מה מביא את הימין הקיצוני לזמר כמו אהרן ברק? ומה מחבר בין פרשיית עצורי דומא לקמפיין השתולים ו'שוברים שתיקה'?
בימים האחרונים אנו עדים לתופעה מרתקת: אנשי 'תג מחיר', ימנים מקצה קצהו של המחנה הימני, מצטטים בלהט מתורותיו של אהרן ברק; חברי-הכנסת הניציים ביותר מדברים על המדינה "היהודית והדמוקרטית" ומטיפים להטלת מגבלות על כוחות הביטחון; ופעילי ציבור לאומניים לוחמים שכם אל שכם עם ארגוני 'הקרן החדשה לישראל' נגד "האלימות המשטרתית" והשב"כ.
אכן, ימים מוזרים מולידים תופעות מוזרות. מי שהאזין לעורך הדין עדי קידר, המייצג את עצורי דומא, לא יכול היה שלא לתהות אם הדובר הוא בכלל מיכאל ספרד או דן יקיר. ומגיני העצורים האחרים סיפקו פנינים משלהם: "דמוקרטיה זה לא איזשהו ערך מהמילון, זהו ערך שאפשר וצריך לקיים", אמר עו"ד איתמר בן גביר; מובאות מפסקי-הדין בעתירות של 'הוועד הציבורי נגד עינויים' (בראשות שי מנוחין, ה"שתול") מתנוססות על מכתבי רבנים נרגשים; וכשהלוגיקה עקבית, הולכים עד הסוף: "עינוי פיזי או נפשי אינו קביל גם כשמדובר באנשים שרוצים לחבל במדינת ישראל, כולל מחבלים, גם אותם אסור לענות".
מי ששם לב לכך הם אנשי 'האגודה לזכויות האזרח', שפנו בדרישה ממשרד המשפטים לפתוח בבדיקת התלונות: "באופן אירוני מעט, מצאנו את עצמו מקבלים על המהלך הזה קריאות עידוד דווקא מקהלים שרגע קודם ראו בנו "שתולים" ובוגדים".
מיתוס ה"קצוות שנפגשים"
לנוכח תופעות מסוג זה מקובל בדרך-כלל לדבר על הקצוות הפוליטיים שנפגשים; כביכול הקשת הפוליטית היא מעגל בו הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני נפגשים כקצוות. אך האמת שונה מדימוי זה. לא מדובר כאן בשני קצוות של הימין ושל השמאל שנפגשים, אלא בוויכוח אחר לחלוטין, בו הימין, המרכז והשמאל ניצבים במחנה אחד, ואילו האוטופיסטים הרדיקליים והמשיחיים ניצבים במחנה אחר.
מה שעומד על הפרק בוויכוח הזה הוא לא מדיניות זו או אחרת, לא חילוקי דעות ביחס להחלטה כלכלית או המענה הנכון לטרור. מדובר בוויכוח בסיסי על יסודותיה של הדמוקרטיה הישראלית עצמה, זו הרואה בלאומיות ממלכתית את הרעיון המסדר של החברה, במוסדות המדיניים את הבסיס שעליו מושתת קיומה, ובשלטון הרוב את המנגנון הראוי להכרעה פוליטית. עקרונות אלו – המקובלים בקווים כלליים על ידי רוב החברה הציונית בישראל, מימין, משמאל וממרכז – לא מקובלים על גורמי הקצה הרדיקליים: הללו כופרים בלאומיות, דוחים את הממלכתיות, מזלזלים בדמוקרטיה ובמוסדותיה, ודורסים את החירות הפוליטית שקנתה התנועה הציונית לעם היהודי.
כשמבינים את זה, קל לעמוד על הדמיון בין אגפיו השונים של המחנה הרדיקלי: אנשי 'תג מחיר' הפועלים ל"ערעור יסודות המדינה עד למצב שבו היהודים מוכרחים להכריע אם הם חפצים במהפכה או בדיכוי המרד" דומים להחריד לארגוני ה'קרן החדשה לישראל', שפועלים ליצירת התססה וליבוי מתחים בחברה; מצדיקי הטרור היהודי ואוהדי 'תורת המלך' לא שונים מהותית מאלו המצדיקים את הטרור הפלסטיני; והמתפללים לקיצה של המדינה היהודית ("מלכות הרשעה") לא שונים מאוד מאלו שמחברים ספרים אנטי-ציוניים או מטיפים להחרמתה.
המשותף לכל אלו הוא עקרון בסיסי אחד: דחיית החירות הפוליטית שכוננה הדמוקרטיה הישראלית בשמה של אוטופיה אידאלית. וכשחוצים את הקווים מהצד מהליברליזם הקלאסי אל האגף הרדיקלי, כבר אין זה כל כך משנה מה טיבה של האוטופיה שתקום על שרידי הסדר הישן: הקמת בית המקדש, שלום אזורי, חלוקה מחדש של העושר או הנהגת דין התורה – זו אותה הגברת האוטוריטרית בשינוי אדרת, גם אם זה נשמע יפה בלעז או בארמית.
צחוק הגורל הוא שסערות שוברים שתיקה ועצורי דומא מתרחשות במקביל ובתאימות מופלאה. בשבוע אחד עומד המחנה הרדיקלי כולו למשפט בפני האומה, והוא יוצא אשם פה אחד. גינויים מגיעים מכל עבר: מימין ומשמאל, דתיים וחילוניים, כולם מבינים את הסכנה הנשקפת למדינה מהגורמים המסיתים והמתסיסים. טוב עשו ב'אגודה לזכויות האזרח' וב'חננו' שהבינו את מה שיודע הציבור באינטואיציה: במאבק הזה הם יחד באותה סירה. והם מפסידים.
נראה שאנשי ציבור רבים מנסים להציג מין דיכוטומיה:
– או שאתה מגבה את הממשלה, השב"כ, וכל שאר האנשים ששקרנותם אמנותם
– או שאתה מצטרף למחנה עוכרי ישראל, רוצחי תינוקות, מורדים במלכות וכו'.
במילים אחרות: או שאתה אולטרא-פטריוט, שאינו מוכן לבקר את מוסדות המדינה. או שאתה… אולטרא-פטריוט, שמכריז מלחמה פרטית נגד האויב הערבי ונוהג בה ללא שום עכבות (או תכנון).
מצטער, אני נמצא באמצע.
מעולם לא האמנתי באפן אוטומטי לבכירי מערכת הבטחון, בדיוק כמו לכל פוליטיקאי או עובד צבור אחר. בעיקר לא לכאלה שאין עליהם שום ביקורת אמיתית.
מצד שני, אינני חש הזדהות עם כותבי מסמך "המרד", ואני מגנה בפה מלא את המעשים המיוחסים להם על פי החשד.
נראה שהעצורים כבר זכו למשפט במחשכים, וכל הליברלים מיישרים קו פתאום מאחורי הנוהל הזה.
דווקא ארגון חננו אינו חשוד בעיני בנטייה לאחד הצדדים הללו. עורכי הדין המושמצים עושים ימים כלילות בהגנה על חיילים ששיקול דעת מהיר כמתחייב בעת ארוע, הביא אותם לעימות משפיל מול שופט אטום, פצ"ר שיודע באיזה צד מרוחה החמאה, ומפקד חסר חוט שדרה.
לאחר התגובות הענייניות המעטות עד כה, אני נוטה להניח שהאמת – גם לגבי העינויים וגם לגבי ההאשמות – נמצאת אי שם באמצע.
כדאי לזכור, עורך דין אינו בהכרח שקרן יותר מח"כ תאב רייטינג. בודאי שאינו מגיע לקרסוליים של איש שב"כ, שהשקר הוא לחם חוקו ושגרת יומו.
אך לעולם לא נדע אם לא נחקור.
נניח שבאמת כל העצורים בשב"כ אשמים בתג-מחיר, ריססו כתובות, הציתו כנסיות, פינצ'רו צמיגים ודקרו תמונה של תינוק.
האם משהו מכל אלו מצדיק עינויים?
נניח שמישהו מהם מעורב ברצח של בני משפחת דוואבשה, וראוי למאסר עולם או אפילו חמישה, האם זה מצדיק עינויים?
אם היה חשד מודיעיני שמישהו מהעצורים יודע על תכנון להצתת בית – זה היה מצדיק "חקירה באמצעים חריגים" כדי למנוע את הפיגוע.
אבל בינתיים נראה שדווקא החקירות מביאות לפיגועים נוספים:
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/744/041.html
אז נכון – מצחיק לראות נקודת מפגש בין "חננו" ל"ועד הציבורי נגד עינויים". זה לא הופך אותם לשותפים לדרך, ולא מנקה מחשד את רשויות האכיפה בישראל. (לא – "הם רעים אבל הוגנים, כי הם רעים לכולם" לא מנחם אותי)
אי ההסכמה בין ימין וסמול הוא לא על עקרונות דמוקרטיים של המדינה החלים על אזרחיו. אלא אם עקרונות אלה צריכים לחול גם על אויביו המבקשים רעתה. בנקודה הנוגעת לזכויות אזרח דוקא מסתבר שלסמול אין בעיה לתמוך בהרשעות שווא של יריביו הפוליטיים וזה אף רצוי בעיניו (ע"ע יעקב אחימאיר"הם הצטערו שאבי לא הורשע ברצח ארלוזורוב").
אי אפשר להתעלם מנקודות הדמיון בין האולטרה שמאליים ואולטרה ימניים
שתי התנועות מנסות לבצע שינויים דרמטיים ביותר במדינה ובחוקייה בכדי להגשים את האוטופיה עליה הם חולמים. הקיצוניים השמאליים חולמים לוותר על זהותה היהודית, והקיצוניים הימניים לוותר על זהותה הדמוקרטית. כלומר, שניהם מסכימים שהמצב היציב הקיים הוא אסון
הדרך שמתוות שתי התנועות ליצירת השינויים המקווים היא כוחנית ואפילו אלימה. הקיצוניים הימנים מנסים לשלהב את הרוחות וללבות מלחמת אזרחים, והקיצוניים השמאליים מנסים להפעיל על המדינה לחצים קשים כל כך מבחוץ עד שתכנע
ללא תנאים מוקדמים
כל תנועה המנסה לעורר מהפכה אלימה תנסה להחליש, ככל שרק ניתן, את כוחות החוק והסדר. טענות על מעצרי שווא ועינויים הם רק דרך אחת להחליש . את כוח ההתנגדות של המדינה
טענות שווא על מעצרי שווא הן אכן דרך להחליש את מערכת אכיפת החוק.
אבל מעצרי שווא אמיתיים הם עניין חמור בהרבה – הם ניצול של מערכת אכיפת החוק לרדיפה פוליטית.
בסוף שבוע שעבר שוחרר ממעצר ארוך אחד מעצורי דומא, ולא רק שהתביעה לא נוגעת כלל לרצח בדומא, היא כנראה לא מספיק חמורה ולכן בית המשפט שחרר אותו למעצר בית ולא קיבל את דרישת התביעה להמשך המעצר.
בתקופת ההתנתקות ראינו מעצרים סיטונאיים של קטינים, "מעצר עד תום ההליכים" ללא הליכים, מקרי אלימות משטרתית חמורה שנסגרו ע"י מח"ש מטעם של "חוסר ענין לציבור"…
אז נכון – יש תנועות שרוצות לערער את שלטון המדינה דרך פגיעה במערכת אכיפת החוק.
אבל יש יותר נסיון לפגוע במתנגדים פוליטיים דרך ניצול של מערכת אכיפת החוק, וזה חמור והרסני בהרבה.