האיש שעיצב את השמאל החדש

בשנת תשכ"ב (1962) הוציא יוסי שריד ספר שירים בשם 'פגישה במקום אחר'. אחד השירים שם נקרא 'אני אמות בקרב הלא נכון'. "אני אמות בקרב הלא נכון / לא מצאתי דגל לבן… סדין לבן אחד / בין כל סדיני הדם… אני אמות בקרב הלא נכון / פשוט – / לי אין במה להיכנע". חוקר הספרות גדעון כצנלסון בספרו 'לאן הם הולכים' בחר בשיר הזה כאחד מאוסף שירי משוררים צעירים – שריד היה אז בן 22 – שאותם הגדיר כניהיליסטים. בישראל של שנת 1968, עת פורסם ספרו של כצנלסון, זה היה נועז ומרחיק לכת להגדיר בצורה כזאת דור אמנים חדש בישראל. "אין כניעה בלא דגל לבן ונקי", כתב כצנלסון על שריד הצעיר; "הנחת הנשק אין פירושה ויתור על הטוהר של מניח הנשק. ניהיליזם פירושו הסתאבות".

למה התכוון המבקר בדברו על המשורר? אולי אפשר לכנות זאת כניעה המלווה בהתייפיפות. אם פעם יפי הבלורית והתואר שאפו להגשמה עצמית של גבורה והקרבה, מלווה כמובן בהתייפייפות של טוהר הנשק; הרי האופציה המאובחנת בשירו של יוסי שריד היא של כניעה של אין ברירה: סדין לבן מול סדין אדום. כמה סמלי. אין צמד מלים שמזוהה יותר עם מלחמת ששת הימים מאשר "סדין אדום", לפחות כמו "הר הבית בידינו". "סדין אדום", קראו מפקדי האוגדות בבוקרו של ה-5 ביוני 67', אחד הימים המשוקצים בתודעתו של יוסי שריד, "נוע נוע, סוף!".

הניהיליזם של שריד היה מסונכרן עם התודעה הקולקטיבית של הדור, שהשוביניזם הצברי שלו התרסק במלחמת יום הכיפורים. יחסו ל"אבות התנועה", כפי שאפשר לקרוא למנהיגי תנועת העבודה, האבות והאמהות המייסדים, המכוננים, היה של אנטגוניזם ציני. בדור האחרון, לפחות בשני העשורים האחרונים, היה יוסי שריד מזוהה כרטוריקן הלוהט והמלהטט המלכד את מחנה השמאל בשנאה לימין. אבל תפקידו ההיסטורי לאורך שנות הקריירה הציבורית שלו שארכה כ-50 שנה, היה אחר. נכון, בעיני הימין של היום ובעיקר ציבור המתנחלים, הימין הדתי, יוסי שריד היה האינקוויזטור מהשמאל הרודף אותם. אבל החשיבות האמיתית שלו, והוא היה מודע לה, היתה בניגוח המרכז, בקיעקוע שלו, עד שהפך אותו ל"שמאל". והמרכז זוהי קודם כל מפא"י/המערך/מפלגת העבודה. הוא פעל ברוח הקומוניזם שראה דווקא בסוציאל-דמוקרטיה את הארכי-אויב שיש להכניע, ולא בפאשיזם, או בתרגום לישראלית: "הימין".

בין שלושת הממדים של ההתנהלות ההיסטורית של יוסי שריד, קעקוע המרכז היה החשוב, המכריע והמוצלח ביותר מבחינתו. שני הממדים האחרים היו פחות חשובים: האחד, שריד היווה מעין משמר שמאלי לציונות, מנהיג שהלך הכי רחוק שמאלה אל סף התהום האנטי-ציונית, כדי למתוח שם את הגדר ולמנוע מהכבשים התועות של השמאל ליפול מהמצוק הציוני אל החור השחור של האנטי-ציונות. תפקיד זה נעלם לחלוטין בעשור האחרון לטובת תפקידו של מורה המחשבות והרגשות של השמאל נגד הימין ונגד ממשלת ישראל. שריד גם אם לא הפך ממש לאנטי-ציוני פעיל, הרי הוא נאבק על מחוז הבוחרים הפוסט-ציונים, שהתחבטו ב-15 השנים האחרונות בין חד"ש, בל"ד, מרצ ומפלגת העבודה.

כנושא דגל הדה-הומניזציה של המתנחלים התבטא בלשון מזוהמת אך מבריקה: "הייתי שם לפני שבוע", הוא תיאר ביקור בקרית ארבע (הציטוט מכתבה של חגי סגל במקור ראשון ו-NRG), "ועל העיר רבץ ענן כבד, שרואים רק במקומות שדליפה צהובה אופפת אותם ומרעילה אותם, ובראשם צועד הרב משה לוינגר, תמיד כמו בעיצומו של התקף אפילפטי". פעם אחרת כתב, כי "טעינו כשלא פינינו את מתנחלי חברון מיד לאחר טבח מערת המכפלה. רבין שקל זאת אבל מישהו דאג להפחיד אותו ברגע האחרון. כך נותרה האשפה במקומה באין מסלק".

וכך תקף שריד את מפלגת העבודה:

השנים האחרונות הוכיחו, שכל רעיון עוועים, ימני-לאומני, הורתו ולידתו במערך. המערך אינו מאמץ בדיעבד את רעיונות הימין, אלא הוא עצמו החלוץ העובר לפני המחנה הלאומי, והוא המפרנס אותו ברעיונותיו. אין מחשבת תעתועים, שמפלגת העבודה לא היתה לה קרקע צמיחה פורייה. מבעית מזה: במפלגת העבודה מפכה המעיין שממנו שואבים גם 'התחיה' וגם מאיר כהנא את שיקוי טירופם. אני חייב לסייג ולדייק: מקורו של המעיין העכור והמורעל הזה באחדות העבודה (ובחוט השדרה שלה – הקיבוץ המאוחד). ('כותרת ראשית', 12.6.85).

קשה למדוד בסנטימטרים מעוקבים את מנות הרעל בכל אחד מהקטעים האלה, אם כי אפשר להבחין שההתקפה על מפלגת העבודה אינה מלווה בדה-הומניזציה אלא בלעג, בוז ושלילת הלגיטימיות.

כשהתמנה לשר החינוך בממשלת ברק בתחילת יולי 1999, הכנתי עליו כתבת פרופיל גדולה ב'מקור ראשון', ומצאתי בארכיונים לפחות שני מאמרים של שריד שבהם דיבר בהפלגה בשבחי "שנאת חינם". בתחילת מאמר ההתקפה נגד מפלגת העבודה ב'כותרת ראשית' כתב, "אודה ואתוודה, אני כותב רשימה זו מתוך איבה עמוקה". שריד כתב את הדברים בעיתוי מעניין: קרוב לשנה אחרי הקמת ממשלת האחדות בראשותו של שמעון פרס, כאשר רבין שר הביטחון וישראל מצליחה להיחלץ מהבוץ הלבנוני של מלחמת של"ג. הישג נוסף של הממשלה הוא התכנית הכלכלית של פרס ויצחק מודעי שר האוצר, שבלמה את ההיפר-אינפלציה ועשתה צעדים ראשונים להפרטה וכלכלת שוק חופשי. את שריד כל זה לא עניין. מה שעניין אותו הוא שמנהיגי הליכוד והעבודה מצאו מכנה משותף של סדר יום לאומי וחיזקו את חישוקי המרכז הפוליטי.

שריד היה פנומן בפוליטיקה הישראלית: חבר כנסת שמאלי רדיקלי הממוקם בלב מפלגת העבודה. בעקבות הקמת ממשלת האחדות ב-1984, פרש שריד מסיעת העבודה ועבר יחד עם המנדט שלו בכנסת לסיעת רצ של שולמית אלוני (לימים, מרצ).

מרחיב את הקיטוב 

כלפי שמעון פרס הוא ביטא בוז, זלזול: "פרס הוא סמרטוט שניתן לכיפוף", אמר פעם לעתונאי יאיר קוטלר, שפרסם עליו את הספר הנעלם 'הנחש'. כלפי יצחק רבין זה היה טפטוף מתמשך של גשם חומצי; שריד ניסה לעשות לרבין רצח אופי באמצעים של שמועות ואמירות לעמיתים ועיתונאים. הוא זה שהתחיל לרמוז שיצחק רבין אלכוהוליסט או שלעתים כינה אותו "השיכור". החוקר הפרטי מאיר פלבסקי שעשה הרבה עבודות עבור מפלגת העבודה העיד, כפי שמביא קוטלר ב'הנחש' (1999), שפגש פעם את יוסי שריד ברחוב ליד ביתו של רבין בנווה אביבים. כשאמר לשריד שהוא עולה לרבין, שריד אמר לו שיש בדירת משפחת רבין הרבה רכוש גנוב. הוא כינה את רבין בעקבות האינתיפאדה הראשונה "שובר העצמות". לקראת הבחירות בקיץ 1992, שבהן ניצח רבין בראשות מפלגת העבודה, טבע שריד את הסיסמא, "יומרץ רבין". זו היתה נבואה ששריד פעל שנים להגשמתה ושנה לאחר הבחירות היא התגשמה.

אורי אבנרי אמר פעם בהרצאה במכון ון-ליר, כי המטרה שלו לאורך השנים היתה להזיז את המרכז; כלומר, לגרום למרכז הכובד הפוליטי בישראל לזוז לנקודה מקורבת לזו שאבנרי עצמו ממוקם בה, להכרה בצורך בהקמת מדינה פלסטינית בראשות אש"ף. שריד פעל לפורר את המרכז, לקטב. המוטו שלו היה כמו הביטוי של משה שרת, "פחד וחשבון". הייתי מוסיף גם "פחד ומשטמה". אלה הכלים שאיתם עבד. הוא עצמו היה כלי או מנוף לביצוע המטרה שעליה דיבר אבנרי.

אחד הסימנים הראשונים לגיבוש זהותו הפוליטית נמצא במאמר שכתב ב'דבר' במאי 67'. הוא יצא שם להגנתו של ראש הממשלה אשכול, שהאשים בכנסת את קודמו בתפקיד בן-גוריון ושני עוזריו הבכירים טדי קולק ושמעון פרס, כי בזמנם הם הטילו פיקוח מלווה בהוראות עריכה וצנזורה כבדה על אנשי קול ישראל ורשות השידור. שריד פירט בצורה חסרת תקדים עד אז את הדרך שבה התבצע הפיקוח ממשרד ראש הממשלה על פעילות הכתבים ברשות השידור. היה ברור שהדובר הפוליטי הצעיר מופיע כאנטי בן-גוריוניסט. הוא נמנה אז על חוג יועציו של אשכול בתחום הפוליטי והתקשורתי.

כאשר נבחר בדצמבר 73', מיד אחרי מלחמת יום כיפור לכנסת, הוא עדיין פעל לפי החלוקה הפוליטית של הקרע הנורא בתוך מפא"י בין אשכול לבן-גוריון. לכן בהתמודדות הראשונה בין רבין לפרס ב-74' הוא תמך ברבין. כמובן, גם מתוך נאמנות לפנחס ספיר שהמליך את רבין. אנשי שמאל כמו אורי אבנרי, מתי פלד או מאירק'ה פעיל תמיד האמינו באיזה מקום ברבין דווקא, כיוצא הפלמ"ח, כמי שמייצג תרבות של שמאל אקטיביסטי ביטחוני, שמסוגל להביא ל"פיוס ההיסטורי" עם העם הנוסף שחי בארץ ישראל. אבנרי השקיע ברבין. בשנים 75' ו-76' כאשר ניהל מפגשים עם נציגי אש"ף בלונדון ואחר כך בצרפת, הוא נהג להיפגש אחר כך עם ראש הממשלה רבין ולדווח לו על תוכן הפגישות. רבין ניאות להקשיב לו, אבל הסביר לאבנרי מדוע אינו יכול לקבל את אש"ף כפרטנר למשא-ומתן.

יתכן, שיוסי שריד החליט אז להשקיע בשמעון פרס. בתחילת 1977 הוא מודיע, כי העביר את תמיכתו בהנהגת מפלגת העבודה לשמעון פרס, שהיה אז שר הביטחון. על-פי ידיעה בעתונות ('דבר' 8.2.77) החלטתו של שריד התבססה על שיחות שקיים עם פרס בנושאים מדיניים וחברתיים, במהלכן נתגבש מכנה משותף בתחום המדיני ביניהם, למרות ששריד כבר היה מבוסס אז במעמדו כ"אחד מראשי היונים בעבודה". למעשה, הוא כבר היה מעורב אז בגיחות שעשה העתונאי רן אדליסט לצרפת – גם הוא במטרה לערוך פגישות עם נציגי אש"ף. כשאדליסט זומן לבירור נוקב בשיחת קיבוץ בעין שמר, הופיע בשיחה יוסי שריד כסניגור בפני החברים הזועמים. לימים לקח שריד לא רק את עין שמר בשבי, אלא את כל קיבוצי השומר הצעיר והקיבוץ המאוחד, שתואר על ידו כמעיין מורעל ומרעיל.

מי שידע לזהות את האופי המקטב של פעילותו של שריד בזמן אמיתי היה הפרשן הבכיר בזמנו של עיתון 'דבר', חגי אשד. אשד היה בן-גוריוניסט מושבע ויוצא לח"י. זן נדיר, בדיוק ההיפך מיוסי שריד. כחצי שנה לאחר פרוץ מלחמת של"ג תיאר אשד את עולמו של שריד כתמונה של "עדי היסוד נחרימה", ו"לא כלום אתמול מחר הכל". אשד שהכיר לא מעט קומוניסטים בשורות לח"י השתמש בדימויי ההמנון הקומוניסטי 'האינטרנציונל'. האם ביקש לרמוז משהו? "הוא רדיקל עד שורשי נשמתו, ובעל היגיון ברזל מהפכני – לא כלום היום – מחר הכל". את ההיגיון של שריד הגדיר ככזה שלכאורה, "כל מה שמקרב הקמת מדינה פלשתינאית בראשות אש"ף הוא טוב… כל מה שרע להקמת מדינה פלשתינאית – רע לישראל… ואם כך – מי שמחליש את אש"ף מחליש את ישראל". ההיגיון הזה נראה מטורף ב-1983-1982. היום ההיגיון הזה עבר גלגול בצורת "כל מה שרע למתונים" – כלומר, הפת"ח, ומעכב הקמת מדינה פלסטינית רע לישראל. אז צריך לחזק את אבו-מאזן.

המהפך עם פרס

לכאורה, שמעון פרס של פברואר 77', שלושה וחצי חודשים לפני הבחירות הגורליות, בעל דימוי מצליח יותר מיצחק רבין. הוא מזוהה עם מבצע אנטבה המזהיר כשר ביטחון יותר מיריבו רבין, ראש הממשלה. ורבין עצמו ניזוק מפרשיות השחיתות שרדפו את המערך, כשבמרכזן נעצר אשר ידלין, המועמד לנגיד בנק ישראל, ואילו שר השיכון אברהם עופר התאבד. אבל אולי שריד חשב שבסופו של דבר גם רבין עצמו יינזק בפרשיות השחיתות, ושמעון פרס יכופף מבחינה מדינית.

אכן, שריד ששנא את ההתנחלויות בכל זאת העדיף את פרס – שבדיוק באותה עת נחשב לאבי ההתנחלויות בלב השומרון. אז מה קורה פה?

אין ספק שלאחר התבוסה של המערך בבחירות של 17 במאי 77', היה לשריד, אבנרי ושותפם הקנצלר האוסטרי ברונו קרייסקי קל להחדיר לפרס את רעיונותיהם. 77' היתה אחת מנקודות המפנה במהלך הגדול של יוסי שריד. יבואו אחריה מלחמת של"ג ב-82' והקמת ממשלת האחדות ב-84'. "ב-1977 שוב קיבלתי חררה מסוג אחר. מבגין קיבלתי אותה ומרבין ומבן אהרן ומעצמי, וזו הסיבה שהחלטתי להעניק לים הזדמנות נוספת", כתב יוסי שריד ברשימה באמת יפה בכתב העת 'פוליטיקה' שאפשר לכנות אותה 'יוסי והים'.

אחרי 77' בפרוס מהלך השלום הדרמטי של מנחם בגין ואנואר סאדאת, קמה תנועת 'שלום עכשיו'. יוסי שריד היה מושקע בה. תנועה זו בסופו של דבר היתה הכלי המשמעותי ביותר בהטיית הזרם הסוציאליסטי הציוני של תנועת העבודה שמאלה. פרס היה מכותר מבחוץ על-ידי הקנצלר קרייסקי, וילי ברנדט וכל האינטרנציונל הסוציאליסטי הפרו-אש"פי, ומבפנים היה מכותר על-ידי המעגל הקרוב של עוזריו: יוסי ביילין, גדעון לוי – כן, העתונאי גדעון לוי שהפך לדובר לשכת העבודה – ישראל פלג ומעבר להם, יוסי שריד.

שריד יצר לעצמו כבר בשנות ה-70 מעמד עצמאי מיוחד בתוך מפלגתו. לא לגמרי ברור כיצד הצליח לבסס לעצמו עמדת שמאל יחסית רדיקלית, ועם כל זאת להלך אימים על בכירי מפלגתו:

לגבי ח"כ יוסי שריד יש למפלגת העבודה כללי תגובה והתנהגות מוזרים ומיוחדים: נזהרים מאיומיו, מתאפקים ממעשיו… הוא אינו זוכה לגינויים… הוא אחד ויחיד מעל ומחוץ במפלגתו בכל נושא, בכל זמן שהוא מחליט עליו. ח"כ יוסי שריד מכהן כחבר 'עמדה' – בטאונה של של"י (אורי אבנרי) – וזה מותר; הוא נסע למוסקבה במשלחת מוסווית של רק"ח (היום, חד"ש), ודווח משם על ניסים ונפלאות במגעיו עם היהודים והנציגים הסובייטים – וזה בסדר. (…) יוסי שריד חותם על כל עצומה ומופיע בכל אירוע פוליטי של חוגים, מפלגות ותנועות המתנגדות למפלגת העבודה.

כך האשים מתי דוד ב'דבר' (30.1.79).

אורי אבנרי הקדיש מאמר שלם ב'דבר', שבו פירט אחד לאחד את הסעיפים שמוכיחים כי אין הבדל בין עמדותיו של שריד לבין עמדות מפלגתו של"י, שהיתה אז מפלגת השמאל שמשמאל לרצ וקצת פחות אנטי-ציונית מרק"ח. בין השאר כתב בנוגע למשא-ומתן עם אש"ף – "אנו סבורים כי הוא חייב להתבסס על הכרה הדדית מלאה, ומבחינה זו אנו בהחלט עומדים על אותו בסיס כמו שריד", כתב אבנרי (יולי 1980) … "משום כך אני חוזר על הזמנתי אליו להצטרף לשל"י".

מפקד העורף ניצח את מפקד החזית

מאבקו לקעקוע המרכז קיבל נופך תיאטרלי בישיבות של סיעת המערך בזמן מלחמת לבנון. הוא מדבר נגד המלחמה בצורה שחברי המערך נבעתים ואינם מוכנים לסבול, והם מתנפלים עליו וקוטעים את דבריו. יו"ר המפלגה באותה עת, שמעון פרס, לא מגן עליו – אינו–מסוגל להגן עליו – ושריד נוטש לבסוף את הישיבה. זה כבר היה לאחר הגשת דו"ח ועדת החקירה למעשי הטבח של הפלנגות הנוצריות במחנות הפליטים סברה ושתילה. שריד תבע הקמת ועדת חקירה לכל אירועי המלחמה. אחר כך נהנה לתדלק את העתונאים: "ראיתי אותם בכסילותם", לגלג על חבריו במפלגה, "בתחילת המלחמה. וזה הספיק לי. עייפתי מהם, אני מבין אותם. קשה להם מאוד לשמוע שבתחילת המלחמה הם היו בעדה".

לאחר המלחמה כתב אורי מילשטיין על יוסי שריד, כי הפילדמרשל של העורף – יוסי שריד – ניצח את הפילדמרשל של החזית, אריק שרון. בהפגנת הענק של 'שלום עכשיו' בעקבות הטבח בסברה ושתילה שקראה להקמת ועדת חקירה, כבר נאמו פרס וראשי מפלגת העבודה; זו היתה החתונה הבלתי רשמית בין מפלגת העבודה והשמאל בדמותו של 'שלום עכשיו'.

שריד המשיך להכות ברבין ופרס של ממשלת האחדות באמצע שנות ה-80, תוך שהוא סוחף אחריו עדת עתונאים המטפסים בסולם ההצלחה. הוא שיבח את "האיש הנורא הזה" (בגין), ש"בתחום המדיני חולל נפלאות. כל דיבורי המערך… בימי גולדה ורבין אין בכוחם לשנות כהוא זה את העובדה הפשוטה, החד-משמעית: לא הם אלא הוא, נץ-הנצים, כונן את השלום הראשון עם מצרים". ושריד לא שוכח לציין את התקדימים שקבע בגין: נסיגה מלאה לקווי 67', ועקירת כל היישובים בסיני עד האחרון. "הוא הכיר רשמית בפלסטינים כעם… הוא הכיר ב'זכויות הלגיטימיות' של העם הפלסטיני וב'דרישותיו הצודקות'… גם מושגים אלה מופיעים במפורש במסמכים היקרים של קמפ-דייויד".

"וכאשר שמעון פרס אומר 'עם פלסטיני', 'הבעיה הפלסטינית על כל הבטיה' וכיוצא באלה… הוא מפנה תיכף ומיד למראי-מקומות בהסכמי קמפ דייויד", כתב שריד ב'פוליטיקה'. לא, הוא לא שכח לתקוף את פרס, שמשתמש במנחם בגין כמו בקביים ולא מעיז לעמוד על רגליו שלו. למי שהופתע ב-1993, כדאי לרשום לעצמו שהדברים הברורים האלה בכתב העת של מרצ הופיעו בנובמבר 1985. באותה עת נוצרו שלושה כלי תקשורת בעלי עוצמה לא מבוטלת שבאמצעותם זינב השמאל במפלגת העבודה: עיתון 'חדשות' של עמוס שוקן, 'כותרת ראשית' בעריכת תום שגב ונחום ברנע, ו'פוליטיקה' בעריכת יוסי שריד עצמו ועידית זרטל.

פה ושם עולה מידע, לפיו המדיניות הפרו-אש"פית שלו היתה מלווה גם בהתכוונות כלפי ברית-המועצות הקומוניסטית. בתחילת 1983, הוא מצא לנכון למנות את כל צעדיו האנטי-סובייטים של שר הביטחון אריק שרון (בעיקר בתקופה של מלחמת לבנון): "עכשיו (מגלה) שרון את ברית-המועצות, ומבין כי בלי ברית-המועצות לא יקום במזרח התיכון הסדר יציב כלשהו, וכי לא טוב שארצות-הברית תהיה לישראל משענת יחידה". (דבר, 31.183). זה היה קו מנוגד לחלוטין לאסטרטגיה של ישראל, שהיתה מקובלת גם על הליכוד וגם על העבודה – בייחוד, יצחק רבין. לפי תפיסת רבין, רק במצב של דומיננטיות אמריקנית מוחלטת בתהליך השלום ניתן להגיע להסכמי שלום.

בדיון שנערך בוועדת החוץ והביטחון כעבור שלוש שנים על מלחמת לבנון, האשים שריד את מנהיגי המלחמה בשקרים. רפול שכבר היה אז ח"כ מטעם 'התחיה' קרא נגדו: "שקרן, קומוניסט ומרקסיסט שכמוך". שריד ענה: "מי יכול להתחרות איתך בשקרים".

מחריב המרכז

יש כאלה שמזלזלים בקיומו של מרכז פוליטי. בימין ובשמאל יש רבים כאלה. זה או או. אין אופציה של דרך שלישית או של מרכז, זה בלוף. הבחירה האמיתית היא בין ימין לשמאל. אך זוהי תפיסת הלוחמה האנטי-חברתית של השמאל הרדיקלי. ליצור את הקיטוב בכל נושא ולמקד את השסע באישיות מסוימת. את זה הצליח יוסי שריד לבצע, או לפחות הוא היה מהאישים הבולטים שיצרו את הקיטוב הפוליטי-אידיאולוגי בישראל.

בעבר, גם בעתות של איבה, של פחד וחשבון, פחד ומשטמה בין הליכוד לבין מפלגת העבודה ומפלגות השמאל, תמיד היו תחומים נרחבים של הסכמה. שריד לא הותיר לאנשי השמאל דבר להזדהות איתו מלבד זהותם החד-ממדית כאנשי שמאל; הוא תיאר בפניהם את הציונות ואת ההתיישבות לדורותיה, לא רק מימי גוש אמונים, כעץ רעל. הוא איחד אותם בשנאה ל"מתנחלים". את שני המנהיגים הביטחוניסטים של העבודה, רבין וברק, הוא תקף ללא רחם וקיעקע את דמותם. לפי אורי הייטנר, גם התואר "אהוד ברח" רשום על שמו של שריד, וצחי הנגבי שהשתמש במטבע הלשון הזאת בכנסת עשה זאת כפלגיאט. הוא ניצל כל הזדמנות כדי להוקיע את הרמטכ"ל ברק, שלא נשאר עם הפצועים באסון צאלים ב'. לאחר מכן, כשפורסם דו"ח מבקר המדינה על הפרשה בתחילת 1999, הבין שריד שבלי ברק אין סיכוי להוריד את בנימין נתניהו מהשלטון. הדו"ח לא היה חד-משמעי בעניינו של ברק, אבל מספיק היה ששריד הכריז כי מעתה פרוסים מעל ברק שמיים נקיים, כדי לפנות לו את הדרך כמנהיג העבודה (עכשיו זה היה 'ישראל אחת') במירוץ הבחירות של מאי 99'.

כשהרכיב ברק את ממשלתו בקשיים מרובים, לא היה מנוס מלתת לשריד תפקיד בכיר: שר החינוך. "עכשיו הוא יישב על עורק התודעה והזהות הישראלית", אמר לי אז פרופ' שלמה אהרונסון (מקור ראשון, 2.7.99).

שריד עשה את שלו, וקשה להתווכח עם הטיעון של חגי סגל, ששריד היה חבר הכנסת המצליח ביותר בתולדות הכנסת. הוא פירק את חישוקי המרכז והיה אפקטיבי ביותר ביצירתה של ישראל כרפובליקת וימאר, ישראל המקוטבת. אחרי שפרש מתפקידו כשר החינוך החלה דעיכתו הציבורית והוא עבר לפאזה השלישית שלו כשוטר המחשבות של השמאל. האדוקים שקוראים את עיתון 'הארץ' כמו ספר התפילה מדי בוקר, יכלו לקרוא אותו ולדעת מה לחשוב על כל דבר, על כל התרחשות, כל התפתחות וכל אישיות פוליטית או ציבורית. החל מראש הממשלה וכלה ברמטכ"ל או כל מי שעולה על הרדאר התקשורתי. הניהיליזם שהתחזה משך שנים לאוטופיית שלום, התפשט בשנים האחרונות ממחלצותיו ונוצותיו הלבנות. הוא נחשף במערומיו כייאוש המתדלק הצלפות שוט של אינקוויזטור.

כך כשאיל מגד נחשד בקירבה יתרה לראש הממשלה נתניהו ואהדה החורגת מהרגיל לאנושיותם של המתנחלים, ואף העז למתוח ביקורת מושחזת על השמאל, קם עליו יוסי שריד וסימן אותו כבלתי לגיטימי. בסיגנון סטליניסטי הוא אף ערך השוואה בין הסופר הבן לסופר האב (אהרון מגד). מגד האב, שגם איתו יש לנו ויכוח, הוא לפחות איש תנועת העבודה, וזה ויכוח בתוך המחנה; אבל איל מגד?! איפה הוא היה? מה הוא עשה? הצלפות כאלה גיהצו את שורות השמאל ויצרו הרתעה כלפי כל סטיה מחשבתית מהקו המפלגתי שהכתיב עיתון 'הארץ', או הרדיקל התורן בכיכרות ובפייסבוק.

לאחרונה, חודשים אחדים לפני מותו, גילה שריד את מתווה הגז. שוב הפך נושא שאינו פוליטי במהותו לשדה קרב תעמולתי שניתן לקטב את הציבור הישראלי סביבו, לקרוע בו קרעים, תוך מיקוד המחלוקת בשני אישים: תשובה ונתניהו. הסתה פרסונלית תמיד חושפת שמדובר באסטרטגיה תעמולתית מתוכננת היטב. שריד שאינו מבין דבר בנושאים האלה תרם מיכולתו באיומים והצלפות: "בכל יום ויום חייב אדם לשאול את עצמו האם הוא משת"פ של בנימין נתניהו ומעללי מדיניותו; ולהתחלחל מעצם השאלה. פרופ' איתן ששינסקי הוא דוגמא למשת"פיות", הוא החליט להכות במי שהיה בעבר חבר-לדרך מחוג הכלכלנים שהצטרפו ל'שלום עכשיו'. עכשיו הוא "השושבין הראשי בנישואי ממון ושלטון". "אני רואה אותך, איתן, בדרך מעין חרוד למסיבת העתונאים בלשכת ראש הממשלה, בשבילי אתה אבוד". (21.8.15).

אחר כך סובב את מכונת הירייה שלו ללא מעצור וללא גבולות גזרה: עדנה ארבל, השופטת בדימוס. גם היא משתפת-פעולה. היא משת"פית של שרה "שאת הרס בית המשפט העליון שמה לה למטרה". אחרי עדנה, הרצי. האלוף הרצי הלוי, ראש אמ"ן ואיתו גם ראש חטיבת המחקר אלי בן-מאיר. די בכך שאמיר אורן כתב, שהם מצייתים להנחיות ראש הממשלה כדי שיוסי שריד יטיל בהם מום ציבורי בעיני כל העדר הסטליניסטי שמשחיז את פרסותיו מאחוריו. והמורשעת האחרונה, ד"ר קרנית פלוג. הנגידה התבטאה בשנה האחרונה מספר פעמים בזכות מתווה הגז, אך עמדתה קיבלה חשיפה רק לאחרונה בעדותה אצל הרס"פ איתן כבל. זה הספיק לשריד כדי לאותת לחבריו: "וגם קרנית פלוג מופיעה אצלנו ברשימה השחורה".

המתים הם בעיה. הם רודפים אותנו, כי החברה הישראלית עדיין חיה בעולמם של יצחק רבין ויוסי שריד, גם של מנחם בגין ושולמית אלוני. אבל הם אינם משמיעים קול כי הם מגמגמים בפה מלא עפר. ולכן רבים אינם יודעים אפילו מה לחשוב.