סודות הביטוח הלאומי: כך פוגעות הקצבאות בעניים

המלצת המדיניות הבולטת שמחברי דו"ח העוני רצו להעביר לממשלה ולציבור, בוטאה בערך כך: "העלו את קצבאות הילדים, קצבאות ילדים נמוכות גורמות לעוני". המלצה זו לוותה בגרפים ונתונים מרשימים. מעבר לבעיות המתודולוגיות שמצא אורי רדלר בנתוני דו"ח העוני, מי שמתבונן בנתונים מתקשה שלא להרהר אודות אמיתתה של תפיסה זו: האם העלאת קצבאות ותמיכות ממשלתיות באמת מסייעות להורדת העוני?

ההורדה הדרסטית בקצבאות שהנהיג בנימין נתניהו כשר אוצר בשנים 2003-2004, מספקת מקרה מבחן לבדיקת טענות אודות העוני. מספר כלכלנים ישראלים (למשל כאן) נברו לאחרונה בנתוני העוני של ישראל, ובחנו את האופן שבו השפיע עליהם קיצוץ הקצבאות. הנתונים מראים כי בניגוד לטענות הביטוח הלאומי, קיצוץ הקצבאות שיפר את רמת התעסוקה, ייצב ואף הוריד מעט את שיעור העוני והגדיל את ההכנסה ברוטו של משקי הבית. להלן נסקור את עיקרי המסקנות.

שיעורי התעסוקה גבוהים

בעקבות הנמכת הקצבאות נרשמה ירידה באבטלה ועלייה בשיעור התעסוקה. בגרף הבא מוצג שיעור האבטלה בישראל (בכחול), לעומת ה-OECD (בשחור). החל משנת 2004, כשנה לאחר הקיצוץ בקצבאות, נרשמה בישראל מגמת ירידה באבטלה. ב-OECD לעומת זאת מגמת הירידה קטנה יותר, והחל מהמשבר הכלכלי של 2008 האבטלה במדינות ה-OECD עולה בחדות. היום בישראל יש קצת מעל 5% אבטלה, ובאירופה קרוב ל-11%.

המסקנה מתחזקת כאשר מתמקדים במגזר החרדי והערבי, המושפעים ביותר מהירידה בקצבאות, וניתן לראות את העלייה המשמעותית בתעסוקה.

שיעורי תחולת העוני לא עלו בטווח הארוך

הורדת הקצבאות העלתה אמנם את שיעור העוני בטווח הקצר, אך לא בטווח הארוך. שיעורי התעסוקה הגבוהים יותר, הובילו לכך שבטווח הארוך שיעורי העוני החלו לרדת. למרות הפגיעה המיידית במשפחות שפיתחו תלות בקצבאות, ככל שחלף הזמן, מצבן השתפר בהדרגה.

שיעור העוני לפני מיסים והעברות

המדדים המקובלים לבחינת שיעור העוני משתמשים בנתוני ההכנסות נטו – כלומר לאחר הפרשות מיסים ולאחר חישוב הכנסות מגורמים ממשלתיים – קצבאות, מענקים וכדומה. במדדים אלו ישראל נמצאת במקום גבוה ביחס למדינות ה-OECD.

אך באופן מפתיע, כאשר בוחנים את ההכנסות ברוטו מתברר כי מצבה של ישראל ביחס לעולם הרבה יותר טוב מכפי שנדמה: היא נמצאת לפני ממוצע ה-OECD, ואף עוקפת מדינות מובילות כמו ארצות הברית ובריטניה. החוקר אסף צימרינג חישב את שיעור העוני לפני תשלומי מיסים והעברות ממשלתיות, והפיק גרף כזה:

המסקנה היא ששיעור העוני הגבוה בישראל לא נובע מרמת ההכנסות של המשק והאזרחים, אלא מהממשלה: מערכת תשלומי ההעברה בישראל – הכוללת את מנגנוני הרווחה, החינוך, הבריאות ועוד – מנוהלת באופן בזבזני ולא יעיל. האזרחים משלמים מיסים גבוהים, אך השירות שמעניקה המדינה לא מפצה על העלויות. התוצאה היא שהפער בין מה שהאזרחים מייצרים, לבין מה שמגיע לכיסם בפועל הוא גדול מאוד. יותר מדי שקלים עושים סיבוב בקריית הממשלה בירושלים, והרבה מהם נתקעים שם לנצח.

דנמרק יכולה לממן מערכת רווחה נדיבה, מפני שהיא מדינה עשירה ופתוחה כלכלית. פינלנד ואירלנד לעומת זאת, לא יכולות לעמוד בכך, והן מכניסות את עצמן לחובות מסוכנים. גם מי שתומך במדינת הרווחה צריך להבין שהיא חייבת להתנהל ביעילות ובמשק פתוח ותומך.

אחת המחלוקות המרכזיות בין הימין והשמאל בנושאי כלכלה היא היחס לרווחה ולעוני. הימנים טוענים כי תשלומי רווחה ממשלתיים פוגעים באחריות האישית ובתמריצים להצליח. התוצאה היא נזק למוטיבציה ולמבנה המשפחה, דבר הגורם לאנשים להיתקע ב"מלכודת העוני". השמאל לעומת זאת, טוען כי ניתן לחלק מחדש את ההון בחברה וליצור באמצעות המנגנון הממשלתי חברה "צודקת" או "שיוויונית" יותר. כפי שראינו, הנתונים ביחס לישראל מלמדים כי גם במקרה הזה, הימין צודק.