לכבוד המאתיים של אלתרמן: שיר על רעוּת בָּרוח

נתן אלתרמן הוא שטר המאתיים של השירה העברית, ולא רק שלה: של התרבות הישראלית כולה, ובעצם של הרוח הישראלית. יצירתו השירית מקיפה עולם ומלואו, ובוראת עולם לשוני וסימבולי חדש המבטא אותו. שיריו הליריים הם ההתגלמות השלמה ביותר של האידיאה האפלטונית "שירה"; שכן הם מקיימים את השיריות כמעט בכל ממד אפשרי, ומביאים כל ממד כזה אל מיצויו. המוזיקליות, הצליליות, הציוריות, הצבעוניות, הריגוש, השגב, ההתבוננות, האבחנה, העומק המוסרי, שמחת החיים, שלמות ההכרה, המקוריות, ההומור, הזיק הרוטט והבלתי מוגדר המתחבר אל ערוצי האינטואיציה הסמויים של הקורא – בכל ממד יחיד מאלה מעטים מתחריה של שירת אלתרמן, ובצירופם יחדיו אין לה מתחרים כלל והיא מתקיימת בליגת-יחיד משל עצמה.

בולטות רב-ממדית זו מאפיינת גם את דמותו של אלתרמן כמשורר וכותב רב-ערוצי. שמו מזוהה עם ז'אנר השירה העיתונאית, האקטואלית-פובליציסטית, בזכות הטורים השבועיים שפרסם מ-1934 עד סמוך לפטירתו החטופה ב-1970 – שנים אחדות ב'הארץ', שנים אחדות ב'מעריב', ובתווך, בתקופה המכרעת של תקומת ישראל, 'הטור השביעי' ב'דבר'. שירי-עיתון אלה, שהמוכר בהם הוא כנראה 'מגש הכסף', נתנו ביטוי פיוטי להמיה הלאומית בת הזמן, ומנגד היו מעצבי דעת קהל ולא פעם הלכו נגד הזרם. באחרית ימיו אף נרתם לפעילות ציבורית והיה הדמות הפעילה הבולטת בתנועה למען ארץ ישראל השלמה. הציבור הרחב הכיר את שמו גם בזכות הפזמונים שחיבר – מפזמוני במה קלים וסאטיריים עד שירי-זֶמר כבדי משקל כגון 'אליפלט'. הוא תרגם שפע יצירות שיריות קלאסיות ובעיקר מחזות, וחיבר יצירות לילדים, מחזות וגם רומן סאטירי.

אך גם אם נתמקד בקודש הקודשים של יצירתו, בשירתו האמנותית, הקאנונית, ניתקל בתוך תחומיה בהצטיינות רב-ערוצית זו. כך למשל ספר שיריו הראשון של אלתרמן, 'כוכבים בחוץ', הוא מִנחת אהבה לעולם ולחיים; ספרו הבא, 'שמחת עניים', מציג בשרשרת של תמונות-חיזיון נבואיות נוקבות את הערכים האנושיים המכריעים את המוות; ו'שירי עיר היונה' שפרסם ב-1957 הוא האֶפּוֹס הגדול של תקומת מדינת ישראל. כמכלול, שירת אלתרמן מעמידה מבנה מאוזן היטב שראשו בשמיים, בהשתוקקות ובשגב, אך יסודותיו מעוגנים היטב בְּקרקע של מציאותיות, של אחריות ושל כבוד כלפי מסורת האבות.

כשם שרבים הם שירי המשורר הפורה, גם רבתה הכתיבה על אודותיו. בל נתבזבז כאן: מאמר נוסף של סקירה כללית על המשורר הגדול יהיה כהבאת תבן לעפריים של הרשת. החומר פרוס לפני המתעניין – וגם בלי לכתת רגליים לספרייה אפשר למצוא חלק ניכר ממנו, מהקדמה כללית ועד ספרי פרשנות שלמים, באתר נתן אלתרמן. סוג אחר של מבוא כללי ניסיתי לתת בשלב הראשון, המסתיים בימים אלה, של מיזם הפייסבוק #‏כפית_אלתרמן_ביום. שם הצעתי להתבונן ביחידות הקטנות ביותר של השיר האלתרמני, בדימויים הבודדים. לקרוא אלתרמן במיקרוסקופ. המיקרוסקופ הוא כלי מועיל בקריאת שירה טובה, ובשל היקפה ואופייה השוטף-נוהר של שירת אלתרמן ממעטים להשתמש בו. אולם מובן שבעקירת שורה מן השיר השלם נשארים בה רק מקצת טעמיה.

כאן אציע פתח אחר להתוודעות לחוויה האלתרמנית העילאית: לא פרק מבוא, לא סקירה, לא הקדמה, לא קריאת ספר אלתרמני שלם ופירושיו (נסו בבית) ולא בופה של טעימות בכפית, אלא קריאה היפר-קישורית בשיר אחד. נקרא את 'הטיול ברוח', מתוך 'שמחת עניים' (פרק ג, שיר ג). שיר שאינו מוכר במיוחד, אך גם אינו שולי. נרמזים בו כמה מן היסודות העזים והחמוּרים שבתשתית שירת אלתרמן, אך יש בו מן החן של הקצף הצבעוני ששירה זו אוהבת לפזר מעל למי התהום. כמו שכניו ב'שמחת עניים' הוא עוסק ברומם-של-חיים, אך להבדיל מהם, המצמיתים באימת הדין ובחומרת האמת, שורה בו גם רעות-הרוח האהובה על המשורר.

'הטיול ברוח' אינו הגדול או המפורסם או היפה בשירי אלתרמן, אבל הוא השיר האלתרמני האולטימטיבי. מעין צומת דרכים מרכזי ומקשר בלב הארץ הרַבה של מכלול שיריו. נווה ירק קטן באמצע הצוק הגדול והנורא של 'שמחת עניים', הנותן מטעמם הרך של שירי הרוח והסופה ב'כוכבים בחוץ' ושל 'שירים על רעות הרוח'. וחוץ מזה, בחוץ מנשבת עכשיו כזאת רוח מטורפת, ששיר שאיננו על רוח לא בא בחשבון.

הַטִּיּוּל בָּרוּחַ

רוּחַ יַךְ בַּיָּרֹק וְהִלֵּךְ עַל רָחוֹק
וְקֹרָא בַּחוּצוֹת רוּחַ, רוּחַ!
עוֹד תֵּלֵךְ שִׂמְחָתֵנוּ הָלוֹךְ וְצָחוֹק
וְעָלָה צַהֲלֵנוּ מֵרוּחַ.

וְדָרַכְתִּי חוּשַׁי כְּמוֹ דְּרֹךְ הַקַּשָּׁת
וּשְׁלַחְתִּים וְשָׁמְעוּ לִי בְּלִי אֹמֶר.
הַחוּשִׁים, הַחוּשִׁים, מַלְבִּישֵׁי הַמֻּפְשָׁט
וְקוֹרְעֵי לְבוּשָׁיו שֶׁל הַחֹמֶר!

וְנָגַעְתִּי, רֵעַי, בְּגַבְּכֶם הַשָּׁפוּף
וְקֹרָא בַּחוּצוֹת רוּחַ, רוּחַ!
וְהִבַּטְתִּי בָּכֶם בְּמִצְמוּץ וְעִפְעוּף
וְעָלָה קוֹל צְחוֹקֵנוּ מֵרוּחַ.

וְזָכַרְנוּ, רֵעִים, עֵת רֻגְזוֹת וְהִתּוּל
וּמִלִּים שֶׁל מַמָּשׁ וְשֶׁל הֶבֶל.
וּמְרִיבוֹת שֶׁעָבְרוּ כַּעֲבֹר הֶחָתוּל,
וְשָׁנִים שֶׁקְּשָׁרוּנוּ בְּחֶבֶל.

וִהְיוֹתֵנוּ טְבוּעִים אִישׁ בְּמוּם צִבְיוֹנוֹ
וְסָלְחֵנוּ אוֹתוֹ מִדֵּי פַּעַם,
בָּרֵעוּת, הַחַיָּה עַל עִקַּר-שִׁוְיוֹנוֹ
וְעִקְּרֵי-הֶבְדֵּלָיו שֶׁל הַטַּעַם.

וּמַרְאוֹת עוֹד נִזְכֹּר, נִקְטָעִים וּרְצוּפִים,
וְעַלְמָה שֶׁאָהַבְנוּ בְּרֶמֶז.
שֶׁאָפֵל מֶבָּטָהּ כְּמוֹ שׁוּק הַצּוֹרְפִים
וְכָמוֹהוּ נוֹצֵץ וְרַב רֶמֶז.

וְזָכַרְנוּ כָּל אֵלֶּה לְטוֹב לֹא לְרָע,
וְהָרַע לְטוֹבָה נִזְכְּרֶנּוּ.
וְדִבַּרְנוּ לֵאמֹר: גַּם הָיָה, גַּם קָרָה,
גַּם עָבַר וְחָלַף וְאֵינֶנּוּ.

רַק אֶגַּע בָּכֶם עוֹד, אִם בְּגַב אוֹ כָּתֵף,
עֵת, כְּאָז, בַּחוּצוֹת תֵּלֵךְ רוּחַ.
עוֹד נַבִּיט זֶה בָּזֶה, עוֹד הַבֵּט וְעַפְעֵף…
חֲרוּתִים לִי אַתֶּם עַל לוּחַ.

תחילה, מאין באנו. השיר שבא מיד לפני 'הטיול ברוח' הוא 'הזָר זוכר את רֵעיו'. הזר הוא גיבורה של 'שמחת עניים' כולה. הוא "המת החי": אדם שנהרג לא מכבר, והוא חוזר כמין רוח רפאים אל עירו הנצורה בידי אויב ואל אשתו החיה בתוכה. מנקודת מבט זו, רגל אחת מחוץ לעולם, הוא מתאר את אשר הוא רואה ואת אשר הוא זוכר, ומעמיד את אשתו ואת שומעיו על המהויות הגדולות מהחיים והחזקות מהמוות. אחת המהויות הללו היא הרֵעוּת. היצירה נכתבה ב-1940, מעט לפני שהפלמ"ח קם והעמיד את הרעות במרכז האתוס והפולקלור שלו. כבר אז קנה לו ערך הרעות – המחויבות כלפי החברים ובעיקר החברים לנשק – מקום נכבד בתודעת הנוער הארצישראלי.

ב'הזר זוכר את רעיו' מודגש כי זוהי רעות המתקיימת לאחר מותו של הרֵע. "הָרֵעוּת, זְאֵבָה, זְאֵבָה, / הַרְגִּיעָהּ לֹא אוּכַל, אֶחָי. / פֶּה הִרְחִיבָה לְאֵין שָׂבְעָה / הַצְּנוּעָה בִּתְשׁוּקוֹת הֶחָי" – הלא היא הרעות. "הָאִלְּמָה בְּחִשְׁקֵי תֵּבֵל, / אֵיךְ לְפֶתַע מָלְאָה דְּבָרִים? / אֶל רֵעַי אוֹתִי, יָהּ, הוֹבֵל, / יָהּ, הָסֵר מֵעָלַי הָרִים!" השיר נגמר בשבועת הוד של הרעים החיים לרעם המת – ובשמחה. "לֹא הִפְרִידוּ בֵּינֵינוּ שָׁנִים, / לֹא הִפְרִידוּ קִנְאָה וְאֵיד, / לֹא יַפְרִידוּ שָׁלוֹשׁ אֲבָנִים / שֶׁהָיוּ לָאֶחָד גַּל-עֵד. / מִי שָׂמַח תַּחַת גַּל כּוֹרֵעַ? / אִישׁ רֵעִים לְהִתְרוֹעֵעַ". אל שמחתה זו של הרעות פונה הזר המת – ופונה אלתרמן המדובב אותו – בשיר הבא, 'הטיול ברוח' שלנו.

אבל רגע. "רֵעוּת" ו"רוח". מצלצל לכם הצירוף הזה? כמובן. רְעוּת רוּחַ. "הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ", אמר קהלת. פרשנים שיברו קולמוסם להכריע מהם הבל ורעות רוח אלה. בין אם צמד המונחים מציינים שטות, כמו בלשוננו היום, בין אם עניינם דברים חולפים ורעועים כמו רוח וכמו אדי המים הקרויים הבל – כך וגם כך 'שמחת עניים', ושירת אלתרמן כולה, באים לשלול את הכרזתו של קהלת כאילו הם חזות הכול וכאילו יש רע בכך. "לֹא הַכֹּל הֲבָלִים, בִּתִּי. / לֹא הַכֹּל הֲבָלִים וָהֶבֶל". כך אומר הזר המת לאשתו החיה בשני קצותיה של 'שמחת עניים', בשיר הראשון בפרק א' (שבא אחרי שיר פתיחה לא ממוספר, המוקדש לשמחת העניים עצמה), ובשיר הסיום.

בשבח קלות הדעת

לֹא הַכֹּל הֲבָלִים וָהֶבֶל ורעות רוח – זהו העיקרון המכונן של שירת אלתרמן על כל אגפיה ופניה הרבים. זוהי שירה של חמדת חיים, של השתוקקות לתבל, של התגברות הרוח על המוות, האמת על השקר, התשוקה על הדיכאון, התקומה על השואה, ההומניזם על הניהיליזם, הצדק על הרודנות. "יֵשׁ חַיֵּי שָׁעָה לְמַחֲסֶה, אַךְ אֵין רֶגַע שֶׁאֵינוֹ שׁוֹפֵט", אומר אלתרמן במִכְתם נורא בספרו 'חגיגת קיץ'. אבל אלתרמן גורס גם את הצד השני, המשלים, של המטבע: לא הכול הבלים והבל – כלומר לא הכול, אבל יש דברים שהם כן. יש הם הבלים ורעות רוח. ואין לבוז להם. כי הם הנותנים לחיים את חִנם ואת תבלינם ולפעמים אפילו את טעמם. "יֵשׁ הַבְלֵי הֲבָלִים, יֵשׁ הַבְלֵי הֲבָלִים", הוא מודיע בשמחה ובגאווה ובתשוקה בשיר 'שבחֵי קלוּת הדעת'.

המנון זה לקלות הדעת הוא אחד מעשרה המנוני שבח המושרים לעשרת יסודות העולם האלתרמני ביצירה 'שיר עשרה אחים'. "קלות הדעת" היא אחד מן העשרה הללו. וגם "שמחת מעשה". וגם "היין" ו"הדרכים", מצד אחד, ו"הספרים" ו"האב" הדואג והמסור מנגד. הנה קצת מ'שבחי קלות הדעת': "כִּי אֲפִלּוּ יֶחְכָּמוּ שִׁירִים עַד לְפֶלֶא, / עוֹד יִנּוֹן בָּם תָּמִיד זִיק שֶׁל זִיק שֶׁל אִוֶּלֶת, / שֶׁמֶץ מָה קַלּוּת-רֹאשׁ וְנִיצוֹץ מִיֵּינֵךְ".

'שיר עשרה אחים' כלול בכרך 'עיר היונה', שבו כלול גם 'שירים על רעות הרוח'. זהו מחזור שירים הממזג לישות אחת את שני מובניה של הרעות – החברוּת וחובותיה, ו"רעות הרוח" השטותית והבלתי מחייבת. הוא מוקדש "לרועי הרוח", "לַשְּׁטוּתִים שֶׁרָדְפוּ בְּלִי טַעַם… וְלָעִיר שֶׁבָּנוּ בֵּינְתַיִם", לאלה שלמרות לבם ההולך אחר ההבל, הנה "בְּנָפְלָם עַל אַדְמַת הַחֹמֶר / הֵם יוֹדְעִים בְּעַד מָה וּמִי". באמצע המחזור הזה עומד המרגש שבשירי רעות-הלוחמים בעברית: אותו שיר הפותח במילים "לֹא אֶשְׁכַּח זֹאת, רֵעִי, אֵיךְ עַל גַּב נְשָׂאתַנִי", וממשיך בבקשתו של הלוחם הָעוֹמֵד למות מן הרֵע, שבבואו לביתו יספר עליו כך: "הוּא רָדַף הֲבָלִים וְהָיָה רוֹעֵה רוּחַ, / אֲבָל מֵת כְּמוֹ אִישׁ הַיּוֹדֵעַ עֲשׂוֹת".

זה באשר לרעות. והרוח? והרוח השובב? הרוח היא מן הגיבורים הראשיים של 'כוכבים בחוץ', ספרו הראשון של אלתרמן, זה שבא מיד לפני 'שמחת עניים'. היא מתפרצת ונושבת וגוברת כבר מן ההתחלה, בשיר ההקדשה המפורסם "עוד חוזר הניגון" הפותח את הספר: "וְהָרוּחַ תָּקוּם, וּבְטִיסַת נַדְנֵדוֹת / יַעַבְרוּ הַבְּרָקִים מֵעָלֶיךָ" – כך מובטח לַהֵלך, הוא המשורר, בצאתו למסע ההיפקחות הגדול אל התבל. לא חולפים יותר משני שירים, וכבר מגיע השיר "הרוח עם כל אחיותיה".

הרוח, כאן ובכל המשכו של 'כוכבים בחוץ', היא כוח-הטבע העז ביותר, המשחרר, הפולש אל העיר ואל התרבות וכופה על האדם את החיבור עם הראשונות, עם התבל. "אֵיזֶה רֹחַב חָדָשׁ, אֵיזֶה כּוֹחַ אֵימִים, / אֵיזוֹ יָד עַל רֹאשִׁי מִגָּבוֹהַּ – – / אֱלֹהִים אַדִּירִים, בְּהַגִּיעַ יוֹמִי / עַל מִפְתַּן עוֹלָמְךָ הַנִּיחֵנִי לִגְווֹעַ". בשירים הבאים, כגון 'אל הפילים' ו'סתיו עתיק', תפקיד זה של הרוח מתגלה באופן מפורש אף יותר. "הִנֵּה מִמִּטּוֹת הַחוֹלִים / יַד הַסַּעַר הַזֶּה תִּקְטְפֵנוּ!", נאמר ב'אל הפילים' חלק ב על הרוח מחיית-הנפשות ועוקרת העצבוֹנות ופורצת המחסומים, וזו רק תחילתה של ההילולה.

על הרקע הזה, המשחרר מן התרבות ומושך אל הטבע, המשחרר את חרצובות ההבלים והשמחה אך כובל אל החובה הנוראה שבין אדם לחברו, מגיע הטיול-ברוח שלנו. נצא אליו אפוא, לא נתעכב יותר מדי כי שבענו הקדמות והסברים, ורק ניגע בו עוד זעיר פה זעיר שם, "אִם בְּגַב אוֹ כָּתֵף", שכן השיר הזה "נוֹצֵץ וְרַב רֶמֶז".

רוּחַ יַךְ בַּיָּרֹק וְהִלֵּךְ עַל רָחוֹק
וְקֹרָא בַּחוּצוֹת רוּחַ, רוּחַ!
עוֹד תֵּלֵךְ שִׂמְחָתֵנוּ הָלוֹךְ וְצָחוֹק
וְעָלָה צַהֲלֵנוּ מֵרוּחַ.

שורה עתירת הדהודי צלילים פותחת את השיר. שמות-התואר "ירוק" ו"רחוק" נעשים כאן שמות עצם, התגלמויות מופשטות של  הטבע (הירוק) ושל המרחב (הרחוק). הרוח מכה בהם ומהלכת בהם, ובעצם היא הינָה הם, כאמור לעיל. מישהו, אולי אנשים, אולי הרוח עצמה, קוראים בחוצות בשמה של הרוח, וכמו הרוח תהלך חופשייה גם שמחת-הרעים – אותם רעים שבעצם, כידוע לנו מהשיר הקודם, אחד מהם בכלל מת, והריהו רוח.

וכך, ברעות-הרוח הזו של הרֵעים, בשמחת החופש והחיבור, עולה מן הרוח צהלתם של הרעים: "וְעָלָה צַהֲלֵנוּ מֵרוּחַ" – על משקל "יעלה תחנונו מערב" בפיוט הסליחות של ליל יום כיפור, רק להפך. אימת הדין של פיוטי הסליחות ביום כיפור משרה מרוחו וממטבעות לשונה על 'שמחת עניים כולה'. בהמשך שירנו יבוא שוב "וְעָלָה קוֹל צְחוֹקֵנוּ מֵרוּחַ".

אך כל זה, אנו למדים כבר בבית הראשון, שמור לימים יבואו. לתקוות. הטיול ברוח אמור בלשון עתיד רחוק. לא בעבר ובהווה ובעתיד מיידי, כרוב רובה של היצירה. הטיול הזה "עוד" יקרה. על אותה דרך: "עוֹד יָבוֹא יוֹם שִׂמְחָה, בִּתִּי" – אומר שיר הסיום של 'שמחת עניים'. וב'המחתרת', אף הוא משירי הספר הזה, מופיע הבית האלמותי:

יוֹם חֵרוּת, אִם רָחוֹק תִּרְחַק עוֹד,
אִם עַל דֶּרֶךְ רַבָּה נִפּוֹל,
לוּ אֶת לֹבֶן צְחוֹקְךָ נִצְחַק עוֹד
כְּעַצְמוֹת שַׁיָּרָה בַּחוֹל.

שוב, כמו בבית שלנו, חורזים הרחוק והצחוק, בהטיה אחרת ובתוספת "עוד". ולא במקרה. 'שמחת עניים' היא יצירה של אופטימיות אדירה, על-זמנית, האמורה על רקע הווה קודר וטרגדיה מיידית העומדת בפתח. האופטימיות האלתרמנית לעולם אינה מנותקת מהמציאות. היא מרוממת ממנה, היא באופק הרחוק, היא גלומה באמונה – יגיד כל אחד אמונה במה. 'שמחת עניים' – גם עצם שמה נקשר לענייננו – נכתבה על רקע השנה הראשונה של מלחמת העולם השנייה, שנת הניצחונות הנאציים. שלהי כתיבתה בימים שצבא רומל כבר שעט מזרחה בצפון אפריקה.

על הרעות

גם 'שירים על רעות הרוח' שהזכרנו רקעם מלחמתי: מלחמת העולם השנייה שהשתוללה באירופה בזמן כתיבתם (1941), ומאמצי ההגנה של היישוב היהודי בארץ. אלה הם אותם רועי רוח, רודפי שטות, בוהמיינים ואנשי השעה, שגם הקימו עיר אגב כך, ואף נפלו על אדמת החומר וידעו בעד מה ומי. הדו-קוטביות, האוקסימורוניות המְחַבֶּרת הפכים, היא מצב היסוד בשירת אלתרמן כולה; ומעל כולם החיבורים האלה בין מצוקה נוראה לבין תקווה גדולה, בין צוק העתים לשמחת המעשה, בין הרעות לרעות הרוח. "רְאִיתִיךְ וְאָבִין כַּמָּה דַּק הַתָּג / שֶׁבֵּין טֶרֶם שׁוֹאָה לְעֶרֶב חַג", אומר הזר לרעייתו בשיר 'ליל המצור' שב'שמחת עניים'. אין לדעת מה יהיה בקרוב, קטסטרופה או ישועה. אבל ברחוק יהיה צחוק.

הבית השני מוקדש להיפתחות אל העולם. אלמלא ידענו מיצירות קודמות של המשורר שתפקידה של הרוח אצלו הוא להטיח את תבל בפרצופו של האדם, לא היינו מבינים מה לבית הזה ולשירנו. אך אנו יודעים.

וְדָרַכְתִּי חוּשַׁי כְּמוֹ דְּרֹךְ הַקַּשָּׁת
וּשְׁלַחְתִּים וְשָׁמְעוּ לִי בְּלִי אֹמֶר.

ראו כיצד מטופלת כאן מטבע הלשון השחוקה "חושים דרוכים": היא ממומשת, כלומר מילותיה מוחזרות למשמעותן החיה. השיר מדמה את חידוד החושים, את הדריכוּת הערנית, לדריכה של כלי נשק, של חץ בקֶשת. דריכה – ושיגור. החושים מצייתים לנו, ועל כן יאתה להם תהילה. הביטו מה יפה המִכתם המוקדש כאן לחושים; פרדוקסלי ומתהפך כדרכו-בקודש של משוררנו:

הַחוּשִׁים, הַחוּשִׁים, מַלְבִּישֵׁי הַמֻּפְשָׁט
וְקוֹרְעֵי לְבוּשָׁיו שֶׁל הַחֹמֶר!

החושים מלבישים את המופשט, שכן הם קולטים את העולם, את האידיאות, את הדברים שאנו קוראים להם בשם, באמצעות תפיסתו כבעל איכויות פיזיות כגון צבע וצליל. כידוע, צבע וצליל וריח וטעם אינם נתונים פיזיקליים בטהרתם, אלא הבניות תפיסתיות שלנו לנתונים הפיזיקליים הללו. מנגד, החושים מפשיטים את המוחשי, את החומר, שכן הם מאפשרים לנו לקלוט אותו ולהבינו. החושים הם אפוא מלבישי המופשט ומפשיטי הלבוש, בעת ובעונה אחת.

החושים עובדים, העולם נקלט, והגיע זמנם של הרֵעים עצמם.

וְנָגַעְתִּי, רֵעַי, בְּגַבְּכֶם הַשָּׁפוּף
וְקֹרָא בַּחוּצוֹת רוּחַ, רוּחַ!
וְהִבַּטְתִּי בָּכֶם בְּמִצְמוּץ וְעִפְעוּף
וְעָלָה קוֹל צְחוֹקֵנוּ מֵרוּחַ.

הרֵע המת מביט בהם בְּמִצְמוּץ וְעִפְעוּף בגלל הרוח, ואולי גם מפני שעיניו הורגלו בחשכתו של בור תחתית אפל. כאן, ובעצם כבר בבית הראשון, יצעקו המקטרגים: אבל רוח זה לא חרוז של רוח! אכן, נענה להם, אין כאן חרוז אלא אֶפִּיפוֹרָה, חזרה על מילה זהה בסופי שורות, הבאה בדרך כלל כדי להדגיש את משמעותו השונה מעט של כל אחד מן השימושים.

תופעה זו, דווקא אצל מלך החריזה העברית המשוכללת והמקורית, שכיחה למדי ב'שמחת עניים', ומגיעה לשיא שכלולה ביצירה הבאה, 'שירי מכות מצרים'. שם מופיעות אפיפורות במקומות קבועים, ויוצרות מִכְתָּמים מהדהדים, לקחי-נצח אנושיים שהאב המצרי מנחיל לבנו המבוהל. למשל, במכת חושך:

בְּכוֹרִי, בְּכוֹרִי הַבֵּן, לֹא יַפְרִידֶנּוּ חֹשֶׁךְ,
כִּי אָב וּבְנוֹ קְשׁוּרִים בַּעֲבוֹתוֹת שֶׁל חֹשֶׁךְ.
בַּעֲבוֹתוֹת חֲרוֹן וּבְכִי עִוֵּר וָחָם
אֲשֶׁר לֹא פֹּה נִטְווּ וְלֹא בָּזֶה סוֹפָם.

לחושך, אומר כאן האב, תפקיד כפול: החושך הוא המכה המאיימת להפריד בין האב לבנו – אך הוא גם חומר הגלם שממנו עשוי הקשר המסתורי, הבל-יינתק, הרגשי, שיש בין כל אב ובן. קשר המחזיק את העולם, אפילו יותר מקשר הרעות. הנה התחברנו לבית הבא ב'הטיול ברוח'; מיד, רק קודם נענה לטרחן שרוצה חרוז, ונפנה אותו לחרוז הקלאסי, השלם, העשיר, השוזר את שתי השורות האחרות בבית שלנו: הַשָּׁפוּף-וְעִפְעוּף. לא סתם, אלא צליל הפוף-פוף, צלילה של הרוח.

הלאה.

וְזָכַרְנוּ, רֵעִים, עֵת רֻגְזוֹת וְהִתּוּל
וּמִלִּים שֶׁל מַמָּשׁ וְשֶׁל הֶבֶל.
וּמְרִיבוֹת שֶׁעָבְרוּ כַּעֲבֹר הֶחָתוּל,
וְשָׁנִים שֶׁקְּשָׁרוּנוּ בְּחֶבֶל.

עכשיו, מתוך קול הצחוק המשותף של הרעים ברוח המשחררת, פונה הרע-הזר-המת לספר על תוכנה של הרֵעות, שישתקף בזיכרונות המשותפים שהם יעלו. ממה עשויה הרֵעות? מגדולות אבל בעיקר מקטנות. הרעות היא, רוב הזמן, חגיגה של ההבל ורעות הרוח. של החולף, של הלא-חשוב, של המצחיק. יש בה רוגזות והיתול. יש בה מילים של ממש – ומילים של הבל. כן כן, שום דבר לא מקרי: שוב ההבל ורעות הרוח, רעות-הרוח המתגלה בָּרֵעוּת שברוח! המריבות הן ארעיות, נשכחות, חמקניות כחתול – ואילו הזמן, השנים, הוא שיוצר את הקשר הממשי.

ועל מה חיה הרֵעות? מה מחזיק אנשים יחד, ולמה דווקא זה עם זה? שירנו הוא גם מסה קצרה על הרעוּת, ויש לו מה לומר עליה.

וִהְיוֹתֵנוּ טְבוּעִים אִישׁ בְּמוּם צִבְיוֹנוֹ
וְסָלְחֵנוּ אוֹתוֹ מִדֵּי פַּעַם,
בָּרֵעוּת, הַחַיָּה עַל עִקַּר-שִׁוְיוֹנוֹ
וְעִקְּרֵי-הֶבְדֵּלָיו שֶׁל הַטַּעַם.

הרעות חיה "עַל עִקַּר-שִׁוְיוֹנוֹ וְעִקְּרֵי-הֶבְדֵּלָיו שֶׁל הַטַּעַם", כלומר על האיזון בין דמיון לבין שוני: בני החבורה דומים בסך הכול בטעמיהם, ויש להם מטרות משותפות, אך בלי הבדלים בין-אישיים, ובלי הכרה בהם, אי אפשר. כל אדם טבוע בצביונו שלו, כאילו הוא מום – והיות שהאופי האישי טבוע כל כך באדם, צריך לדעת לסלוח עליו.

לבני החבורה חוויות משותפות, מראות שכולם ראו יחד ועיצבו את זיכרונם הקולקטיבי.

וּמַרְאוֹת עוֹד נִזְכֹּר, נִקְטָעִים וּרְצוּפִים,
וְעַלְמָה שֶׁאָהַבְנוּ בְּרֶמֶז.
שֶׁאָפֵל מֶבָּטָהּ כְּמוֹ שׁוּק הַצּוֹרְפִים
וְכָמוֹהוּ נוֹצֵץ וְרַב רֶמֶז.

המראות הם "נִקְטָעִים וּרְצוּפִים", גם וגם – ממש כמו החריזה בי המילים "רצופים" ו"צורפים": הרבה עיצורים משותפים, ארבעה במספר (ר-צ-פ-מ), חלקם באותו סדר, בשני אברי החרוז, אך חלקם משוכלים, נקטעים. הנה לנו, בְּרֶמֶז, שיעור קטן בחריזה בתוך השיר.

גמעו נא גם את יופיו של הדימוי למבטה של העלמה היפה, מבט אפל אך גם נוצץ ומרמז: דמיינו שוק-צורפים מקורה, כמו בעיר העתיקה של ירושלים או עכו, לא מואר בחשמל אלא באלומות אור צרות המתגנבות מן החרכים, ומנצנצים בו התכשיטים לבדם. מבט אפל של עיניים נוצצות, מזמינות-לא-מזמינות: במי מהחבורה היא תבחר? "וּבְשׁוּבֵנוּ, אַיָּה, אַיָּה, / תִּבְחֲרִי אֶת הַיָּחִיד – / וַאֲנַחְנוּ בַּחֶבְרַיָּה / נְבָרֵכְךָ וְכֹה נַגִּיד", כתב אלתרמן ב'איה', שיר-זמר על אהבה משותפת, קבוצתית, של מחלקת חיילים לעלמה אחת במושב.

והרע, לטובה נזכרנו

שני הבתים שנותרו מוכרים יותר: לעתים מצטטים אותם בדברי-פרֵדה מחברים לקבוצה.

וְזָכַרְנוּ כָּל אֵלֶּה לְטוֹב לֹא לְרָע,
וְהָרַע לְטוֹבָה נִזְכְּרֶנּוּ.
וְדִבַּרְנוּ לֵאמֹר: גַּם הָיָה, גַּם קָרָה,
גַּם עָבַר וְחָלַף וְאֵינֶנּוּ.

רַק אֶגַּע בָּכֶם עוֹד, אִם בְּגַב אוֹ כָּתֵף,
עֵת, כְּאָז, בַּחוּצוֹת תֵּלֵךְ רוּחַ.
עוֹד נַבִּיט זֶה בָּזֶה, עוֹד הַבֵּט וְעַפְעֵף…
חֲרוּתִים לִי אַתֶּם עַל לוּחַ.

הדברים פשוטים: עצה טובה לחיים חברתיים ולחיים בכלל, לזכור את הדברים לטובה – אפילו את הדברים הרעים. ולדעת שמה שהיה היה, וטוב שהיה. דבר דומה מאוד עתיד להופיע בשיר 'ליל חניה' מתוך 'שירי עיר היונה', הפעם בהקשר צבאי ומלחמתי מפורש שעניינו זיכרון מלחמת העצמאות: "לִזְכֹּר, לֹא רַק לְרָע, יְמֵי רָעָה". זיכרון חיובי זה של הלוחמים, אומר בעל 'ליל חניה', יבוא בזכות שירי-הזֶמר, בזכות "זִמְרַת-פִּזְמוֹן תּוֹעָה". מנקודת מבטנו היום, ואולי כבר בעת חיבור השיר, בשנות החמישים, זִמרת-הפזמון שאכן הצליחה, יותר מכל זמרת-פזמון אחרת, להנציח בזיכרוננו את הצד היפה של הלחימה במלחמה ההיא, היא שיר הרֵעוּת של חיים גורי. שוב הרעות הזאת!

ואכן, 'ליל חניה' מדבר, ברצף הבתים המוביל אל השורה שציטטנו, על הרעות – ועל רעות הרוח. "מִתּוֹךְ אַשְׁמֹרֶת רִאשׁוֹנָה, בֵּין חוֹף וָגֶבַע, / הָיָה נִשְׁקָף פִּתְאוֹם מַרְאֶה הַמִּלְחָמָה" – שבין היתר "בּוֹ הָרֵעוּת יְדֵי אָדָם בַּצַּר בְּרָאוּהָ, / לִהְיוֹת שׁוֹמְרָה בֵּין אִישׁ וָאִישׁ אֶת הַקְּשָׁרִים, / בְּהִשָּׂרֵף גִּשְׁרֵי שְׂכִירוּת וּמִסְחָרִים". חֲלִילוֹ של "הַזֶּמֶר הַנָּפוֹץ" הוא אשר יישא את "מְלִיצַת סִיסְמוֹת הַזְּמַן": "עַל אַהֲבָה הוּא מְדַבֵּר (בָּהּ הוּא פּוֹתֵחַ), / וְעַל חוֹבָה וּקְרָב וָעֹל. הַכֹּל בַּכֹּל". האהבה והחובה בקרב ובעול הן חומריה של רעות הלוחמים. כל זה קורה, מזכיר הבית הבא (שבגרסה המולחנת של השיר הפך לפזמון החוזר), בליל החניה, שהוא גם "לֵיל זֶמֶר", שהוא "לֵיל שֶׁמּוֹסֵךְ אֶת כִּשּׁוּפָהּ שֶׁל רְעוּת רוּחַ / בְּבִנְיָנָהּ שֶׁל מַמְלָכָה". שוב רעות הרוח הזו! כך יתקיים לאחר מלחמת העצמאות האמור ב'הטיול ברוח', "וְהָרַע לְטוֹבָה נִזְכְּרֶנּוּ".

אח, פגישה שכזאת. הבית האחרון ב'הטיול ברוח' נתפס לעתים כבית של פרדה, אך נראה שהוא בית סיכום המייחל שוב לפגישה העתידה לבוא, לטיול ברוח. פגישה של טפיחות שכם חבריות. הרוח, מתברר לנו עכשיו, אפיינה גם את ה"אז", את ימי החיים של הדובר בשיר, הימים שהטיול-ברוח בא להתגעגע אליהם. עוד יהיו מבטים, עוד יהיו עפעופים ברוח העפה. הזיכרון יישאר. נהר השכחה לא יחצוץ בין חיים למתים. כי כבר אמרנו בסוף השיר הקודם – "לֹא הִפְרִידוּ בֵּינֵינוּ שָׁנִים, / לֹא הִפְרִידוּ קִנְאָה וְאֵיד, / לֹא יַפְרִידוּ שָׁלוֹשׁ אֲבָנִים / שֶׁהָיוּ לָאֶחָד גַּל-עֵד". הרעות, הרוח, רעות הרוח. שלוש המנצחות הגדולות של המוות.

כך נגמר פרק ג', האתנחתא השלווה, החברית, שבלב המסה הגדולה והנוראה של שמחת עניים. שלושת שירי פרק ד' הם שלוש סטירות-הלחי המוסריות המזעזעות ביותר שקורא השירה העברית יחטוף כל ימיו. אקטואליות להחריד, נבואיות עד אימה, טורפות קלפים של טוב ורע, של אשם ולא אשם. 'מקרה הכסיל והחכם', 'לאן נוליך את החרפה' ו'הבוגד'. אתם כבר תקראו אותם לבד.