הסיבוב שריבלין עושה על חשבוננו

כפי שיודע כל צופה טלוויזיה ממוצע, עיקרון המפתח בהפעלת סוכנים ומשת"פים הוא מציאת נקודת התורפה של הסוכן המיועד ומינופה במטרה לגייסו. שוחד, סחיטה או גיוס על רקע אידיאולוגי, הן כנראה הדרכים המוכרות והאהובות על במאי סדרות ביון, אולם בכל הנוגע לפוליטיקה אלו אמצעים פרימיטיביים שיעילותם מוגבלת ואשר נוטים להשאיר שובל מצחין.

אמצעי יעיל יותר הוא אילוף. שימוש בשיטות של התניה – מחמאות וביקורות, מקל וגזר – על מנת לחנך שחקנים פוליטיים לנהוג בדרך הרצויה. כך לדוגמא, כששחקן פוליטי מהימין (נניח איילת שקד או תנועת 'אם תרצו') מנסה לקדם הצעת חוק הנתפסת כמאיימת על מוקדי כוח מסוימים, הוא חוטף קמפיין משולב מצד בכירים בתקשורת, "אנשי רוח", אקדמאים ושורת ארגונים חוץ-פרלמנטריים – שמטרתו לא רק לסכל את הצעת החוק אלא גם לסמן ליתר השחקנים בזירה הפוליטית מהו תג המחיר של מדיניות דומה.

לעומת זאת, כאשר פוליטיקאי ימני (נניח רובי ריבלין, בני בגין או דן מרידור) מתנגד למדיניות מחנהו הפוליטי או מביע עמדה המשרתת את חוגי השמאל, הוא זוכה לראיונות אוהדים בתכניות האקטואליה, טורים פובליציסטיים וכתבות מגזין המשבחים את שיעור קומתו האינטלקטואלי והמוסרי, ותיבת המייל שלו מופצצת בשורת הזמנות לאירועי החברה הגבוהה במוזיאונים או בפסטיבלי סרטים.

הטכניקה פשוטה: טיפוח וקידום של פוליטיקאים נוחים לתמרון וחלשי אופי מהמחנה היריב, לצד דחיקה לשוליים ורדיפה של יריבים פוליטיים בעלי שיעור קומה. עבור מחנה הימין, שמחזיק ברמת התפתחות פוליטית עלובה למדי, הדברים הללו נשמעים רחוקים ומורכבים. עבור השמאל הנהנה מהגמוניה בתקשורת ובממסד האקדמי והתרבותי מדובר בטכניקות עבודה פוליטיות ותקשורתיות אלמנטריות.

יעילותה של הטכניקה טמונה בכך שרובם המכריע של אלו שנוטלים בה חלק אפילו לא מודעים לכך. כשאורי אבנרי הקים את השבועון 'העולם הזה' הוא לימד עשרות ומאות עיתונאים שכך פועלת עיתונות, ואלו מצדם הנחילו את הנורמות ודפוסי הפעולה הללו לדורות של עיתונאים בכלי תקשורת בהם השתלבו.

סיפורו של רובי

במקרה של רובי ריבלין הסיפור פשוט. במשך עשרות שנים בפוליטיקה לא חתום ריבלין על הישג משמעותי אחד. הוא לא חוקק אף חוק בעל משמעות, לא חתום על אף הישג מיניסטריאלי ואפילו חנן קריסטל או שלום ירושלמי לא יכולים לשלוף מזיכרונם או מארכיון הערוץ הראשון נאום בעל ערך או אמירה מקורית שנשא הנשיא. האמת פשוטה בתכלית ועגומה: מדובר בפוליטיקאי אפרורי, דל הישגים, שטיפס הרבה יותר גבוה מכפי שניתן היה לצפות מהביוגרפיה הפוליטית שלו.

מנהיגים ניחנו בדרך כלל בשילוב כלשהו של תכונות הכוללות שיעור קומה אינטלקטואלי, אומץ לב, קור רוח נדיר, כריזמה, רזומה פוליטי, צבאי, עסקי או אקדמי מרשים. אך הדבר היחיד בו התברך רובי ריבלין בכמויות בלתי נדלות הוא אמביציה ורדיפת כבוד. ריבלין רצה לטפס למעלה בכל מחיר וכנראה שסימן את נשיאות המדינה לפני עשורים רבים. את מה שלא הצליח לעשות האב יוסף יואל ריבלין, שנמנע מהתמודדות על הנשיאות מול זלמן שז"ר, ביקש להשיג הבן.

טרף קל

האמביציה הגדולה, שהיא מקור כוחו הפוליטי, היתה לחולשתו האידיאולוגית הגדולה. עבור השמאל, אנשים כמו רובי ריבלין הם טרף קל.

הפער בין האמביציה הבלתי מוגבלת ליכולות ולביצועים הפוליטיים המוגבלים עד מאוד, הוא זה שדחף את רובי לחיקו של השמאל הישראלי כבר לפני שנים, והוא גם זה שדחף את רובי לכנס 'הקרן החדשה' ועיתון 'הארץ' שייערך הערב בניו-יורק.

בשנה וחצי מאז שנכנס לתפקידו כנשיא הספיק ריבלין להאשים כי "ישראל היא חברה חולה [בנגע האלימות] שזקוקה לטיפול", לטעון שישראל אשמה באפליית אזרחיה הערבים ובטיפול לא ראוי בערביי מזרח-ירושלים, להטיח כנגד ישראל שהיא מטפלת ברפיון בטרור היהודי בעקבות רצח משפחת דוואבשה, ולקרוא לחברה הישראלית לערוך חשבון נפש לאחר הרצח המתועב – דברים שמשמעם הטלת אחריות לרצח על כלל החברה הישראלית. לאחר רצח שירה בנקי במצעד הגאווה אמר ריבלין כי "חוסר הסובלנות יוביל אותנו לאסון… אסור לנו להשלים עם פשעים שכאלה ועלינו להוקיע את המבצעים אותם והתומכים בהם", דברים שמציגים את  החברה הישראלית ככזו שמשלימה עם מעשי רצח מתועבים, ואת הנשיא ריבלין כמגדלור מוסרי הקורא לחשבון נפש.

עוד הספיק ריבלין לפלוש לסוגיות מדיניות-פוליטיות כשקרא לגורמים זרים להתערב בתהליך המדיני על מנת להניע מחדש את המשא-ומתן, ולבקר את ממשלת ישראל על כך שהקפיאה את כספי הרשות הפלסטינית בעקבות פנייתה לבית הדין בהאג. כעת החליט ריבלין לשאת דברים בוועידת 'הארץ' ו'הקרן החדשה' בניו-יורק. ריבלין לא מסתפק בהענקת לגיטימציה מצד האזרח מספר אחת של ישראל ל'קרן החדשה', והוא מתכוון לפתוח את הכנס לצד לא אחר מאשר התועמלן האנטישמי סעיב עריקאת, שרק לפני שבוע ערך ביקור תנחומים בבית משפחתו של המחבל מאזן עריבה שביצע פיגוע ירי במעבר חיזמה.

עוד ישתתפו בכנס עמירה הס שלאחרונה האשימה כי חיילי צה"ל משתילים סכינים ליד גופותיהם של פלסטינים חפים מפשע, אבנר גבריהו מ'שוברים שתיקה', נשיאת 'הקרן החדשה' טליה ששון, העיתונאי גדעון לוי ועוד עשרות דוברים שרובם המכריע מתמחה בעיקר בהכפשת ישראל או לכל הפחות בהאשמתה בכל תחלואי תבל.

השורה התחתונה היא שמדובר בהונאה. אזרחי ישראל ציפו לקבל נשיא מדינה ממלכתי, מכובד, קונצנזואלי ובעל הדר בית"רי, ובמקומו קיבלו נשיא סטייל 'הקרן החדשה' בואך 'שוברים שתיקה' שמנצל את מעמד הנשיאות כמכשיר לצבירת יוקרה אישית בזירה הבינלאומית. במקום לשמש כסמל ישראלי ולייצג את כלל החברה הישראלית, הפך ראובן ריבלין בתוך חודשים ספורים בלבד מרגע שנכנס לתפקידו, לנער הפוסטר של תעשיית הדה-לגיטימציה.

הכתובת היתה על הקיר

אין לנו מה להיות מופתעים. הכרנו הרי את נטייתו של ריבלין להתחנף לחוגי השמאל ולחברי הכנסת הערביים. העדפנו לראות בכך טקטיקה פוליטית טפלה של פוליטיקאי שמכוון לנשיאות, ובחרנו לחשוב שהעיקר הוא היותו איש ארץ ישראל השלמה. אלא שזה אמור להיות בדיוק הפוך. ריבלין קנה אותנו בזול באמירות נחרצות על שלמות הארץ – שאין להן שום השפעה על עתיד יו"ש – ובאותה שעה ממש התייצב לשירות השמאל בכמה וכמה סוגיות בהן לעמדותיו הייתה משמעות תעמולתית ופוליטית אדירה לסיכל יוזמות חקיקה ימניות.

אכן, הימין הישראלי שגה כשהתעלם מתהליך האילוף שעבר ריבלין על-ידי אליטות השמאל. מוטב היה לו היינו מבינים שמקור ההתנגדות של בנימין נתניהו למועמדותו לא היתה יריבות אישית, כי אם הכרה עמוקה של האיש ששעבד עצמו ל'הארץ' ול'קרן החדשה' בתמורה לשדרוג מעמדו.

את אותה שיטה שעבדה לרובי כל כך יפה בזירה הפנים-ישראלית מיישם כעת הנשיא ראובן בזירה הבינלאומית. אחרי שעשה עלינו את הסיבוב והפך מיו"ר אגודה של מועדון כדורגל לנשיא מדינה, נמצא כעת רובי ריבלין בעיצומו של השלב הבא. ישראל קטנה על האגו של רובי ועל כן אין לו שום בעיה להפנות לה עורף במטרה להפוך לאייקון פוליטי-מוסרי כלל עולמי. אמרו להתראות לרובי ריבלין הישן שסיפר בדיחות קרש והתנגד לחוק העמותות, הגיעה העת לומר שלום לראובן ריבלין 2.0 שנע בין שועי עולם ומנסה "להציל את ישראל מעצמה". הכירו את קולו של המצפון היהודי, הנביא ראובן, העומד איתן, יחיד בדורו, לנוכח חברה חולה, גזענית ואלימה.

שיהיה לכולנו בהצלחה.

• יכול להיות שבסוף הפארסה הזו, מתישהו בשנת 2021, נבין שהגיע כבר הזמן להיפטר מהמוסד המביך הזה שנקרא נשיאות המדינה?