ממשלת הימין ההודית – שותפה ערכית של ישראל

ביקורה של שרת החוץ ההודית סושמה סווראג', הנערך בימים אלה בישראל, הוא חוליה נוסף בשרשרת מסעות דיפלומטיים הדדיים. כזכור, שר הביטחון משה בוגי יעלון ביקר בהודו לפני שנה, נשיא הודו ביקר פה בסתיו ונתניהו אמור לבקר בהודו השנה – ביקור ראשון של ראש ממשלה ישראלי אחרי תריסר שנים. גם הנשיא ריבלין בדרך לדלהי.

כמו ביקור הנשיא ההודי, גם הפעם זהו ביקור משולב בישראל וברשות הפלסטינית. אבל בניגוד לנשיא, שרת החוץ ההודית היא בשר מבשרו של הימין ההודי. היא שימשה כשרת בריאות ותקשורת בסיבוב הקודם של שלטון הימין, והייתה יושבת ראש האופוזיציה מטעם ה -BJP, מקפצה טבעית לראשות המפלגה והממשלה, בה זכה נרנדרה מודי. סושמה סווראג' שימשה גם כיושבת ראש אגודת הידידות הפרלמנטרית הודו-ישראל.

במידה מסוימת סווארג' הפכה לקורבן של הצלחתה המטאורית. היא נולדה למשפחה הנכונה, דור שני ל-RSS – התנועה האידיאולוגית שעוטפת, מארגנת ומתדלקת את מפלגות הימין בהודו, לעתים קרובות בחיבוק דב. גם היא וגם בעלה המשפטן הגיעו להישגים מרשימים בגיל צעיר. כבר בגיל 25 התמנתה סווראג' לשרה באחת ממדינות הפדרציה ההודית, ובארבעה העשורים שחלפו מאז, מילתה שלל תפקידים שמכינים את הפוליטיקאי ההודי לפסגה, לראשות הממשלה. ראש הממשלה מודי עקף את סווארג' במידה רבה בדיוק בגלל סוגיות של מוצא חברתי. הוא הגיע ממשפחה ענייה, עבד כמוכר תה כדי לפרנס את משפחתו, נולד לקאסטה נמוכה, נתפס כאנטי-ממסדי שהאליטה ההודית והמערכת הבינלאומית רודפות אותו. בדיוק מה שהימין ההודי היה צריך כדי לבדל את עצמו משושלת נהרו-גנדי המושחתת והרכה.

אין עדיין תאריך לביקור מודי

אם ביקור נשיא הודו לווה בכמה חריקות, שעוד יצוינו בהמשך, סווראג' היא אוהדת ישראל מובהקת, כפי שמצופה מהפוליטיקאית הימנית הבכירה והוותיקה ביותר בממשלה ההודית. כל תוצאה מלבד ביקור לבבי וחם תהיה הפתעה. זאת למרות שהביקור הקצר בישראל לפות בין ביקור השרה ברמאללה לבין נסיעתה לבחריין למפגש עם שרי החוץ הערביים, שם תקפיד שרת החוץ לטעון ששיפור היחסים עם ישראל לא בא על חשבון הערבים.

נשיא הודו ושרת החוץ שלה הם להקת החימום לפני המופע הגדול. הביקורים שלהם – יחד עם ביקורו של שר הביטחון יעלון וביקורם הצפוי של נתניהו וריבלין בהודו – החזירו את המומנטום של הביקורים ההדדיים בין שתי המדינות לאחר עשור יבש של שלטון מפלגת הקונגרס, שציננה את האינטראקציה עם ישראל מיד עם חזרתה לשלטון.

ובכל זאת, במדינה עם ראש ממשלה דומיננטי כל כך, הפער בינו לבין כל פוליטיקאי אחר הוא עצום, והדחייה המתמשכת בהגעתו של מודי לישראל מעוררת שאלות וספקולציות. ובעיקר לאחר שמודי כבר ביקר במזרח-התיכון ולא שילב את ישראל בביקור.

עם כל הכבוד לסווראג', את מדיניות החוץ מוביל ראש הממשלה, שמנצל את ביקוריו בחו"ל כדי להופיע בפני עשרות אלפי מהגרים הודים שחיים במערב, ובאים להריע למנהיג שהחזיר להודו את עוצמתה. מבחינת ישראל, השאיפה היא שביקור של מודי בישראל יהווה את קו פרשת המים שאחריו יעלו היחסים לבמה המרכזית המוארת; עד היום יש הסתרה יחסית של  הברית עם ישראל, היא נמהלת בין רטוריקה פרו-פלסטינית רועשת ליחסים יעילים על אש קטנה עם ישראל. הדבר הזה צריך להפוך לנחלת העבר.

אז מה מעכב את מודי? יש לפחות שלוש תשובות. ראש הממשלה הוא הפוליטיקאי החזק בהודו מאז אינדירה גנדי. בשיטה הבחירות ההודית, שליש מהקולות הספיקו לו לזכות ברוב פרלנטארי מוצק. אותה שיטה גם הנחילה לו שתי תבוסות כואבות בבחירות האזורית, והודו היא מדינה תזזיתית שנעה מקמפיין לקמפיין, ותמיד אתה נמדד לפי התוצאה האחרונה שלך.

בעיקר כאבה התבוסה במדינת ביהאר (BIHAR)  בה מתגוררים מאה מליון הודים. הימין שהריח את תבוסתו הקרובה אימץ את נשק יום הדין, קמפיין נגד המוסלמים ששוחטים ואוכלים את הפרה הקדושה. זה חזר אל הימין כבומרנג. החוגים הליברלים בהודו הרגישו את החולשה שלו, והחלו בקמפיין שמציג את הודו כמדינה שאיבדה את דרכה הסובלנית מאז שמודי אוחז בהגה. לראשונה מזה שנה, האופוזיציה משרטטת את הברית שתדיח את מודי מהשלטון בעזרת שיתוף פעולה בין מפלגת הקונגרס, המפלגות האזוריות והשמאל המוכה. במצב כזה, ביקור בישראל, רק ישים זרקור ממוקד, מיותר מבחינת ראש הממשלה, על ההיסטוריה שמודי מעדיף להשכיח: המהומות של 2002 במדינת המחוז גוג'רט, אז נהרגו למעלה מאלף הודים, רובם מוסלמים. זה קרה במשמרת שלו כראש ממשלת גוג'רט. הטבח – שלווה בהאשמה שמודי עודד ואף תכנן את אותו, כדי לחנך את המוסלמים הסוררים – הפך אותו לדמות מצורעת מבחינה בינלאומית. הצרעת נרפאה מיד כשנבחר לראשות הממשלה.

מודי מעדיף לחגוג בוומבלי

כיוון אחר מציע סאנדיפ דיקשיט מהטריביון ההודי. בעיניו שורש העיכוב נובע מכעס הודי על שיתוף פעולה בטחוני הדוק מדי בין ישראל לסין, ללא מנגנוני בקרה. החשש הוא שהטכנולוגיה הצבאית הישראלית תמצא את דרכה מסין לפקיסטן השנואה. הפיגוע בבסיס חיל האוויר ההודי בצפון הודו בראשית ינואר, מחזק את הרגישות ההודית לתרומה הפקיסטנית לטרור נגדה.

יש עניין נוסף שנוגע לאיזו עייפות של ההודים מהנמרצות של מודי בזירה הבינלאומית, יחסית לחוויית הכל-תקוע והנרפות בכל הנוגע לרפורמות כלכליות בתוך הודו. ההופעה של מודי מול עשרות אלפי מעריצים באצטדיון וומבלי בלונדון בסוף 2015 גררה יותר ביקורת מאשר תמיכה. מודי קצת הפך לגבר שמתעכב בעבודה כי אין לו כוח לשוב למטלות הבית המתישות. גם קמפיין שחיטת הפרות עשה למודי שירות רע בקרב המצביעים שלו. אחד מהם – מהנדס טאמילי ותומך נלהב במודי – אמר לי שהוא לא מאוכזב מהתבוסה, מפני שזה יכריח את מודי להיזכר על מה הוא נבחר לראשות הממשלה. כלכלה, כלכלה כלכלה.

ועדיין, גם בלי ביקור של מודי, קשה לפספס את היחסים המלבלבים, ואת הפער בין היחס של הימין ההודי לישראל יחסית למה שהורגלנו אליו בעידן הקונגרס. זו לא רק תכיפות הביקורים. שרת החוץ סווראג' מציגה את ישראל כשותפה ערכית, ושגריר ישראל בהודו מדבר בגלוי על שיתוף הפעולה הביטחוני בין שתי המדינות; דיבור שהפך לאפשרי רק אחרי שמודי תפס את הגה השלטון. את הפער בין תפיסת הימין והשמאל ביחס לישראל אפשר היה לראות בביקור שערך כאן נשיא הודו באוקטובר האחרון. מוקרג'י שייך לזרם השמרני של מפלגת הקונגרס, והוא קידם את היחסים הביטחוניים בין שתי המדינות כשהיה שר הגנה. אפשר להניח כמעט בוודאות שהוא שייך לצד הפרו אמריקני וישראלי בתוך מפלגת הקונגרס. הביקור שלו בישראל היה פורץ דרך, והרקע שלו העניק ליחסים עם ישראל לגיטימציה שערכה לא יסולא-בפז.

ועדיין במסר שלו לפלסטינים ציטט מוקרג'י את מכתבו האנטי-ציוני של מהטמה גנדי מ-1941, בו הוא כתב שפלסטין שייכת לערבים באותו אופן שאנגליה שייכת לאנגלים. אמנם, המהלך של מוקרג'י על הטקסט המקורי של גנדי היה דרשני, וברור היה שפלסטין עליה מדבר הנשיא ההודי ב-2015 היא מדינה לצד ישראל ולא במקומה. בנוסף, במידה מסוימת הוא גאל את הטקסט של גנדי מהדה-לגיטימציה של ישראל כבית לאומי יהודי. ועדיין, עצם האיזכור של הטקסט האנטי-ציוני (טקסט שגנדי עצמו כתב בעקבות לחץ כבד של חבריו הציונים שיביע את עמדתו לגבי עלייה לארץ-ישראל כפתרון ליהודי-גרמניה הלכודים בידי היטלר) חשף את הסנטימנט הבסיסי של מפלגת הקונגרס הרואה בפלסטינים את הקהילה הילידית שנושלה על-ידי ההגירה היהודית, בחסות הכידון הבריטי.

מכיוון שהודו עסוקה באינטנסיביות כזו או אחרת בעניין הפלסטיני עוד לפני שקיבלה עצמאות, היחס לישראל הוא מגדיר זהות. עבור השמאל ההודי, ה"אנחנו" בסכסוך היהודי-פלסטיני הוא הפלסטינים. אמנם בפרקטיקה, גם ממשלות המרכז-שמאל הזיזו קדימה את עגלת היחסים עם ישראל, אבל רק את מה שהן ראו כאינטרס הודי מובהק, משמע, רכש מסיבי של טכנולוגיה ישראלית ושיתוף פעולה בטחוני, זאת לצד תמיכה חד -משמעית בפלסטינים בזירה בינלאומית.

עבור הימין ההודי שאחרי העצמאות, ה"אנחנו" הם היהודים, ציביליזציה עתיקה שזוכה לעצמאות אחרי מאות שנות כיבוש מוסלמי ובריטי. בעיניים האלה רואה סווראג' את ישראל, גם אם היא תלך על בטוח, ורוב מאמציה יוקדשו להליכה בין הטיפות בין העולם הערבי לבין ישראל.