חריפה מתמיד, סאות' פארק קורעת לגזרים את הפוליטיקלי קורקט

העונה ה-19 של סדרת האנימציה סאות' פארק שהסתיימה החודש (ניתן לצפות בכולה בחינם כאן), הייתה כנראה החדה, העוקצנית והמוטרפת ביותר בתולדותיה.

מדובר בהישג מרשים במיוחד, אם נזכרים כי אותה סדרה הציגה בעבר את מוחמד בחליפה של דב, ונאלצה לצנזר פרק עוקב שהיה אמור לעסוק גם הוא בנביא המוסלמי, בעקבות איומים ישירים על חייהם של יוצרי הסדרה – מאט סטון וטריי פרקר; הפכה את האל בודהה לטיפוס נרקוטי שמכור לקוקאין, בפרק מחאה בו מוגחכים כל האייקונים הדתיים (ישו, משה, קרישנה); ורצחה את ישו בידי לא אחר מילד יהודי (קייל), לא לפני שישו עצמו הספיק להרוג את נציגו עלי אדמות, האפיפיור.

במהלך שני עשורים של שידורים הספיקה סאות' פארק לבעוט כמעט בכל מוסכמה אפשרית. היא ניפצה את אופוריית ברק אובמה, כשהציגה את הנשיא השחור הראשון ואת יריבו הרפובליקני בבחירות 2008, ג'ון מקיין, כשותפים לדרך בסיוע לבעלי ההון; העזה להגחיך את הטאבו הגדול ביותר בחברה האמריקנית – הגיית המילה "ניגר" (The N' Word); "הוציאה" את טום קרוז מהארון בפרק ששם ללעג את כת הסיינטולוגיה, שקרוז הוא המאמין המפורסם ביותר שלה; וגייסה שוטרים למשימות ניגוב ישבניהם של אזרחים לאחר שסיימו צרכיהם, כדי למחות על התערבותה המוגזמת של הממשלה בחיי הפרט.

עתה הוכיחה סאות' פארק כי ארבעת הגיבורים המצוירים שנותרים לעד בבית הספר היסודי – אריק קרטמן השמן והוולגרי, קייל ברופלובסקי היהודי-ליברל, סטן מארש שדמותו מבוססת במידה רבה על אחד מיוצרי הסדרה, טריי פרקר, וקני "אוי אלוהים, הם הרגו את קני" מק'ורמיק – עדיין יכולים לטלטל את אמות הסיפים.

הפרקים של הסדרה נכתבים בהתראה של שבוע, כדי להיות כמה שיותר רלוונטיים לאירועים המתרחשים, ועד לעונה האחרונה, רק לעיתים נדירות היה מתקיים קשר בין פרק אחד למשנהו. אך הפעם לקחו היוצרים סטון ופרקר צעד קדימה בהטמעת המסרים שלהם, והפכו את העונה האחרונה לסדרה בפני עצמה, שכל אחד מפרקיה היה מחויב לנושא מרכזי אחד: התקינות הפוליטית (פוליטיקלי-קורקט).

סאטירה נוקבת ב-20 דקות

לטעמי, הפרק החזק ביותר בעונה היה הפרק החמישי (אזהרת ספויילר!), שנקרא "אמריקה חסרת הבושה"  (Shameless America). הפרק עוסק בתופעת השיימינג (הלבּנה ברבים) ברשתות החברתיות, ומגחיך את אלו המשוכנעים כי ניתן לסנן את כל התגובות המרושעות שנכתבות עליהם במרחב הוירטואלי, תוך שהם גם פוטרים עצמם מאחריות להימנע מהעלאת תכנים שצפויים באופן כמעט ודאי ליצור נגדם תגובות שליליות. כדי להעביר את רוח הדברים גם למי שלא צפה (עדיין), להלן תקצירו.

מכל הדמויות בעולם, דווקא אריק קרטמן, מי שיוצרי סאות' פארק הגדירו כ"ארצ'י באנקר מצויר", הוא זה שמתלונן על שיימינג שנעשה לו ברשת. קרטמן, ילד שמנמן למדי, זוכה למטר גידופים על תמונת סלפי שהעלה לטוויטר, כשהוא לבוש בתחתונים בלבד. יועץ בית הספר, מר מקי, תוהה אם לא עדיף לקרטמן פשוט להימנע מהעלאת תמונות לא מחמיאות שלו כשהוא כמעט-עירום, אך מיד מושתק בידי 'מנהל פּי סי' (קיצור של "תקין פוליטית" באנגלית) – דמות שמגלמת האנשה של הדרישה לצדק חברתי ושיח הפוליטיקלי קורקט שהשתלט על כל חלקה טובה באמריקה. מנהל פי סי, זכר-אלפא לבן וסטרייט ובנוי לתלפיות, החליף את המנהלת הקודמת של ביה"ס כדי להצעיד את סאות' פארק החשוכה לעבר שנת 2015 המתקדמת והנאורה. "מה זה להיות פי סי?", מסביר מנהל פי סי. "זה אומר שאין דבר שאתה אוהב יותר מלשתות בירה, להתאמן, ולהרגיש שאתה מגן על קהילות שוליים מפני הממסד המדכא".

מנהל פי סי מורה לבאטרס, אחד התלמידים בכיתה של קרטמן, לסנן עבור קרטמן את כל התגובות המרושעות שנכתבות עליו בטוויטר ולהדפיס עבורו רק את התגובות החיוביות, גם אם היו רק שתיים כאלו. במהרה, גם סלבריטאים, דוגמת סטיבן סיגל, וין דיזל ולנה דנהאם (שהתנתקה לתקופה קצרה מטוויטר בעקבות 'בריונות' נגדה), קופצים על העגלה לייצר לעצמם מציאות אוטופית וחפה מביקורת. באטרס, האמון לבדו על סינון התגובות, קורס תחת נטל העבודה העצום, ומאושפז בבית חולים.

במקביל, רנדי, אביו של סטן – אחד מארבעת הילדים שמהווים את גרעין הסדרה – מתוסכל מה'שיימינג צדקה' שנעשה לו לאחר שסירב לתרום מקניותיו בסופר האורגני לטובת ילדים רעבים באפריקה, וכדי למרק מצפונו מארגן ארוע צדקה משלו, נוצץ ועטור סלבריטאים לגיוס תרומות נגד תופעת השיימינג (וגם כדי לממן לימודים אקדמיים לאוגר). למגינת ליבו, לאירוע המלוקק מתפרצת דמותו של "מציאות" – דמות אלגורית, לבושה בחליפה של נבל מסרטים אילמים ועוטה שפם (מזכירה מאוד את 'המבורגלר', אחת הדמויות המסחריות של מקדונלדס), שמטרתה להצביע על הצביעות ולעיתים גם הטמטום בשאיפה ליצירת "מרחב בטוח" ברשת.

"אתם עצובים? העולם מרושע?", מטיח 'מציאות' בפני האורחים המדושנים את האמת המרה, החפה מתקינות פוליטית. "אני מצטער. העולם אינו קמפוס של קולג' אמנויות ליברלי אחד גדול. אנחנו אוכלים יותר מדי, לוקחים את החיים המפונקים שלנו כמובנים מאליהם. תרגישו קצת רע לגבי זה לפעמים. לא, אתם רוצים להעלות את כל הזבל שלכם לאינטרנט ושכל האנשים יריעו לכם. לכו להזד… כולכם מטומטמים".

בסאות' פארק, כמו בסאות' פארק, לא מסיימים פרק בלי מוסר השכל. האורחים מפנימים את התובנות של "מציאות", ובמעמד ביקורם את באטרס בבית החולים, מבריק לרנדי רעיון: לתרום את הכסף שגויס באירוע הצדקה לרכישת אייפדים עבור ילדים אפריקנים רעבים ("הם רזים, אבל לא כל אחד יכול ליהנות מגוף כזה יפה") – במטרה שהם אלו שיוכלו לסנן את כל ה"שליליות" מהאמריקנים, כדי לבנות "חברה טובה יותר". במילים אחרות, סאות' פארק שמה זרקור ענק על תופעה מדהימה שרבים לא יודעים עליה או נוטים להדחיקהּ: עניים מרודים בעולם השלישי הם אלו שנדרשים לצפות שעות על גבי שעות בתכנים מצמררים – מהתעללות ברוטאלית בבעלי חיים, דרך יחסי מין פדופיליים ועד עריפות ראשים – כדי לסננם עבור נפשותיהם הרכות של גולשי האינטרנט במערב. אף אחד בסאות' פארק, וגם לא באמריקה, רוצה לדעת שיצירת 'מרחב בטוח' לו ולילדיו כרוך בהכרח בגרימת סבל נפשי ופיסי בל יתואר לבני אדם אחרים, לרוב אסיאתים או אפריקאים, המצויים במרחק אלפי קילומטרים מהם. במקום להתמודד עם המציאות, נוח הרבה יותר לזרוק לאותם 'ילדים רעבים' דולר או שניים, ובעיקר לחוש עליונות מוסרית על פני אלו שמסרבים לתרום את הסכומים הזעומים.

המעגל האירוני של פרק 5 נסגר כש"מציאות" – הדמות  שהעזה לערער על תפיסת המוסר של חסידי התקינות הפוליטית ואף חשף צביעותם ביחסם הפטרוני ל'חסרי הפרבילגיות' – מוצא להורג בתלייה.

שיקוף של המציאות האמריקנית

העונה החדשה של סאות' פארק לא רק צוחקת על עצם תופעת התקינות הפוליטית, אלא מאמתת ומתעמתת עם אלו שמרוויחים ומפסידים ממנה. יוצרי הסדרה מתריעים כי הפוליטיקלי-קורקט – שנועד במקורו לבצע 'תיקון' נכון וחיובי כלפי חברות שסבלו לאורך שנים ארוכות מרצחנות ושעבוד (אינדיאנים ושחורים), דיכוי (נתינים שחיו תחת הכיבוש הקולוניאלי), אפליה (נשים), הדרה (קהילת הלהט"ב) או הערות פוגעניות (שמנים, בעלי מוגבלויות) באמצעות יצירת שיח קשוב ומקבל כלפיהם מצד החברה – הפך למופע מבהיל של סתימת פיות וציד מכשפות אחרי כל 'בעל פרבילגיות' (האדם הלבן) שמעז להביע דעה שאינה מתיישבת במדויק עם מה שנתפס כ'נאור' ו'מתקדם'.

אחד הטקסטים שהיוו השראה לעונה האחרונה של סאות' פארק היה המאמר שפורסם לפני מספר חודשים בידי הסוציולוגים ג'ייסון מאנינג מאוניברסיטת ורג'יניה וברדלי קמפבל מאוניברסיטת קאל-סטייט בלוס אנג'לס: 'מיקרו-אגרסיות ותרבות המוסר'. במאמר טוענים מאנינג וקמפבל כי תופעת הקורבנוּת הפכה לקלף החזק ביותר לגיוס השפעה בעולם המערבי. כפועל יוצא מכך, האינטרס המובהק של כל קבוצת מיעוט, בין אם היא אתנית, מגדרית או פוליטית, הוא להיעלב באופן סדרתי ולפטור עצמם מכל אחריות למעשיהם, תוך הטלת אשמה מוחלטת במצבם על כל מי שלא הם – הממשלה/החברה/ההורים/האינטרנט. במקביל, מי שמעז לערער, או אפילו סתם לא להתפעל, ממעשיהם של אנשים המשויכים לקבוצה 'נטולת הפרבילגיות' – דינו להפוך מטרה לזעם קדוש של חסידי הפוליטיקלי-קורקט.

כך, למשל, קרה בפרק הראשון של העונה החולפת בסאות' פארק, כשקייל סירב לכנות את קייטלין ג'נר (שהיתה בעברה ברוס ג'נר, ספורטאי אולימפי ואב חורג לאחיות הקרדשיאן, ולאחרונה עברה ניתוח לשינוי מין) בתואר "גיבורה". בתגובה, הזמין 'המנהל פי סי' את קייל ואביו לשיחה נוקבת. "חשבתי שכולנו מסכימים שקייטלין ג'נר היא מדהימה ויפה, בעלת אומץ נפלא של פרפר שעף נגד הרוח", צרח 'המנהל פי סי' על קייל ואביו, "ואז חרא כזה (הדברים שאמר קייל) יוצא לאנשים מהפה". מימדי הגוף המרתיעים של המנהל פי סי והזעם הקדוש שמלווה אותו לכל אורך העונה זיכו את הדמות בתואר המדויק "הבריון האנטי-בריון". כמובן, אגב, שגם אובמה מצטרף לחגיגת ההתפעמות מג'נר.

המונח 'מיקרו-אגרסיות', המופיע במאמרם של מאנינג וקמפבל ומוזכר פעמים רבים בעונה האחרונה של סאות' פארק, מתייחס לאמירות שנאמרות לכאורה בתמימות, אך למעשה עומדת מאחוריהן גזענות סמויה, לפעמים אפילו בלתי-מודעת. במאמרם, שוטחים מאנינג וברדלי מספר דוגמאות הנתפסות בעיני חוגי השמאל-הרדיקלי כמייצגות מיקרו-אגרסיות: לומר לאפרו-אמריקני כי הוא רהוט; לחזק את האחיזה בארנק כשאדם שחור נכנס למעלית (או כשלארי דייויד, היוצר של סיינפלד, מפעיל את האזעקה במכונית בדיוק כשאדם שחור עובר לצידה); להימנע מהשימוש במילה "violate" בהקשר למילה "הפרה" כי היא גם יכולה להתפרש כ"לאנוס".

בפברואר כתבה לורה קיפניס, מרצה באוניברסיטת נורת'ווסטרן, מאמר המתאר כי "פוליטיקה של פרנויה מינית" השתלטה על הקמפוסים בארה"ב. המדהים הוא שבעקבות המאמר, נקראה קיפניס לחקירה ארוכה בגין תלונות על בסיס אפליה מינית שהגישו הסטודנטים שלה. בעקבות התלונות נגד קיפניס, פירסם ביוני האחרון מרצה באחת האוניברסיטאות האמריקניות מאמר תחת הכותרת: "אני מרצה ליברלי, והסטודנטים הליברלים שלי מפחידים אותי" – בשם בדוי. דוגמאות נוספות, מדאיגות אף יותר, ניתן למצוא במאמרו של דני אורבך שפורסם בשבוע שעבר ב'מידה' – 'לאכול סושי ולהשפיל את האחר'.

למות בשם הצדק החברתי

התופעה גלשה גם לתחומי הסטנדאפ. ביוני האחרון יצאו עשרה מהקומיקאים המפורסמים בעולם, ביניהם ג'רי סיינפלד, כריס רוק וג'ון קליז (מונטי פייטון), בקריאה משותפת כי התקינות הפוליטית "הורגת את הקומדיה" והוסיפו כי הציבור האמריקני "התמכר לצורך להיעלב". בעוד במונטי פייטון הזהירו מהתקינות הפוליטית המוגזמת עוד כשהתופעה היתה בחיתוליה, רוק, גבר שחור שלא מפספס הזדמנות לצחוק על שחורים, החליט לא להופיע יותר בקולג'ים אמריקנים לאחר שמאס בסטודנטים הלבנים שנעלבים בשביל קבוצת המיעוט ממנה הוא מגיע.

סיינפלד, מצידו, שיתף בתכניתו של סת' מאייר כיצד בדיחה שלו באחד ממופעיו בקמפוסים – כי תנועות ידיים של גולשים בסמארטפון דומות לאלו של "מלך הומו צרפתי" – התקבלה בביקורתיות מצד קהל הסטודנטים הנאור. "כקומיקאי, אתה יכול להרגיש מיד את הקהל", סיפר סיינפלד, "התחושה היתה של 'מה זאת אומרת לנופף ידיים כמו הומו? למה אתה מתכוון?'". סיינפלד לא הסתיר זעמו על הארוע. "אתם צוחקים עלי? אני מרגיש שלא רחוק היום בו אנשים יגידו (לקומיקאי) שזה מעליב לומר שגבר הומו מנפנף בידיו באופן מוחצן ולכן עכשיו עליו להתנצל. הקטע של התקינות הפוליטית מאוד מפחיד אותי". ניל קולהטקאר, קומיקאי ותסריטאי אוסטרלי, ניפק לאחרונה סרטון מצוין בשם 'חינוכ מודרני' (השגיאה במקור) – שנועד להצביע על הצביעות, הגיחוך והסכנה הממשית הנובעים מתופעת התקינות הפוליטית. שורת המחץ של הסרטון, שנצפה מעל ל-4 מיליון פעמים בפחות מחודשיים: "תתכונן למות בשם הצדק החברתי".

בסאות' פארק לקחו את תופעת סתימת הפיות לקצה, והנכיחו את האלימות שטמונה בגל החדש של התקינות הפוליטית. כך למשל, לאחר ששלח את חבריו לאחוות הפוליטיקלי-קורקט (כולם גברים לבנים) להתנקם בקייל על סירובו לכנות את ג'נר "גיבורה", התפנה 'המנהל פי סי' לתקוף פיסית גם את קרטמן, רק משום שהעז להוציא מפיו את המילה 'קאפיש'. "קאפיש?", נדהם מנהל פי סי, "אתה מקשר בין איטלקים אמריקנים לטקטיקות איום? כדאי שתשים לב למיקרו-אגרסיות שלך, אחי!" (כמעט כל משפט של מנהל פי סי מסתיים ב"אחי").

בכמה וכמה סצינות במהלך העונה נופלים יוצרי סאות' פארק באותו בור ממנו הם מזהירים, אך באופן כללי המסר נשאר חד וברור: שלטון האימים של הפוליטיקלי-קורקט מצליח, והרסני. קרטמן, דמות ששמה את דונאלד טראמפ בכיס הקטן בכל הנוגע להשמעת דעות קדומות וגזעניות, מפנים את מסריו של המנהל פי סי שגרם לאשפוזו בבית החולים. "אנחנו ילדים לבנים ומלאי פרבילגיות שצוחקים על דברים שמעולם לא נאלצו להתמודד איתם", אומר קרטמן דווקא לקייל – הילד היהודי בעל הדעות המתקדמות – ומנכיח ביקורת המושמעת תדיר מקרב חוגי השמאל בארה"ב נגד יוצרי סאות' פארק, סטון ופרקר. "זה הזמן שלנו להתבגר".

מסרים קיצוניים – ומורכבים

חלק גדול מהנזקים של הפוליטיקלי קורקט הוא תנועת הנגד. תעיד על כך עלייתו המטאורית של דונאלד טראמפ, המוביל כיום בפער ניכר במירוץ לבחירת המועמד הרפובליקני לנשיאות ארה"ב. הצלחתו מיוחסת במידה רבה למתקפה חסרת הפשרות שלו נגד תופעת התקינות הפוליטית. "הבעיה הגדולה ביותר במדינה הזו היא תופעת הפוליטיקלי-קורקט", הוא אחד המשפטים האהודים ביותר על טראמפ בקמפיין הבחירות שלו. טראמפ חש כי בתום שמונה שנות כהונתו של ברק אובמה, אדם שמעולם לא הוציא מפיו את צמד המילים "איסלאם רדיקלי" – הציבור האמריקני צמא למנהיגות שתתאים עצמה לעובדות בשטח, ולא תנסה לייצר אשליית מציאות אוטופיסטית ומסוכנת, רק כדי לא לפגוע בציבור כזה או אחר.

גם על כך יש לסטון ולפרקר מה לומר. את שאט הנפש שלהם מטראמפ הם מבטאים באופן הכי לא פוליטיקלי-קורקט שניתן להעלות על הדעת, אפילו במונחים של יוצרי סאות' פארק, כאשר מר גריסון (אחת הדמויות הוותיקות בסדרה) מבצע בו שפטים קשים לצפייה. בסוף הפרק מנסה קייל לטעון כנגד גריסון כי הוא נוקט בטקטיקה פופוליסטית זהה לזו של טראמפ וכי "חייבים לעצור פוליטיקה מעוררת סנסציות", אך קייל עצמו מבין כי אף אחד כבר לא מקשיב לו.

המסרים המורכבים והדו-משמעיים מלווים את העונה ה-19 של סאות' פארק גם בסופה. בפרק האחרון, מתברר כי המנהל פי סי נוצל לכל אורך הדרך, ללא ידיעתו, בידי האויבים האמיתיים של האנושות – הפרסומות, ובצורתם המתוחכמת יותר – כתוכן ממומן המתחפש לדיווחים חדשותיים. הפרסומאים מוכרים לאנשים הפשוטים אשליה כי הם פועלים למען מטרה טובה – כמו רכישת מזון אורגני או יצירת 'מרחב בטוח' – אך למעשה מדובר במניפולציה שנועדה להגדיל רווחיהם, בעולם הפיסי והוירטואלי. "מהו פי-סי אם לא צורה מילולית של ג'נטרפיקציה?", אומר נתן, הדמות שאמורה להכין את הקרקע להשתלטותם הסופית של הפרסומות על העולם. "(בפי סי) מייפים הכל, נפטרים מכל הכיעור, במטרה ליצור תחושה מזויפת של גן עדן. רק דבר אחד יכול לחיות בעולם כזה: פרסומות".

בפליק פלאק בלתי נתפס, דווקא קייל, המייצג את השמאל האמריקני הקלאסי, מבין כי הדרך היחידה שלו ושל חבריו להגן על עצמם מפני אויב הפרסומות הוא רכישת נשק. הפרק שודר לאחר מתקפת הטרור בקליפורניה, בה רצחו זוג מוסלמים 14 בני אדם. לאחר הפיגוע, ולפני שידור הפרק, הצד הליברלי של התקשורת האמריקנית ציפה בקוצר רוח כי יוצרי סאות' פארק ייצאו במסר חד משמעי בעד הגבלת הנשק. פרקר וסטון, שהצהירו זה מכבר כי "אנחנו אף פעם לא חושבים כמוכם, לא משנה אם אתם דמוקרטים או רפובליקנים", סירבו להתיישר לפי הקו הליברלי. הם אמנם מבקרים את הקלות היתרה בה ניתן לרכוש נשק בארה"ב, אך מנגד, גם מציגים את הצדדים החיוביים שלו.

במהלך הפרק אין אדם אחד בסאות' פארק, מזקן ועד ילד, שלא נושא נשק אישי, אך לא נורית ולו ירייה בודדת. מעבר לכך, בגלל שלכולם יש אקדחים, ולכן כולם גם מקיימים ביניהם מאזן הרתעה הדדי, לאנשים לא נותרת ברירה אלא להקשיב אחד לשני. "אני לא שונא אותך, אני אוהב אותך", צועק רנדי על אשתו בעודם מכוונים נשק אחד על השני, ומתוודה בפני ילדיו, סטן ושלי, שמכוונים גם הם אקדחים אחד על השני ועל הוריהם, כי "אני צריך להיות בעל טוב יותר, אבא טוב יותר". בהמשך, מודה רנדי כי "הדברים האלה (האקדחים) מדהימים… רק אם רק היה לנו אותם קודם". בברכה שנשא לרגל השנה האזרחית החדשה, רמז הנשיא אובמה כי הוא מתכוון לבצע רפורמה שתטיל הגבלות מסוימת על אזרחי ארה"ב לשאת נשק. הדיון בסוגיה התעורר בימים האחרונים גם בארץ, לנוכח פיגוע הירי בת"א ביום שישי האחרון.

מחכים למאט וטריי הישראלים

אקורד הסיום של העונה ה-19 של סאות' פארק הוא ניצחונם של בני האדם על הפרסומות, בניצוחו של המנהל פי סי, שכנראה ימשיך לנהל את בית הספר היסודי של סאות' פארק גם בעונה הבאה של הסדרה. המסר הסופי של יוצרי סאות' פארק קורא למטורללי הפוליטיקלי קורקט להירגע, אך מנגד, מזהיר מפני שפיכת התינוק עם המים – כפי שמציע דונאלד טראמפ והשקפת עולמו הרדיקלית. בנוסף, קשה שלא להגיע למסקנה כי בדומה לג'רי סיינפלד, סטון ופרקר חוששים שהשתלטותה של התקינות הפוליטית על השיח הציבורי תדיר גם אותם, כיוצרים שחרתו על דגלם ערעור על כל מוסכמה שהיא, מכל צד פוליטי שהוא.

פרקר וסטון יצרו בשני העשורים האחרונים שניים מהסרטים המוקצנים ביותר– 'סאות' פארק הסרט' בשנת 1999 ו'טים אמריקה' ב-2004 – אך באותה נשימה גם נהגו לדבר בשבחו של ג'ורג' בוש רק כדי להרגיז את הקולגות שלהם בהוליווד. לפני מספר שנים, גם הבהירו השניים כי התנגדו בתוקף לצנזור הפרק על מוחמד, בטענה כי "אתה לא יכול לא לצחוק על מישהו רק כי אתה פוחד שהוא יהרוג אותך". כעת, עם סיום העונה ה-19 של סאות' פארק, הם חתומים על התוכן הסאטירי השנון והמדויק ביותר שנכתב כנגד תופעה כלל-עולמית שמקורה בחוגי השמאל הרדיקלי בארה"ב. הביקורות החיוביות במרבית כלי התקשורת האמריקנים לעונה האחרונה של סאות' פארק ("הטובה ביותר אי פעם") מותירה צוהר של תקווה כי הפוליטיקלי-קורקט טרם רשם ניצחון מוחלט.

תעשיית הקולנוע והטלוויזיה הישראלית יכולה ללמוד דבר או שניים מפרקר וסטון, שאמרו בעבר כי "לצחוק על רפובליקנים זה לא מאתגר כי כולם עושים את זה. לצחוק על ליברלים זה הרבה יותר כיף, כי אף אחד לא נוגע בהם". בניגוד לגישה הסאטירית של יוצרי סאות' פארק, בארץ הקודש  סאטירה תמיד היתה מילה נרדפת לתעמולה של השמאל. לפני כשנה, לדוגמא, ביטל מוטי קירשנבאום ז"ל את הרעיון לשחזר את תוכנית הסאטירה 'ניקוי ראש', באומרו שאין בכך תועלת. "גם בשנות ה-70 קיבלנו תוצאה הפוכה מזאת שקיווינו. תקפנו את המערך משמאל ובסוף העם הושפע, זרק אותו מהשלטון ובחר בבגין". שתי תכניות הסאטירה המשודרות כיום בטלוויזיה, 'גב האומה' ו'ארץ נהדרת', תוקפות את השמאל הפוליטי הישראלי רק אם הוא לא מספיק שמאלי לטעמם או כי הוא מתנהל באופן שגוי מבחינה טקטית. רק במקרים נדירים במיוחד, מבצבצת ביקורת סאטירית על ליבת האידאולוגיה של השמאל המדיני. הימין לא חף גם הוא משגיאות, וכשקיבל הזדמנות ליצור תכנית סאטירה משלו, בסדרה 'הכל שפיט' בערוץ הראשון – נחל כישלון חרוץ.

לפני יותר מעשור, הצליחו הישראלים ליהנות מהבלחה סאטירית משובחת, שלא דופקת חשבון לאף אחד: סדרת האנימציה מ.ק. 22, על חיי הג'ובניקים בבסיס צבאי סודי, "אי שם בדרום הארץ". הסדרה הלעיגה לא רק ימנים, דתיים, חרדים וקצינים בכירים, אלא גם אתיופים, גייז ואפילו ערבים – המאותרגים דרך קבע בידי הכותבים והמגישים של תכניות הסאטירה כיום. מ.ק. 22 ירדה אחרי עונה אחת בלבד, והותירה אחריה שממה סאטירית מדכאת. אולי עכשיו, אחרי שסאות' פארק פרצה את סכר התקינות הפוליטית בעונה המשובחת בתולדותיה, הגיע הזמן שגם ישראל תזכה ל'מנהל פי סי' משלה.