מחכים לגינוי? הרצוג לא ישבור שתיקה

הדיון במליאה אתמול חשף בלי משים את השינויים העמוקים שעברה מפלגת העבודה בשנים האחרונות. "אני מבקש שתגנה בכל פה את הארגון שוברים שתיקה, שמוציא את דיבתם של חיילי צה"ל ושמשמיץ את ישראל", קרא ראש הממשלה נתניהו לב'וזי הרצוג. אך בוז'י מסרב.

קשה להבין מדוע יושב-ראש מפלגת העבודה מתקשה לעשות את מה שרבים בימין ובמרכז עושים בקלות רבה. מיאיר לפיד ועד נפתלי בנט – לכולם ברור שארגון 'שוברים שתיקה' עבר את הגבול, והם לא מהססים לומר זאת. יתרה מכך: גם אנשי שמאל רבים, ובהם חלק ניכר ממצביעי העבודה, מתנערים מפעילות שנועדה להכפיש את ישראל בחו"ל. ובכל זאת, הרצוג נזהר מגינוי כמו מאש, ואף יצא להגנת הארגון בגלי-צה"ל.

רדיקליזציה של מפלגה ציונית

יש להניח כי בתוך תוכו הרצוג היה שמח לגנות. הוא הרי מגיע ממשפחת שמאל בעלת מורשת ציונית מובהקת. אבל הוא לא יכול. המפלגה שהוא עומד בראשה עברה במהלך הזמן תהליך השתלטות של גורמי שמאל קיצוני, המהווים היום חלק ניכר משלדה. הרצוג לפות בצבת השמאל הקיצוני שהתפקד למפלגה ובוחר את רשימתה ואותו, שמאל שהפך אותה ממפלגה לאומית וציונית, ברוח ברל כצנלסון ודוד בן גוריון, למפלגה שיש בה נוכחות רבה לשמאל כלכלי ומדיני קיצוני ביותר.

כדי להבין איך זה קרה יש לשוב לפריימריז במפלגה שנערכו בשנת 2005, בהן הביס עמיר פרץ את שמעון פרס. אחרי שנים של פכחון כלכלי מסוים בימי פרס, רבין ורמון, החזיר פרץ בגאון את המשנה החברתית הקיצונית מבית היוצר של ההלאמה ועליונות הוועדים על החירות הכלכלית. הנושא היה כה חשוב לו, עד שכשמונה לשר ביטחון – תפקיד שההנהגה הקלאסית של המפלגה נהגה לראות כהישג פוליטי – הוא התנצל על כך ונימק זאת בכך שבכוונתו להיות "שר בטחון חברתי".

זמן קצר לאחר בחירתו לראשות המפלגה צירף פרץ לשורותיה את שלי יחימוביץ', המחזיקה בעמדות על-סף הקומוניסטיות. יחימוביץ' הצליחה לסחוף את הקו הכלכלי של מפלגת העבודה הרחק שמאלה, וב-2011, כשנבחרה לראשות העבודה, הפכה אותו לדומיננטי במיוחד באמצעות מצע כלכלי רדיקלי, שכמותו לא נראה בישראל שנים ארוכות. בן-גוריון, שאמר "בלי חירות ובלי מק"י", בוודאי לא שיער שמק"י תשוב מהדלת הקדמית באמצעות השתלטות על ראשות המפלגה.

להקצנה החברתית-כלכלית הזו הייתה השפעה מכרעת על דמות המתפקדים, הקובעים את דמותה הציבורית של המפלגה והיוצרים מערכת של לחצים על הפוליטיקאים הנזקקים לקולם בפריימריז. הפלטפורמה הכלכלית האנכרוניסטית הפכה את מפלגת העבודה לאטרקטיבית עבור פעילי השמאל הקיצוני, ואיתם הגיע באופן טבעי גם הרדיקליזם השמאלי המדיני.

הארגונים באים

מחאת האוהלים של שנת 2011, שתוכננה והונהגה בידי אקטיביסטים מהשמאל, יצרה תחושה במפלגת העבודה כי הגל הכלכלי-חברתי עשוי להשיב אותה לשלטון. תובנה זו באה לידי ביטוי בקמפיין הבחירות של המפלגה בראשות יחימוביץ', בו הובלט הנושא הכלכלי-חברתי תוך התעלמות מכוונת ומופגנת משאלות הבטחון והפלסטינים. העבודה זכתה ב-15 מנדטים בלבד, אך התפיסה הסוציאליסטית הקיצונית שלה כבר התבססה, והיא לא יכלה להצטרף לממשלת נתניהו בתנאים מחמיאים, כפי שבוודאי היו מעדיפים ראשיה בעבר.

למחאה החברתית הייתה תוצאה נוספת: חלק מהאקטיביסטים הרדיקלים קיבלו החלטה אסטרטגית להצטרף לפוליטיקה וראו במפלגת העבודה, המקיימת פריימריז של מתפקדים, כר נרחב ופורה להשפעה על הפוליטיקה הלאומית.

כך למשל התארגנה קבוצה גדולה תחת הכותרת "מתארגנים לעבודה, ממחאה חברתית לכוח פוליטי", במטרה להשפיע על עמדות המפלגה. "הדרך להשיג שינוי בחברה דמוקרטית עוברת דרך ניצחון בבחירות", הסבירו אנשי הקבוצה בדף הפייסבוק שלהם. "כדי להשיג ניצחון כזה צריך או להקים מפלגה חדשה, או להתפקד למפלגה קיימת במטרה לסחוף אותה לכיוון המשקף יותר את ערכי המאבק … התפקדות מאורגנת למפלגה קיימת … דורשת רק חלק קטן מהמשאבים הדרושים להקמת מפלגה עצמאית".

האסטרטגיה הזו ידועה גם במפלגות אחרות, למשל, תנועת מנהיגות יהודית שהקים פייגלין בליכוד על-מנת להשתלט עליו. אך במפלגת העבודה יש הרבה פחות מתפקדים מאשר בליכוד (כ 48,000 בפריימריז האחרונים לעומת כ-100,000 בליכוד). משום כך, בניגוד לכשלונה הסדרתי של מנהיגות יהודית בליכוד, קבוצה קטנה אך מאורגנת בעבודה יכולה להיות רבת הישגים.

ואמנם, ההישגים הגיעו מיד. כבר בפריימריז שהתקיימו בסוף שנת 2012 פרסמה הקבוצה רשימת מומלצים הכוללים את פרופ' יוסי יונה, מירב מיכאלי ואחרים.

אבל לא רק על הרשימה השפיעו המתפקדים. כשעלתה האפשרות שמפלגת העבודה בראשות יחימוביץ' תצטרף לממשלת נתניהו, חברי הקבוצה התנגדו לכך בכל תוקף, וסיכלו את המהלך מראש. מנהיג פוליטי לא מוותר בקלות על ה"בייס" שלו.

הפריימריז שנערכו בשנה שעברה הביאו את הישגי ההתפקדות החדשה לשיא: סתיו שפיר – התקווה הוא שיר גזעני – במקום הרביעי; מירב מיכאלי – "אני לא חושבת שאמהות צריכות לשלוח את ילדיהם לצבא" – במקום התשיעי; זוהיר בהלול –"הזהות הפלסטינית שלנו חזקה מזו הישראלית" במקום ה-17; ויוסי יונה – "אני מודה שאני לא מתחבר למלה הזאת, ציונות" – במקום ה-18. כל אלו נבחרו במפלגה שהקימה את מדינת ישראל כמדינתו היהודית של העם היהודי. הם אלו המובילים אותה בגאון להקצנה גם בעמדותיה המדיניות.

דוגמא מובהקת לכך נותנת סתיו שפיר, בוגרת המחאה החברתית, המנהלת מאבק מתוקשר ונוקשה נגד החטיבה להתיישבות של הסוכנות היהודית ונגד ההתיישבות ביהודה ושומרון באופן כללי. מאבקיה של שפיר הובילו לא אחת לקרעים בתוך המפלגה עצמה. הוויכוחים בין האגפים הציוניים הקלאסיים של המפלגה לבין שפיר ותומכיה הרדיקליים נעשו קולניים יותר ויותר. מלבד התמיכה בהתנחלויות, תומכת החטיבה להתיישבות גם בהתיישבות יהודית בשאר חלקי הארץ, כולל הבסיס ההיסטורי של מפלגת העבודה: הקיבוצים והמושבים. הקרע הזה היווה מבחן חשוב להנהגת המפלגה ולחילופי הדורות והאידיאולוגיה. העובדה שבוויכוח זה בחר יו"ר המפלגה הרצוג לתמוך בסתיו שפיר מלמדת המון.

גם הקרן החדשה בפנים

לא רק קבוצות מאורגנות משפיעות על מפלגה. כשדמויות ציבוריות מתפקדות למפלגה יש בכך הצהרה רבת-משמעות. במסגרת תהליך ההקצנה שעבר על המפלגה, נוספו אליה לא מעט פעילים מארגוני שמאל קיצוניים. כך חברים במפלגה יריב אופנהיימר מ'שלום עכשיו' ורחל ליאל, מנכ"לית ה'קרן החדשה לישראל'.

עוד תוספת מעניינת למפלגה היא חברותם של שני חברי ארגון השמאל 'מולד', מיכאל מנקין והלל בן-ששון. מנקין מכהן כמנכ"ל ארגון השמאל 'מולד', ובין השנים 2006-2011 אף ניהל את 'שוברים שתיקה'. הלל בן-ששון, בנו של נשיא האוניברסיטה העברית, הגיע ל'מולד' מהארגון הקיצוני 'סולידריות שיח ג'ראח'. מולד ממומן בנדיבות על-ידי הקרן החדשה לישראל.

הקשר ל'מולד' מסתעף עוד, משום שנראה כי ישנם קשרים הדוקים בין 'מולד' ל'עבודה'. עבודות של 'מולד' על החטיבה להתיישבות עמדו בבסיס הקמפיין של סתיו שפיר בנושא, וניירות עמדה שלהם בשלל נושאים מוצאים את דרכם לוועדות הכנסת באמצעות חברי-הכנסת של המפלגה. בנוסף, מפעיל 'מולד' פרוייקט אגרסיבי נגד הימין המכונה 'שישים ואחת', בו מותקפת הקואליציה שוב ושוב בקמפיינים בנושאים שונים. הקשרים כה הדוקים, עד שכפי שנחשף ב'מידה', באחת ההזדמנויות ניהל 'שישים ואחת' קמפיין בתשלום עבור המפלגה.

כמובן, התפקדות למפלגה היא עניין מבורך ורצוי, אלא שהיא מלמדת על כך שהשמאל הקיצוני מבית היוצר של הקרן החדשה לישראל מזהה היום במפלגת העבודה את כלי העבודה הפוליטי היעיל ביותר שלו. מרכז כוח אלקטורלי זמין, כר פורה להשתלטות פוליטית, שניתן לדחוף אל השוליים האידיאולוגיים של החברה הישראלית. וזה עובד.

מחירי ההקצנה

מי שעוקב אחר פעילות המפלגה מזהה בקלות את סימני ההקצנה החדשים. אנשי העבודה דהיום משתתפים בגאון בכנס עיתון ה'ארץ' ו'הקרן החדשה לישראל', שהתקיים בשבוע שעבר בארה"ב. הכנס נערך במשותף עם ארגוני השמאל הקיצוני, ובצעד חסר-תקדים הוסר בו דגל ישראל מעל הבמה בעת נאומו של סעיב עריקאת. אך משורות ה'מחנה הציוני' עולה רק שתיקה רועמת. היום זה כנראה מקובל ב"מחנה הציוני". אך מה הפלא, כשמתברר לנו שחברי אותה מפלגה, שבקולם תלויים חברי-הכנסת, הם גם חברי ומנהיגי אותם ארגונים קיצוניים המופיעים בכנס?

ועוד, רק לפני פחות משנה השתתפו חברי הכנסת של העבודה בכנס שדולת השמאל היהודי האמריקני ג'יי סטריט, וגם שם אמירות קיצוניות, על גבול האנטי-ציונות היו דבר שבשגרה. למשל: "אסור לשכוח כי ישראל נולדה לאחר שלקחנו לפלסטינים את אדמתם ועקרנו אותם ממנה", אמרה מרשה פרידמן, ח"כית לשעבר מטעם רץ, שאף הבהירה כי סיפור מדינת הלאום מאחוריה: "אפשר כבר לדמיין מצב בו בבית הלאומי היהודי אנחנו נהיה מיעוט מוגן". בפאנל הזה השתתפה ח"כ סתיו שפיר. חיליק בר, מזכ"ל המפלגה, ישב בנימוס על הבמה כאשר סאיב עריקאת האשים את ישראל בביצוע פשעי מלחמה. אלו גבולות הדיון היום במפלגת העבודה, אלו הם השותפים לשיח של ראשיה. אך אין בכך תימה, שהרי מקור הכסף האמריקני שמממן את ג'יי סטריט לא שונה בהרבה ממקורות המימון של פעילי מפלגת העבודה בכובעם כראשי וחברי עמותות שמאל קיצוני.

לנציגות הבולטת של השמאל הקיצוני במפלגת העבודה יש השלכות מרחיקות לכת על הציבוריות הישראלית. המצב הגיע לידי כך, שהתהום שנפערה בינה לבין מפלגות במרכז ובימין, אינה מאפשרת לה להיות חלק מממשלת אחדות לאומית. למרות רצונו הטוב, יו"ר המפלגה לא יכול לספק לקואליציה הבטחה כי כל חברי הסיעה ישתפו עמה פעולה בהצבעות קריטיות.

המצב הוא כה חמור, עד שאפילו איש מרכז כמו יו"ר 'יש עתיד' יאיר לפיד, עושה מאמצים ניכרים לבדל את עצמו ממפלגת העבודה ועמדותיה.

אז מדוע הרצוג שותק ביחס ל"שוברים שתיקה"? הוא פשוט לא יכול לדבר. המפלגה שהובילה בעבר את הציונות להישגיה ההיסטוריים הגדולים ביותר הפכה בשנים האחרונות לבת-ערובה של השמאל הקיצוני, ארגוניו, בסיסו הכלכלי והתפקדותו. בסיס הכוח החדש של אנשי ה'קרן החדשה לישראל' וארגונים קיצוניים אחרים, הופכים את העמדות הציוניות הקלאסיות למוקצות מחמת מיאוס. הרצוג כבול למשקולת הזו בצווארו, ואין לו מפלט. משום כך, כשהדברים מגיעים לטובת ישראל, לערכי הציונות המכוננים של תנועת העבודה, לסולידריות לאומית ודבקות במדינה היהודית, ממפלגת העבודה כבר אין מה לצפות.

מארגון מולד נמסר:

"אנחנו שמחים ששוב אתם מתעניינים בפעילות מרכז מולד.
אנחנו מאמינים מאד בפעילות פוליטית של אזרחים במדינה דמוקרטית, ומניחים שכך גם אתם. התפקדות למפלגות (ובמרכז מולד יש מתפקדים למפלגות שונות) היא אחת מסוגי הפעולות האלה. מרכז מולד הוא מכון מחקר פוליטי, שמזוהה עם ערכי המרכז-שמאל, אבל הוא אינו מפלגתי. אגב, מבירור מהיר שערכנו, רבים מעתונאי ישראל ובכירי המגזר הציבורי פקודים או מזוהים באופן אחר עם מפלגות שונות.
אם אתם מתכוונים להתייחס למרכז מולד, אתם מתבקשים לכלול את התגובה כולה".

מהקרן החדשה לישראל נמסר:

"השאלה הייתה מפתיעה ומעניינת לו היה מתברר שמנכ"לית הקרן החדשה היא חברה בבית היהודי. בפועל, הקרן איננה מעורבת בפעילות מפלגתית כזאת או אחרת. ובו בזמן מנכ"לית הקרן היא גם אדם פרטי, הפתעה הפתעה, ובתוך כך היא מוצאת לנכון להיות מעורבות ציבורית גם בין בחירות, וזו המלצתנו לכל אזרח במדינה".