נוכח התחקיר על פעילי 'בצלם' שתכננו להסגיר פלסטינים לעינויים ומוות, ציפינו לגינוי גורף בשמאל. מדוע זה לא קורה, והיכן נמצא התפוח הרקוב בשמאל הישראלי?
תחקיר 'עובדה' שפורסם בסוף השבוע שעבר והסעיר את הרשת, הציג את פעילי 'בצלם' ו'תעאיוש' כמי שמסגירים לרשות הפלסטינית – לעינויים ומוות – ערבים שבודקים אפשרות מכירת קרקעותיהם ליהודים. בתגובה לתחקיר, אמרו חברי 'בצלם' ואנשי שמאל אחרים כי זהו "אפיק הפעולה הלגיטימי היחיד" העומד בפני פעיליהם. זו איננה היתממות, הם באמת סבורים שחובה למסור את אותם פלסטינים אומללים אל מותם. מדוע? מפני שלטעמם הפלסטינים הללו בוגדים בעמם. לעומת זאת, לאותם פעילי שמאל יהודים לא ממש אכפת שהציבור הישראלי ברובו, סבור שפעילותם שלהם נחשבת לבגידה בעם היהודי.
הכיצד עבור אותם פעילים "בגידה" בפלסטינים היא דבר נורא ומכעיס כל-כך אבל בגידה ביהודים לא? הסיבה לכך פשוטה: אותם פעילי שמאל חווים הזדהות מוחלטת עם הפלסטינים. השמאל הזה חצה לא רק את קווי המוסר ואולי גם את החוק, אלא גם את קווי הזהות הלאומית.
מהו מקורה של התופעה הזו? באיזו ערוגה אידיאולוגית צמח השמאל הקיצוני הזה? ובכן, לא כל כך נעים להודות בכך, אבל האמת היא שהוא צומח בערוגה של אותו שמאל שעדיין קורא לעצמו "ציוני". כשמבינים את הקשר האידיאולוגי הזה, מתבררות מאליהן כמה תמיהות נוספות.
פלסטין לפני הכל
השמאל שהקים את המדינה היה ציוני במובן הפשוט של העדפת האינטרס היהודי על-פני כל אינטרס אחר. אי-אפשר לדמיין את בן-גוריון מגן על ארגונים כמו 'שוברים שתיקה' או את ברל כצנלסון שותק בסוגיית פעילי 'בצלם'. היום לעומת זאת, לא צריך הרבה כדי לראות עד כמה המצב שונה.
השינוי המדאיג הזה, או למצער חלק מרכזי בו, התרחש במהלך שנות ה-90 – בהן השמאל שינה פניו האידיאולוגיות בכל הקשור לסכסוך הישראלי-פלסטיני: אי-אז בתחילת תהליך אוסלו עוד יכול היה אדם ציוני ותמים-דרך לקבל את הטענה כי לישראלים ולפלסטינים יש אינטרס משותף, מפני ששני הצדדים חותרים לפשרה ושלום. מי שקיבל הנחה זו האמין שנסיגות וויתורים, משום שהם עוזרים לפלסטינים, מקדמים גם את האינטרס הישראלי.
אלא שמאז הפלסטינים הוכיחו לישראלים שוב ושוב כי זוהי טעות. מבחינתם מדובר במשחק סכום אפס, כלומר, רווח להם משמעותו הפסד לנו. הציבור הישראלי למד את לקח הסרבנות הפלסטינית הזו ואת מחיריה הכואבים היטב. הנה, אפילו דניס רוס הודה בכך רק לפני מספר ימים ב'ניו-יורק טיימס'.
אבל השמאל שלנו נתפס לאותה אידיאולוגיה ולא מוכן לשחרר. מבחינתו הסכסוך הוא הדבר המרכזי ביותר שיש, ורק דאגה לאינטרס הפלסטיני תוכל לקדם את פתרונו. לא, אין כאן הגזמה. חישבו על כך: מדוע המחנה הציוני לא הצטרף לממשלה האחרונה, אלא הפקיר אותה (מבחינתו) לימין הדתי ולחרדים? הרי לו היה נכנס לממשלה, היה משפיע על המדיניות במגוון תחומים מרכזיים: חינוך, משפט, כלכלה, ביטחון, ועוד. מדוע אפוא הוא נותר בחוץ? התשובה של השמאל הייתה ברורה: בגלל שהממשלה הזו היא "סרבנית שלום". עבור השמאל, הפלסטינים באים לפני הכל.
לאמונה שטובת הפלסטינים היא טובת ישראל מתלווה אמונה נוספת, חשובה לא פחות, שתפקידה להסביר מדוע למרות האינטרסים הזהים לכאורה בין ישראל לפלסטינים, בכל זאת אין שלום. ובכן, לדעת השמאל אין שלום משום שישראל, בתור הגורם החזק והמשמעותי בסכסוך, לא עשתה מספיק כדי לרַצות את הפלסטינים ולהפוך אותם לידידינו. השמאל מאמין כי ההסבר העיקרי, ואולי היחיד, לסרבנות הפלסטינית הוא התנהלותה של ישראל: חששנית מדי, שמרנית מדי, לאומנית מדי וכוחנית מדי.
אם כן, שתי האמונות הללו: שהאינטרס הפלסטיני והישראלי זהים, וכי ישראל, בתור הצד החזק, אשמה בכישלון מציאת פתרון לסכסוך, הם הלב האידיאולוגי הפועם של השמאל היום. גם ב'מחנה הציוני' – "מפלגת מרכז" כפי שכינה אותה מנהיגה בוז'י הרצוג – הסוגיה הפלסטינית היא שמגדירה אותה מבחינה פוליטית יותר מכל דבר אחר ומבדילה אותה מן הימין. אפילו ציפי לבני, שותפתו של הרצוג ומי שצמחה בבית בית"רי, הפנימה את שתי האמונות הללו. רק לאחרונה התברר שמלבד חברי "הרשימה המשותפת", לבני הייתה היחידה בכנסת שיצאה נגד מינויו של דני דיין לשגריר בברזיל, ובכך גיבתה שלושה פעילי שמאל קיצוני, שחתרו בפועל נגד המינוי.
גבולות המחנה התאדו
מסגרת המחשבה הזו מטשטשת מאוד את הגבולות בשמאל המכונה "ציוני", ומסבירה רבות מפעולותיו של השמאל בשנים האחרונות.
בתוך המסגרת האידיאולוגית הרחבה הזו, באופן טבעי, נפתח מחנה השמאל להכלת השמאל הקיצוני. בתוך גבולות רחבים כל כך יש מקום גם לגורמים רדיקליים כמו 'הקרן החדשה לישראל', שמפעילה ארגונים קיצוניים כמו 'בצלם', 'מולד', 'שוברים שתיקה' ו'עדאלה'. הגורמים הללו חולשים היום על חלקים נרחבים במה שמכונה ה'מחנה הציוני', והם לגיטימיים עבורו בדיוק משום שהם שותפים לשתי ההנחות היסודיות האידיאולוגיות המרכזיות שהצגתי לעיל.
יותר מכך. אפשר לראות שבתוך המסגרת האידיאולוגית הזו מתפרט השמאל לתת-זרמים, על-פי תשובה לשאלה המעשית: האם השמאל יכול לחזור לשלטון, ואיך. הבה נמפה את השמאל בחלוקתו הפנימית הזו, מימין לשמאל.
יש חלק בשמאל שמניח שהוא יכול לשוב לשלטון באופן דמוקרטי, כאשר החברה הישראלית תשנה את דפוסי הצבעתה. החלק הזה מצטמצם בשמאל יותר ויותר, ונודד למה שמכונה "המרכז". השמאל שעדיין מאמין בהיבחרותו, יחד עם זאת, מכיר בחולשתו האלקטורלית, ולכן לא מהסס להשתמש בכסף זר ומעורבות של גורמים מדיניים בזמן בחירות – כפי שראינו, למשל, בבחירות האחרונות. להסתמכות על כסף זה השלכות רבות, אבל לא כאן המקום לדון בהן.
חלק אחר בשמאל סבור שרחוק היום שבו המחנה ישוב לשלטון, אבל הוא מאמין שביכולתו להשפיע על המדיניות הישראלית דרך השליטה במוקדי כוח ישראליים. זהו שלטון "האליטות": אקדמיה, משפט, תקשורת, מערך הפקידות הממשלתי, ועוד. גם החלקים האלה בשמאל ששים למעורבות של גורמי חוץ, החל ב'קרן החדשה לישראל' (שהיא בכלל ארגון אמריקני) ועד למדינות זרות, מתוך הנחה שהכסף הזה יסייע לקידום מטרותיו מול הפופולריות של האידאולוגיה הימנית. האליטות יגבילו את הממשלה, יחנכו את האוכלוסיה, יעצבו את הנורמות המשפטיות והפוליטיות ברוחן, יגדירו מחדש את הדמוקרטיה כ"משטר של זכויות אדם", וכך יחוללו שינוי בחברה ובמדינה.
חלק שמאלי עוד יותר בשמאל כבר לא מאמין במסגרות המקומיות, ועיקר יהבו מושלך על לחץ בינלאומי שיופעל על ישראל. השמאל הזה מקדם את הסוגיה הפלסטינית בעולם, ופועל נגד ממשלת ישראל כמעט בכל אמצעי במטרה להוביל ללחץ בינלאומי, מתוך הנחה שרק כך ניתן לקדם את האינטרס הפלסטיני.
לבסוף, החלק השמאלי ביותר לא מאמין בחברה הישראלית, לא מאמין ביכולת להשפיע עליה מבפנים, אבל גם לא מאמין במסגרת הבינלאומית. מבחינתו, מדינות המערב והמוסדות הבינלאומיים כושלים גם הם בטיפול בישראל ובסכסוך. לשמאל הזה אין לאן לפנות, אלא לפלסטינים עצמם. יהבו מושלך על הרשות הפלסטינית, והוא כופף את עצמו למרותה כדי לקדם את טובת הפלסטינים. זה השמאל שמסגיר פלסטינים המוכרים אדמתם ליהודים.
ה"נאוויזציה" של השמאל
השמאל, אם כן, מחולק בעיקר ביחס לתפיסתו את המציאות הפוליטית בישראל ובעולם, אבל מצוי בהסכמה עקרונית ביחס למרכזיות הסוגיה הפלסטינית ואשמת ישראל. העמדות הללו פותחות את השורות לגורמים לא-ציוניים בעליל, ומעבירות את השמאל הישראלי תהליך הקצנה. "נאוויזציה".
ברור מאליו שבשטח חלק מן ההבדלים בין הזרמים השונים בשמאל מיטשטשים, ויש פעילים שהם פעם כאלה ופעם כאלה, בהתאם לנסיבות. העיקר הוא שהודות להסכמה אידיאולוגית נרחבת ביחס לעיקר, הפעילים השונים, השייכים לזרמים שונים, משתפים פעולה במסגרות רבות.
כך, מנכ"לית הקרן החדשה לישראל, רחל ליאל, תתפקד למפלגת העבודה (כמו גם פעילי שמאל קיצוני אחרים), בעוד הקרן תומכת בארגונים רדיקליים ביותר. משום כך בוז'י הרצוג לא יכול לגנות את 'שוברים שתיקה', וזהבה גלאון קראה לעזרא נאווי, שרבים מהארגונים הללו שיתפו איתו פעולה בעבר, "אימפריה". השותפות האידאולוגית הזו ושיתופי הפעולה הרבים בשטח, מקשים על השמאל לגנות אפילו את מושאי התחקיר של אילנה דיין, שניסו למסור פלסטינים לעינויים וסיכון חיים. יש רק קו מחבר אחד המחבר בין כל הגורמים הללו: האמונה שחייבים לקדם בכל מחיר את האינטרס הפלסטיני.
המסקנה היא שכדי שהציבור יחזור לחשוב על השמאל כ"ציוני", והשמאל יחזור להיות רלוונטי בזירה הפוליטית, השינוי הנדרש ממנו גדול מאוד. עליו להפנים שההבנה הציבורית האינטואיטיבית למילה "ציונות" מחייבת להקדים את האינטרס הישראלי לכל אינטרס אחר, כולל הפלסטיני. משמעות הדבר היא הוצאה מחוץ למחנה של כל הארגונים והפעילים שזהו לחם חוקם. כמובן, איננו נאיבים. הסיכוי שכך יקרה דומה לסיכוי שלעזרא נאווי ונאסר נוואג'עה יהיה אכפת מזכויות אדם.
רק תיקון קטן:
המתח בין שמאל ציוני לשמאל לא ציוני מלווה את תנועות השמאל בארץ מראשיתן (זה לא התחיל בשנות ה 90' כפי שנכתב בכתבה)
עוד בימי גדוד העבודה התפצל חלקו (ב 1926) בראשות נחמן אלקין וחזר לברה"מ מתוך תפיסה שהגדוד ציוני מדי ולא מספיק שמאלי בתפיסותיו.
ההבל הוא היחס המספרי וההובלה: אם עד שנות השמונים היה ברור שרוב השמאל ציוני וכך כמובן גם הנהגתו, הרי שבשני העשורים האחרונים השוליים השתלטו על השמאל ומשכו אותו עוד ועוד שמאלה למחוזות האנטי ציונות.
על סמך מה אתה אומר את השטות הזו בדיוק?!
כמה יהודים מצביעים למפלגות השמאל הציוניות אל מול הרשימה המשותפת/חד"ש?
מה שנקרא הנאווי-נאצ….
אני מסכים לגמרי לניתוח האידאולוגי מחשבתי.
אני רוצה להצביע על הקשר הביולוגי של המחשבות.
אם קוראים נימוקים של קיצונים מוסלמים, מבחינים בקלות שהם דומים להפליא.
החיים תחת הכיפה התקשורתית של השמאל מאד מזכירים לדעתי חייו של סכיזופרן פרנואידי ששומע קולות, שכולם מהצד הרע : הכפשות, גינויים , ביזויים, ואף הסתה לאלימות "טובה" (הסכיזופרן תמיד ינסה להשמיד את ה"רעים"). העיקר פה זה חוסר הקשר עם המציאות/עובדות, כלומר הנרטיב השמאלני מתרחש מתוך צורך פנימי ואיננו באמת מתאר מציאות בצורה נכונה. אפשר להדגים תופעה כזו ע"י התיאור הפלשתיני של המחבלים הדוקרים. ההרג של התוקפים מנותק מהמסוכנות התוקפנית שלהם. היהודים פשוט יורים סתם בנוער.
למי שמכיר קצת את התעמולה הקומוניסטית, התבניות של השמאל, שוב, חוזרות על עצמן.
בנוסף, מספר גדול של שמאלנים הם צאצאים של שמאלנים, מספיק למצוא את השמות בויקיפדיה : מיכאל ספרד, הבת של האלוף מתי פלד ועוד ועוד. גנטיקה או חינוך בבית ?
לבסוף, צד את עיני האיזכור שלעזרא נאווי מאהב ערבי. אז הוא אוהב ערבים. נראה כמוהם, מתלבש כמוהם, חושב כמוהם. לדעתי לא מעט הומואים הם שמאלנים קיצוניים.
וכמו שנכתב כאן, מתחיל בקטן ובלי ידיעה ולאט לאט הדרך משנה אותך. ככה עם סמים קלים וככה עם שמאלנות.
התפוח הרקוב נמצא בממשלה, בדמותו של "שר הפנים" כל השאר באמת מתגמד
תפוח רקוב לא מגמד נבלת היפופוטם. צריך וחייבים להבין שהאג'נדה הפוליטית השמאלנית היא אבדנית במובן הכי חריף של המילה. זה לא אומר שאין סכנות מימין. אבל אל מול העיוורן הנורא שפשה בשמאל, הכל מתגמד. גם תפוח רקוב במשרד הפנים
כאשר ישנו ניתוק בולט כזה בין המציאות בשטח לבין תפיסת המציאות של השמאלנים,המצב רק יחמיר וילך.כדי שעולמם לא יתערער,הם יאחזו בקרנות המזבח של התרומות הכספיות,של הרומנטיזציה הערבית ושל דמוניזציה של הציבור הציוני.זה ההסבר הפסיכולוגי על קצה המזלג…
…וכעת אשמח ללמוד על ההקצנה שגם הימין עבר…
אתה מתכוון במקרה למשהו כזה:
https://mida.org.il/2015/08/01/%D7%93%D7%AA-%D7%9E%D7%92%D7%96%D7%A8%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%A4%D7%A9%D7%A2%D7%99-%D7%A9%D7%A0%D7%90%D7%94/
?
מה הבעייה? בשביל זה יש לנו את ערוץ 10, ערוץ 2, גלי-צה"ל, ידיעות אחרונות, וכמובן – "הארץ", כל כתבה שנייה של "הארץ ".
השמאל לא רק מאמין שהסכסוך הוא הדבר המרכזי שיש, המאפיל על כל נושא אחר ומגמד אותו, אלא שהצורך להגיע להסדר הוא הכרחי. אין הם רואים עתיד למדינה ללא הסדר שלום. הימין מאמין שהסדר הוא רצוי אך לא הכרחי ואינו מוכן לשלם כל מחיר בכדי לזכות בו. נואשות זו, הנתקלת בסרבנות הפלסטינית להתפשר, גורמת לשמאל לוותר עוד ועוד ועוד על אינטרסים ישראליים. ניתן לראות תהליך היסטורי בו ככל שהפליסטינאים התעקשו יותר לא לוותר על דבר, השמאל היה מוכן לעלות שוב ושוב את המחיר.
הניסוח 'הזדהות מוחלטת עם הפלסטינאים' עלול להטעות אנשים לחשוב שהשמאל אוהד ומכבד את הפלסטינאים יותר מאשר הימין, ויחסו אליהם חף מגזענות ודעות קדומות. אני אפילו חושדת שההפך הוא הנכון. לשמאל רק חשוב יותר מאשר לימין להסתיר את דעותיו הקדומות בכדי להתחזות ל'אוהבי כל אדם שנברא בצלם'. המוטיבציה העיקרית שלהם היא להוכיח את טהרנותם המוסרית והריחוק שלהם מכל מה שעלול להזכיר נאצים וקולוניאליסטים. אינך יכול להוכיח את מוסריותך כשאתה עוזר לבני משפחתך ועמך (ראה הנאצים) אלא כשאתה עוזר למוחלשים והעלובים מהעולם השלישי. כלומר לפלסטינים.
למעשה השמאל נחלק בתוכו על פי קצב הנסיגה לאחור בוויתור על אינטרסים ישראליים, ועל פי עוצמת הצורך להוכיח את טהרנותו המוסרית ומרחקו מהדמון הנאצי
ואני עדיין סבור כי ההזדהות המוחלטת של רוב השמאל הקיצוני עם הפלסטינים נובעת מתוך פחד קמאי פשוט לנפשם מפני האלימות והרישעות של הפלסטינים. מכאן נובע לדעתי הצורך שלהם להתנתק באופן מוחלט מהפלסטינים. אבל זה באמת לא תופס לגבי נבלים כמו נאווי שאצלם ההזדהות הפכה להערצה מתוך התבטלות ושינאה עצמית והם למעשה רואים עצמם כחלק מהפלסטינים. טיפוסים כאלה הם עדיין במיעוט כי רק הפרעה נפשית חמורה יכולה לגרום לעוצמה כזו של התבטלות עצמית.
קמיליה – אני קורא את התגובות שלך כאן כבר חודשים. אני מוכרח להגיד שהניתוחים שלך מעולים (פעמים רבות יותר מהכתבה עצמה, קבלו את התנצלותי מערכת מידה). תודה שאת/ה ממשיכ/ה לכתוב כאן.
מצטרף ליובל…
ליובל ובועז, תוודה
בכל הנוגע להבנת השמאל אני מודה שיש לי יתרון מולד על מרבית הכותבים והמגיבים באתר. זהו המחנה שלתוכו נולדתי ובו גדלתי וחונכתי, ועברתי תהליך ארוך מאוד בכדי להתנתק ממנו
טועה בגדול ובאופן מוחלט
השמאל הוא לא ציוני לא בעד ארץ ישראל לא בעד מדינת ישראל ולא בעד היהודים. השמאל הוא בעד השמאל ומי שלא איתנו הוא האויב. עלינו להבין שהאויב הגדול ביותר של השמאל הוא ביבי והימין. והם עושים כל מאמץ לחסל את האויב. למה התחילו עם אוסלו? מה רבין ופרס לא ידעו עם מי יש לנו עסק? הם לא ידעו מי זה ערפאת? בודאי שידעו. אז למה? כדי לדפוק את המתנחלים. להביא אליהם את הטרור הביתה. י
בהמשך הדרך כל מה שהם עושים היום זה להקשות ולהכשיל את ביבי.י החתרנות הפכה לדרך הפעולה העיקרית של כל שמאלנינו היקרים. היו לנו ראשי ממשלה חתרנים, שרים בכירים חתרנים חברי כנסת, שופטי בית המשפט העליון, רמטכל שחתר תחת שר ביטחון, קציני משטרה, שלא לדבר על עובדי משרד החוץ והנציגים הדפלומטיים, מרצים באוניברסיטאות, עיתונאים ואנשי רוח. י
וכל זה נובע לדעתך מאהבת ישראל! י
ואם מישהו יטען שהגזמתי, יש מספיק דוגמאות התומכות בכל הרשימה הנ"ל. י
אני חושב שיש בניתוח דברים נכונים, אבל בפועל, יש שתי סיבות לדעתי להיעדר הגינוי:
1. ההשפעה של הקרן החדשה בתוך מפלגת העבודה – חשוב לזכור את מכון מולד המייעץ למפלגת העבודה (גם בזמן בחירות) ואת V15 אשר שניהם ארגונים שמקדמים את המפלגה "בחינם". כלומר, העלות היחידה היא הקו האידיאולוגי של המפלגה והעומד בראשה, כאשר ברור שגינוי של מנגנוני הקרן יפגע בעתיד הפוליטי של המגנה. כמו כן, חשוב לזכור חברי כנסת שהתחנכו על ברכי הקרן החדשה (מבט קצר על ההיסטוריה של חה"כ סתיו שפיר יראה בדיוק למה אני מתכוון) רואים בקרן כוח חיובי, ולכן גם במנגנוני.
2. עוינות בין מפלגתית בשמאל ו"אחדות אופוזיציונית" (כדברי הרצוג) הן הגורמים החזקים השניים – לאחר שהקמפיין מפלגת העבודה התבסס על שנאה אישית כלפי נתניהו וחברה משותפת למרץ מנגד לימין, בוז'י לא יהיה זה שיעבור קו יורים פן יקבע לחילופי האש ממפלגתו ושמאלה. כמוהו, גם כל ח"כ אחר במפלגת העבודה (ואני מעריך ש-80% מהם נגעלים מאופן הפעולה של שהוצג בתחקיר) מפחד על הכסא שלו.
מה שכתבתי רלוונטי אך ורק למפלגת העבודה, כי הסיבות של מפלגת מרצ שונות בתכלית ופשוטות הרבה יותר – מצביעי מרצ הם אנשים שתומכים בפעולת נאווי
לארז,
אפשר להוסיף עוד שתי סיבות טקטיות, לאלו שמנית, להימנעות מגינוי העמותות
א. חרדה משתקת מעימות עם אירופאים / האיחוד האירופי / מחלקת המדינה
האמריקאית. גינוי העמותות הממומנות על ידם עלול להתפרש כגינוי שלהם. יחסים טובים עם האירופאים והאמריקאים חשובים לשמאל לא רק מסיבות תועלתיות ופיננסיות אלא גם מסיבות זהותיות. לאשר לעצמם שהם חלק מהעולם המתקדם והנאור
ב. גינוי העמותות, והודאה בחצי פה שהימין צודק בנושא זה, סותרת את
אסטרגית הבחירות הנגטיבית שבחר הרצוג. גינוי העמותות אינו משתלב בקמפיין המתמשך של 'רק לא ביבי'. לפיד, שבחר באסטרגיה של 'אני אוכיח שאני יכול לבצע את תפקיד ראש הממשלה / שר החוץ טוב יותר מנתניהו' יכול ואפילו חייב לגנות את העמותות
נ.ב. סתיו שפיר, כמו גם מרב מיכאלי ויוסי יונה, שייכים במהותם למרצ ולא למחנה הציוני. הם 'פלשו' למחנה הציוני מסיבות טקטיות, בדומה לפלישת מחנה פייגלין לליכוד
לקהילה, בנוגע לא', אני לא בטוח שזה נכון. אולי במרץ, אבל לא בעבודה. השורשים הפוליטיים של רוב הח"כים והחברים במפלגה הם ציוניים, ואינם תוצר של הפוליטיקה של 10 השנים האחרונות – הפוליטיקה של זכויות האדם.
בנוגע לב' – לזאת התכוונתי כשכתבתי "אחדות אופוזיציונית" – הרצון של השמאל להוות אלטרנטיבה לביבי בכל מובן. מהבחינה הזו, החבירה של הרצוג ללבני ברורה, היות והצורה בה הם יושבים באופוזיציה זהה.
כשזה מגיע להבנת אינטרסים, אני מאמין בשיטת וודוורד וברנסטין: Follow the Money". עם זאת שהשמאל תוקף את ביבי ואת בנט בנוגע למקורות המימון שלהם, גם הם צריכים להריץ קמפיינים פנימיים וארציים, והכסף לזה צריך ממקום כלשהו (זוכרת את הבחירות? כמה פרסום למפלגת העבודה היה לעומת כל האחרים?). אני הבנתי כבר מזמן את האסטרטגיה של הקרן החדשה – לתפוס אנשי מפתח – לא בביצים, כי אם בארנק.
מי זה "השמאל"?
מפלגת העבודה- שראשה הקודמת, שלי יחימוביץ', התמקדה בנושאי חברה ולא בהגעה להסכם עם הפלסטינים?
מפלגת מרץ, בראשות זהבה גלאון שהתפרסמה במאמק נגד אלימות נשים (שלא קשור להגעה להסכם עם הפלסטינים)?
שתיהן מרבות לדבר נגד מתווה הגז- תאמרו בודאי שזה כדי לקדם איכשהוא את הפלסטינים. .
השמאל: המלך הוא עירום
מרדכי ליפמן
השבוע נרשם שיא חדש במאבק בין השמאל לגורמי הממשל השונים בישראל. כאשר השמאל מקצין את עמדותיו ואת סגנונו ומביא לשפל חסר תקדים את היחסים בין שני הפלגים הללו.
הרקמה העדינה שאיפיינה את התנהלות האוכלוסייה בישראל, נשמרה בשלמותה במשך עשרות בשנים כל עוד נשמר בקפדנות האתוס הציוני בכללו, כולל ערכי הבטחון ומוטיב העליה לישראל. בימים אחרונים נשבר האתוס הזה אחד לאחד.
את הביטוי הראשון לשבר, סימנה אילנה דיין בתכניתה עובדה, כאשר חשפה באומץ, יש לומר, מעשה נבלה של אחד מעסקני השמאל. "אימפריה", על פי הגדרת זהבה גלאון, עזרא נאווי. הנבל נתפש כאשר הוא מתוודה באזני פעילי ימין מחופשים, על הסגרת סוחרי קרקעות לרשות הפלשתינית כאשר ידוע כי עונש מוות תלוי ועומד מעל המבצעים פעילות מסוג זה. שני אירועים שחלו בסמוך, האחד תפיסתו של נאווי, דקה לפני המראתו לחו"ל, ושריפה במשרדי בצלם בירושלים, לא "הרגיעו" את השמאל ולא צננו את להט השנאה שלו… בשריפה, שהתברר כי נגרמה על ידי קצר, הואשם רה"מ… ואילו באירוע מצולם נוסף צולמו פעילי שוברים שתיקה, מוסרים כסף לאותו נאווי.
אלא שבין השורות מבצבצת שוב, התמימות של הימין, וחוסר הניסיון שלו בתקשורת. מי לידינו יתקע שאכן לא מדובר בהצתה? במיוחד לנוכח ניסיון הבריחה בו זמנית, מן הארץ של עזרא נאווי, כאילו מאן דהו הצית אש באחוריו? האיש שכנראה ידיו מגואלות בדם, הסיק מסקנה נכונה: עדיף לעוף מכאן. מי מימן מלכתחילה את שהותו של הנבל בחו"ל? את טיסתו הבהולה? בוודאי ידידיו הטובים כאן בארץ, הנהנים מרוחב ידם ולבם של ידידיהם בחו"ל. באשר לשריפה שפרצה בו זמנית, בל נשכח כי הצד שיש לו הכי הרבה מה להסתיר (וגם מה להפסיד), הוא השמאל. בוודאי היו שם מסמכים, באותו משרד שעלה לפתע באש, העלולים להרשיע את נאווי ואת ארגוני השמאל שעמדו מאחריו. ואגב, אפשר לביים גם קצר חשמלי, שאלו את אנשי המקצוע.
בפרק השני בסאגה הזו, בה נראה שוב השמאל בעליבותו, הופיע ארגון שוברים שתיקה. כאשר פעיליו צולמו מוסרים כסף לנאווי, הסתייעו בתגובתם באיזכור של השטאזי… "כאן לא מדינת שטאזי", אתם לא תגידו לנו מה לעשות… אמרו. המונח הזה אולי לא יאמר הרבה לקוראים בארץ. הוא מיועד שוב, איך לא, לעפר בעפר את דמותה של ישראל בחו"ל. "שטאזי" היה שמו של שירות הביטחון המזרח גרמני. שירות ידוע לשמצה זה, שעצם שמו מעביר עד היום חלחלה בקרביים של אירופאים רבים, פעל על פי קודים נאציים, בגיבוי המלא כמובן של ברית המועצות דאז. לקשור את ישראל עם ארגון זה הוא מעשה נבלה אמיתי ממדרגה ראשונה. אין כמוהו מעיד על כוונותיהם של יוצריו בכל הקשור לישראל. ציונים הם לא, באלף רבתי!
השמאל, כצפוי, חרף וגידף את אילנה דיין. שקיפות? הצחקתם אותנו. זה טוב רק לדרוש מהימין. השטנה לכל מה שקשור בשקיפות של השמאל, גולשת ממנו ומגיעה עד ארצות הברית. מאן דהוא המקורב לאזנו של הנשיא אובמה ואולי הוא יהודי, ואולי הוא מישראל, אמר משהו על הסכנה לדמוקרטיה בישראל. כן קראתם נכון. השקיפות אותה רוצה שרת המשפטים לאמץ בכל הקשור בחקיקה המתייחסת לכספים המגיעים מחו"ל לארגוני השמאל, היא היא הסכנה לדמוקרטיה… לא להפך. הדבר מצא מיד את ביטויו בדברי הדובר של הבית הלבן. מדוע לא מופעלים דוברי הארגונים היהודיים שם? היכן אייפא"ק, הלובי היהודי? ואם נחזור לתמימות של הימין, מתי נבין שהשמאל הכריז עליו מלחמה? הכריז מלחמה על מדינת ישראל?
דיין לא עובדת אצלכם (מאקו)
בטור באתר מאקו, כתבה דיין: "חברים יקרים, בשמאל, בימין ובמרכז, יש לנו חדשות בשבילכם: אנחנו לא עובדים אצלכם. לא אצל אנשי 'להב"ה', ולא אצל 'תעאיוש'. לא אצל 'נוער הגבעות', ולא אצל 'בצלם', לא אצל בנט ולא אצל גלאון, ולא אצל ביבי או כחלון, או יאיר לפיד. יש לנו מלאכה ברורה: להביא את הסיפור, לוודא שהוא אמיתי וחדש וחשוב. ויש לנו מחוייבות לעשות את זה בלי מורא ובלי משוא פנים (המוטו האלמותי של אורי אבנרי, שלא נס ליחו)".
ואף על פי כן יש ידיעות, שחלקה השני של כתבה זו לא ישודר. מדוע? הלחצים של השמאל הדמוקרטי ואיומיו, עושים כנראה את שלהם. מישהו ברשות השידור נבהל.
תחי הדמוקרטיה (על פי גירסתו של השמאל), בישראל!
otmoti@netvision.net.il
מדובר בתוצאה של שיטת לוחמה שמופעלת נגד המערב – תהליך ארוך ומובנה ששורטט ותוכנן מראש לפני כמה עשורים
חפשו how to brainwash a nation והתעלמו מהאכסניה המוזרה
https://www.youtube.com/watch?v=zeMZGGQ0ERk
כי השמאל לא פועלים באמת מאהבה לערבים – אלא רק משנאה ליהודים – והמבין יבין!