כוכב מכוכב אחר

עם עיניים בצבעים שונים, איפור ותלבושות מהחלל החיצון, זהויות אלטרנטיביות ואינספור סגנונות מוזיקליים, דייוויד בואי היה האדם שהגיע הכי קרוב להיות חייזר

תגרה בין חברים שהסתיימה באגרוף לארובת העין, העניקה לדייוויד בואי את סימן ההיכר העיקרי שלו: עין שמאל פגועה בגוון חום, לצד עין ימין בריאה וכחולה. קחו מבט עקום, מסתורי ומהפנט, הוסיפו לו יצירתיות בלתי נגמרת, חוש תיאטרלי מפותח ועניין בחייזרים, והרי לכם דייוויד בואי: ספק אדם – ספק חייזר. מכאן ולא מכאן, בריטי ואמריקני וחוצני בעת ובעונה אחת, ותמיד מפתיע, אפילו ברגע המוות עצמו.

פריצתו של בואי לתודעת הקהל הרחב החלה בהמנון טיסות החלל הגדול “Space Oddity” ("מייג'ור טום"), שיצא בשבוע של טיסת אפולו 11 לירח, המשיכה עם צילומו בשמלת ערב על עטיפת "האיש שמכר את העולם" (איש? למי הוא מכר אותו בדיוק?), והגיעה לשיאה עם היצירה ההזויה “Life On Mars?”.

כלומר, שיא הקריירה של דייוויד בואי כבן אדם, כי מיד אחר כך הוא המציא את עצמו מחדש, הפעם כיצור חלל אנדרוגיני בשם זיגי סטארדאסט. בואי, שהתנסה כבר בתיאטרון ובפנטומימה, לא התחפש לזיגי סטארדאסט – הוא היה זיגי סטארדאסט. כתב בשמו, שר כמוהו, התראיין כזיגי סטארדאסט, וגם הביא איתו מסרים מהחלל: בפשטות, סקס סמים ורוקנרול, רק בגרסה הבין כוכבית.

                                      זיגי בהופעה

כשבואי הסתובב באמריקה בתור זיגי סטארדאסט, קרו לו שני דברים: אחד, הוא גילה את המוזיקה ה"שחורה" ותרבות הסול האמריקנית, שניים, ולא פחות חשוב, הוא פשט רגל.

כעני מרוד פחות התאים לבואי להיות חייזר, והוא המציא את עצמו שוב, הפעם כזמר נשמה. אלא שלחייזרים כידוע אין נשמה, ולכן הגדיר בואי את סגנונו ה"שחור" החדש כ-"Plastic Soul". זה עבד מצוין לשני אלבומים ("Young Americans" ו-“Station to Station”), אבל לא הספיק כדי להרים את בואי מהקרשים. הוא התחיל לאבד את זה: בואי הסתגר בוילה בלוס אנג'לס, צרך הרואין בכמויות, קרא ספרי קבלה, מיסטיקה וכישוף שגרמו לו לפתח פרנויות ואובססיות מוזרות (הוא למשל הקיף את המיטה שלו בסמלים קבליים ובנרות כי טען שמכשפה קיללה אותו). פעם הוא סיפר בראיון: "ביליתי שעות במחשבות כמו: האם למתים אכפת מאיתנו? האם אני יכול להעביר ערוצים בטלוויזיה בלי להשתמש בשלט?".

שיר הנושא של Station to Station, הנמשך למעלה מעשר דקות, משקף את התחושות של בואי באותה תקופה: פחדים, יאוש, אי ודאות ומשיכה אל המסתורי והשונה. רמיזות קבליות מעורפלות:

"One magical movement from 'Keter' to 'Malkhut'",

וכמה שורות אחר כך, שביב של תקוה:

"It's not the side effect of the cocaine; I'm thinking that it must be love".

אותו אלבום כולל גם את השיר “Wild Is the Wind”, שהציג צד אחר לחלוטין: רגיש, נגיש, כמעט "קיטשי". בואי הוכיח שאפילו באותו אלבום הוא מצליח להיות שני אנשים שונים לחלוטין.

תוך כדי הקלטות Station to Station, בואי הוזמן לככב בסרט באורך מלא: 'האיש שנפל לכדור הארץ'. הסרט הציג את דייוויד בואי כחייזר התועה במדבריות ניו-מקסיקו, נבאדה וקליפורניה, בחיפוש אחרי מים. רמת האמינות של בואי בתור חייזר לא היתה צריכה להפתיע אף אחד.

הדוכס הלבן הרזה

באותו זמן הספיק בואי להמציא את עצמו שוב, הפעם כ"דוכס הלבן הרזה"; דמות אנושית (יחסית) שהתאפיינה באנטיפטיות ובתמיכה בניאו-פאשיזם שסיבך אותה תדמיתית. למרבה המזל, בואי החליט לעזוב את הדוכס הרזה מהר יחסית, ולהפוך לדייוויד בואי, ללא מסכות (כמעט), מתוך הנחה שהשם דייוויד בואי כבר משדר מסתוריות מספקת ומזמן הפתעות.

וההפתעות לא חדלו לבוא: בואי נסע לברלין להמציא את הרוק האלקטרוני, חזר לבריטניה להקליט את Ashes to Ashes, ומשם לאמריקה במטרה להפוך לכוכב דיסקו ששר דברים כמו “Let’s dance”  ו-“Modern Love”. משם, אחרי שכיכב בסרט ילדים של ג'ים הנסון (יוצר החבובות ורחוב סומסום), הקים להקת גראנג' (Tin Machine), חזר למוזיקה אלקטרונית לשני אלבומים, ואז נרגע ו"התברגן", לפחות למראית עין ("Thursday’s Child"), אבל את ההפתעות הכי גדולות שלו הוא שמר ממש לסוף.

ב 2004, בעיצומו של סיבוב הופעות בגרמניה, הוא חטף התקף לב, והודיע שיפסיק להופיע (כבר קודם לכן הוא טען שהוא סובל מפחד טיסות). בעשור שעבר מאז הוא המשיך להפציע מדי פעם בתפקידי אורח בשירים של אחרים (וגם בבוב ספוג), וב-2013 הוא הוציא, בהפתעה מוחלטת, אלבום חדש: “The Next Day”.

כשהודעה על אלבום חדש של בואי הגיעה לקראת סוף 2015, היה נראה שהפתעות גדולות כבר לא תבואנה.

אבל זאת ההפתעה הכי גדולה שבואי ארגן אי פעם.

האלבום האחרון של בואי, "Blackstar" מספק חוסר מנוחה ללילות שלמים: תופים מונוטוניים ועוצמתיים, סקסופונים מייללים ומילים קודרות, מרכיבים יחד את היצירה המעניינת ביותר של בואי מאז פרוייקט הדראם אנד בייס שלו "Earthling" מ-1997.

/Look up here, man, I'm in danger/ I've got nothing left to lose/ I'm so high, it makes my brain whirl"

("Dropped my cell phone down below” (“Lazarus.

"לזרוס" מדבר על חזרה מהמתים. יש לו את הקליפ הכי קריפי ומצמרר שראיתי כבר הרבה זמן: בואי בתכריכים, מתאמץ לקום מהמיטה. חרוזי כסף מכסים את העיניים הלא-תואמות שלו, בואי שולח ידיים קדימה בעיוורון. ארבעה ימים אחרי יציאת השיר דייוויד בואי נפטר, מסרטן שהוסתר היטב במשך שנה וחצי.

דייוויד בואי (שנולד בכלל כדייוויד ג'ונס ב-1947) החליף שמות, זהויות, פרצופים וסיפורים כמו שאנשים אחרים מחליפים בגדים. כמעט כל אלבום שלו הוא בסגנון מוזיקלי אחר, חלקם נשמעים כאילו הם נוצרו על-ידי אורחים מן החלל. הוא החליף זהויות עוד לפני שאנשים ידעו שזה בכלל אפשרי, אבל האמת היא שלכל הפרצופים האלו משותפת זהות אחת עקבית ורצופה: אומץ ליצור, רצון להפתיע, אהבה גדולה לאדם ואהבה גדולה למוזיקה. על כל גווניה וצורותיה. וזוג עיניים, אחת בריאה ובהירה, ואחת פגועה וכהה.