מי אשם בטרור הערבי?

במאמר שפרסם לאחרונה ב'וושינגטון פוסט' לרגל ביקורו בארצות-הברית, טען הנשיא ריבלין כי מתקפת הטרור הנוכחית נגד אזרחי ישראל, נובעת במידה רבה מה"עוול" שגורמת ישראל לפלסטינים. "הזנחנו בהווה את הטיפול בחלקים המזרחיים של ירושלים, וכך זנחנו את הביטחון של היהודים", כתב נשיא מדינת ישראל מעל דפי עיתון אמריקני, ובכך העניק קבל עם ועולם חותמת ממלכתית כחול-לבן לגילויי הבנה לטרור הפלסטיני. "האם יש מישהו", המשיך ריבלין, "שחושב שההשלכות של הפערים הכלכליים יעצרו בגבולות פוליטיים אמיתיים או פיקטיביים? בחומות בטון או גדרות?".

טענותיו של ריבלין עומדות אמנם בסתירה לעובדה כי רבים מהמחבלים בגל הנוכחי משויכים דווקא למעמד הבינוני בחברה הפלסטינית; וכי דווקא חומות הבטון והגדרות היו אלו שחיסלו, יחד עם פעילות נחושה של צה"ל, את טרור המתאבדים באינתיפאדה השניה. אך גם ריבלין, המלווה בלהקת תקשורת אוהדת משני עברי האוקיאנוס, יודע כי הדרך לליבו של אובמה – "השַמש של העולם החופשי" כדבריו בטקס הדלקת החנוכיה בבית הלבן – עוברת במסע צלב נגד העובדות והמציאות.

בראייה היסטורית, השקפת העולם של הנשיא, לפיה שיפור במצבם הכלכלי-חברתי של הערבים יוביל לביטול שאיפתם לחיסול הציונות – היתה בעבר גם נחלתם של רבים וטובים ממנהיגי התנועה הציונית. בכללם ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון, בראשית דרכו הציבורית. אך מה שהבין בן גוריון ב-1909, בעודו בן 26 בלבד, כי את הסכסוך בינינו לבין הערבים "אי אפשר לפתור על ידי התחכמויות", ריבלין בן ה-76 מתקשה להפנים גם בשלהי 2015.

הפריחה הכלכלית לא ביטלה את העוינות

ראשוני הציונים שהגיעו לארץ ישראל אמנם לא התיישבו בארץ ריקה לחלוטין, אך המציאות לא הייתה רחוקה מכך. ערב הופעת הציונות, בשנת 1882, התגוררו בארץ רק כ-140 אלף יושבי קבע – 40 אלף מתוכם יהודים, רובם בני היישוב הישן.

במבחן העובדות, העלייה הציונית לארץ הגשימה היטב את חזונו של הרצל בספרו 'אלטנוילנד', שניבא כי מצבם של הערבים ישתפר פלאים נוכח שיבת עם ישראל לארצו. לפי מיכאל אסף, בשנים 1914-1870, החופפות כמעט במלואן את שנותיה הראשונות של הציונות בארץ, גדל מספר הערבים בארץ ישראל ב-71.4 אחוז – הנתון הגבוה ביותר בכל העולם הערבי באותה תקופה, מלבד במצרים. באזורי השדה, פרנס כל איכר יהודי שלוש-ארבע משפחות ערביות וכפרים ערבים חדשים הוקמו מסביב למושבות החדשות (לפי עדותו של מנחם שינקין מ-1911, בזיכרון יעקב התגוררו יותר ערבים עובדי המושבה, מאשר יהודים).

בד בבד, התפתחו קשרי מסחר ואף ידידות בין הצדדים, כשחלק מהכפריים הערבים מייעצים ליהודים על דרכי גידול פירות וירקות מקומיים, ומוכרים להם יבולים וזבל בהמות. בערי החוף דוגמת יפו וחיפה, שהתפתחו בקצב מטאורי הודות להתיישבות היהודית המקומית, זינק מספר הערבים ביותר מ-200 אחוז.

מלבד הרנסנס הכלכלי והדמוגרפי שחוו ערביי הארץ מאז הופעת הציונות, הקפידו ראשי היישוב המתהווה לחנך את אנשיהם על ברכי הדו-קיום והסובלנות כלפי השכנים הערבים. בתקנות ביל"ו משנת 1883, לדוגמא, הודגשה חשיבות לימוד השפה הערבית מצד החלוצים "למען ידעו איך לחיות (עם הערבים) ולא ללחום עמהם". 24 שנים מאוחר יותר, עם הקמת ארגון השמירה 'בר גיורא', הונחו אנשי הארגון לפתוח באש על מי שבא לתקוף אותם "רק במקרה אחרון שאין מוצא ממנו", כפי שהעיד אחד מאנשי הארגון צבי נדב, וגם אז, יש להשתדל "לפצוע את המתנפל או להרוג את הסוסה שעליה רכב". אחד העם, מראשי הוגיה של הציונות, התריע מפני התנהגות בלתי הולמת מצד חלק מהמתיישבים כלפי הערבים ("נטייה לרודנות"), והדגיש כי על החלוצים "להיזהר לבל לעורר עלינו חמת עם הארץ (הערבים) על-ידי מעשים מגונים".

על אף הזינוק באיכות החיים והגישה הפייסנית מצד היהודים, מסתבר כי כבר במאה ה-19, ערביי הארץ לא נלהבו מהמונח 'שלום כלכלי'. "הערבים המוסלמים שונאים אותנו", כתב אליעזר בן-יהודה, מחיה השפה העברית שהגיע לארץ ב-1882. "(הערבים) מכנים את היהודים בני מוות, בריות שפלות, רפות לב…". ב-1889 דיווח חיים מיכלין, פעיל בבניית השכונות מחוץ לחומות בירושלים, כי בימי הרמדאן נהגו הערבים "להכות באגרוף רשע ו(להשליך) אבנים ביהודים… באין משיב (מצד היהודים)".

המצב בירושלים החמיר עד לרמה שהברון רוטשילד ביקש לרכוש בתים סביב הכותל המערבי כדי להבטיח את ביטחונם של המתפללים היהודים בדרכם לקיר הקדוש. דיווחים דומים על זריקות אבנים זרמו גם מיהודי חברון. ב-1891 שלחו נציגי משפחות נכבדים ערביות מירושלים מברק לוואזיר הטורקי בדרישה לאסור כניסת יהודים לארץ, ולמנוע מהם לרכוש קרקעות.

למרות הברכה שהביאו לערביי הארץ והאלימות הבלתי-תלויה מצד האחרונים, חיפשו ראשוני המתיישבים מתחת לכל עץ רענן סיבות מדוע הם, היהודים, בכל זאת אשמים באלימות המופנית כלפיהם. "(לתפיסתם), הערבים אינם שונאים ליהודים כמו עמי אירופה", ניתחה פרופ' אניטה שפירא את השקפתם של חלק מהחלוצים. לטענתה, בכל התנגשות עם הערבים טרחו ביישוב "להדגיש את חלקם של היהודים בהתרחשויות. התנהגותם (של היהודים) היא שגרמה להסתבכות. (לתפיסת החלוצים) אם יתנהגו היהודים כהלכה אפשר למנוע, או לפחות לדחות, את ההתנגשויות עם השכנים".

במקביל, שאפו המתיישבים לצייר את הסכנה הנשקפת מצד הערבים כזניחה עד לא קיימת. "התנפלויות של בדואים שודדים – ענין של סיפורי בדים הוא", נכתב בעלון של חובבי ציון ב-1884. פרופ' בני מוריס ניסה להסביר את הרציונל שעמד מאחורי הגישה הציונית כלפי האלימות הערבית. "אילו נתפשה האלימות (הערבית) כמייצגת תמיכה עממית נרחבת", כתב מוריס, "או-אז לא היתה נותרת תקווה לציונות, ומכאן הצורך לתרץ את המאורעות כמעשי ידי קומץ עבריינים בעוד הרוב (של הערבים) שואפים ל'שלום'". מוריס מזכיר בהקשר זה את מסקנות ועדת הייקרפט לבחינת מאורעות תרפ"א, שקבעה כי בניגוד לתפיסת ה'קומץ עבריינים' של היהודים, "הרגשות (של הערבים) נגד היהודים היו… עזים מכדי שיהיה אפשר להסבירם באופן שטחי שכזה".

היהודים מוותרים ומוכים

סוגיית הקרקעות היתה הנפיצה ביותר ביחסיהם המוקדמים של החלוצים ושכניהם הערבים. הציונים היו מוכנים לשלם מחירים חסרי כל פרופורציות על אדמות הראויות לעיבוד, לעתים עד פי 50 מערכן הריאלי. הדברים הגיעו עד כדי כך שערב מלחמת העולם הראשונה, מחיר ממוצע של חלקת אדמה בארץ ישראל היה גבוה ב-90 אחוז ממחירהּ בסוריה. בעלי הקרקעות הערבים זיהו את פוטנציאל ההתעשרות העצום, ומכיוון שההיצע הערבי גבר על הביקוש היהודי, התחרות מי ימכור יותר מאדמותיו ליהודים היתה עזה ומרה.

במקרים רבים, בעל קרקע ערבי ש'הפסיד' לשכנו ואדמתו לא נרכשה בממון רב בידי יהודים, היה שולח כנקמה את עדריו לעלות על הנחלה השכנה שנרכשה – במטרה להרוס את יבוליה. המתיישבים הציונים, בעלי הקרקע החדשים, נאלצו להגיב לפלישות, וכך הפכו, בעל כורחם, לצד פעיל בסכסוכים פנימיים בין ערבים.

במקרים אחרים, ניצלו הנכבדים הערבים את בורותם של אנשי העלייה הראשונה – יוצאי רוסיה ואוקראינה – בשיטת סימון הגבולות השרירותית והלא-אירופית-בעליל שהיתה נהוגה בשטחי האימפריה העות'מנית, ומכרו ליהודים שטחים נרחבים יותר ממה שהיה ברשותם בפועל. האריסים, אלו שעיבדו בשטח את הקרקע, שילמו לא פעם את המחיר.

אחת הדוגמאות המוקדמות להונאת קרקעות שכזו היתה מכירת אדמות הכפר יהודייה לחלוצי פתח תקווה במהלך שנות השמונים של המאה ה-19. המתיישבים בפתח תקווה רכשו את האדמות, בכסף מלא ובהתאם לכל הנהלים, מבעלי הקרקע – בני משפחות כסאר ותיאן – שחלשו על שטחים נרחבים באזור מישור החוף. לאחר הרכישה, הופתעו אנשי פתח תקווה לגלות כי האריסים של הכפר יהודייה סירבו להתפנות מהקרקע, אותה עיבדו במשך דורות רבים. טענתם היתה שהיא כלל אינה נחשבת בעסקה.

השליטים הטורקים המקומיים, שתפסו את אנשי העלייה הראשונה כסוכנים זרים מטעם הצאר הרוסי, ובני משפחות כסאר ותיאן – שרצו להסיט מעליהם את האש על הגזל שביצעו – הסיתו את ערביי יהודייה לדרוש את אדמותיהם בחזרה מחלוצי פתח תקווה, תוך שימוש באלימות כלפי המתיישבים. המתקפות הגיעו לשיאן באחד מימי אביב 1886, אז יצאו גברי פתח תקווה לטיול ביפו, ומאות מערביי יהודייה, חמושים באבנים ואלות, ניצלו את שעת הכושר כדי להתנפל על נשות וילדי המושבה. ההתנפלות הסתיימה ברציחתה של בת המושבה, רחל חדד-לוי, בעשרות פצועים, ובגניבת העדרים של המושבה.

לא חלף זמן רב מהמתקפה הקטלנית, והיהודים מיהרו להפעיל את מנגנון ההאשמה העצמית כדי להצדיק את האלימות הערבית כלפיהם. שמואל הירש, מנהלו של בית הספר החקלאי 'מקווה ישראל', בחר לבקר דווקא את אנשי פתח תקווה כי "יודעי חוק הארץ ומנהגיה (היו) נזהרים מקניית אדמה כזו! (אדמות יהודייה)". זאת על אף שהאדמות נרכשו כחוק, ומוכרי הקרקע הערבים היו אלו שהונו את האריסים. הירש גם העניק פטור לאלימות ערביי יהודייה בכך שהם "נרגזים ואינם מוותרים" בעקבות נישולם, והדגיש כי המתקפה נגד היהודים "איננה נובעת מבטן שנאת הדת, ואין בה אף קורטוב של שנאה לאומית". יהושע אוסוביצקי, מהבולטים בפקידי הברון רוטשילד, הוסיף כי האלימות של ערביי יהודייה לא נבעה מ"שנאה דתית או קנאה לאומית", והמשיל את ריב היישובים ל"(ריב) בין אחים".

שמעון רוקח, ממייסדי נווה צדק, דיווח לד"ר יהודה ליב פינסקר, מראשי 'חיבת ציון' שישב ברוסיה, כי היה זה חוסר הכבוד באירוח שהפגינו יהודי פתח תקווה לשכניהם הערבים, שהיווה את אחד הגורמים שהובילו להתנפלות. "מבלי לתת אף צנצנת מים לאורח הסר אל ביתו", ביקר רוקח את חלוצי המושבה הראשונה, "ועל כל אלה באשר לא ידעו את שפת המדינה וטבע המקום… ולא לעתים רחוקות צמחו מריבות וקטטות, גם הכאות – רק אודות חוסר הבנה".

משה סמילנסקי, איש העלייה הראשונה, הוסיף כי הסיבה לאלימות הערבית נעוצה "בנימוסים המקובלים בארץ, שהמתיישבים החדשים (היהודים) לא קיבלום" – בהקשר למנהגי רעיית העדרים והשימוש במים.

הסכסוך הסתיים ב'פשרה' במעמד צד אחד בלבד: ויתור של מתיישבי פתח תקווה על 80 אחוז מאדמות הכפר יהודייה, על אף ששילמו עליהן כאמור בכסף מלא. אך למרות ההתקפלות, המתקפות על המושבה מצד שכניהם הערבים לא פסקו. "אנחנו עבדנו, השקענו עמל רב, והם (הערבים) החריבו והרסו הכל", כתב בתסכול אברהם שפירא, מראשוני המתיישבים באם המושבות ומי שעתיד להניח את היסודות לשמירה העברית. "עד כמה שלא השתדלנו לבוא איתם בדברי כיבושין ולהסביר להם שהאדמה קנייננו, אנחנו המעבדים אותה וכל מה שעליה שייך לנו – והם בשלהם… בלילות לא היינו פושטים את בגדינו… על יהושע שטאמפר ויתר החלוצים היה להילחם כאריות… עם תושבי סביבות המושבה שהיו מתנפלים כפעם ופעם וגוזלים בהמות ולעיתים גם מפשיטים את האיכרים (בהיותם בשדה) עירומים". יוסף טרומפלדור 'זכה' גם הוא לחוות את מנהג ההפשטה בשדה.

לא רק יהודי פ"ת יצאו מגדרם כדי לרצות את שכניהם הערבים. תקרית בין אנשי יסוד המעלה, שנוסדה ב-1883, לערביי האזור, לדוגמא, הסתיימה במותו של שייח' אחד הכפרים. הפשרה אותה רקם אחד מפקידי הברון רוטשילד: מינוי בנו של השייח' המנוח לאחראי השמירה במושבה היהודית – ענין שהיה מקובל באזור עד הקמת ארגוני השמירה היהודית, 'בר גיורא' ו'השומר'. תקריות אלימות דומות התרחשו גם בין מתיישבי רחובות, ראשון לציון, זכרון יעקב, ראש פינה וגדרה לערביי האזור, מולם עמדו לרוב היהודים בגבורה ובאומץ לב.

הקמת השומר

אנשי היישוב אמנם יצאו מגדרם כדי לפייס את הערבים, אך גם זה לא הספיק ליצחק אפשטיין, ממחדשי השפה העברית, שבמאמרו 'השאלה הנעלמה' ב-1905 טען כי החלוצים עושים "עוול" ברכישת קרקעות ונישול האריסים. אפשטיין אף הציע להגביל את רכישת הקרקעות רק לכאלו שאינן ניתנות לעיבוד – צעד שמשמעותו המעשית ויתור על ערך היסוד של הציונות, 'כיבוש הקרקע'. בתגובה, השיב לו משה סמילנסקי, מראשי העלייה הראשונה, כי "האינטרסים הלאומיים של עמינו קודמים לכל… אי אפשר שלאומיות של שני עמים תהיה קשורה במקום אחד!".

אפשטיין האשים את היהודים בנישולם של האריסים, למרות שהליך רכישת הקרקעות מצד הציונים נעשה תמיד על פי חוק. יתרה מכך, החל ב-1904 הקפידו ראשי היישוב, בעזרת הברון רוטשילד, לפצות לפנים משורת הדין את האריסים המפונים, בין אם בתשלום כספי ובין אם במציאת סידור עבודה בדמות עיבוד קרקע שכנה. אך בכך הם רק עוררו עליהם את זעמם של בעלי הקרקעות הערבים שעשקו אריסיהם, וגם פעולות אלו לא השביעו רצונם של הערבים. "הם לא הסתפקו בפיצויים כאריסים", כתב סמילנסקי, "אלא תבעו חלק באדמה לא להם".

מקרה המבחן המובהק ביותר לתופעה התרחש בשנים 1911-1910, כש'גואל הקרקעות' יהושע חנקין רכש דרך קק"ל את אדמות הכפר 'אל-פולה' בעמק יזרעאל (מרחביה של ימינו) מעשיר ערבי שהתגורר בלבנון. מכירת 'אל-פולה' זכתה למחאות סוערות במיוחד – בקרב ערביי הארץ וגם מעל דפי עיתונים ערביים שיצאו לאור מחוץ לארץ ישראל – בעיקר כי בשטח האדמה שהיתה אמורה להימסר לציונים עמדה המצודה שכבש, לפי האמונה, צלאח א-דין מידי הצלבנים בשנת 1187.

השלטון הטורקי עשה מאמצים כבירים לסכל את המכירה של 'אל-פולה' לציונים, וניסה להעביר את הקרקע לידי הממשל או לנכבד ערבי אחר. אך לבסוף הורו הרשויות באיסטנבול לוואלי של ביירות, נורי אל-דין ביי, כי על פי חוק עליו להעביר את הקרקע לידי הרוכשים הציונים. למרות חותמת הכשרות העות'מנית לרכישה, ערביי הכפר סולם הסמוך היו פולשים תדירות לשטח המושבה, תוך שהם מאיימים על תושביה כי "העמק צר בשביל שנינו, ואחד מאיתנו יצטרך לפנות את המקום", כפי שתיאר איש מרחביה נחום (טון) טברסקי. בניגוד לתפיסה של אפשטיין, המתקפות הערביות רק העמיקו אחיזתם של חלוצי מרחביה בפרט, וחלוצי העמק בכלל, בקרקע.

התנגשויות בין יהודים לערבים התרחשו גם בערים הגדולות, בראשן יפו. בערב פורים 1908 תקפו ערבים בעיר מספר חוגגים יהודים, ובמהלך התגרה נדקר אחד התוקפים הערבים ונפצע קשה. לדברי ד"ר יעקב טון, אחד ממנהלי המשרד הארצישראלי – הזרוע המבצעית של ההסתדרות הציונית שהיתה אמונה על קידום ההתיישבות היהודית בארץ – היהודי דקר את הערבי "מתוך הגנה עצמית". בתגובה לאירוע פרצו חיילים טורקים, חמושים ברובים ובתגבורת של מספר מתושבי יפו הערבים, לשתי אכסניות שנטען כי לנים בהן היהודים שהיו מעורבים בתקרית. 13 יהודים נפצעו באירועים ושישה נוספים נאסרו. "פוגרום של ממש", תיאר ד"ר טון, את המתקפה ביפו.

גם במקרה זה, ניסו חלק מראשי היישוב לקחת על עצמם את האחריות לאלימות הערבית. דוד לבונטין, ממייסדי ראשון לציון, טען כי התקרית התרחשה מכיוון שיהודי יפו שוטטו בחוצות העיר "באופן פרובוקטיבי". דוד בן-גוריון, שעלה לארץ ישראל שנתיים קודם לתקרית ובאותה תקופה היה חבר בוועד 'פועלי ציון', הודה אמנם כי קיימת שנאה ליהודים מצד הערבים העירוניים, אך הוסיף כי לערבים יש נטייה להתנהגות אלימה גם בינם לבין עצמם, ולכן אין צורך לייחס לתקרית מניעים לאומניים. רופין, מייסד המשרד הארצישראלי ביפו, טען כי התקרית ביפו היתה "מריבה מקרית" והגדירה כ"תגרת ידיים". בסך הכל, כך לפי מי שייסד לימים את 'ברית שלום', "היחסים בין יהודים לערבים בארץ ישראל שלווים כל כך".

אך השלווה הקוסמית לא החזיקה מעמד זמן רב. כבר ב-1907 הקימה אגודת 'חובבי ציון' את ארגון השמירה 'בר גיורא', שהתפתח כעבור שנתיים לארגון 'השומר'. עד להקמת בר גיורא, היו אלו ערבים שהופקדו על שמירת המושבות היהודיות באזורי השדה ועל חלק מהשכונות היהודיות בערים. מלבד שיקולים מעשיים של זמן (היהודים לא יכולים היו גם לעבוד כל היום וגם לשמור כל הלילה) והיכרות של הערבים את כפרי הסביבה, אנשי היישוב גם גרסו כי יש לגייס ערבים כדי לא "לעשותם אויבים על-ידי דחיקת רגליהם" – כפי שטען אהרון אהרונסון מזכרון יעקב, לימים חבר מחתרת ניל"י.

לעתים התפתחו יחסי ידידות בין השומרים הערבים לאנשי המושבות, אך לרוב נאלצו אנשי המושבות לשלם שוחד לשומרים (פרוטקשן) נוסף על התשלום הרגיל, על מנת שיעשו עבודתם וימנעו מחבריהם הערבים בכפרים הסמוכים לחמוד את העדרים או את כלי העבודה של אנשי המושבה. במקרים חמורים יותר, היוו השומרים עצמם איום על האנשים שעליהם היו אמורים להגן.

צבי נדב, ממייסדי השמירה העברית, תיאר למשל כיצד פחדו נשות ירושלים, שהתגוררו בשכונות החדשות של העיר, "לצאת מפתח ביתן בגלל 'מגינים' אלה". נדב גם תיאר כיצד ראו הערבים את המושבות היהודיות "כרכושם הם, כפרה חולבת". אלכסנדר זייד, ממייסדי 'השומר', סיפר כיצד נולד הארגון בעקבות ערב מצמית אחד שחווה במסחה (כפר תבור). "בקצה המושבה השיגתני שעטה איטית של פרשים וצלצול דרבנות", כתב זייד, "ועל פני המקום עברו שומרי המושבה הערבים… צלליהם של אלה איימו יותר מן הגנב במחתרת ומן הכדור הקולע, ולילות כאלו הולידו את צו 'השומר'".

אנשי 'השומר', שמנו כ-100 שומרים ועוד כ-300 שכירים, שמו דגש על הכרת השפה והתרבות הערבית, וחבשו לראשם כאפיות כדי להתחקות אחר המראה המקומי המחוספס. אנשי הארגון גם דאגו להקים במושבות חדרי הארחה מיוחדים אליהם יוזמנו הערבים במידה שיגיעו לאזור. בתחילה, התפרסו אנשי 'השומר' רק לאורך הגבולות, אך במהרה החלו להגן גם על איכרים באזורי השדה ולעתים גם בערים. ההשפעה של השמירה העברית הורגשה באופן מיידי. באזור בתי התימנים בירושלים, בהם הוצבו עדיין שומרים ערבים, תפסו אנשי 'השומר' את אחד השומרים שניסה לתקוף בני-זוג יהודים. "מקרה זה", סיפר איש 'השומר', "עשה רושם כביר על יהודי ירושלים שלא העזו עד אז להגן על עצמם".

מנחם אוסישקין, שסייע במימון רכישת סוסים ונשק לחברי 'השומר', תיאר כיצד הורגשה במושבה רחובות "רוח חדשה" מאז הגעת השומרים היהודים למושבה. "עד בואנו היו גונבים ממש מבין ידיו של האיכר. בשעות לילה מאוחרת לא היה ביטחון להתהלך ברחובות המושבה, עם בואנו נשתנו הדברים מהקצה אל הקצה". בסג'רה, בה התיישב דוד בן-גוריון, "הרגישו תושבי הסביבה שהנה קם והולך כוח יהודי, המוכן לשמור ולהגן על עצמו".

"ערבי מרגיש כוח"

במקומות נוספים ביישוב החלה השמירה העברית לתפוס תאוצה. משה סמילנסקי, שכינה את השמירה הערבית "סכנה לאומית", טען כי הקמת 'השומר' היתה עבור הערבים  "דבר-מה שונה ממה שיצרו ה'יהוּד' עד היום. היא (הסביבה הערבית) הרגישה 'כוח'… (הערבי) אם יחוש בך כוח – ייכנע לך וישמור את שנאתו לך בליבו. ואם ירגיש בך ריפיון – ימשול בך..".

בניגוד לדברי התוכחה של סמילנסקי, היו גורמים ביישוב שחששו כי המצב החדש, לפיו יהודים שומרים על יהודים מפני ערבים, יעורר אף יותר את חמת הערבים. בבאר טוביה לדוגמא, עצרו אנשי השומר מלקטות ערביות שגנבו מהתוצרת החקלאית במושבה, אך איכרי באר טוביה "התחננו", לפי עדות אחד התושבים, בפני אנשי 'השומר' שיעזבו את הנשים הערביות שגנבו. "אי אפשר לסכן את כל המושבה". השומרים סירבו, ובמושבה החליטו לפטר את השומרים. "הכל מרגישים שהפעם חולל כבודה (של באר טוביה) וריחה נבאש בפני כל הערבים", כתב איש המושבה.

אירוע דומה התרחש גם ברחובות, כשתקרית בין אנשי 'השומר' למספר פועלים ערבים במושבה הסתיימה במותם של שני שומרים וערבי אחד. אנשי 'השומר' דרשו לפטר את הפועלים הערבים, אך ועד המושבה החליט לסלק דווקא את אנשי הארגון כי הם מסכנים את "הפרסטיג'ה של מושבנו", כפי שתיאר זאת שמואל טולקובסקי, מראשי מתיישבי רחובות.

בחדרה, החליטו אנשי 'השומר' לנטוש את המושבה, לאחר שחלק מאנשיה ניסו לחדש את השמירה הערבית במקום, במטרה לרצות את ערביי האזור. חלק מהמושבות עברו למתכונת מעורבת של שומרים ערבים ומפקחים יהודים, במחשבה כי הירידה מעץ השמירה היהודית תשכן שלום בינם ובין הערבים.

בפרספקטיבה היסטורית, התנועה הציונית התעוררה בזמן מרעיון העוועים לפיו ההתיישבות היהודית בארץ תישען על קניהם של שומרים ערבים, ועד היום הקמת 'השומר' נחשבת לאחת המהפכות החשובות בתולדות הציונות. שלושה מאנשי השומר, יחד עם שני לוחמים מ'הגדודים העבריים' שהוקמו על-ידי זאב ז'בוטינסקי במלחמת העולם הראשונה, היוו את הגרעין המייסד של ארגון 'ההגנה' שקם ב-1920. בשלהי מאי 1948, זמן קצר לאחר הכרזתו של בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל, הפך ארגון 'ההגנה' לצבא ההגנה לישראל.

גם בן-גוריון מתפכח

השאיפה לעמעם את עוצמת הסכנה הערבית לפרויקט הציוני, היתה בתחילה גם נחלתו של דוד בן-גוריון. "הם עשו עלינו רושם טוב", כתב בן-גוריון על ערביי יפו, שהיו האנשים הראשונים אותם פגש עם הגיעו לארץ ב-1906. המנהיג הציוני לעתיד, אגב, התאכזב מאוד מהמראה העגמומי של יפו, והגדירה כ"גלותית יותר מפלונסק" בה נולד וגדל.

שנה קודם לכן, בשנת 1905, ניבא נג'יב עזורי – מחלוצי הלאומיות הערבית ופקיד לשעבר במשרד מושל ירושלים הטורקי – כי בפלסטינה מתרגשות שתי תופעות מנוגדות שאינן זוכות לתשומת לב יתרה: "יקיצת האומה הערבית", מצד אחד, ו"המאמץ הכמוס של היהודים לכונן מחדש, בקנה מידה גדול מאוד, את המלוכה הקדומה של ישראל", מצד שני. עזורי חזה כי "שתי התנועות הללו נועדו להילחם זו בזו בהתמדה, עד שאחת תנצח את השניה".

בן-גוריון זעם על נבואת הזעם של עזורי, שניתח נכונה את אי-נכונותם של הערבים לקבל את הציונות, וטען כי הוא "זורע את זרעי השנאה" בקרב הערבים כלפי היהודים. משמע, אותם זרעי שנאה לא היו קיימים קודם לכן בקרב הערבים. אגב, לא עזורי ולא הבאים אחריו הזכירו את צירוף המילים "עם פלסטיני", אלא העלו על נס את לידתה של ה"אומה הערבית", מבית מדרשם של עבד א-רחמן אל-כוואבי ומוחמד רשיד רידא – מבשרי הלאומיות הערבית.

בניגוד לבן-גוריון, זאב ז'בוטינסקי, לימים מנהיג הרוויזיוניסטים, הבין במהרה כי מול הציונים עומד יריב שקול ומר. "יש פה התנגשות בין שתי אמיתות, אלא שהצדק שלנו גדול יותר", טען ז'בוטינסקי, שפרסם ב-1923 את מאמרו המפורסם 'קיר הברזל', בו הבהיר כי הערבים בארץ הם "אומה חיה" וכי אין סיכוי שיסכימו להגשמת החזון הציוני ללא מלחמה מצדם.

סימני התפכחות החלו להופיע אצל בן-גוריון בקיץ 1909, לאחר תקרית בה נשדד ונפצע על-ידי תוקף ערבי בלכתו מסג'רה (כיום אילנית), בה התיישב בשנותיו הראשונות בארץ. בן-גוריון, שיכול היה לירות בערבי שתקף אותו אך בחר לא לעשות כן, סיפר לימים כי החוויה האלימה שחווה על בשרו בסג'רה חשפה עבורו את "חריפותה וסכנותיה של הבעיה הערבית". בהמשך הסביר כי בארץ ישראל הולכת ונרקמת "מלחמה קשה ותחרות" בין שני עמים, ומלבד שנאה מעמדית בין פועל (ערבי) לאיכר (יהודי) "יש כאן גם הבדל לאומי… ולא עוד אלא שהיסוד הלאומי גובר על היסוד המעמדי ובליבות המון הפועלים הערבים מתלקחת שנאה עזה ליהודים".

באותה שנה עלה לארץ הסופר יוסף חיים ברנר, שעם ירידתו מהאוניה בנמל חיפה זכה לקבלת פנים חמה והותקף על-ידי ערבים. "שנאה בינינו (בין יהודים לערבים) יש והיא מוכרחה להיות, והיא תהיה", כתב ברנר שנרצח בגל הטרור הערבי ב-1921, "ועלינו אפוא נכונים פה לתוצאות השנאה… אבל קודם כל הבנת אמיתות המצב, קודם כל בלי סנטימנטליות ואידאולוגיות".

מהפכת הטורקים הצעירים בשנת 1908, במסגרתה שחררה האימפריה העות'מנית מעט את הרסן מעל מצדדי התנועה הלאומית הערבית, ובהמשך פריצתה של מלחמת העולם הראשונה ב-1914 – החריפו את המאבק הערבי בציונות. חלק מהשליטים הטורקים אף דחקו לעתים בערביי הארץ לתקוף את היהודים, כפי שעשה למשל ב-1910 הקיימקאם של טבריה, כשאמר למנהיגים ערבים: "היהודים בוגדים, וכל פגיעה אלימה בהם היא עשייה למען המולדת". ערבים שרצחו יהודים לא נשפטו בידי השלטון העות'מני, זאת לעומת ערבי שהוצא להורג בעקבות רצח תייר גרמני.

בעיתונים החדשים שנוסדו בארץ – 'אל-כרמל' בחיפה ב-1908 ו'פלסטין' ביפו ב-1911 – נכתב כי "אנו אומה שתלך למותה לפני ש(נרשה כי) הציונים ישטפו את הארץ". במקביל, החלו הערבים בהקמת אגודות אנטי-ציוניות, דוגמת האגודה המוסלמית-נוצרית ביפו, שנוסדה לאחר המלחמה וסיסמת הדגל שלה היתה "אנחנו נטיל את היהודים לים – או שהם ישלחו אותנו חזרה למדבר".

ההנהגה הציונית מבינה

ערב מלחמת העולם הראשונה, תקף משה שרת, לימים שר החוץ הראשון וראש הממשלה השני של מדינת ישראל, את אלו ביישוב שמוכרים אשליות בדבר פיוס אפשרי בין היהודים לערבים. "החלה עוברת בזמן האחרון בעיתונינו", כתב שרת ב-1914, "הבהרה על 'ההבנה ההדדית' בינינו ובין הערבים, על 'האינטרסים המשותפים' על 'ההשפעה מצידנו לקירוב לבבות' על 'אפשרות האחדות והשלום בין שני העמים האחים'…; אל נתעה לחשוב כי בספרות של סניגוריה, במאמרים הכתובים כלפי חוץ, נוכל להפוך את לב הערבים ולנקר את עיניהם. לעולם לא יהיו הערבים לאוהבינו".

בשנת 1919 השלים גם בן-גוריון את תהליך ההפנמה, כשטען כי לשאלה הערבית: "אין פתרון!" והוסיף, "יש תהום (בין היהודים לערבים) ושום דבר לא יוכל למלא את התהום הזאת… אין אני יודע איזה ערבי יסכים כי ארץ ישראל תהיה ליהודים".

חילופי המשמרות בין העות'מנים לבריטים על השלטון בארץ החישו את תהליך ההפנמה בקרב היהודים באשר לשנאת הערבים את הציונות. בינואר 1919 נתכנסה ועידה של ערביי הארץ שקראה להכליל את שטח פלסטינה בסוריה הגדולה, ולאסור את השמעתו בציבור של ההמנון הציוני 'התקוה'.

ההתקפות האלימות ב-1920 ו-1921, במהלכן נרצחו 54 יהודים, היוו את יריית הפתיחה של גל הטרור המאורגן מצד ערביי ארץ ישראל נגד הציונות. בתחילה, עוד היו היו יהודים שניסו להתכחש לעוצמת ההתנגדות ולטעון כי מדובר בקומץ ערבים "מוסתים", אך יעקב טון, כאמור מראשי המשרד הארצישראלי, הבהיר כי "לחינם אנו חושבים שזה (הטרור הערבי) עניינם של אפנדים".

בשנת 1930 הקים עז א-דין אל-קסאם (שאותו כינה בן-גוריון "טרומפלדור של הערבים") את ארגון 'הכף השחורה', שהצהירה על כוונתה "להרוג את חילזון הציונות כל עוד הוא קטן". במרד הערבי של 1939-1936 כבר היה קשה מאוד למצוא יהודים שיחשבו כי ניתן לשכך את השנאה הערבית לציונות דרך מתן טובין כלכלי או חברתי. "ההון והתרבות בארץ ישראל יכולים להיות גדולים ורבים", כתב ההיסטוריון ברנרד וסרשטיין, "אך הם לא יניחו דעתם של הערבים, אלא רק יעמיקו את האיבה לציונות. גייסי התנועה הלאומית הערבית הראשיים בארץ ישראל היו, למעשה, לא האפנדים ולא פקידים בריטים אנטשימים, בדרך שהאמינו כמה ציונים; הציונות, היא עצמה, היתה הגיס".

או במילים אחרות, כנראה שלנצח נאכל כאן חרב, לפחות עד שננצח. לתשומת ליבם של רובי, בוז'י וזהבה.