזכירה לו את הבטחתו משנת 2011 להכריח את אסד לזוז הצידה.

אולם אחרי המתקפות בפריז פני הדברים נעשו שונים. לנשיא צרפת לא נשאר מרחב תמרון כאשר קודמו ניקולא סרקוזי קורא תגר על מנהיגותו, בהטיפו ליישור קו עם מוסקבה במלחמתה בדאע"ש; כאשר בדעת הקהל מתגברות הקריאות לפעולה מיידית; כאשר וושינגטון כמעט שאינה פוצה פה. בתוך ימים ספורים הוא כבר דיבר על הצורך ליצור "קואליציה יחידה" נגד דאע"ש, והודיע שהוא מתכנן "לפגוש את הנשיא אובמה ואת הנשיא פוטין כדי לאחד את כוחותינו ולעשות מעשה שעד כה נדחה זמן רב מדי". לזכותו ייאמר שהוא גילה אומץ ועמידות בפני לחץ באומרו שצרפת עדיין "שואפת בנחישות ובלי לאות למציאת פתרון פוליטי [בסוריה] – פתרון שאינו כולל את בשאר אל-אסד"; ובכל זאת, ההתקרבות למוסקבה מאותתת על נסיגה מהעמדה הצרפתית הקבועה.

הרוסים לא החמיצו את השינוי, ומיצו את ההזדמנות. זמן קצר לאחר נאומו של הולנד אמר סרגיי לברוב כי מוסקבה מוכנה לפעול יחד עם המערב נגד דאע"ש, אך בתמורה צריכות מעצמות המערב "לכבד את ריבונותה של סוריה ואת סמכויות הנהגתה". במילים אחרות, לשיתוף פעולה מצד רוסיה יש מחיר: הסכמה מערבית שלא להחליף את משטר אסד.

מממשל אובמה לא נשמעה התנגדות כלשהי לגלישתה של צרפת לעבר פוטין. עמדה ניטרלית-לכאורה זו פעלה לטובתה של מוסקבה – וכך גם עמדת הבית הלבן כלפי טורקיה לאחר שזו הפילה, ב-24 בנובמבר, מטוס סוחוי 24 רוסי בגבול סוריה. לאור הזרקורים, הפקידים האמריקנים נהגו בסוגיה כאילו היא עניינן של שתי המדינות המעורבות בלבד. אולם מאחורי הקלעים האשימו את טורקיה בתגובת-יתר. הממשל ניצל את הידרדרות היחסים בין טורקיה לרוסיה לגיבוב אישומים נגד שותפתם לברית נאט"ו, בהֲלינוֹ מרה גם על כך שטורקיה אינה סוגרת את גבולה עם סוריה. "המשחק השתנה. מספיק ודי. הגבול צריך להיות אטוּם", אמר בכיר אמריקני ל'וול סטריט ג'ורנל'.

לא קשה לדמיין גישה אחרת. למשל, הבית הלבן יכול היה להסב את תשומת הלב לדפוס הרוסי הקבוע של חדירה למרחב האווירי של שכנותיה, ולהצביע על התוקפנות הרוסית בסוריה כגורם העיקרי למתיחות בין טורקיה לסוריה. חשוב מכך, הוא יכול היה להתמקד באינטרס האמריקני החיוני במשבר הזה: שימור אחדות נאט"ו. במקום זאת הוא אותת לפוטין כי התערבותו בסוריה תניב לו בונוס: שְסיעת שֶסע בלב ברית המדינות המערביות.

וכמו כדי לזרות מלח על הפצעים, הבית הלבן הסיט בעדינות את תשומת הלב מההיבט במדיניות הרוסית שהרגיז את צרפת, את טורקיה ואת יתר שותפותיה של ארצות-הברית יותר מכל יתר ההיבטים – כאשר העביר לכלי התקשורת את המסר שנחישותו של פוטין להשאיר את אסד בשלטון חזקה פחות מכפי שנדמה. הדיפלומטיה המערבית המחוכמת, רָמז הבית הלבן, תצליח להרחיק את מוסקבה מטהרן; בקרוב רוסיה תפעל שכם אל שכם עם ארצות-הברית להחלפת אסד.

עיתונאים ופרשנים בארצות-הברית, באירופה ובישראל, שמִספָּרם רב עד להפתיע, שיננו את הטענות המפוקפקות הללו כאילו היו אמתות אסטרטגיות מתבקשות-מאליהן, תוך התעלמות מכך שאובמה חוזה כבר שנים על שנים, ללא הועיל, מהפך ממשמש ובא במדיניות הרוסית כלפי סוריה. לתחזיות הללו של אובמה לא היה יסוד לא במציאות הסורית, ולא ברקורד הארוך של פוטין כמתנגד קבוע למרידות נגד משטרים ותיקים, בייחוד אם מרידות אלו נתמכות בידי הדמוקרטיות המערביות. יתרה מכך, תחזיות אלו לקו בזלזול בַּהיסטוריה. מוסקבה היא בת בריתה של דמשק עוד משנות החמישים, הרבה לפני שמשפחת אסד עלתה לשלטון, ומשנות השבעים ואילך היא מפעילה בסיס ימי בסוריה. הפלת הרודן הסורי תעמיד את עתידו של בסיס זה בסימן שאלה – ומתוך כך, גם את עתידה של רוסיה כמעצמה בינלאומית. פוטין לא יזנח את אסד לעולם.

7. בעל הדעה

לסיכום, תמיכתו הפזיזה של אובמה בעסקת הגרעין עם איראן, ושאיפתו הנרחבת יותר למערכת משולבת עם רוסיה ואיראן, עודדו את צמיחתה של שותפות צבאית רוסית-איראנית הפועלת להחלשת ארצות-הברית ושותפותיה. תפיסתו כי ההרתעה הצבאית המסורתית איננה מכשיר לגיטימי של מדיניות חוץ נתנה לשותפות זו יד חופשית בסוריה. אפילו עכשיו, כאשר המדיניות הרוסית מסבכת את המלחמה נגד דאע"ש ומספקת לפוטין מנופי פעולה כלפי בעלות ברית מרכזיות של ארצות-הברית, אובמה נותר שבוי בתיאוריה שיום יבוא ורוסיה ואיראן ישלבו זרועות עם ארצות-הברית.

הנשיא אובמה נכנס לתפקידו ב-2009 כשהוא מאמין בתיאוריה הזו. זה שבע שנים שהוא מבסס עליה את האסטרטגיה שלו כלפי המזרח התיכון. כל אירועי התקופה הזו לא הזיזו אותו מדעתו. בכל פעם שעשה צעד גלוי שהשתמע ממנו אחרת – שהוא מאמץ קו תקיף יותר כלפי סוריה או מתכונן לפעול בניגוד לדעתן של רוסיה ואיראן – הוא פעל מאחורי הקלעים לחתור תחת עמדתו הפומבית. במקביל הוא דאג שוב ושוב להבטיח לפוטין ולח'מינאי שבסוגיה הסורית אין להם סיבה לחשוש מארצות-הברית.

פוטין, מצדו, מבין כמה מוקסם אובמה מהגיגיו, ואיזו מתת-אל הם לרוסיה. חזיונותיו של אובמה מגוננים על פוטין מפני תגובות אמריקניות אפילו כאשר הוא מציב את רוסיה בגלוי כיריבתה של אמריקה במזרח התיכון. מטרתו המיידית היא לשמור על משטר אסד, אך בהפגינו את יכולתו להקרין את כוחו אל האזור הוא גם היטה לטובתו את מאזן הכוחות האזורי. כל מנהיגי המזרח התיכון, ובכלל זה מנהיגי מדינות שהן בעלות ברית של אמריקה, שואפים לכונן יחסי עבודה פרודוקטיביים עם מוסקבה – והם עושים זאת, ראוי לציין, בברכתה של ארצות-הברית ובעידודה. מנוף זה, המבטיח שפוטין יהיה השחקן המשפיע ביותר בעת קביעת גורלה של סוריה, מגדיל גם את השפעתה של רוסיה ביתר הסוגיות המזרח-תיכוניות המרכזיות. הוא אף מקנה לפוטין נקודות באירופה – שם הוא נתפס, בניגוד לראיות המצביעות ההפך, כדמות המפתח בפתרון משבר הפליטים ובצמצום איום הטרור המגיע מהמזרח התיכון.

נראה כי פוטין חש מחוסן מפני תגמול אמריקני במידה כזו שהוא מרשה לעצמו להשמיץ את אובמה באופן אישי. בנאומו באו"ם הוא הקניט את הנשיא. "אתה מתמודד עם אנשים גסים ואכזרים, אבל הם בשום אופן לא פרימיטיביים או טיפשים", הוא אמר. הוא התכוון לכאורה לג'יהאדיסטים, אך ייתכן בהחלט שגם רמז לעצמו. "הם חכמים ממש כמוך, ואף פעם אי אפשר לדעת מי מתמרן את מי".

בקונצרט שברק אובמה הזמין אליו את ולדימיר פוטין – והרי פירוש המילה קונצרט הוא פעולה משולבת – הצד החלש נותן את הטון וקובע את הקצב, בעוד הצד החזק, הבטוח שהוא עומד על הדוכן ומנצח על התזמורת, מתקשה למעשה אפילו לקרוא את התווים.

המאמר פורסם באתר מוזאיק. אנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו.

מאנגלית: צור ארליך