כאשר אמא נרצחת מול עיני ילדיה ואישה בהריון נדקרת, קשה מאוד למצוא מילים. אבל קרני אלדד מצאה אותן, בשם כל האמהות הדואגות
דפנה מאיר נרצחה בפתח ביתה כשהגנה כמו לביאה על ילדיה. השכן שלה, יהודה גליק, סיפר לי בסערת נפש שהיא היתה קטנה ולא היה לה סיכוי. הוא דקר אותה. ודקר אותה. כמה שזה נורא ובלתי נתפס. וכמה שסטטיסטית זה לא יתכן, שתמיד לוקחים את הטובים ביותר, וזה לא שקר, זאת האמת. זה ניבט מכל שורה שהיא כתבה, מכל פוסט אוהב, מהעיניים החזקות האלה, הממזריות קצת.
זה נורא, אבל עתניאל זה רחוק, ומסוכן, ולי זה לא יקרה, וגם לא לאף אחד שאני מכירה. ליתר ביטחון אנעל את הדלת שוב, ואבדוק שכל החלונות מוגפים. בעלי יוצא לליל שמירה, כמו אז בשירים של העליה השניה,
בַּיּוֹם עָבַד, בַּלַּיְלָה יִשְׁמֹר,
שָׁם בַּגֹּרֶן יִשְׁמֹר הָאָב.
הִנֵּה תִּגְדַּל, תִּהְיֶה גִּבּוֹר,
תֵּצְאוּ לַשְּׁמִירָה אָז יַחְדָּיו.
אז אני עוברת בחדרים, נושמת איתם נשימות חמימות, תמימות, ומזמזמת להם "מילל בחוץ התן, ונושבת רוח שם, אך אתה, בני הקטן, נומה, שכב וישן" ומנסה להרגע בעצמי. הזוועה בחוץ. בבית אשליית שלווה. שקר ביטחון. אני יודעת ולא נרדמת. אני יודעת שאין סיבה אמיתית שזו לא תהיה אני שתאבק במלאך המוות בפעם הבאה, או השכנה שלי.
בעלי בתוך החושך, ואני אוספת את הילדים אליי, למיטה. חודשים של חינוך יורדים לטמיון, אבל מה זה משנה עכשיו. "אני מצטערת שכעסתי עליך" אני לוחשת לגדול, והוא בכנות של שינה אומר לי, "מה פתאום אמא, בקטנה". שכבו בנים שלי במנוחה. על ידכם שוכבת אמכם, שומרת מכל רע. אבל מה אם רע יארע לה? מי ישמור עליכם אז?
ואני לא רוצה, כל כך כל כך לא רוצה שהם יגדלו ויהיו גיבורים ויצאו לשמירה עם אביהם. נמאס לי מהפחד המצמית הזה, מהפרידה התמידית הזאת, מהחוסר יציבות הנוראי הזה. זה בלתי נסבל.
ואז עולה הבוקר, וחוזר הבעל, והחיים נראים מבטיחים יותר, עם קצת יותר תקווה מהחושך הסמיך, מהשינה הטרופה, מקור האקדח מתחת הכר. זה בוקר של חיוכים קצת מאולצים, אבל כאלה המנסים לנסוך ביטחון, להרחיק את פחד המוות, את המוות עצמו, מהלבבות הקטנים של הילדים שלי. הם לא יודעים כלום, ואין סיבה שידעו. אם לי אין כלים להתמודד עם האימה – להם בטוח שאין.
צ'יריוס עם חלב, צחצוח שיניים, לעשות מערכת ששכחנו אתמול, לנעול נעליים. מלפפון, סנדביץ', בננה ארוזים בתיק. קלפים של סופר גול. יום רגיל מתחיל.
ואז סכין ודם. כאן, קרוב. הזוועה בפתח, שלופה. מחבל בן 17 הגיע לגמ"ח בגדים, מקום שכולו חסד (כמובן, כבר דיברנו על הסטטיסטיקה, נכון?) וניסה לרצוח את אחת הנשים שבו. הגמ"ח הוא המבנה הסמוך לבית הספר. בבית ספר עכשיו משחקים בסופר גול, ורבים על מגרשי כדורגל. איך אני מגינה על הבנים שלי עכשיו?!
השכן רץ לאבטח את הגנים, שאין בהם מאבטח. ואני רצה לזירה. בוערת הגורן, לכל הרוחות. הצעקה הזאת, שנשמעת כבר שנים, לא פוצעת את השמיים, אפילו לא שורטת אותם. וכאן בארץ, הציניות תכסה על הכל.
לַיְלָה, לַיְלָה, לַיְלָה אֵשׁ
תֹּאכַל חָצִיר וָקַשׁ,
אָסוּר, אָסוּר לְהִתְיָאֵשׁ
מָחָר נַתְחִיל מֵחָדָשׁ.
מָחָר צָרִיךְ לִירוֹת הַמַּסָּד,
בַּיִת לִבְנוֹ יִבְנֶה הָאָב.
הִנֵּה תִּגְדַּל, תָּרִים הַיָּד,
תֵּצְאוּ לַבִּנְיָן אָז יַחְדָּיו.
מוריד את הכובע בפניכם על ההיתמודדות העצומה והקשה
רצוי לנסות לתעל את תחושות הפחד וחוסר האונים גם לתוכניות פעולה יישוביות שישפרו את סיכוייה של כל אישה, ולו קטנטנה (או ילד), להישאר בחיים גם לאחר היתקלות ברוצח חמוש בסכין
דוגמאות אפשריות
התקנת כפתורי מצוקה בכל הבתים, המקושרים למוקד חירום ישובי, כך שהמשימה תהיה ל'הרויח' זמן עד הגעת כוחות החירום
ארגון וסבסוד קורסים ללימוד הגנה עצמית, כולל בפני תקיפות סכינים, לכל בני
ובנות 10 ומעלה
רכישה מרוכזת של מכלי גז מדמיע או שוקרים חשמליים, ותדרוך המתיישבים לעולם לא לפתוח את שער החצר או דלת הבית לאדם לא מוכר בלי להחזיק ביד מכל מוכן לשימוש מיידי