במקום לדבר על סיפוח, לשתוק ולפעול בשטח

בכנס ה-INSS לפני שבוע הוצגו תוצאות משחק הסימולציה בנושא הפלסטיני. הציג אותן עו"ד גלעד שר, מומחה למשאים ומתנים עם הפלסטינים הנמנה על הממסד המדיני הישן בימיו של אהוד ברק. איך שלא הפכו את המציאות, כל האלטרנטיבות נראו "מסובכות" ו"מסוכנות" יותר בהשוואה למצב הסטטוס-קוו הקיים כרגע. נראה שקיימת הסכמה בנושא הזה אפילו בין נתניהו לאבו מאזן. יתר על כן, יש תחושה שאין בידי ישראל איזה מהלך אופציונלי שמביא להכרעה. למשל, סיפוח והחלת הריבונות הישראלית המלאה על שטחי-סי, כולל איזרוח שלהם. אין גם מהלך צבאי נוסח 'חומת מגן' שממתין להחלטה כדי "לחסל" את האינתיפאדה של רצח הנשים ביהודה ושומרון. זו תחושה שקיימת בקרב שרים בכירים.

במצב הזה ישראל משתתפת מול הפלסטינים במשחק שחמט, שבו לא ניתן לתת מט לפלסטינים. אבל, אם לצטט את ראש המוסד היוצא תמיר פרדו, "המטרה היא לעשות 'שח'". זה יכול להיות בתחום המודיעיני או בתחום הצבאי המבצעי, או לפעול להשגת יתרון במישור הלאומי ההיסטורי הכולל. יש לישראל כלים, גם לפלסטינים יש כלים. אבל לישראל בהחלט יהיה יתרון, אם בחזית הפנימית של החברה הישראלית תהיה הכרה בכך, שאנחנו ניצבים בפני תקופה ארוכה של מאבק לאומי. ההכרה בכך, שישראל לא נמצאת בפני דרך פתוחה של "תהליך שלום" שניתן להגיע בו להתקדמות משמעותית, היא חשובה ביותר. אוולין גורדון כתבה על התקופה הארוכה של מאבק מתמשך הצפויה לישראל בכתב העת המקוון MOSAIC לפני כחודשיים. היא השוותה את המערכה למלחמה הקרה, שארצות הברית היתה צריכה לנהל אותה, להילחם בה, לאורך כ-45 שנה. אך ניתן לומר, שהציבור בארץ לא יכול לעשות השוואות עם המלחמה הקרה ולשאוב ממנה תעצומות והשראה; יש לו "רק" את ההיסטוריה הארוכה של המאבק הציוני ומלחמתו של הישוב ומדינת ישראל מול התארגנויות שונות ומשונות של אויבים שבמרכזם תמיד גורם מוסלמי אלים.

הקיפאון המדיני שרוב הקהילה הבינלאומית משלים איתו למעשה, מאפשר לפלסטינים לגייס לטובתם את הגורמים שמעניקים להם סוג של יתרון במצב הזה. רק אתמול התבטא מזכ"ל האו"ם באן, כי אפשר להבין את הטרור הפלסטיני, הוא טבעי, כי אף עם לא רוצה לחיות במצב של כיבוש. קדמו לו בהתבטאויות דומות שרת החוץ השוודית וולסטרום ומזכיר האו"ם השני שמעון פרס. כולם מבינים את הרציחות של הפלסטינים, כולם מעניקים לאבו מאזן רוח גבית בהגדירם אותו כאיש של שלום. גם דוברי מחלקת המדינה ושגריר ארצות הברית בישראל תרמו את שלהם למדורת ההבלים הטרוריסטית הזאת באמירות של שוויון-ערך מוסרי. לפי תפיסתם של ראש הממשלה נתניהו, שר האנרגיה שטייניץ וגם איש האופוזיציה הימנית אביגדור ליברמן – אבו מאזן קיצוני יותר בעמדותיו כלפי ישראל מאשר קודמו יאסר ערפאת.

ייאוש מסוכן

כל זה משמש רקע פסיכולוגי מסוכן לתהליכים בתוך החברה והפוליטיקה הישראלית. תחושת האין-מוצא אופפת את השמאל והמרכז; היא גם נחלתם של חלקים גדולים בימין. ההסבר הוא פשוט: למרות ירידת תדירות ההתקפות בירושלים ובכלל ברחבי יהודה ושומרון ובתוך הקו הירוק, די בכך שבכל שבוע יש כמה נסיונות דקירה ולאחרונה הממוצע הוא של נרצח או נרצחת כל שבוע. דווקא התקיפות האלה גורמות להתבטאויות של אישים בזירה הבינלאומית, שאינם מסוגלים להתמודד עם שום בעיה רצינית, אך הם עדיין יכולים לגרום נזק ולהוכיח שהם קיימים בעזרת אמירות פרו-פלסטיניות.

כך גובר הלחץ משמאל על מנהיגי המרכז-שמאל בוז'י הרצוג ויאיר לפיד, כשחלקים בימין תורמים את שלהם בביקורת התוקפנית על הממשלה בגלל התמשכות מעשי הרצח. המסקנה תהיה בכיוון של "היפרדות" שפירושה המעשי הוא התנתקות ב'. אף אחד לא יודע איך עושים את זה, אבל עם ישראל בחיפושיו אחרי מהלכי הכרעה והצעות ל"פתרון" ו"תכניות", בהחלט צפוי לגלוש לכיוון הזה.

כל זה כמובן, בניגוד למסקנה הנחרצת שהאלטרנטיבות לסטטוס קוו עלולות להוביל לאסונות. יש גם אלטרנטיבות אחרות. מאחר שגורם מרכזי בהתמשכות הטרור הפלסטיני הוא זה שההנהגה הפלסטינית לא משלמת שום מחיר, מוטל על ישראל למצוא דרך שתגרום להנהגה הפלסטינית לשלם מחיר. בכל מקרה, ההנהגה הפלסטינית מקבלת פחות ופחות תמורות עבור עמדות המאבק שלה. לפי הערכת מערכת הביטחון הפלסטינים ניצבים בפני תקופת יובש מדינית של קרוב לשנה וחצי. נשיא אמריקני אפקטיבי, או נשיאה, יתחילו שוב במחול החרבות המדיני רק באפריל 2017. זאת בהנחה, שהנהגת המפלגה הדמוקרטית שינתה ממש לאחרונה את הכיוון לעמדה יותר פרו ישראלית. מערכת הבחירות מאלצת את אובמה להסתפק במורשת פוליטית פנימית: המשך שלטון הדמוקרטים בבית הלבן ולשם כך עלה לרגל היום לשגרירות ישראל בוושינגטון והקול היהודי שוב משחק את תפקידו. שוב מתאים לצטט את תמיר פרדו מראיון פרישה בבטאון המרכז למורשת המודיעין: "אנחנו חיים היום בעולם של friendemy. כל אחד הוא גם ידיד וגם אויב באותו זמן. הרגע הוא אויב, וברגע השני הוא ידיד".

ראש אמ"ן הרצי הלוי תיאר את תמונת המודיעין היום כמורכבת מפאזל של 5,000 חתיכות כשלכל חלק יש ערך מאוד מוגבל – זאת לעומת הפאזל המודיעיני הישן שהיה מורכב מ-30 חלקים. הכל משתנה מסביב. "המלחמה הבאה תהיה במובנים מסוימים מאוד קשה", הוא אמר לבטאון מורשת המודיעין, "ולא בגלל שנתמודד עם אויב חזק כמו צבאות מצרים וסוריה, אלא כי נתמודד עם אויב אחר. ולא בגלל שיכבשו אותנו – לא יכבשו אותנו – ואנחנו נוכל להכות קשה באויב. אבל מאות טונות של חומר נפץ שיגיעו למרכז הארץ – לא חווינו דבר כזה. והשאלה היא מה זה יעשה לנו כמדינה, כחוויה מעצבת".

זמן לעשייה לאומית

החשיבה בדפוסים של "מאבק לאומי" מתמשך במצב הקיפאון המדיני מובילה לעשייה "לאומית" ולא בהכרח צבאית. מתנגדי התפיסה מהלכים אימים על מדינה דו-לאומית. אבל המאבק הוא אחר ובשלב זה, כמו במלחמות התרבות, ממשלת נתניהו מחויבת לפעול בשיטות המפא"יניקיות. לדבר על דבר אחד, ובפועל לממש במהירות פרויקטים שכבר תוכננו כמו כבישי מפתח מסוימים שמוצאם ביהודה ושומרון והקצה שלהם בדרום או בצפון. במקום לנופף בסיפוח שטחי-סי – צריך לשתוק ולבצע את המהלכים הדרושים בשטח שפירושם המעשי הוא החלת הריבונות בפועל על אותו שטח. חלק מהסביבה משתנה לטובת ישראל, אך ספק אם הדבר יוביל לשינוי במאזן הכוחות בין ישראל לפלסטינים בצורה כזאת שהצד השני יבוא עם תכנית חדשה ומעשית לסיום הסכסוך. ישראלים שערכו לאחרונה סיור מקיף בנסיכויות המפרץ ונפגשו, למשל, עם שר החוץ של עומאן, מדווחים על יחס חדש של הנסיכויות לישראל. עולה מהדברים שהם רוצים את ישראל יותר משישראל רוצה אותם וכל זה על רקע הסכם הגרעין עם איראן. מדינאי בכיר בעומאן אמר לישראלים בתשובה לשאלה – מתי אפשר יהיה סוף סוף לפתוח בקשרים דיפלומטיים: "אם תיפסק הבנייה בהתנחלויות, אפשר יהיה לשדרג את היחסים לקשרים דיפלומטיים מלאים". כמובן שזה לא מה שיספק את ציפי חוטובלי או את בצלאל סמוטריץ'. אבל זו ירידה דרמטית בתביעות; עד היום התשובה לשאלה היחסים היתה תמיד: כשיושג הסכם עם הפלסטינים של שתי מדינות לשני עמים.

מנגד, הישראלים-האמריקנים חזרו עם מידע שיש בו כדי לערער את התמונה הקיימת לגבי ערב הסעודית. מקור מודיעיני אמריקני דיווח להם שיש כל הזמן פיגועי טרור בממלכה, חוסר היציבות גדול, וכשמוסיפים לכך את אובדן השליטה על שוק הנפט התחזית לגבי עתידה של ערב הסעודית קודרת. מה שמעניין שדיווחים ברוח זו מגיעים לוושינגטון, אך וושינגטון אינה עונה. כנראה לא איכפת לממשל האמריקני שבית המלוכה הסעודי יפול. אין טעם להעריך מה יקרה בחלל השלטוני הריק של מדבריות ערב. יכול להיות מצב אבסורדי בשנים הקרובות: החלטות סימון המוצרים של האיחוד האירופי וכל התכניות המדיניות ישארו באוויר, בזמן שהאיחוד האירופי עצמו יתפרק כמו ברית המועצות; והשמאל הישראלי ימשיך לדבר ולפעול למען היוזמה הסעודית כאשר סעודיה כבר לא תהיה קיימת. משהו בנוסח תכניות הנפל של אלון ליאל למסור את רמת הגולן לסוריה. הנה, בשאר אסד אוטוטו מתעשת, ויהיה סוף סוף למי למסור את רמת הגולן.