כבוד לאומי הוא אינטרס ביטחוני

מאנגלית: אורי רדלר

ב-2,500 השנים האחרונות ניהלו מדינות את ענייניהן ויצאו למלחמות, מתוך שיקולים שלא היו עוברים את רף מבחן "האינטרסים הלאומיים החיוניים". במקרים רבים מספור הן פעלו כדי לטפח או להגן על אמונות או תחושות שעמדו בניגוד, לפחות לכאורה, לצרכים המעשיים שלהן, והתמידו בפעולתן גם כשניצבו בפני סכנה מוחשית ומחיר גבוה.

פוליטיקאים מודרניים וסטודנטים למדעי המדינה נוהגים לכנות מניעים כאלו 'בלתי רציונליים'. אך הרעיון שהדבר היחיד היכול להיחשב רציונלי או ממשי בהתנהלותן של אומות הוא המרדף אחר תועלת כלכלית או ביטחון פיזי הוא כשלעצמו דעה קדומה של בני זמננו; תוצר של הניסיון להתייחס לעולם האירועים האנושיים כאילו היה יקום דומם, נטול מניעים פיזיים. גישה כזו אינה יכולה להסביר את האירועים בעבר, ואינה יכולה להסביר טוב יותר את האירועים היום.

כבוד הוא שמה של אחת הקטגוריות שנודעה לה חשיבות רבה ביחסים בין עמים ומדינות מאז העת העתיקה. כבוד חובק כאן מרכיבים כמו השאיפה לתהילה והדר; הרצון להימנע מבושה וממבוכה; השאיפה לנקום עוול ולהשיב עטרה לישנה; הנחישות להתנהג בהתאם לאידאלים מוסריים מסוימים. התפישות בנוגע למה יכול להיחשב מכובד או לא מכובד משתנות מעת לעת וממקום למקום, אם באופן שטחי ואם במובנים מהותיים; ורעיונות העבר ביחס לכבוד עשויים להיראות לבני זממנו מטופשים ומיושנים – אך שינויים שטחיים כאלו עדיין מסתירים לעתים קרובות דמיון או אפילו זהות בתחושת הכבוד בזמנים שונים.

עניין של יוקרה

כאשר אנו אומרים שהשאיפה לכבוד מנוגדת להשקפה "ריאליסטית" ביחס לאינטרסים לאומיים, אין הכוונה שאין מקום ליתרונות לא מוחשיים בתחרות על כוח. נוכל להבין זאת בקלות רבה יותר אם נתרגם 'כבוד' למונחים כמו הערכה, יחס של כבוד, הוקרה ובמיוחד יוקרה. כשכוחה של מדינה גדל, כך גדלים גם ההערכה והכבוד אליה. ולהיפך, כשיוקרתה של מדינה דועכת, דועך גם כוחה – ואפילו אם מבחינה חומרית, "אובייקטיבית", נדמה כאילו לא חלה פגיעה בעוצמתה.

הראשון שתיעד בדקדוק את הקשר שבין כוח וכבוד במובן של יוקרה היה ההיסטוריון האתונאי תוקידידס. כמו ה"ריאליסטים" בימינו גם תוקידידס ראה ביחסים הבינלאומיים תחרות על עוצמה, ותפש את המלחמה כשימוש בכלי נשק לקידום תחרות זו. אך תוקידידס גם הצליח להסביר טוב יותר מרוב החוקרים המודרניים שבמאבק על כוח – אם מתוך צרכים רציונליים או סתם כדי לצבור את כל הכוח – אנשים פועלים ממגוון סיבות. בתיאור הסיבות למלחמות הפלופונסיות, ובמיוחד העימות בין הפוליס של קורינתוס וקירקירה, הבהיר תוקידידס ש"פחד" ו"אינטרס" מובילים לעתים קרובות לשיקולים של "כבוד" או איום על כבוד.

כבוד במובן אליו התייחס תוקידידס – היינו, כבוד כיוקרה – שיחק תפקיד מרכזי בהיסטוריה האנושית. בתקופה שקדמה למלחמת־העולם השנייה, החל בנקודה בה יצאה גרמניה ל"נתיב החדש" שלה בשנת 1897, התנהלה אירופה במובנים רבים כפוליטיקה של יוקרה. צי ספינות הקרב של גרמניה היה, אחרי הכל, כדברי ווינסטון צ'רצ'יל – "צי יוקרה". היה לו תפקיד חשוב במתחים שהובילו למלחמה, אך הוא לא נטל חלק משמעותי בלחימה, ולא הועיל ממש לגרמניה. גם משבר 1909 וגם משבר 1911 עם צרפת בנוגע למעמדה של מרוקו נבעו מחתירתה של גרמניה ליוקרה, ודברים דומים ניתן לומר ביחס לאולטימטום הבלתי-נחות והקשה שלא לצורך, במשבר הבוסני של1909-1908. אלו היו התנאים שיצרו, בתורם, את מערכת הבריתות לפני המלחמה ואת מרוץ החימוש ביבשה ובים, שהעלו את אוסטריה ורוסיה על מסלול התנגשות בבלקנים.

השאיפה של בריטניה הגדולה לכבוד, והחשש שלה מהסכנה שיציב איבוד הכבוד לביטחונה ומכאן גם לכוחה שיחקו תפקיד בהחלטות הממשלה הבריטית לפני המלחמה. בנאום 'מנשן האוס' הנודע שלו משנת 1911 אמר דיוויד לויד ג'ורג':

אני חושב שיש הכרח בכך… שבריטניה תשמור בכל אמצעי על יוקרתה בין המעצמות הגדולות של העולם…. אם ייכפה עלינו מצב שבו ניתן לשמור על השלום רק באמצעות ויתור על המעמד הנישא והמועיל בו זכתה בריטניה בזכות מאות שנים של גבורה והישגים, בכך שיתייחסו אל בריטניה, במקום בו האינטרסים החיוניים שלה מושפעים מכך, כאילו הייתה לא כלום במיניסטריון האומות – ובכן אומר באופן ברור ששלום במחיר כזה יהיה השפלה בלתי-נסבלת עבור אומה גדולה כשלנו.

שר החוץ הבריטי, אדוארד גריי, דיבר במונחים דומים. ב-3 באוגוסט 1914 הוא סיפר לפרלמנט שבריטניה יכולה להימנע מהמלחמה באמצעות הכרזה על נייטרליות בלא תנאי, אך הוא דחה את האפשרות הזו:

אם ננקוט עמדה כזו ונאמר: "אין לנו שום קשר עם הנושא הזה"… נקריב, כך אני סבור, את הכבוד ואת המוניטין שלנו ואת שמנו בעולם, ולא נוכל להימלט מהתוצאות החמורות והקשות מבחינה כלכלית של פעולה כזו.

שנים מאוחר יותר, כתב גריי כי "הסיבה האמיתית לכניסה למלחמה הייתה, שאלמלא היינו עומדים לצד צרפת ולצד בלגיה כנגד התוקפנות [הגרמנית], היינו מבודדים, מבוזים ושנואים; ועתידנו היה רק אומללות וביזיון". הבריטים, בקיצור, הונעו מחשש מפני הסכנה הגרמנית לאינטרסים החיוניים שלהם, אך הם הבינו את הסכנה, והתמודדו עם תוצאותיה, באמצעות התייחסות אליה כאיום על כבודם.

תפיסת הכבוד משתנה

לסוג אחד של כבוד יש, אם כן, מקום בחישובים של עוצמה לאומית – שאולי קשה יותר לאמוד אותה בהשוואה ל"אינטרסים" מוחשיים, אך היא בהחלט משמעותית. אך אומות, ממש כמו בני אדם, מחזיקות גם בתפישות שונות של כבוד, והן גם חותרות לכבוד בדרכים שאינן רק תוצר של חישוב כי אם של תחושה. תיאור הסכסוך בין קורינתוס לקירקירה אצל תוקידידס מראה לנו, למעשה, איך תפישות ודחפים שונים משתלבים זה בזה לעתים קרובות. הקורינתים, כך הוא כותב, היו מעורבים במלחמת אזרחים לא חשובה בשולי העולם היווני –  

מתוך שנאה לקירקירים, שכן [אלו] לא התייחסו כלל לקורינתים, למרות שהם שהקימו את הקולוניה בקירקירה. בפסטיבלים של קירקירה לא הייתה שום התייחסות לזכויות היתר המקובלות של הקורינתים, והם גם לא מינו קורינתי לפתוח במנהג הקורבנות, כמו בקולוניות אחרות. במקום, הם התנהגו אל הקורינתים בבוז.

היחס הזה – פגיעה זו בכבודם של הקורינתים – הוא שיצר את השנאה שהובילה את הקורינתים לפעולה. לא היה כאן עניין של אינטרסים כלכליים ולא משהו שנבע מתחרות על עוצמה, סכנה לביטחון או פחד פרקטי, אלא תחושה של קובלנות שלא זכו למענה וכלימה שהומטה עליהם, הן שגרמו להם לצאת למלחמה נוראה.

הקורינתים פעלו מתוך תחושה של פגיעה בכבודן, וכך עשה גם מוסוליני מאות שנים מאוחר יותר, כשיצא לנקום את תבוסת הצבא האיטלקי באדואה שבחבש – אותה "צלקת מבישה", כפי שכינה אותה המשורר גבריאלה ד'אנונציו. אך המסע של מוסוליני בחבש בשנת 1935 לא נערך רק לשם נקמה וכדי למחות עלבון מלפני ארבעה עשורים, אלא גם כדי להשיג משהו: המסע לכיבוש חבש נועד לפאר את המשטר הפאשיסטי, ולא פחות חשוב מזה, לזכות מחדש בתהילת העבר של האימפריה הרומית.

לאורך השנים הניעו תחושות של כבוד – במובן של תהילה, הדר, שם ופאר – החלטות הנוגעות ליחסים בינלאומיים, מלחמה ושלום. בעולם המתואר באיליאדה של הומרוס העדיף אכילס להילחם נגד טרויה – ביודעו כי הוא עתיד למות במלחמה – ולא להישאר בביתו בביטחה כבן אלמוות. זאת משום שדבר זה יגזול ממנו את התהילה, שהיא הדבר היחיד ההופך את חיי הגיבור לראויים. בתקופת שושלות המלוכה סיכנו שליטים את שגשוגם ואת ביטחון ממלכותיהם ועוצמתן כדי להשיג תהילה. בעידנים של אמונה לוהטת, עשו שליטים צלבנים כמותם בשם דתם.

במאה העשרים, כך לתפישתי, נמזג מובן חדש של כבוד ביחסים הבינלאומיים. מלחמת העולם הראשונה שמה קץ, בפועל, לסדר השושלתי הישן. מכאן ואילך היו המאבקים יותר ויותר בין מדינות דמוקרטיות מחד גיסא ועריצויות או דיקטטורות מאידך גיסא. האומות המנצחות במלחמת העולם הראשונה היו דמוקרטיות בעצמן והיו תלויות בתמיכת העם כולו, ובנסיבות אלו נולדו מובנים חדשים למה שנחשב מכובד בהנהגת האומות. המלחמה עצמה, לפי תפישה חדשה זו, נחשבה פסולה מבחינה מוסרית, וסיבותיה נחשבו קשורות לתוקפנות האופיינית למשטרי עריצות. הדמוקרטיה, לעומתה, הייתה צודקת וטובה כשלעצמה, וגם כוח המקדם את השלום. עם הזמן השתרש הרעיון שהמלחמה הצודקת היחידה היא מלחמה להגנת הדמוקרטיה וההגדרה העצמית הלאומית.

בין ווילסון לצ'רצ'יל

וודרו ווילסון לא דיבר רק בשם עצמו כשאמר שאחת המטרות העיקריות של מלחמת העולם הראשונה הייתה ההגנה על הדמוקרטיה והרחבתה. יתר על כן, בניגוד לקואליציות ישנות, כמו הברית המרובעת במאה ה-19, האמצעי שהועלה בידי ווילסון כדי להתמודד עם תוקפנות ולשמור על השלום – היינו ביטחון קולקטיבי בדמות חבר הלאומים – לא נולד משיחות פרטיות בין כמה דיפלומטים אלא מדיון ציבורי פתוח ונרחב, שנתמך בידי פוליטיקאים, אגודות ותעמולה רחבת היקף. האליטות הפוליטיות בדמוקרטיות אולי התייחסו לכך בציניות, אך מעתה ואילך היה עליהם להתמודד עם דעת קהל שהתייחסה לכל אלו ברצינות, ושקישרה את הצורך בהתנגדות לתוקפנות עם הרעיון של כבוד מוסרי.

התגובה המערבית למתקפה האיטלקית בחבש בשנת 1935 – שבוצעה כשלעצמה, כפי שראינו, בשם כבוד במובן הישן יותר – סיפקה דוגמא טובה לתפקיד המרכזי שהיה לכבוד תחת המובן החדש. לפני מלחמת העולם הראשונה קשה היה לראות מצב שבו מתקפה אירופית נגד אומה אפריקנית חלשה, שאין לה ערך מיוחד ואין בה אינטרס מסוים למעצמה אירופית אחרת, הייתה מעוררת תגובה של ממש. וגם כעת, יש רק תגובה קלושה בממשלה הבריטית לטובת נקיטת עמדה תקיפה כנגד איטליה. היו שטענו בזכות מדיניות "ריאליסטית" וזהירה יותר. מדיניות כזו, המכירה בחולשת הצבא הבריטי והצורך לשמר את מוסוליני כבן ברית נגד היטלר, הייתה מוכנה להקריב את חבש בשם האינטרס הלאומי הבריטי.

אך כפי שציין ההיסטוריון קורלי בארנט, "1935 לא הייתה 1835 או 1735. מדיניות החוץ הבריטית לא הייתה כבר עניין השמור למשרד החוץ או אפילו לממשלה בלבד". בשנת 1935 חשו בריטים רבים שאין אפשרות להתעלם מהמחויבות להתמודד עם תוקפנות, בלי קשר ליכולתה של בריטניה להתמודד איתה אפקטיבית. התוצאה מכך הייתה שעל אף שגם שר החוץ הבריטי, סמואל הואר, וגם שר החוץ הצרפתי, פייר לבאל, הרגישו שאין יכולת לעשות מאמץ לעצור את מוסוליני, הם חשו כי לא ניתן להציג החלטה כזו בפני הציבור בבריטניה. והם צדקו: הסכם הואר-לבאל, שנועד לבטא השלמה עם הצלחות האיטלקים בחבש, התקבל בבריטניה בפרץ של גינוי זועם וזכה לביקורת חריפה כפרס לתוקפנות, מכה לרעיון חבר הלאומים, ופעולה פחדנית. הואר נאלץ להתפטר.

מאמציו של נוויל צ'מברליין, שנתיים מאוחר יותר, לנהל מדיניות של פיוס המבוססת על חישובים קרים של אינטרס, התנגשה אף היא באותה מציאות חדשה, שהועצמה בגלל חרפת 1935 ותוצאותיה. כשצ'מברליין דיבר בפני שריו, ותיאר את כוונתה של בריטניה לנטוש את צ'כוסלובקיה כעניין מעשי והיגיון פשוט, היה אחד השרים גלוי דיו לומר שהוויתורים הנדרשים היו "לא הוגנים כלפי הצ'כים וחסרי כבוד כלפי עצמנו". שר אחר השווה את המשבר הנוכחי עם משבר 1914, בו הגרמנים פלשו לבלגיה: "היה משהו בתוך העם הבריטי שלא אהב שיאמרו לו כי אם הם לא יוותרו בדברים מסוימים, אז הסיפור שלהם נגמר".

בפרלמנט העלו אנשי מפלגות האופוזיציה, הלייבור והליברלים, את טענותיהם, כך ברנט, לא על בסיס אסטרטגי כי אם מנקודת מבט מוסרית ואידאולוגית. כוח גזלני – וגרוע מזה, כוח פאשיסטי – זכה לסיוע מהממשלה הבריטית כדי להרחיב את שטחו על חשבונה של מדינה קטנה שהייתה, גרוע מכל, מדינה דמוקרטית. צ'מברליין ועמיתיו, כידוע, לא הבינו נכון את טיבו של היטלר ואת האיום שהציב בפניהם. אבל הם גם לא הבינו היטב את המציאות החדשה ביחסים בינלאומיים של מדינות דמוקרטיות. את המציאות הזו תפש באופן מעמיק וינסטון צ'רצ'יל, שהיה למנהיגה של בריטניה אחרי שנפילת נורווגיה ודנמרק באביב שנת 1940 כפתה על צ'מברליין להתפטר ממשרתו חפוי ראש.

צ'רצ'יל דחה בנחישות את הצעת השלום של היטלר, שנראה אז איש שאין לעצרו, וניסח מדיניות של התנגדות ששיקפה נכונה את תחושות רוב העם הבריטי, שהעדיף את הסיכונים והסבל של מלחמה נוראה, על פני שלום של קלון עם דיקטטור שגילם רעיונות ומוסדות שנראו להם נתעבים.

רייגן מביך את הריאליסטים

למקרה הבריטי הייתה השפעה ניכרת על הגישה המערבית ובייחוד על הגישה האמריקנית. "מקבילת מינכן" הייתה כמובן לכוח חשוב בעיצוב המדיניות של ארצות-הברית בעימותה עם ברית-המועצות. העימות היה ללא ספק תחרות על עוצמה, ובוודאי היו בו מרכיבים של פחד ואינטרס, אם להשתמש בקטגוריות של תוקידידס; צריך רק להזכיר את הפחד ממלחמה גרעינית ואת האינטרס להימנע ממנה. אבל חשוב לא פחות היה העימות בין ערכים ורעיונות, שהיה כרוך לבלי התר בשאלות של כבוד.

מנקודת מבטם של רוב האמריקנית הייתה ברית-המועצות דיקטטורה תוקפנית ומיליטריסטית, שאינה שונה בהרבה מהדיקטטורות אותן הביסו במלחמת העולם השנייה. הכלתה, שלא לומר הבסתה, היו עניין לא רק של ביטחון אמריקני כי אם של הגינות וכבוד. קשה להאמין שהעם האמריקני היה מקבל גיוס חובה, מסים גבוהים יותר כדי לממן את החימוש המוגבר, ברית אירופית קבועה והסיכוי והמציאות של מלחמה בפועל, אלמלא הניעו אותו גורמים שחרגו מעבר לאינטרס החומרי.

אין ספק שאותם שיקולים לא חומריים – אנטי-קומוניזם לוהט, הנחישות להתנגד להתפשטותו בכל רחבי העולם, ואפילו הכוונה להביס אותו – עוררו זעזוע בקרב המגזרים ה"ריאליסטיים" בממסד מדיניות החוץ האמריקנית, שחששו שפעולה לפי תפישות אלו תוביל למסעות צלב מסוכנים, למיצוי משאביה של ארצות-הברית או למלחמה כוללת ולהשמדה הדדית.

לפי טענת הריאליסטים, מנימוקים של אינטרס היה עלינו לקבל את הקומוניזם העולמי כתופעה קבועה ולהתרכז במציאת שטחים של שיתוף פעולה. עם תבוסתה של אמריקה בוויטנאם נדמה היה כי מאזן הכוחות נוטה לצד הסובייטים, והריאליסטים דחקו ליישם מדיניות של הגברת שיתוף הפעולה; ומדיניות כזו, תחת השם 'דטאנט', הייתה למעשה מדיניותו של הממשל האמריקני בוושינגטון באותה עת.

לרוע המזל, הדטאנט לא הניב שיתוף פעולה הדדי אלא מגמת התרחבות תוקפנית יותר מצד הסובייטים, והחרפת חוסר האיזון במאזן הכוחות הצבאי. התוצאות ידועות היטב. בסוף שנות השבעים פלשו הסובייטים לאפגניסטן, והפלישה סייעה בגיבוש תחושותיהם של מיליוני אמריקנים, שראו בדטאנט לא סתם שגיאה אלא נסיגה מחפירה, ואל וושינגטון הגיע ממשל חדש, שהיה מחוייב להשבת כוחה וכבודה של ארצות-הברית.

למבוכתם הרבה של הריאליסטים, ניסיונו הנחוש של רונלד רייגן לבנות את כוח המגן האמריקני ולמוטט את "אמפריית הרשע" לא הוביל לקריסה כלכלית של ארצות-הברית ולא למלחמת התאבדות, כי אם להתמוטטותה של ברית-המועצות, להתפוררות הדיקטטורה הקומוניסטית, ולנצחון החירות והדמוקרטיה.

אל תתעלמו מהכבוד

התוצאה המשמחת הזו לא הייתה מושגת באמצעות מדיניות המודרכת רק בידי אינטרסים לאומיים מעשיים, ממש כפי שמדיניות עקבית של התעמתות עם הסובייטים בעשורים שאחרי מלחמת העולם השנייה לא הייתה יכולה להתקיים בלי מחויבות של האמריקנים לערכים עמוקים יותר ומשמעותיים יותר מבחינה אנושית מאשר יתרונות כלכליים וגיאו-פוליטיים גרידא.

הריאליסטים צודקים כשהם מציינים את המקום החשוב של התחרות על כוח ביחסים הבינלאומיים, ואת הסכנות של מדיניות פזיזה וקיצונית החותרת להשגת ערכים בלתי מוחשיים כמו כבוד. אבל סכנות חמורות לא פחות נובעות מתחרות על כוח לשמה, כל כמה שזו תנוסח באופן רציונלי. יתר על כן, כוח לעולם אינו דבר לעצמו – הוא קיים תמיד לטובת ערך או ערכים מסוימים.

במדינות הדמוקרטיות המודרניות, הערכים האלו הם בדרך כלל מוסריים באופיים, וקשורים בתפישות דמוקרטיות במפגיע של כבוד. הניסיון להתעלם מהם הוא פנטסיה מוחלטת, המנוגדת תכלית עיקר לריאליזם.
________
המאמר פורסם במגזין קומנטרי. אנחנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו.