רכב, אייפון ודירה בטאבו: הפנים האחרות של קו העוני

"אחד מכל שלושה ילדים בישראל חי בעוני", רעמו הכותרות בשבוע שעבר, עת הוצג דו"ח העוני של הביטוח הלאומי – שדיבר על 444,900 משפחות עניות. העיתונאים בחרו אמנם להתעלם מנתונים חיוביים העולים מדו"ח העוני, כגון ירידת העוני בשנה שעברה ועלייתו המתונה מאוד השנה, או העובדה שבהשוואה עולמית העוני שלפני מתן קצבאות בישראל הוא במצב טוב יחסית לשאר העולם; גם על תמיהות וסתירות בתוך דו"ח העוני העדיפו כתבינו לדלג, בפרט כשהשבוע נוספה לנו סיבה למסיבה, עם "דו"ח העוני האלטרנטיבי" של עמותת 'לתת' המנסה להתחרות בזה של הביטוח הלאומי, ולהכניס כמה שיותר אנשים אל תוך מעגל העוני.

לפי הדו"ח של 'לתת', לא פחות ממיליון ילדים עניים חיים בישראל, ו-2.6 מיליון אנשים בכלל חיים בעוני. אכן, אנחנו חיים במדינה ענייה ונחשלת, וכלל לא ידענו את זה. פלא בכלל שבמדד הפיתוח האנושי של האו"ם הצליחה ישראל להשיג את המקום ה-18 המכובד.

מיהו עני לפי הביטוח הלאומי? תודה ששאלתם. עני הוא מי שמשתכר חצי מן ההכנסה החציונית בישראל. דהיינו: קחו את כל השכירים בישראל, דרגו אותם לפי ההכנסות, וחתכו בדיוק באמצע, כך שחצי מהשכירים יהיו מתחת לקו וחצי מעליו. ברכות, הגעתם להכנסה החציונית. כל מה שנותר לכם הוא להרוויח חצי ממנה, והנה אתם עניים.

הסיפור מעט יותר מסובך, כי משום מה החליטו בביטוח הלאומי למדוד את ההכנסה החציונית לא לפי נפשות אלא לפי משפחות, ואילו את העוני הם מודדים לפי נפשות, מה שיוצר ניפוח בממדי העוני; ויש עוד בעיות רבות, כמו לדוגמה שכאשר הביטוח הלאומי מדבר על "מפרנס", בנתון המצמרר שלפיו 25.4% מהמשפחות שיש בהן מפרנס אחד נמצאות מתחת לקו העוני, הוא מדבר על מי שעבד יום אחד או יותר בשלושת החודשים האחרונים, אבל לא ניכנס אליהן כאן.

ההכנסה של כולם גדלה – העוני גדל גם הוא?

עצמו כעת את העיניים, ודמיינו לעצמכם עולם חדש ומופלא, שבו מתגלים מאגרים עצומים של משאבי טבע חדשים, הנמכרים בחו"ל ומחולקים בשוויוניות רבה בין כל אזרחי המדינה; ובנוסף עקב חדשנות ויצירתיות ופתיחת שווקים לתחרות, מחירי המוצרים הולכים ויורדים במונחים של שעות עבודה. כוווולם מרוויחים יותר. מה קורה לעוני? ממוגר? קטן? אולי במציאות. לפי הנוסחה של הביטוח הלאומי, העוני נשאר בדיוק אותו דבר.

עכשיו פקחו את העיניים. כל זה כבר קרה. יחסית לשנות השבעים, שלא לדבר על המאות הקודמות, אנחנו עשירים יותר כמעט בכל היבט של חיינו. יש לנו יותר מותרות, יותר מכשירים, יותר חיי נוחות, הישראלים טסים הרבה יותר לחו"ל ונופשים הרבה יותר, יש ליותר ישראלים מכוניות, והן טובות ומאובזרות ובטוחות יותר, יש יותר אמצעי חימום וקירור, מחשבים, מייבשי כביסה, מדיחי כלים ועוד ועוד. בהשוואה לשנות השבעים, אין ספק שהישראלי הממוצע עשיר בהרבה היום לעומת אז, והדבר כולל גם את העניים של היום. אבל שיעור העוני? עלה. הנה, תסתכלו בגרף היפה של מכון טאוב:

כך גם ניתן לראות בהשוואה בינלאומית. העיתון ידיעות אחרונות יכול לדווח בכותרת הראשית מלפני שנתיים שיש בישראל יותר עניים ממקסיקו(!), אף שברור שרמת החיים בארץ, גם עבור ה"עניים" שלנו, גבוהה בהרבה מזו של מקסיקו. לא נראה לי שיהיו עניים רבים בארץ שירצו לעבור למקסיקו, על אף שהם יכולים להיחשב שם כעשירים.

סיפורו של קו

מהיכן הגיע המדד הזה בכלל? מה סוד הקסם של חצי מההכנסה החציונית? ובכן, מתברר שמדובר במדד שנועד להיות ארעי, ואומץ בדרך מקרה. שני חוקרים בשם רפאל רוטר ונירה שמאי פרסמו ב-1971 מחקר בשם "דפוסי העוני בישראל – ממצאים ראשונים". הם היו צריכים קו כלשהו למתוח לצורך הדיון, ושאלו אותו מן הכלכלן האמריקאי ויקטור פוקס. אין לך קבוע יותר מן הזמני, והקו אומץ לו והפך להיות הקו הרשמי של ביטוח לאומי.

כקו תאורטי שנועד לשעשועים אקדמיים אין בו כל פסול כמובן. הבעיה מתחילה כשמתחילים להתייחס אליו לצורכי קביעת מדיניות, מה שמוביל בהכרח לעיוותים שנועדו רק לתקוף את הקו הדמיוני הזה, ולא לטפל בבעיות הקיימות בעולם המציאותי. למעשה, לפי הנוסחאות ניתן אפילו להוריד את העוני על-ידי האטת הכלכלה והליכה לכיוון של מדינות כמו מקסיקו; קו העוני ירד בטבלה, אבל כולם יהיו מבסוטים פחות (מלבד, אולי, דני גוטוויין).

בעיה אחרת היא ההתייחסות התקשורתית: כאשר מדברים על "מיליון עניים" מצרפים מיד תמונה של חסר בית חסר-כול המחטט בפח זבל (וזה במקרה שלא מצרפים משום מה תמונה של יהודי שורף חמץ בערב פסח), ואז המילה "עני" מתקשרת אצלנו לדימוי חזותי מעין זה. ואולם האם אלו באמת מיליון ה"עניים" שמדבר עליהם הביטוח הלאומי?

נעים להכיר: "עניים" לפי הביטוח הלאומי

נא להכיר: דורין הרטמן, הידועה יותר בשם "הסולידית", כשמו של הבלוג הפופולרי שלה. דורין היא "ענייה" או קרובה לכך לפי מדדי הביטוח הלאומי, ואולם היא כלל לא רואה את עצמה כך. דורין פרשה מעבודתה לפני כמה שנים, לאחר שחסכה כסף להמשך הדרך, והיא מנהלת אורח חיים של הסתפקות במועט, או כהגדרתה את הבלוג שלה, שמקדם "חירות כלכלית דרך צריכה מינימלית, חיסכון אגרסיבי והשקעה פסיבית בשוק ההון". דורין חיה עם בן זוגה בדירת שלושה חדרים במרכז הארץ, ומתחלקת איתו בהוצאות; בסיכום שנת 2014 היא כתבה שהיא הוציאה 3,838 ש"ח בחודש, ו"חיה כמו מלכה". האם דורין ענייה? ברור שלא: היא בחרה לחיות בצורה שבה היא חיה, והיא נהנית מכל רגע.

וכמו דורין יש רבים נוספים. ירון, לדוגמה, הוא מורה הנשוי למורה ולהם שתי בנות. ירון מספר שההכנסה שלהם נעה בין 3,000 ל-7,000 ש"ח. "אנחנו מתאימים את ההוצאות להכנסות, כשיש הרבה מוציאים יותר וגם שמים בצד, כשיש פחות מוציאים פחות ומשתמשים במה שחסכנו. אגב העוני שלנו כולל את זה שמימנו לעצמנו לימודים (לי תואר ראשון ולאשתי תואר ראשון ושני) וקנינו בית פרטי יפה על מגרש של חצי דונם".

עוני מצמרר.

"ממש. אגב אני גם יועץ כלכלי ומאוד קפיטליסט, אולי בגלל זה אני מעדיף לקחת אחריות ולהסתדר בעצמי מאשר להתבכיין על הממשלה… הספקנו לקנות בית, ללמוד, ועם ההכנסות האלה לחסוך להון העצמי למשכנתא וגם לשים מספיק כסף בצד כדי שנוכל לחיות בחודשים בהם אני מקים את העסק החדש לייעוץ משכנתאות".

נראה שאתה לא כל כך מזדהה עם המדינה שקוראת לך "עני".

"לדעתי לא אמורה להיות בכלל הגדרה לעני. שכל אחד יסתדר עם מה שיש לו ולא יסתכל בצלחת של האחר. גם עם הכנסה של 3,000 ש"ח בחודש אפשר לחיות ברמת חיים הרבה יותר גבוהה ממה שהיה מקובל עד לפני 50 שנה או ממה שמקובל בארצות השכנות. זה שיש אנשים אחרים שחיים ברמת חיים גבוהה יותר לא אמור להלחיץ אותי או מישהו אחר בביטוח לאומי/ממשלה".

הנה כי כן: קו העוני כלל אינו מודד את כמות הנכסים שיש לאדם, אלא אך ורק את הכנסתו. יש לך דירה? אז מה. אתה עדיין נחשב עני. וכיצד קו העוני מודד עצמאים, נשגב מבינתי – הרי עבור עצמאים, כפי שאמר פרידריך האייק, המושג "הכנסה" אינו קיים כשלעצמו, משום שכל הכנסה אינה אלא חלק מההון להמשך פיתוח העסק.

מי שהיה עד לפני כשנה "עני" לפי הביטוח הלאומי, הוא צור. לצור ולאשתו יש שני ילדים. "הרווחתי 5,000 ש"ח ברוטו כולל שעות נוספות", מספר צור. "אשתי לא עובדת, אין לנו דירה, יש לנו רכב אחד. אה, ואופציות מהסטארטאפ שאני עובד בו, ובערך 1.8 מיליון שקל מפוזרים בהשקעות שונות".

1.8 מיליון שקל בהשקעות! לא ממש סטריאוטיפ העני, אתם חייבים להודות.

האם אתה מוצא את ההגדרה שלך אז כ"עני" מעליבה?

"לא, אני מוצא אותה דבילית".

חייל? סטודנט? אתה עני!

עניים ידועים לשמצה הם ציבור החיילים והסטודנטים. מדובר ב"עוני" וירטואלי, שאינו אלא מצב זמני ומוגדר מראש, חובה במקרה הראשון והשקעה לעתיד במקרה השני, כשבשני המקרים מדובר בדרך כלל באדם הסמוך על שולחנו של אדם אחר – צה"ל במקרה הראשון, או ההורים במקרה השני. קחו לדוגמה את יעקב, סטודנט הנשוי לסטודנטית, זוג עם ילד המרוויח 6,500 ש"ח בחודש. יעקב מחלטר בתור מדריך של חוגים, אשתו מורה לפסנתר. יעקב מספר שהם מקבלים הרבה עזרה מההורים, ומוציאים על "מותרות" כ-150-200 ש"ח בחודש.

אתה מחשיב את עצמך עני?

"לא. מצד שני אני לא חושב שיש יותר מדי 'עניים'…".

והנה ירון, סטודנט לרפואה, רווק. גם הוא עני לפי הביטוח הלאומי. ירון מכניס 2,000-3,000 ש"ח בחודש, ולא הכול מדווח (שימו לב לנקודה הזו, היא חשובה: הביטוח הלאומי מודד אך ורק את ההכנסות המדווחות, אף שמערכות הרווחה כשלעצמן מעודדות הסתרה של הכנסות. נשוב לכך בהמשך). ירון גר בתל-אביב בדירה בבעלות המשפחה ולכן אינו משלם שכר דירה אלא רק חשבונות.

מה עם בילויים, הוצאות על מותרות?

"לא מעט, מעריך את זה בסדר גודל של כ-1,000 ש"ח בחודש. לאחרונה גם התחלתי ללכת לפסיכולוג שזו הוצאה של כ-1,600 ש"ח בחודש".

פסיכולוג זה מבחינתך מותרות או הכרח?

"שאלה טובה, מודה שקצת קשה לי להכריע. לאור העובדה שבתכל'ס תיפקדתי וחייתי די טוב כל השנים גם לפני הפסיכולוג, אני חושב שהנטייה היא להגדיר את זה כמותרות".

אבל אם אתה מכניס 3,000 ש"ח ומוציא 1,000 ש"ח על בילויים ועוד 1,600 ש"ח על פסיכולוג, ועוד לא כללתי חשבונות ואוכל ונסיעות – איך זה מסתדר?

"הפסיכולוג זה עניין יחסית חדש, לכן עד היום לא הייתה לי בעיה. אני יודע שבקרוב אני אצטרך להתחיל לעבוד יותר, בינתיים אני נוגס בחסכונות שלי".

ומה סדר הגודל של החסכונות והנכסים?

"סדר גודל של 80-90 אלף ש"ח".

עני מרוד.

"אני מקפיד להקדיש לפחות שעה לרחמים עצמיים כל בוקר, ושעתיים בשבת".

עוד משפחה ענייה היא זו של נועם:

"אשתי ואני סטודנטים, יש לנו ילד קטן, ורק אני מפרנס. אני עובד בשירות לקוחות בגולן טלקום, שכר של 3,000 ש"ח בחודש. יש לנו בית בלוד, שוויו 1,150,000 ש"ח. יש לנו משכנתא ל-15 שנים (נשארו 13), עם החזר חודשי של 460 ש"ח".

נועם ואשתו מקבלים הנחה בארנונה, השתתפות מהמדינה במעון, על הלימודים ההורים משלמים, ובגדי התינוק רובם יד שנייה מבני דודים שלו.

"אמנם אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו רכב, ותחבורה ציבורית בלוד זה לא להיט. גם על חופשה בארץ או בחו"ל אין מה לדבר (חוץ מחופשה אחת שנוסעים כל שנה בקיץ עם כל המשפחה שלי לצימרים, על חשבון הוריי). בסופר קונים תמיד את המותג הזול ביותר בכל קטגוריה, גם אם יש הבדל בטעם. אבל בחיים לא הרגשתי עני, ולא חסר לנו כלום ברוך השם. בקריטריונים היבשים אנחנו עניים, אבל לעזאזל – ממתי לעני בן 25 יש דירה רשומה בטאבו עם משכנתא בסך 6% מערך הדירה?".

שאלה טובה.

סיפור אחר הוא של משה: "במשך שלוש שנות לימודי התואר הראשון שלי הייתי מוגדר כעני לפי טבלאות הביטוח הלאומי. בעודי סטודנט עני בעל משפחה של שלוש נפשות, רכשתי דירה. באמת עני מרוד, מה אומר לך".

משה ואשתו הרוויחו כ-4,500 ש"ח בחודש מעבודה של האישה, ועוד כ-850 ש"ח ממלגה שהוא קיבל. בשנה השלישית ללימודיו רכשו משה ואשתו דירה, מהחסכונות שהיו להם (40,000 ש"ח חיסכון סגור, ועוד 13,000$ מט"ח).

הרגשת שאתה עני?

"לחלוטין לא. הרגשתי שאני צריך לבקר את ההוצאות שלי ולא להוציא על מותרות, אבל לא הייתי עני".

נעמה, אם לתשעה ילדים, שואלת אותי מאיזה סכום הכנסה משפחה כזו נחשבת ענייה.

לפי החישובים מדובר בכ-16 אלף ש"ח בחודש.

"נו אז לפי זה, אנחנו 'עניים'. אבל במציאות אנחנו לא עניים. לא כי לא קשה לנו כלכלית. קשה בהחלט, אלא כי אנחנו לא תופסים את עצמנו ככאלה, ורחוקים מאוד מזה. יש לנו אוכל, בית, בגדים, מחשב, טלפונים ניידים. לא. אנחנו לא עניים ולא מתקרבים לעוני, תודה לאל".

כדאי אגב להוסיף מילה על עניין מספר הילדים. האם משפחה עם הרבה ילדים נחשבת ענייה יותר ממשפחה עם פחות ילדים ואותה רמת הכנסה? לכאורה, ברור שכן. ואולם כפי שציין פרופ' שלמה יצחקי, ניתן לטעון את ההפך הגמור: הרי המשפחה השנייה העדיפה להביא ילדים נוספים, ומכאן שמבחינתם-שלהם, המצב שבו יש להם יותר ילדים עדיף מבחינתם על פני המצב שבו הם באותה רמת הכנסה אך עם פחות ילדים. ניתן להרחיב את הטיעון הלאה: זוג שבו רק אחד מבני הזוג עובד, או ששניהם עובדים במשרה חלקית – מרוויחים כספית פחות מזוג העובד במשרה מלאה. אולם האם בהכרח עבודה במשרה מלאה, בלי לראות את הילדים אלא בשעות הלילה, טובה יותר מעבודה במשרה חלקית על הטבותיה הלא-כלכליות? זה עניין של העדפה אישית, ובלתי אפשרי להעמיד את המשפחות והעדפותיהן השונות על אותה סקאלה.

עניים עם דירה ורכב

נחזור ל"עניים" שלנו. גם יצחק, הגר בצפון, שייך לסטטיסטיקה. יצחק נשוי עם חמישה ילדים, עובד בשלוש עבודות: מדריך פסיכומטרי, כותב תוכן חינוכי, בלדר העברת כספים לעובדים זרים. העבודה האחרונה ב"שחור". אשתו מזכירה (כרגע בחופשת לידה). ההכנסה שלהם נעה בין 5,000 ש"ח בתקופות קשות ל-8-9 אלפים בתקופות טובות יותר. אני שואל אותו על מותרות ובילויים:

"אתמול הייתי בבאולינג. בשבוע שעבר התחלתי את שביל ישראל עם ילדיי הגדולים. מחזיק רכב מודל 2004".

בקיצור הגעת עד פת לחם.

"היום קניתי גם פת לחם".

ויש עוד "עניים" עם דירה ורכב. קחו את צבי, סטודנט לרפואת שיניים, ואשתו, מחנכת וסטודנטית לתואר שני. יש להם שלושה ילדים, והם מכניסים כ-6,500 ש"ח נטו. בבעלותם דירת 4 חדרים עם גינה (במשכנתא של 2,700 ש"ח בחודש), ורכב (פריוס 2008). ההורים עוזרים להם בשכר לימוד ובקנייה של "מותרות", להגדרתו (מייבש כביסה, חדר ילדים, דמי חבר לבית הכנסת וכדומה). לאשתו יש מנוי לזומבה. גם באוכל הם לא מסתפקים בלחם ומים, וקונים גם "גלידה, לחם מלא, שתייה מתוקה לשבת, בשר, חזה עוף וכרעיים במקום עוף שלם ועוד". צבי מספר שהם עוקבים בקפידה על ההוצאות וההכנסות שלהם, עם טבלת אקסל מפורטת.

הם יוצאים למסעדות\בילויים פעם בשבועיים-שלושה, ובחופשים לוקחים את הילדים למקומות בילוי. פעם בשנה לוקחים חופשה של יומיים-שלושה של מסלולים בצפון, בדרך כלל בלי הילדים. הם טסים לארצות-הברית בערך פעם בשנתיים, על חשבון ההורים.

כרגע הם לא מקבלים הנחה בארנונה, כי בחשבון הבנק ראו שההורים העבירו 13 אלף ש"ח, שהלכו מיידית לאוניברסיטה. "השנה נהיה זכאים להנחה, כי דאגתי לקבל את הכסף במזומן ולשלם לאוניברסיטה במזומן", מספר צבי בחיוך.

אירנה, סטודנטית מובטלת שחיה כרגע על חסכונות, מתרעמת בעיקר על הביטוח הלאומי. "מדהים איך ביטוח לאומי מתעמר גם בעניים. אני חייבת לו 5,000 ש"ח, ואני שומעת סטודנטים סביבי עם עיקול בחשבון. הם יגמרו אותי".

את מחשיבה את עצמך ענייה?

"לא. ברוך השם יש לי כושר עבודה והורים אמנם לא מבוססים אבל יעזרו אם אפול. במקרה הכי גרוע אחזור למלצר או לעבוד בחנות. אני לא אתן לעצמי להתבוסס בחובות עמוקים. מובן שעדיף שאמשיך במסלול המתאים לי בקריירה אבל אני על זמן שאול. בשנה שעברה חייתי בסגנון של "הסולידית" במשך חצי שנה עד שהפסקתי לעקוב. באופן טבעי נהייתי יותר חסכונית".

מיהו עני, לדעתך?

"מי שאינו מסוגל לקנות אוכל. כל אוכל. מי שלא מסוגל להשיג לעצמו קורת גג ואין לו גיבוי כמו הורים, ומי שאינו מסוגל לעבוד בעבודה כלשהי. נכים, בעלי הפרעות נפשיות וקשישים זאת אוכלוסיה שבמצוקה אמיתית בגלל הקושי שלהם לתפקד ולהרוויח את לחמם בעבודה. לא תמיד יש מי שיעזור להם, ואיכשהו הם נופלים בין הכסאות במכונת הרווחה המשומנת הזו. אני מעדיפה שישלמו לכל אחד איזה 2,000 שקל בחודש, גם אם הם עובדים, רק שיסגרו את המוסד המטונף הזה".

"המדיניות היא לשמור עליך מצומצם, נתמך, עני"

וכעת נפגוש את רחל. רחל, בת 50, היא ענייה, גם לפי הגדרתה את עצמה. היא אם חד הורית המגדלת את ילדיה לבד מזה 17 שנים. "המזונות שנקבעו עבור 3 ילדים הם 2,300 ש"ח. אם עבדתי ומשכורתי היתה מעל 3,000 ש"ח קוצצו מזונותיי כך שנותרתי עם סכום של 3,400 ש"ח שאמור לקיים אותי ואת שלושת ילדיי. קיבלתי דירה של עמידר. אם אני מרוויחה מעל 3,500 ש"ח השכירות עולה בצורה משמעותית, כך ששוב הכיס נשאר ריק. אם אעבוד קשה ואצליח למצוא עבודה עם שכר ראוי, הדירה תילקח ממני, ואמצא את עצמי עם ילדיי ללא קורת גג. כל זה מכריח אותי למצוא עבודה ב'שחור', כדי להתקיים בצורה נורמלית".

איך הדירה? הדיור הציבורי ידוע כדבר בעייתי.

"הדירה באמת בעייתית. הבית מאוד ישן. בימים גשומים הקירות נרטבים, המיטות נרטבות. עובש, צנרת איומה. גרתי בירושלים ונתנו לי בבית שמש, בעיר הישנה. בשכונה – למדתי הרבה מאוד מילים חדשות, לדאבוני. מילים שהאוזן לא רגילה לשמוע".

רחל מספר שבעוד חודש הביטוח הלאומי יפסיק את מזונותיה של בתה הקטנה (900 ש"ח), "ואז אולי יחסר לי מעט כסף, אבל סוף כל סוף אהיה משוחררת מהביטוח הלאומי. אוכל אולי לפתוח עסק קטן כעוסק זעיר או פטור".

עד עכשיו את לא יכולה?

"לא. אם הייתי עושה זאת הם טענו שמבחינתם אחשב כבעלת עסק לכל דבר, בין אם ארוויח שקל או 1,000 ש"ח. ובתור בעלת עסק הביטוח לאומי מתייחס אלי כאל כזאת ויפסיק את המזונות".

אז בעצם דוחקים אותך לחיות חיים של נתמכת סעד?

"בדיוק!!! אני הבנתי את הרעיון מזמן. איך אתה יכול לשלוט באזרחים? תצמצם אותם, תהפוך אותם לנתמכים, שיחכו לתלושי הצנע ויברכו אותך על כל 'מתנה' קטנה. המדיניות היא לשמור עליך קטן, מצומצם, נתמך, עני. ואם תעשה שרירים ותנסה להראות את יכולותיך או כישרונותיך, יאמרו לך: לך תסתדר לבד, אבל לא יתנו לך כמה חודשי חסד עד שתוכל לעשות זאת".

לעזור יותר לעניים האמתיים

שטות היא לומר שאין עניים. ודאי שיש, אף שרבים מהעניים של היום יכולים להיחשב כעשירים עבור אנשים מתקופות קדומות. אלא שההגדרה הנרחבת של הביטוח הלאומי לא עושה חסד עם אף אחד. היא מרחיבה את היריעה ובדרך גורמת נזק לאותם אנשים הזקוקים לסיוע יותר מכול. הרי מערכת הסעד אינה יכולה לספק את הסחורה למיליוני אנשים; היא לא מדרבנת אותם לאחריות אישית אלא מכניסה עוד ועוד אנשים למעגל הנזקקות והנתמכות. במקום לתמוך באופן מסיבי אך ממוקד במקרים הקשים באמת, מנסים למתוח את התמיכות עוד ועוד, וכך האנשים הנזקקים להן ביותר אינם מקבלים את התמיכה המרבית.

האינטרס של ביטוח לאומי הוא ברור: ניפוח מספר העניים יעזור בהגדלת תקציבו של המוסד, וכתוצאה מכך בכוח של פקידיו. אך האינטרס שלנו כציבור צריך להיות שונה: עזרה לאנשים הנזקקים באמת, ובו בזמן פיתוח של הכלכלה בכללה, כדי שכולם – גם העניים בעיני עצמם וגם השמחים בחלקם – יוכלו לפרוח ולשגשג. את זה ניתן להשיג לא על-ידי ניסיון מלאכותי לצמצם את הפערים, אלא על-ידי הסרת כמה שיותר מגבלות המונעות מן האנשים לעבוד.

ודבר נוסף: כפי שנוכחנו, מערכת הקצבאות והפטורים בישראל דוחפת אנשים לעבוד בשחור, דבר שמשפיע לא רק על קופת המדינה והיכולת לעזור לאנשים הזקוקים לעזרה, ולא רק מעוות את מדידת ה"עוני", אלא גם יוצר יתרון לא ראוי לאנשים המוכנים להיות "קצת פחות ישרים". בצורה הזו המדינה מעודדת, למעשה, חוסר יושר. מערכת מיסוי וקצבאות ברורה ופשוטה, בלי פטורים ובלי התניות, בלי מדרגות מס מורכבות ואותיות קטנות, תפסיק את העוול הזה.