בספרו האוטוביוגרפי מתאר שופט העליון לשעבר מאיר שמגר תחנות חשובות בדרך לשלטון בג"ץ.
מערכת המשפט בישראל היא ייחודית בהשוואה למערכות האחרות שמכוננות את המדינה והריבונות. זאת אולי המערכת היחידה, שדור ההמשך שלה השפיע עליה ועל חיי המדינה יותר מדור המייסדים שלה. שני המנהיגים הבולטים של דור ההמשך ברשות השופטת הם ללא ספק הנשיאים בדימוס של בית המשפט העליון מאיר שמגר ואהרן ברק.
סיפרו האוטוביוגרפי של מאיר שמגר מעניק צורה לסיפור חייו כמשפטן בכיר, ומתוך הסיפור ניתן להבין כמה דברים לגבי מקורותיה של גישת האקטיביזם השיפוטי בישראל. כוחו של שמגר ככותב, מתבטא גם בכך שהוא יודע לפשט דברים שמופיעים תמיד בתקשורת ובמערכת הפוליטית כמסובכים כל כך. אפשר לתאר את דמותו של שמגר בן ה-90 ככזו המגלמת כריזמה וסמכות מאופקת ועצורה. הכל יש בו. חכמה, שכל ישר, ענווה המהולה בהדרת כבוד. מקורותיו האירופיים ושורשיו בארגון האצ"ל בעל הרקע הז'בוטינסקאי מזמינים אמירה חד-משמעית: מאיר שמגר הוא התגלמות ההדר הישראלי, מעבר למה שז'בוטינסקי עצמו היה מסוגל לחלום עליו.
ויחד עם זאת, יש איזו סתירה באישיותו והשפעתו ההיסטורית בישראל: הקריירה הארוכה, רבת החתחתים וההשפעה, מעוררת השתאות; ומנגד, האיש עמד בראש כמה ועדות חקירה חשובות ביותר: ועדת החקירה לרצח ראש הממשלה רבין, ועדת החקירה לטבח גולדשטיין במערת המכפלה, הוועדה שקבעה את המדיניות הראויה לטיפול בשחרור חטופים. ואף אחת מהוועדות הללו לא הותירה חותם בל יימחה בתודעה הקולקטיבית של החברה הישראלית.
במידה מסוימת, קרה ההיפך מזה. ועדות ששמגר עמד בראשן נשכחו, זכרונן עמום. לא נקבעו בהן הלכות לדורות. לעומתו, הנשיא שמעון אגרנט המנוח, מהבולטים בדור המייסדים, זכור עד היום בזכות שתי התרחשויות משפטיות: פסק דין קול העם, שמעגן עד היום את חופש העיתונות בישראל (1953) ודו"ח הוועדה הקרויה על שמו לחקר מחדל יום הכיפורים.
השפעה מכרעת
אבל במבט לאחור, אפשר לקבוע בוודאות שהנשיא שמגר השפיע יותר שלא לומר הרבה יותר מאישים כמו אגרנט או משה לנדוי. וזה מצריך הסבר, שהנראטיב בספרו של שמגר בהחלט מספק אותו: שמגר התחיל את דרכו בפרקליטות הצבאית והפך לפצ"ר ב-1961, בעת שהיה בסך הכל בן 36. הוא פעל במערכת המשפט הצבאית, שבעשורים הראשונים השפיעה מאוד על מכלולי החיים בישראל. למעשה, הוא המעצב הגדול שלה. אמנם הפרקליטות הצבאית לא פגשה בעשור הראשון למדינה חלל ריק משפטי והיא יכלה לקחת לעצמה מערכי חוקים מהמשפט הצבאי הבריטי, אבל בסופו של דבר היה זה שמגר שעיצב וכתב במקרים רבים את חוק השיפוט הצבאי.
הוא זה שיצר את מעמדו של הפרקליט הצבאי ביחידות, בפיקודים ובמטכ"ל. הוא זה שהכפיף את הפרקליטים בכל אגף, יחידה, פיקוד או חיל אליו כפצ"ר. זה היה מהלך של קביעת עובדות, של התנהלות ריכוזית, שאיפיינה את שמגר בכל דרכו ביקום המשפטי הישראלי. אם מישהו מחפש את ראשיתו של האקטיביזם השיפוטי: זו ההתחלה. הוא נבע מצורך. חלל משפטי כמעט ריק הזמין אישיות דומיננטית, ריכוזית, סמכותית, שפותרת בעיות.
שיאה של תקופה זו בקריירה של שמגר הוא מלחמת ששת הימים והצורך למלא חלל ריק נוסף בתחום החוק והמשפט: החזקת השטחים שנכבשו ב-67' וניהולם ברמה האזרחית והצבאית על בסיס חוקי. פה צריך לומר דבר הפוך מהמקובל גם על הימין וגם על השמאל: שלטונה הצבאי, האזרחי והמשפטי של ישראל ביהודה ושומרון, בעזה וברמת הגולן הוא במידה רבה פנומן של הצלחה.
עצם העובדה שישראל עדיין זוכה ללגיטימציה (בניגוד לדה-לגיטימציה) להחזקת השטחים ברמות אחיזה כאלה ואחרות היא עדות למערכת המשולבת שהבנאי הגדול שלה היה הפרקליט הצבאי דאז מאיר שמגר, לאחר מכן המשיך במלאכה ממשיכו של הפצ"ר הלא הוא היועץ המשפטי לממשלה מאיר שמגר, ואחריו הוסיף למערכת בפסיקותיו שופט ונשיא בית המשפט העליון… מאיר שמגר.
הצורך ביצירת יש מאין בחלקים נרחבים של הריבונות הישראלית לאורך עשרות שנים הוליד באופן טבעי "אקטיביזם שיפוטי". במובן הפשוט של הביטוי. הצורך של מדינת ישראל בקיום תשתית חוקית שאפשר לפעול לפיה ולציית לה, דחף אישים בעלי מודעות לפעול ולהציל את המצב ברגעי משבר ואין-מוצא. שמגר, עוד בהיותו פצ"ר לפני ששת הימים, הכשיר את כל אנשי הפרקליטות הצבאית לקראת היום שבו ישראל תיאלץ להשליט שלטון צבאי על אוכלוסיה תחת כיבוש. בכל מפקדה היה מוכן בידי הפרקליט היחידתי או הפיקודי ארגז ברזל, ובו כל ההנחיות והחוקים, כולל החוקים של המשפט הבינלאומי הרלוונטיים לממשל ישראלי עתידי בשטח כבוש.
שמגר כותב כי בראשית הדרך הם לא העלו על דעתם ששלטונה של ישראל יקבל אופי קבוע, כפי שהתפתחו הדברים. "לא היה עוד מנוס מהתמודדות עם שאלת מעמדם החוקי של השטחים הללו", הוא כותב. "זו אינה שאלה משפטית, כמובן, אלא שאלה מדינית, שיש לה השלכות משפטיות רבות פנים בזירה הפנימית והבינלאומית. למעשה, בעברית אין הבדל בין פעולת השתלטות על שטח conquest לבין החזקה בו לאורך זמן occupation. שגם הוא כיבוש".
בתקופתו כיועץ המשפטי לממשלה נדונה שאלת מעמדם החוקי של השטחים, ושמגר מבהיר בספר את עמדתו, כפי שהיא עד היום. הוא מסביר את סיפוח מזרח ירושלים בחוק יסוד: ירושלים בירת ישראל, כך: "בסיפוח מזרח ירושלים למדינת ישראל ראינו מהלך טבעי ורגיל, ונימקנו אותו בכך שהשטח היה חלק מהמנדט הבריטי, ועבדאללה מלך ירדן הוא שכבש את הגדה המערבית וסיפח אותה לממלכתו, צעד שהוכר רק בידי כמה מדינות בעולם. מכאן שאיחוד העיר עתה הוא למעשה שחרור החלק שלה שהיה תפוס בידי ירדן". לאחר מכן גם הודיע חוסיין כי הוא מוותר על תביעתו לשטחים בשם תושביהם. הליגה הערבית היא שהסמיכה את אש"ף לנושא הגדה המערבית וירושלים.
בהמשך היוו חוות הדעת של שגריר ישראל באו"ם מיכאל קומיי ושל פרופ' יהודה בלום, לפיהן האמנות הבינלאומיות אינן חלות על השטחים – בסיס לתפיסת הממשלה כי אמנת ז'נבה הרביעית אינה חלה על שטחים שישראל כבשה בששת הימים. "… מדינת ישראל ומרבית מדינות העולם לא הכירו מעולם בריבונותן של מצרים וירדן על השטחים שכבשו במלחמת העצמאות… (זו) לא הסתיימה בהסכמה על גבולות קבע אלא בהסכם על שביתת נשק. מכאן שלמצרים ולירדן אין חזקה על השטחים הללו".
בין שמגר לקרן החדשה
את ההבדל בין הדור של שמגר וחבריו המשפטנים לבין הדור החדש, שמיוצג על-ידי עוה"ד טליה ששון, אפשר לראות בהשקפתה של נשיאת הקרן החדשה לישראל על מעמד השטחים. ששון כתבה בספרה החדש 'על פי תהום': "כזכור, אמנת ז'נבה הרביעית חלה בגדה המערבית", כותבת ששון, אך בספרו שמגר לא מציין החלטה או פסיקה ששינתה את התפיסה היסודית של מדינת ישראל בנושא. ששון מסתמכת על פרשנות לפסיקה של בג"ץ:
ההתנחלויות שהקימה ישראל בגדה המערבית אסורות לפי אמנה זו, כקבוע בה, ועל פי פרשנותה בבית הדין הבינלאומי בהאג. משמעות הדבר היא שמבחינת הקהילייה הבינלאומית כל 'מפעל' ההתנחלות המתמשך בגדה המערבית הוא בלתי חוקי, בלתי לגיטימי, וחותר תחת ערכי היסוד של מדינות העולם. עמדה זו, להבנתי, משקפת גם את עמדתה של ארצות-הברית.
זו עמדה אבסורדית, שאינה לוקחת בחשבון כי פרשנות החוק הבינלאומי היום כפופה לאסטרטגיות מדיניות של גופי האו"ם ושל מדינות בעלות אינטרס כלפי העולם הערבי. לפי עמדתה של ששון, גם כל מהלכי הסיפוח והחלת החוק הישראלי בירושלים וברמת הגולן אינם חוקיים.
ופה טמון ההבדל העיקרי בין הדור של שמגר לדור השטוח הפוסט-לאומי של ששון: היא רואה במדינת ישראל יצור מדיני-משפטי שהפרה הבינלאומית המליטה באו"ם. זאת הלגיטימציה שלה. כל דור המייסדים וממשיכיו רואים במדינת ישראל ישות שקמה מתוך מאבק למימוש רצון לאומי היסטורי, ואף כי ישראל חיה בספירה הבינלאומית ומתנהגת לפי החוק הבינלאומי, קיומה אינו מותנה רק בלגיטימציה של גופים בינלאומיים. אלא הוא מתקיים מכוח זכות טבעית, יכולת פיזית ורצון לאומי של היהודים.
בהמשך מבטא שמגר גם את עמדתו בפסיקות הנוגעות לענייני ביטחון. אולי הבולטת בפסיקותיו היתה כנשיא בית המשפט העליון בעניין גירוש 415 מנהיגי חמאס ללבנון בדצמבר 1992, פחות מחצי שנה לאחר הקמת ממשלת רבין השניה. שמגר הוביל את החלטת בג"ץ לאשר את הגירוש בשעה שהאוטובוסים כבר עמדו עם נוסעיהם ליד הגבול הלבנוני. הוא הסתמך בפסיקתו על כך, שהאיסור באמנות הבינלאומיות על גירושים משטחי כיבוש היה מענה לגירוש ההמוני חסר ההבחנה של אוכלוסיות, אם לצורך טיהור אתני ואם להשמדה, כפי שביצעו הנאצים במלחמת העולם השניה. ואילו גירוש מהסוג שישראל רוצה לבצע במקרה של מנהיגי חמאס שונה במהותו.
שמגר חטף ביקורת חמורה על המהלך, כולל מידידו השופט חיים כהן. "אני מקבל את הביקורת באהבה", כותב שמגר, "אך גם במבט לאחור אין לי ספקות באשר להחלטתי. רצח טולדנו (לוחם משמר הגבול שנחטף ונרצח) היה מעשה שפל, שקשה לעכלו. איני חושב שמדינה כלשהי היתה מוותרת על נקיטת צעדים מכאיבים בעקבות רצח כזה. הניעה אותי לא רק אמונתי האישית בחוקיותם של גירושים כפתרון סביר וחוקי לבעיה קשה ביותר, אלא גם דאגתי לבית המשפט החי בתוך עמו, שאין לו גייסות, רק אמון הציבור, והוא אינו יכול לפעול בחלל ריק". לתשומת לב השופט מני מזוז.
הנשיא שמגר עשה פחות רעש ופחות רוח מעמיתיו, אך פסיקתו בעניין בנק המזרחי (1995) היא זו שיצרה את התקדים שהעניק תוכן ומשמעות לתחולתו של "חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו". אולם, במסגרת הפסיקה הוא קובע גם, כי "יש להיזהר מפני מצב שבו יהפוך בית המשפט לגורם המעצב באופן פעיל את המדיניות הכלכלית במשק. לפיכך, יש לאמץ את הגישה הגרמנית, שעל פיה אין בית המשפט מתערב, אלא אם גישת המחוקק שגויה בצורה ברורה וגלויה, עד שלא ניתן לראות בה בסיס סביר לפעולה חקיקתית". למותר לציין, שעל פי רוח שיפוטית זו על בג"ץ לזרוק מכל המדרגות את העתירה העתידית של מפלגת העבודה נגד מתווה הגז, ולא לדון בה אפילו.
לא כמו ברק
כאדם שגדל במערכת הצבאית, שמגר מבהיר בצורה עניינית עד כדי לקוניות את ההבדלים הברורים בין האקטיביזם השיפוטי שלו לבין האקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו של ידידו-ובר הפלוגתא שלו ברק. ברק כמו גם מישאל חשין ז"ל, רואים בחוקי היסוד ובייחוד בחוק יסוד כבוד האדם תוקף של חוקה.
לפי שמגר לעומת זאת, כפי שציין בפסק דין המזרחי, בראש המדרג הנורמטיבי "שעליו בנויה החקיקה בישראל… עומדת החקיקה החוקתית, הבאה לידי ביטוי בחוקי היסוד, שיתאחדו בבוא היום לחוקה שלמה, אך בניגוד לדעתו של ברק, החוקה הזאת עדיין אינה מונחת לפנינו. הכנסת היא המחוקק והריבון העליון. היא גם מוסמכת לחוקק חוקים הפוגעים בזכויות יסוד, אך חוק רגיל יכול לשנות זכות יסוד או לפגוע בה רק על פי הכללים הקבועים בחוק היסוד עצמו".
שמגר בלשונו המתונה כותב, כי "מטבעות לשון דוגמאת 'מהפיכה חוקתית' שהתרחשה כביכול ב-1992, אינם מועילים, לטעמי, ועלולים אף לפגוע במעמדו של בית המשפט". אכן, השימוש המופרז שעשו אהרן ברק וחסידיו במושג הזה, היה מטופש והרסני. בין השורות מרמז שמגר למגלומניה שברק לוקה בה. ברק פרץ לכל הכיוונים עם "מלוא כל הארץ משפט" בתוך הטריטוריות הנרחבות ששמגר כבש למענו, אך כיבושיו של שמגר נבעו ממלחמת-אין-ברירה משפטית.
בית המשפט העליון הרס את מעמדו. פחות מ 50% מהעם נותנים היום אמון בו. האקטיבזם השיפוטי יגרום לכך שהכנסת תעשה בסוף סיכול ממוקד לבג"ץ ותתיר אותו ללא סמכויות כלל.
הכל נכון ויפה.
אבל למה האיש צריך לקבל פנסיה של 90,000 ש"ח בחודש?
הבעיה הגדולה איתו הייתה : הוא היה אחרון "הפרוטסטנטים" הייקים ואת מורשתם השיפוטית פרוטסטנטית העביר לידי ראשון הקתולים הפרבוסלאבים "האפיפיור אהרון ברק" ומאז מערכת המשפט של מדינת יסראל עברה לקודים קתוליים שאינם מבחינים בין חוק מוסרי לחוק אזרחי
ומאז מערכת המשפט של מדינת יסראל עברה מ"הוכחות אובייקטיביות להוכחות באמצעות שכנוע" כלשונו של פרופ' מאוטנר
ומאז מערכת המשפט של מדינת יסראל עברה ל"שיפוט אישי מונחה ערכים" בהוראתו של האפיפיור ברק חלף שיפוט אובייקטיבי חוקי מונחה הוכחות וראיות
ומאז
ומאז
ומאז
כי יותר חשוב ממי שאתה, זה למי הורשת את מה שהיית
והתוצאה, אוי ואבוי
ועכשיו כבר אין חוק ולא משפט ולא ערכים ולא אוביקטיביות ולא הוכחות ולא ראיות ולא צדק ולא אמת ולא יושר ולא יושרה ולא הגינות
יש רק קתוליות דתית פראבוסלאבית חולה רקובה וגוססת
שכולה "רחמים ואהבה" לסוטים לפושעים למנוולים לנבלים לרשעים לשקרנים ולכל מרעין בישין
וסיסנתה : סליחה ומחילה
כמובן ב"מחיר" הגון
כאינדולוגנציות טרום לותר
זוהי מורשתו וירושתו והורשתו
הפרבוסלים שייכים לאורתודוקסיה המזרחית, לא לקתוליות.
מה משמעה של "קתוליות דתית פראבוסלאבית"?
תתחיל מזה : "הוגים חדשים החלו להבחין בפער בין הכמרים לקהילתם. לדוגמה, הכמרים לא היו תמיד משכילים במיוחד: כמרים מקומיים לעתים קרובות לא ידעו לטינית, ולכמרים כפריים לרוב לא הייתה הזדמנות לקבל חינוך תאולוגי. בשל הקרקעות הרבות והקשיחות הממסדית של הכנסייה, קשיחות שהכמות המוגזמת של כמרים תרמה לה לא מעט, בישופים רבים למדו משפטים ולא תאולוגיה, על מנת לקבל הכשרה של מנהלי קרקעות המתמחים באדמיניסטרציה. בעוד שהכמרים הדגישו את מצוות הדת, האמינות והכבוד של הכנסייה החלה להדרדר, בעיקר בקרב העירוניים המשכילים, ובמיוחד בשל שרשרת ההשפלות הפוליטיות של הכנסייה, כגון המעצר של האפיפיור בוניפקיוס השמיני בידי פיליפ הרביעי מלך צרפת ו'הגלייתו' לרומא, הקרע הגדול והכישלון של הרפורמות הפנים כנסייתיות עליהן הוחלט בועידות שכונסו לשם כך. במובן מסוים, המערכה של האפיפיור ליאו העשירי לאיסוף כספים עבור בניית הבזיליקה של סט. פיטר הייתה הגזמה, שגררה לחצים כבדים למכירה של אינדולגנציות (מחילת חטאים) והפכה את המוסדות הכנסייתיים לעוד פחות אהודים בעיני העירוניים" אחרי זה תקרא כאן
http://www.orvishua.org.il/minisite.ravBenamozegh/
וכאן
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/mahanaim/mosar.htm
אחרי זה תקרא כאן
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A7%D7%A1_%D7%95%D7%91%D7%A8#.D7.94.D7.90.D7.AA.D7.99.D7.A7.D7.94_.D7.94.D7.A4.D7.A8.D7.95.D7.98.D7.A1.D7.98.D7.A0.D7.98.D7.99.D7.AA_.D7.95.D7.A8.D7.95.D7.97_.D7.94.D7.A7.D7.A4.D7.99.D7.98.D7.9C.D7.99.D7.96.D7.9D
ואחרי זה תקרא גם את זה
http://tarbut.cet.ac.il/ShowItem.aspx?ItemID=fb418f1d-14fa-498c-8722-e013d1b3bac2&lang=HEB
ואחרי זה כאן
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%A4%D7%98_%D7%A7%D7%90%D7%A0%D7%95%D7%A0%D7%99
וכאן
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94_%D7%94%D7%A8%D7%95%D7%9E%D7%90%D7%99%D7%AA#.D7.94.D7.95.D7.95.D7.A2.D7.93.D7.95.D7.AA
ולבסוף
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%A6%D7%A8%D7%95%D7%AA_%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%AA%D7%95%D7%93%D7%95%D7%A7%D7%A1%D7%99%D7%AA#.D7.94.D7.AA.D7.A0.D7.A6.D7.A8.D7.95.D7.AA_.D7.94.D7.A2.D7.9E.D7.99.D7.9D_.D7.94.D7.A1.D7.9C.D7.90.D7.91.D7.99.D7.99.D7.9D
הטעות האדירה ביותר שנוצרה בקום המדינה הייתה המחשבה שנוכל לחיות בשלום עם ברברים פרימטיבים שעוד לפני הקמת המדינה ניסו לרצוח בנו. היה לנו אז חלון הזדמנויות אדיר לגרש את הערבים מארצנו ולסיים את הכיבוש. עד היום אנחנו משלמים על הטעות הזו. את שופטי בג"ץ יש לבחור בבחירות דמוקרטיות כמו מפלגה לממשלה, שהרי ביהמ"ש שופט בעניינים פוליטיים. אין אובייקטביות בפוליטיקה.
אהרן שמגר – האיש שעמד בראש ודעת החקירה שטייחה את החקירה בנושא רצח רבין:
he.israel.wikia.com/wiki/רצח_רבין
אכן מאמר מחבק ואוהד מדי
שמגר היה שרתו הנאמן של השילטון והמימסד
גם מימין וגם משמאל הכל לפי הצורך והזמנת העבודה
ידע לכסתח את הכיבוש כמו שידע לכסתח את רצח רבין
כדאי לצפות בסרט "שלטון החוק" של רענן אלכסנדרוביץ
ענווה? שמגר???
שמגר עוד לפני אהרון ברק קיבע את האקטיביזם השיפוטי – בית משפט מעוות מפקח על תקינות המדינה
בג"ץ הוקם על ידי שלטון המנדט הבריטי כך נהגו בכל המושבות שלהם. המטרה היתה להתנגד לפעולות או הוראות בלתי חוקיות של השלטון הבריטי כלפי ילידי המושבות. בבית משפט זה הורכב מששה עשר שופטים בריטים ושופט אחד מקומי. אל בג"ץ הוכפפו כל בתי הדין במדינה ואילו הוא עצמו היה פטור מכל סדרי דין תקינים. מה שנקרא "בית משפט גבוה לצדק" לא התחשב לא בחוק ולא בראיות. היות ולא רצו שנושאים אלו יידונו על ידי שופטים ילידים, הם נידונו רק בבית המשפט העליון. הערכאה עליונה לא דנה בראיות, הפסיקות נעשו על פי אומדן ואי לכך לא מתאים לקרא לזה בית משפט וודאי שלא גבוה וכמובן שלא על פי צדק. כזה היה המשפט במושבות השונה מאוד מזה הנהוג באנגליה עצמה. שופטיו גם לא היו משפטנים. לבריטים לא היו משפטנים להביא לבתי דין אלו. משפטנים אנגליים היו אנשי המעמד העליון אנשים מאוד עשירים אשר כלל לא אבו לעזוב את מולדתם ולחיות במרחקים. ברוב המדינות שהיו בעבר מושבות של הבריטים, ברגע שהאנגלים עזבו בטלו את בג"ץ כאחד המכשירים השפלים של השלטון האנגלי בו מחליטים ככל העולה על הרוח ועוד קוראים לזה משפט וצדק. לא רק שלא בטלו זאת אלא אף שכללו. הכלילוהו בחוק יסוד השפיטה. חוסר התיחסות לעובדות הוא כלל גם במשפטים אחרים, הרי לא יתכן שבמקום אחד כך יהיה מקובל ואילו בקרב אותם שופטים במקום אחר לא.
בציבור זכורה התערבותו הבוטה של אהרון ברק בנושאים מדיניים במיוחד בנוגע לחבלי עיו"ש. לעומתו זוכרים את מאיר שמגר כמי שלא התערב בנושאים מדיניים. לאמיתו של דבר היה זה דוקא מאיר שמגר עוד בהיותו הפרקליט הצבאי הראשי אשר טען שיש לאפשר לתושבי השטחים להביא עתירותיהם בפני בית המשפט העליון הישראלי. לפי בית המשפט שטחי עיו"ש הינם שטחים של תפיסה לוחמתית על כן הדין החל עליהם צריך להיות שילוב של הדין שהיה בתחוקף תחת שלטון ירדן, חקיקה צבאית עכשיוית וכללי משפט בינלאומי העוסקים בשטחים כבושים. לכן לשיטת בית המשפט כל הנעשה בשטחים אלו צריך להבחן לפי אמות מידה אלו האחרונים זאת ועוד הממשל הצבאי חייב לפעול על פי עקרונות המשפט המינהלי הישראלי.
הטענה היתה שכך יתקבל אישור משפטי לפעולות אשר קרא להם שנויות במחלוקת. ועוד בכך ניתן למנוע פיקוח בינלאומי. אך היכן ישנו פיקוח בינלאומי בשטח שהוא כבוש? בעת קבלת החלטה זו, לא היה תקדים לכך שבית משפט של מדינה יפקפק בחוקיות פעולותיה של המדינה בעת סכסוך מלחמתי. מה עוד ששטח זה על פי הסכם בינלאומי של חבר העמים צריך להיות שייך לעם היהודי והוא נכבש במלחמת השחרור על ידי ירדן. כלומר שטח זה כלל איננו כבוש אלא משוחרר. סמכות זו שבג"ץ לקח לעצמו גרמה להתעניינות בינלאומית בקביעתו הלכות לגבי השטחים. מדינאים זרים ציטטו את דברי בג"ץ בקביעות העוינות לישראל. כך תפס בית המשפט העליון מקום מרכזי במדיניות. מכאן שבג"ץ כלל לא מנע הרעה של יחסי ישראל עם שאר העולם אלא להפך נתן חומר בידי עוכרי ישראל. לגבי המתקראים "פלסטינאים",פעולות אלו ממלא כלל לא השביעו רצון. אלו טענו שבית המשפט נותן הכשר לפעולות בלתי חוקיות. —————————-
ישנם נושאים שכבר עברו לסמכות בתי משפט לעניינים מנהליים כדי לבטל את הכלל לפיו בג"ץ הוא הערכאה ראשונה ואחרונה. אלא שעדיין בנושאים אחרים עותרים אך ורק לערכאה העליונה שם יכולים לדרוש צווים ללא דיון משפטי בערכאות נמוכות. ללא חקירת עדים, ללא כל אפשרות לחקר העובדות כל הדיונים מסתמכים על תצהירים, וכערכאה עליונה שבה אין זכות ערעור. כך בג"ץ החליטו על צווים כמעט מידי יום ביומו. למשל שעל הממשלה לנמק תוך חמישה עשר ימים ועל היועץ המשפטי לנמק תוך חמישה ימים לגבי סוגיות שונות ומשונות. לפי הדגם המנדטורי שמו ששה עשר שופטים מהמשפחה כפי שהתבטא אהרון ברק וליתר דיוק מהמשפחה הסודית אלה השייכים ומזדהים עם הקרן לישראל חדשה. תוך גישה פוליטית מובהקת בג"ץ גם עוסק בנושאים מדיניים ואף אישיים שיש להם היבט מדיני כמו קנין אישי ביהודה ושומרון. כך מיעוט ההולך עם אויב מדיני בעזרת בית המשפט העריץ רומס את זכויות רוב העם.
בג"ץ ממשיך את השלטון הקולוניאלי הבריטי המופנה עתה נגד מדינת ישראל וגם אזרחיה. השלטון הבריטי החליט שעתירות נגד הנציב להיות נדונות בפני שופטים בריטים והם הרכיבו את הערכאה העליונה. צורה זו נשתמרה אך ורק בישראל. בעוד שבג"ץ אמור להגן על האזרח בפני מעצר ומאסר בלתי חוקיים, בהסתמך על תצהירים בלבד וללא חקירת עדים האזרח אינו יכול לגלות את האמת לגבי התנהגות הרשות. רוב רובן של העתירות שמגישים אזרחי אזרחי ישראל באופן פרטי כ- מהן 95% נדחות ועל העותרים מוטלים עליהם קנסות כבדים ביותר של עשרות אלפי שקלים.
בית המשפט לא דן בשאלה האם פעולתו זו הינה חוקית, האם יש לו סמכות ומה מקורה? בית המשפט הסתמך רק על אי הבעת התנגדות מצד הרשויות. לקיחת סמכות זו על ידי בג"ץ הקנתה למשפטנים חשיבות יתרה במיוחד בעיני עצמם ובעיני רוצי טובתם. כך גם עלתה חשיבותם של יועצים משפטיים ועורכי דין עוד בשלבי קבלת החלטות. בג"ץ אף הרחיב וממשיך להרחיב את הסמכויות שהוא לוקח לעצמו. לא רק עתירות בנוע ליושבי עיו"ש שהיו שם ב- 1967 אלא כל עתירה המתנגדת להחלטות הממשלה. כך בנושא החזרתם של המסתננים האפריקאים שנוגעת רק לתוך גבולות 1967, וכך בנושא מתוה הגאז ואף התערבות בנושאי לומחה בעת מלחמה, או כל נושא שהוא פוגע במדינת ישראל ואזרחיה. עוד בשנת 1996 הוקמה ועדת אור למבנה בית המשפט, אהרון ברק שהופיע בה הודה כי מבנה בג"ץ הינו אנומליה מימי המנדט שיש לתקנה. לדבריו יש להוריד את העתירות לבית המשפט המחוזי כערכאה ראשונה של בית משפט מנהלי ורק ערעור יהיה בבית המשפט העליון. רק תחומים מוגבלים הורדו למחוזיים. שופטי בית המשפט העליון אינם מוכנים לותר על הכוח שנטלו לעצמם.
נוכח הכעס המוצדק שבית המשפט העליון מעורר בקרב המדינאים וגם הסלידה הציבורית, שופטת בית המשפט העליון דליה דורנר כמבטאת הלך רוחם של שהשופטים, הציעה בציניות לחברי הכנסת לבטל את בג"ץ בתגובה להצעת חוק שהכנסת תבחר את נשיא בית המשפט העליון ומספר שופטי בית המשפט העליון בועדה לבחירת שופטים ירד לאחד. הטענה המושמעת היא שיש להזהר מפוליטיזציה של בית המשפט ואסור להפריע לו לשמור על זכויות המיעוט. זאת מבלי להתיחס לעובדה שבכך בית המשפט הוא פוליטי לחלוטין. החזרת הכוח לעם על ידי החזרת הכוח לנציגי הציבור היא לשיטת בית המשפטי ותומכיו "פגיעה בבית המשפט העליון".———————
שופטת בית המשפט העליון לשעבר דליה דורנר מתלוננת על חוסר הדמוקרטיה של חברי כנסת ומצרה על שביכולת חברי הכנסת לבטל "אפילו" חוקי יסוד אשר לשיטתה הם החוקה של מדינת ישראל. היא כלל איננה מזכירה כי בעוד שלקבלת חוקה נדרש רוב מוחץ של שני שליש לפחות, רבים מחוקי היסוד נתקבלו על ידי מיעוט של חברי כנסת. למשל עבור חוק יסוד כבוד האדם הצביעו רבע מכנסת. חוק זה אף הוצע על ידי אהרון ברק כנשיא בית המשפט העליון לפני שסיים את תפקידו למען יוכל בית המשפט לעשות בו שימוש כראות עיניו למטרות שכלל אינן מוזכרות בחוק ולא לשמן הצביעו עבורו. בעוד שעבור חוקי יסוד הצביעו לעיתים מיעוט של חברי כנסת, בית המשפט מקבל התגברות על פסילתו רק אם רוב חברי הבית לפחות ששים ואחת חברי כנסת יצביעו עבור חקיקה מתגברת. החלטה זו שכלל איננה מעוגנת בחוק.
עוד טוענת שופטת לשעבר זו כי על הכנסת להגביל כוחה וכלל איננה מזכירה כי כל ארבע שנים לכל המאוחר ישנן בחירות ולכן כוחה של הכנסת ממילא מוגבל. מי שכוחו איננו מוגבל הוא בית המשפט אשר בהחלט עושה ככל העולה על דעתו. היא טוענת לחוסר תלות בית המשפט, וכי מה הטענה הזו שבית המשפט המתערב בסוגיות פוליטיות לחלוטין איננו פוליטי? וכלום אין לשופטים הבוחרים את עצמם לפי התאמתם להשקפה הפוליטית – כל השקפה פוליטית? בעוד שהיא מתנגדת לדוגמא של ארצות הברית בה השופטים נבחרים על ידי מדינאים אין היא כלל מתנגדת לפסילת חוקים בידי בית המשפט כדוגמאת ארצות הברית. היא רק איננה מזכירה ששם יש חוקה ושפסילה כזו נעשית נדירות ותוך הסכמה בחוק. שם שופטים מקפידים לבטא את המעוויים של הציבור. בישראל בית המשפט מנצל את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו כדי לנגח את הכנסת ובעיקר לתת פרשונות משלו לחוק זה ולהחליט החלטות חסרות בסיס חוקי, ומעשית מתנגד לכל פיסקאת התגברות על פסילת חוקים על בסיס חוק זה .
בג"ץ שאופן פעילתו הינה עיוות, שם עצמו גם בלא לבקש הסכמה כשוטר על הרשויות האחרות. את זאת עשה בטוענה שקרית כאילו היות ומדינת ישראל אשמה בתפיסה לוחמתית של שטח יש לפקח על השטח ה"כבוש". בשם כך בית המשפט מרשה לעצמו פסיקות מוזרות והצידוק עצם ההתערבות במדיניות הינו שהרשויות לא הביעו התנגדות. אך בית המשפט אינו מספתק בכך, היות וכבר טעם שררה הוא גם מחליט לגבי נושאים אחרים שכלל אינם קשורים. בית משפט זה גם קבע חוקים שלא זה תפקידו ואף אסור לו, שלא ניתן לקיים כמו חוק ההתגברות לפיו רק ברוב של 61 חברי כנסת ניתן להתגבר על פסילת חוק. אין לקבל פסילות של בג"ץ לא על ידי התגברות ולא על ידי חקיקה מחודשת מתקנת. יש לבטל את פסילתו של בג"ץ. את בג"ץ יש לבטל ויפה שעה אחת קודם. שופטי בג"ץ שכך נוהגים הם למעשה עבריינים ויש לנהוג בהם ככאלה על כל המשתמע מכך.
שאפו.