פשיזם, פשיזם: 100 שנה של הכפשת הימין

מי לא מפחד מפשיזם? שיטת המשטר הטוטליטרית הידועה לשמצה, המחסלת את חירותם ואת חייהם של אזרחיה. במדינה דמוקרטית כמו ישראל, הדרך הטובה ביותר לקעקע מן היסוד את זכות קיומו הפוליטי של אדם או מפלגה היא להכריז עליהם כפשיסטים. אמרת את זה – והעמדת את יריבך בצד החשוך והאפל של החיים.

ובכל זאת, למרות הזהירות המתבקשת בשימוש בו, מבט חטוף אל הפוליטיקה הישראלית מלמד שהשמאל אינו מהסס להטיח בימין את הפשיזם על שלל הטיותיו. אין כאן באמת דיון ענייני עם יריב שלא סתם זוכה בשלטון פעם-אחר-פעם, אלא קמפיין מתמשך לשלילת מציאותו מן היסוד. די להתבונן בפרשיות של השבועות האחרונים בלבד: "פוסט ההסתה" של ערוץ 20, קמפיין השתולים, אם תרצו, הביקורת על ריבלין, הספר' גדר חיה', ועוד ועוד – בכולן ללא יוצא מן הכלל זכה הימין הישראלי לתואר פשיסט, ולצאצאיו החוקיים: סתימת פיות, סכנה לדמוקרטיה וגזענות. הטריגרים מגוונים ומשתנים משעה לשעה, אך המסר אחד: הימין לא לגיטימי. הימין מסוכן. הימין פשיסט.

אך מה שנכון לשבועות האחרונים נכון גם לחודשים האחרונים, לשנים האחרונות, ואפילו לעשורים האחרונים. כי את זאת יש לדעת: אמנם לפי התקשורת כל הסימנים מעידים שה"סכנה קרובה מתמיד", ומדובר בעניין של ימים עד שניפרד מהדמוקרטיה הרעועה שלנו – אך האמת היא שאלו המסרים הקבועים בקמפיין מתמשך שמנהל השמאל מאז לידתו של הימין. בקיץ ובחורף, בשלום ובמלחמה, בעוני ובעושר – יהיו אשר יהיו התנאים האובייקטיביים, עבור קברניטי השמאל דבר לא משנה: הפשיזם כאן והדמוקרטיה בסכנה.

וכל מה שלא יעשה מנהיגי הימין: יציאה למלחמה בלבנון כדי להגן על הצפון, יציאה למבצעים בעזה כדי להגן על הדרום, מאבק בטרור ובסכינאות או מימוש מדיניות ביטחונית ביהודה ושומרון – הכל מהווה הוכחה נוספת לעריצותם ולחוסר הלגיטימציה שלהם, שמצטרפת עד מהרה לקמפיין ההיסטורי הארוך.

אז למען הקורא הישראלי החרד ממשטר האימים של הימין, מוגשים בזאת מיטב אזהרות הפשיזם של 100 השנים האחרונות. מתחילים.

"ז'בוטינסקי בעקבות היטלר"

כבר בשנות ה-30', ימיה הסוערים של התנועה הציונית שנקרעה בין ימין לשמאל, בין ז'בוטינסקי לבן-גוריון, בין הרביזיוניסטים לסוציאליסטים – ידעו בשמאל להכפיש ולערוך דה-לגיטימציה ארסית לימין.

בן-גוריון, אויבו בנפש של אבי הימין הישראלי ז'בוטינסקי, הוציא למשל בשנת 33' ספרון תעמולה קטן. חלקו הראשון של הספרון נקרא, שימו לב, "ז'בוטינסקי בעקבות היטלר". ואם לא די בכך, בן-גוריון אף כינה את יריבו לא פעם בתואר המחמיא "ולדימיר היטלר" (שמו הפרטי של ז'בוטינסקי היה זאב ולדימיר).

היחס לז'בוטינסקי, הציוני הליברל הביטחוניסט, סימן לדורות הבאים את מגמת הקעקוע מן היסוד של הימין. גם חבריו של בן-גוריון למחנה הפוליטי לא נותרו מאחור, והשתתפו בדה-לגיטימציה של עמיתיהם במחנה הימין. כך למשל כתב מרדכי נמירובסקי, ממנהיגי תנועת העבודה, על אנשי הימין הרביזיוניסטים: "לפנינו ארגון פשיסטי מובהק, לא רק מצד החיצוניות שלו, כי אם גם לפי עצם מהותו הפוליטית ותכונותיו הנפשיות".

שנה לאחר מכן, כאשר החלו מגעי פיוס בין בן-גוריון לז'בוטינסקי, קמה לזקן אופוזיציה חזקה מאוד מבית שניסתה למנוע ממנו את הפיוס. לדידה, לימין של ז'בוטינסקי לא היה מקום בתוככי התנועה הציונית. בגילוי דעת של השומר הצעיר משנת 34', למשל, נכתב כי:

השומר הצעיר מזועזע עד היסוד יחד עם ציבור הפועלים כולו על ההסכם אשר נחתם בין דוד בן-גוריון עם ראש המפלגה הפאשיסטית שנואת נפש צבור הפועלים… לא יחדל השומר הצעיר בעד הוצאת הרביזיוניזם מן התנועה הציונית.

על מכתב אחר של 270 פעילי מפא"י בתל-אביב, התנוססה הסיסמא: "אין שלום עם הפאשיזם! מלחמה בו עד חרמה!". (שלושת המקורות האחרונים מתוך הספר 'ללא פשרות', של גולדשטיין ושביט. 1979).

ומה שהתרחש בשנות ה-30', לא נעצר בשנות ה-40' או בימיה הראשונים של המדינה. במכתב פומבי נוטף שטנה לימין, שפרסמו ב'ניו-יורק טיימס' בסוף שנת 48' מספר יהודים חשובים ביניהם אלברט אינשטיין, חנה ארנדט ועוד, נאמר כי:

בין התופעות הפוליטיות המטרידות ביותר של ימינו, נמצאת עלייתה של מפלגת החירות במדינת ישראל הצעירה. זוהי מפלגה פוליטית הדומה באופן מובהק במוסדותיה, שיטותיה, בפילוסופיה הפוליטית שלה ובשאיפותיה החברתיות  – למפלגה הנאצית ולמפלגה הפאשיסטית.  

על מה יצא קצפם של החברים באמריקה? על ביקורו של מנהיג המפלגה מנחם בגין, לצורך גיוס תרומות לקמפיין הבחירות בישראל. בגין לדידם, "עומד בראש מפלגה פאשיסטית", ואסור לשתף עימו פעולה. (המכתב פורסם ככל הנראה בלחצם של בן-גוריון וחבריו. תודה למשה פוקסמן-שח"ל על ההפניה למכתב).

אך בגין לא זכה לדה-לגיטימציה רק מאנשי השמאל של יהדות אמריקה. לפחות מקצת האיבה שרחש בן-גוריון לז'בוטינסקי, הופנתה גם כלפי בגין. במבט כמו-נבואי, 14 שנים טרם ניצחונו של בגין בבחירות הדמוקרטיות לכאורה שהתקיימו כאן, ידע כבר הזקן לזהות את ענני הפשיזם המתקדרים מעל ראשינו. הנה למשל, מכתב אישי ששלח למשורר חיים גורי ב-15 במאי 1963:

בגין הוא יליד התקופה המטורפת שבין שתי מלחמות העולם, והוא טיפוס היטלריסטי מובהק; גזעני, מוכן להשמיד כל הערבים למען שלמות הארץ… אני רואה סכנה מתקרבת ובאה של השתלטותו בישראל, ואין לי ספק מה יעשה בשנה או בשנתיים הראשונות להשתלטותו: יחליף המפקדה של הצבא והמשטרה בבריונים שלו וישלוט כמו שהיטלר שלט בגרמניה… אין לי ספק שבגין שונא להיטלר – אבל אין שנאה זו מוכיחה שהוא שונה ממנו. (המכתב שמור בארכיון ב.ג בשדה בוקר, תודה לאמנון לורד על ההפניה).

האם בגין הביא עלינו נאציזם מהסוג הגרוע ביותר? התשובה היא לא, אבל זה לא הפריע לקמפיין להמשיך.

מה שנכון לשנות ה-30' ולימיה הראשונים של המדינה, נכון ביתר שאת לימי המהפך ועליית הימין לשלטון. מרגע שכבש הליכוד את ספסלי ממשלת ישראל, הווליום של זעקות ה"פאשיזם!" רק עלה והחריף. אנשים בשמאל לא יכלו לשאת את העובדה שהימנים, המזרחים, הדתיים ויוצאי התנועה הרביזיוניסטית "גנבו את המדינה". מאותו רגע, המתקפה נעשתה רצופה והקמפיין מתודלק ללא הפסק. פעם זה שלטון בגין, פעם זה שלטון שמיר, פעם זה שרון ופעם זה נתניהו. אחת לכמה ימים או שבועות, קם המומחה או הפובליציסט התורן ש"מזהה סימנים מתקרבים של פאשיזם".

"סכנת הפאשיזם – מוחשית"

הנה למשל דבריו של ח"כ אברהם כץ-עוז ממפלגת העבודה, שהתפרסמו בסוף שנות ה-70' בעיתון 'דבר' תחת הכותרת "סכנת הפאשיזם – מוחשית". במסגרת חשבון נפש שעורך כץ-עוז למפלגתו לאחר ההפסד לליכוד, הוא "לוקח אחריות" על עליית הפרא הימני שתפס את השלטון:

במשך שלושים שנה נגסנו יותר ויותר בעקרונותיה של תנועת השחרור הציונית-סוציאליסטית שלנו לטובת החלק הלאומי שבה… אחדים מתוכנו הגיעו אף ללאומנות שלוחת רסן. סופנו, שאנו עדים בימים אלה לבנייתו של הפאשיזם הישראלי החדש, שגם הוא צמח מתוכנו.

וכץ-עוז ממשיך:

אחדים יאמרו, בוודאי, מה נזעקת לדבר בפאשיזם. על פי הבנתי, סימניו כבר קיימים … יש כמובן אזרחים רבים יפי-נפש, המנחמים אותנו שדבר כזה לא יוכל להתרחש אצלנו. על פי הערכתי, זו סכנה מוחשית וברורה. אולי היא לא תתממש בשנה הקרובה … (אך אם) יעלה הליכוד מחדש לשלטון … אנו נעמוד לפני שלטון פאשיסטי. (27.11.1979).

שלטון הליכוד אינו שלטון לגיטימי שנבחר בהכרעת הרוב. מדובר בסכנה מהותית, ואסור לתת לכנופיית הימנים שהשתלטה על ההנהגה להמשיך לאחוז במושכות השלטון.

"זו התחלת הסוף"

וזוהי רק ההתחלה. "באותו יום דין, כשהליכוד עלה והמערך ירד, כשנתהפך גלגל של שנות דור, שהיתי בעיר אחת באירופה", מספר אהרן מגד מעל דפי העיתון – בטור שמלמד היטב על האווירה באותם ימים –

פגש אותי הסופר היהודי-הונגרי ג'ורג' מיקש, ששמע את חדשות הבוקר ברדיו המקומי, ובעיניים פעורות מחרדה אמר: 'זה נורא. אסון'. כפטריוט המתגונן בפני מבקרים מבחוץ, אמרתי: זה רע, אבל לא אסון …; אחר כך פגשתי ברחוב צייר ישראלי ותיק, איש מתון בדרך כלל ורחוק מפוליטיקה, שמחתי לקראתו: פנים מוכרות בעיר זרה. הוא לחץ את ידי ודמעות בעיניו. בקול חנוך אמר: 'זו התחלת הסוף'.

מגד השתומם מהמחזה ושאל את הצייר: "עד כדי כך? – אמרתי – עד כדי כך? ממשלה באה וממשלה הולכת והארץ לעולם עומדת. 'לא, לא' – אמר – 'זה יהיה פאשיזם…'". (דבר, 17.8.1979).

פוליטיקאים, אמנים וסופרים – כולם השתתפו במסע לערעור הלגיטימציה של שלטון שעלה בבחירות דמוקרטיות ולהכתרתו כפשיסט. ולא רק הם: גם האקדמאים הצטרפו עד מהרה לקמפיין, במבט חמור סבר וחרוש קמטים של יודעי דבר שמוטב להישמע להם. הללו הפחידו את הציבור שהדמוקרטיה הישראלית ניצבת על פי תהום.

פרופ' אמנון רובינשטיין למשל, במאמר בעיתון 'הארץ', ראה את הסכנה מתגשמת לנגד עיניו: "האם נשקפת סכנה לדמוקרטיה הישראלית? במובן מסוים הסכנה כבר מתגשמת היום … הסכנה היא כי האנרכיה והאלימות יגברו … כאשר מגמה זו מעמיקה, עומדות רק שתי ברירות: ניתוח חד ושינוי השיטה או לחליפין חולשה גוברת והזמנה לאסון לאומי". (31.10.79).

/
גם פרופ' זאב שטרנהל, מומחה הפשיזם המפורסם (זיכרו את השם, אנחנו עוד ניתקל בו כעבור 40 שנה, עדיין מדווח ללא לאות על הפשיזם הנוקש בדלת), הזהיר את הציבור מפני טבעת החנק השחורה המתהדקת סביב גרונה של הדמוקרטיה הישראלית. מיד לאחר ניצחונו של בגין בבחירות, התריע שטרנהל הן מעל דפי עיתון 'הארץ' הן מעל דפי 'עמדה', בפני הסכנה הקרובה שצופן לנו הימין בשלטון: "האנלוגיה העולה – אוגוסט 1914… נטייה לטובת האידאולוגיה הימנית… אל הפאשיזם על בסיס זה", וכן:

השלטון עומד לעבור בפעם ראשונה ליד תנועה בעלת אידיאולוגיה מבוססת על פרימט הכוח הפוליטי … עשרות ההצהרות, ההודעות והראיונות המושמעים מפני מנהיגי הליכוד כבר גרמו נזקים עצומים … התשוקה לכוח, השאיפה להטביע חותם מיידי על חייה של ישראל, להראות קבל עם ועולם כי נשתנו הזמנים, עלולה להיות הרסנית. (6.1977).

והיו שלא הסתפקו בממד התחושה בלבד, אלא השכילו גם להבעית את הציבור לפרטי פרטים מפני הפשיזם הימני וסכנותיו לישראל. במאמר אינטלקטואלי ארוך ומלומד מתחילת שנות ה-80' – "זהירות, פאשיזם!" – סוקר נחום פסה את הפאשיזם ומאפייניו העיקריים: לאומנות, שלטון יחיד, הערצת כוח ועוד. את הפרק האחרון במסתו, הוא מקדיש כמובן לישראל ולשלטון הליכוד החדש:

להוותנו, הולכים ומתפתחים בישראל לאחרונה אותם תנאי יסוד שהצמיחו בכמה מדינות משטרים פאשיסטיים. אצלנו עוד לא לובשים חולצות שחורות, אבל את האווירה המצמיחה חולצות שחורות מעודדים ומשלהבים. הרוח הרעה של האלימות, השקר הגס והציני, ההסתה העדתית, רצח אופי של היריב … – יוצרים תנאים מדאיגים.

פסה יודע על מי ועל מה הוא מדבר:

אינני בא לטעון שהליכוד על כל מרכיביו הוא תנועה פאשיסטית, אבל יש בו סימנים רבים מדי של התנהגות פאשיסטית … הטיעון "לא הבנו", "לא ידענו", "לא הבחנו" – טיעון זה לא יעמוד לאיש מאיתנו … המסקנה היא אחת: להגן על הדמוקרטיה ולעצור את הפאשיזם המרים ראש. (דבר, 16.6.1981).

אכן. סגנון הכתיבה – מחקרי, מאופק ומסויג. אך התוכן? ארסי, היסטרי ומקעקע את בסיס הלגיטימציה של הימין שהעז לזכות בבחירות.

הטריגרים של קמפיין הדה-לגיטימציה של הימין היו תמיד מגוונים: מלחמת לבנון, ההתנחלויות, הכיבוש ומה לא. הימים הם ימי תנועת 'גוש אמונים' כזכור, והדבר לא הוסיף לקור הרוח ולביטחון הדמוקרטי של מנהיגי השמאל. מי אם לא יוסי שריד, ניצב בשער להתריע על קריסת הדמוקרטיה הישראלית הממשמשת ובאה בעטיים של המתנחלים. "כאשר מכשירים את אנשי גוש אמונים, החיים באמונתם", אומר שריד בעיתון 'דבר', "מכשירים מיניה וביה אחרים, הממיתים בה: את הפאשיסטים – מכשירים, ואת האנטישמים, ואת רודפי השחורים והצבעונים, ואת מחרחרי המלחמות בשם הדת והתרבות – מכשירים".

והסכנה, כמובן, אינה נעצרת במתנחלים החדשים שעולים על גבעות השומרון. מבחינת שריד, הדרך מכאן אל חיסול הדמוקרטיה הישראלית בטוחה:

מגד מודה כי גוש אמונים מערער, בין שאר פורעניותיו, את היסודות הדמוקרטיים של המדינה. לא פחות ולא יותר. נתאר לעצמנו שהערעור הזה נמשך והולך, והדמוקרטיה הישראלית, שבירה בלאו הכי, קורסת תחתיה. בניו של מגד וקוראיו ישאלו אותו לאחר האסון, איפה היית במלחמה נגד מחסלי הדמוקרטיה הישראלית…(דבר, 26.12.1980).

זמן רב חלף מאז, וכלום לא השתנה. הקמפיין בעיצומו: עודנו נמצאים בדקה ה-90 לפני קריסת הדמוקרטיה השברירית שלנו. ולא חשוב מה יעשה הימין – את המדינה הוא מחריב ואת החופש הוא דורס.

כאשר הקדנציה השנייה של בגין התקרבה, ולמרות שהמדינה עדיין עמדה על תילה כמדינה דמוקרטית, הדבר לא הפריע לאנשי השמאל להמשיך במסע ההכפשות נגד ציבור הימין: "כל עוד היה פולחן האישיות נחלתם של נאמני 'חרות' בלבד, הוא נראה מגוחך… כיום, כעבודת אלילים המונית, הוא מזעזע ומחריד. בעיקר בעיני מי שזוכר את הדיקטטורות שקמו על פני אירופה בשנות ה-20 וה-30", כותבת רות בונדי. "אם ינצח הליכוד הפעם זה יהיה ליכוד שכור ניצחון, ליכוד שלא ייזקק עוד למעטה של חופש הדיבור… יהיה זה שלטון פאשיסטי של בעלי זרוע ופולחן אישיות…". (26.6.1981).

אך אווירת "קץ הדמוקרטיה – תחילת הפאשיזם" לא הייתה כמובן נחלתם של כותבי טורים בלבד. כנגד הסכנה לדמוקרטיה אורגנו גם הפגנות ומחאות כלפי הימין שמעז לשלוט. הנה דיווח מעיתון מעריב (22.6.1980) על הפגנה של 'שלום עכשיו' בתל-אביב כנגד שלטון בגין: "רבבות בני אדם – מספרם נאמד ב-40 אלף – מילאו את רחבת מוזיאון תל-אביב … בידי רבים היו כרזות שקראו להפיל את הממשלה: 'למען העם – לכו!'; 'ההצגה נגמרה – הביתה!' … 'דמוקרטיה ולא פאשיזם'". או דיווח אחר (17.6.1980) על מחאות פרופסורים וסימפוזיון שנערך מול משרד ראש הממשלה, "אשר נושאו היה 'הסכנה לדמוקרטיה הישראלית'". וההפגנות הללו הפכו לחריפות בהרבה בימי מלחמת לבנון הראשונה. בגין שלח חיילים להגן על המולדת מבחוץ, ומבית צעקו לו פשיסט. 

"סכנה לדמוקרטיה הישראלית"

הנה כי כן, הפשיזם, או בשמו השני המפורסם "סכנה לדמוקרטיה הישראלית", נוכח בקמפיין האנטי-ימני כבר זמן רב. נדמה שבעיני השמאל, החרב מונפת תדיר על ראשה של הדמוקרטיה שלנו. קמפיין הכפשת הימין והעיסוק הכמו-מדעי בסכנתו לדמוקרטיה, נמשך לכל אורך שנות ה-80' וה-90', והועתק משלטונו של בגין אל שלטונם של שמיר, שרון ונתניהו. העובדה שלימין היה משהו אמיתי למכור בענייני ביטחון וכלכלה – שהתבטא פעם אחר פעם בתוצאות הבחירות – לא הפסיק את הקמפיין. להיפך.

במאמר ב'דבר' תחת הכותרת "האם קיימת סכנה לדמוקרטיה הישראלית", תהו סעדיה גלב ואברהם וולפנזון "האם הופעתם ואישיותם של משה דיין ואריק שרון – והתמיכה הציבורית … בכל אחד מהם – מסמנת נהייה אחרי דמותו של 'האיש החזק'?"; "האם קיימת סכנה מוחשית לדמוקרטיה בישראל?". ואכן, לאחר עיון קצר הם מוצאים לפחות "ארבע דוגמאות פוליטיות מדאיגות בתחום הזה". (17.5.1981).

או למשל כתבה מבעיתה למדי בעיתון מעריב, בעקבות סקר שערך מכון ון-ליר בקרב צעירים, המזהירה את הציבור מפני חורבן קרוב של הדמוקרטיה הישראלית. תחת הכותרת "המחלה של המדינה", בכתבתו של אריה בנדר, נכתב כי "דיוקנו של הישראלי כתלמיד תיכון המצטייר בסקרים האחרונים הוא של צעיר לאומני, שונא ערבים, מלא חששות ופחדים מפני העתיד, שטוף דעות קדומות, חסר סובלנות, מבקש פתרונות פשוטים וקלים, מזלזל בכבוד האדם ובזכויות האדם, מתגעגע למנהיג סמכותי שלא תלוי במפלגות ומוכן להגביל את הדמוקרטיה…".

הנוער הזה – שהיום מצוי בשנות הארבעים שלו – לא ממש התרגש מהתחזיות השחורות שניבא לו השמאל, והדמוקרטיה הישראלית בכל זאת שרדה למרות האיומים. אפילו שלפי הכתבה, "אנחנו נמצאים כעת בעיצומה של מערכה קשה על זהותו היהודית והדמוקרטית של הדור הבא בישראל. לגבי מחצית הנוער לפחות, הדמוקרטיה היום אינה עוד דבר המובן מאליו". (22.8.1986).

אך עדיין, למרות כל השחור שהבטיחו בשמאל, היו כאלה שהחליטו דווקא לחמוד להם לצון בזמן שקיעתה של הדמוקרטיה הישראלית תחת שלטון הימין. כך למשל בעיתון מעריב, היה מי שבחר לטמון את ראשו בחול ולפרסם את הסאטירה הקצרצרה והמשעשעת הזאת:

שיח עומדים על המשמר (9.8.1985)

– הנה, קניתי לשנינו גלידה, בואי נשב כאן ונביט יחדיו בשקיעה ובחתיכות.
– מה יש, אני לא מספיק טובה בשבילך שאתה רוצה להסתכל על הפוסטמות שעוברות בחוף?
– לא, סתם אמרתי.
– סתם?! אתה יודע שדברים כאלה הם סכנה לדמוקרטיה.
– זאת אומרת, כן… את צודקת. מה יהיה עכשיו? אלוהים. הרסתי את המרקם הדמוקרטי העדין, אינני ראוי לנשום את האוויר של הארץ הזו.
– זה בסדר, אני אשתוק.
– תודה לך מתוקתי. הצלת את הדמוקרטיה.
– זה המינימום שאני יכולה לעשות.
– איך הגלידה?
– חבל שלא שמת לי מוקה.
– מה? אין מוקה? ביקשתי בפירוש מוקה.
– אין.
– זו גזענות. אמרתי להם שישימו כדור אחד מוקה ואחד שוקולד. מה הם נתנו שם?
– לא יודעת. נדמה לי שזה אגוזים, טעם לא רע. אבל אסור להיות סלחניים בעניין גזענות. לא עם כשלנו, שסבל ממנה כל כך הרבה.
– אתמול הלכתי לראות את אמדיאוס, ונגמרו הכרטיסים.
– סכנה לדמוקרטיה.
– כמעט לא נשאר לי דלק, תזכירי לי למלא בדרך הביתה.
– גזענות.
– תראי, השמש יורדת לים.
– סכנה לדמוקרטיה.
– נורא לח.
– גזענות.
– בואי הנה רגע, תתקרבי אלי.
– סכנה לדמוקרטיה.
– אמרו לך פעם שאת דומה לשחקנית הזו, נו איך קוראים לה.
– איך?
– שכחתי.
– פאשיזם!
.

והיה גם את אהרן מגד, שהתעקש כאמור לא להיסחף בזרם, ואף העלה תהיות האם למרות הביקורת הנוקבת והמוצדקת, אכן חובה לכנות את הממשלה פשיסטית. מגד, כנראה, הרגיש שלא בנוח עם נבואות הזעם וההכפשות המוטחות תדיר בשלטון הימין:

האם הממשלה הימנית השולטת בארץ זה שש שנים היא "פאשיסטית" – כפי שהתנבא השמאל בקולי קולות ומחה וזעם? כלומר – האם היא אוסרת התארגנות, שביתות, מאבק מעמדי, מגבילה את חופש הדיבור והכתיבה, את החופש האקדמאי והאמנותי? (16.9.1983)

אך אנו נשאיר את מגד בתהיותיו, ונדלג היישר אל שנות האלפיים. שכן גם שם, כידוע, הקמפיין מתנהל במלוא עוזו. הפשיזם מגיע אוטוטו תחת שלטונו של נתניהו.

שנות ה-30 כבר כאן

במאמרו בעיתון 'הארץ' "דמוקרטיה הולכת ונעלמת" משנת 2002, מזהיר אותנו פרופ' דוד אנוך כי:

אין עוד צורך לאסוף את הסימנים המפוזרים על פני השנים האחרונות …די לנו אם נתבונן בכמה תופעות מהימים האחרונים… הפשיזם הממשמש ובא אינו עוד כתובת על הקיר. הוא כבר כאן, צועד ברחובותינו, מתקבל כבן בית במסדרונות השלטון, מתדפק על דלתותינו. ואנו פותחים לו את הדלת לרווחה.

גם כאן, כמו בכתבות ומאמרים שהבאנו למעלה, "הסימנים מפוזרים" בכל מקום וחוברים לשלילת זכותו של הימין לשלוט. אגב, מוטיב "סימני הפאשיזם", או בסגנונו השני "תנאי הפאשיזם", חוזר על פני עשרות מאמרים וכתבות לאורך השנים. הקורא העירני במאמר זה בוודאי הבחין בו כמעט בכל הטקסטים.

הנה למשל מגד – הפעם מגד אחר, איל מגד – מזהיר את הקוראים שהפשיזם כבר איתנו, "על כל סממניו"  –   

הייתי מעז ואומר, שבישראל של ראשית המאה ה -21, האווירה הפשיסטית על כל סממניה … משקפת את האווירה הציבורית יותר מאשר במשטרים הפשיסטיים הקלסיים של המאה ה-20. כאן הפוליטיקה הפשיסטית היא בצלמו ובדמותו של העם יותר מאשר היתה בזמנה בצלמם ובדמותם של האיטלקים והגרמנים. כאן אין מיעוט מופרע, סוטה ואלים הכופה את רצונו על תרבות שלמה, אלא זוהי תרבותו של הרוב.

"יותר מאשר במשטרים הפשיסטיים הקלאסיים". עד כדי כך. אם מגד היה מעז לומר דברים דומים על מיעוט כלשהו – ערבי, אריתראי או תאילנדי – היו לבטח מולקים את ראשו. אבל מה שאסור כלפי מיעוטים, מותר כלפי הרוב, בייחוד אם הוא ימני.

או חוקר השואה פרופ' דניאל בלטמן, שלא מוכן להישאר מחוץ לתבהלה של השמאל ומזהיר כי "1932 כבר כאן":

אין חברה המחוסנת מפני הידרדרות לגזענות אלימה. בישראל של היום מתקיימים לא מעט תנאים שניתן לזהות את קיומם בחברות ועמים שהוציאו … מהלך של הפרדה גזעית, טיהור אתני ואפילו ג'נוסייד. קיימות בה קבוצות מיעוט מנודות על ידי הרוב, אידיאולוגיה גזענית שהולכת ומתפשטת…

ורשימת האיומים וההפחדות מתארכת ומתארכת עד אין סוף (או עד הסוף המר, יותר נכון לומר). כל כותבי השמאל הבכירים מטילים את מלוא כובד משקלם, כדי להחריד את הציבור השאנן ולערער את הלגיטימציה של הימין. הנה אורית קמיר, מביעה חרדה קשה על "פשיזם ישראלי יהודי", שאת התוכן שלה אתם כבר יודעים:

תחת שלטון הימין, נגוז ונשכח החזון הציוני האוטופיסטי נוסח "אלטנוילנד" של הרצל … את מקומה של האוטופיה הציונית הישנה תפסה אוטופיה חדשה… זוהי אוטופיה לאומנית־דתית פרטיקולרית ובדלנית… תחושת הקטסטרופה הפרנואידית, המועצמת, ביחד עם האוטופיה המשיחית המסתגרת, הולידו לנו פשיזם ישראלי יהודי לאומי דתי…

"קטסטרופה פרנואידית מועצמת"? אלמלא היו הדברים נכתבים על הציבור הישראלי, דומה שהיה ניתן לאומרם על עדת נביאי הפשיזם ומבשריו. ואם חשבתם שמדובר רק בכותבי טורים בעיתון 'הארץ', קחו את זהבה גלאון, בתור מדגם מייצג של פוליטיקאים ישראלים משמאל: "מדינת ישראל מידרדרת לפשיזם. היא הופכת למקום שאין בו מקום למי שלא שותף לחזון המשיחי, הדתי והלאומני … חובה להבין שאנחנו במלחמה על המדינה, על מערכת החינוך, על העתיד של הילדים שלנו, על הבית שלנו ושלהם. ואסור לנו להפסיד".

את מסענו אל תולדות הדה-לגיטמציה וההכפשה של הימין הישראלי, נסיים עם מיודענו פרופ' זאב שטרנהל, שאי שם משנות ה-70' ועד היום, אינו פוסק מלהזהיר אותנו על קריסת הדמוקרטיה המממשת ובאה הודות לימין שמעז לצאת למבצעי מגן צבאיים. בראיון עימו לעיתון 'הארץ', תחת הכותרת "סימני הפשיזם בישראל הגיעו לשיא מפחיד בצוק איתן", מגולל שטרנהל את כל התחזיות הידועות.

הדמוקרטיה הישראלית בסכנת התמוטטות… והדמוקרטיה בישראל הולכת ונשחקת עד שהגיעה לנקודת שפל חדשה במלחמה, והסימנים ששאלת עליהם בהחלט קיימים כאן … ישראל היא מעבדה יוצאת מן הכלל שבה אתה רואה את השחיקה ההדרגתית של ערכי הנאורות, שהם הערכים האוניברסליים האלה … עד שהיום היא משתלטת על המרכז.

פשיזם גם לא מטלפן

האם צודקים מנהיגי השמאל וקברניטיו? האם יש יסוד למסע ההפחדה המתמשך שהם עורכים כנגד יריביהם הפוליטיים בימין הישראלי? התשובה היא חד-משמעית לא. הדמוקרטיה הישראלית היא דמוקרטיה ותיקה, תוססת, חיונית, יציבה והיא כבר הוכיחה כושר עמידה מרשים בפני זעזועים קשים.

כאשר בוחנים את הדברים בקור רוח, בחינה של מוסדות ומנגנונים ולא בחינה של אווירה ותחושות, הנתונים הם ברורים: אחוזי ההצבעה בבחירות בישראל הם גבוהים בהשוואה למדינות מערביות רבות כמו ארה"ב צרפת או שווייץ; הפייסבוק והרשתות החברתיות שלנו מציעים לאזרחים חופש ביטוי באוקטן גבוה; העיתונות הישראלית חופשית ותחרותית יותר מהעיתונים המפלגתיים של העבר; חופש הקניין נמצא במגמת שיפור עקבית; ובאופן כללי, ישראל נחשבת בעולם כדמוקרטיה למופת.

אז אפשר להירגע, לנשום אוויר, לשתות כוס מים קרים ולהפסיק עם הדה-לגיטימציה הדמוקרטית של הימין. בינתיים פשיזם לא בא, פשיזם גם לא מטלפן.