אוליגרכיה מתגוננת – אסטרטגיית הקמפיין המתמיד של השמאל

כמו רבים אחרים, גם אני פגשתי לראשונה את "שתולים בתרבות" של 'אם תרצו' בתכניות האקטואליה ברדיו, בבוקר יום חמישי האחרון. בהאזנה שגרתית לגלי צה"ל נודע לי כי תנועת 'אם תרצו' פתחה ב"קמפיין" חדש, המסמן באופן אישי אנשי תרבות ואמנות במטרה "להשתיק ולהכפיש" אותם ולרדוף אותם בשל דעותיהם. וכמו רבים אחרים, כפי שהסתבר לאחר מכן, גם אני נרתעתי קלות למשמע הדברים. יכול להיות שהחברים הגזימו, אמרתי לעצמי. אנחנו הרי ליברלים-קלאסיים בימין, מאמינים אדוקים בחופש הביטוי. השתקה אישית ורדיפה על הבעת דעה הן טקטיקות השמורות לשמאל.

וכך זה נמשך, מהלך נסיעה ארוכה: מרואיין אחרי מרואיין תוקפים ומסתייגים, מתנערים ומהרהרים על "מה-זה-אומר-עלינו-כחברה", ואני מתכווץ ושוקע עמוק יותר במחשבה המעיקה שמישהו בצד שלנו שגה.

אלא שאז הגעתי למשרד ופתחתי את המחשב. חיפשתי קמפיין, שלטי חוצות, באנרים באתרי אקטואליה, או סרטוני קלוגהאפט פרובוקטיביים. כלום. לא קמפיין ולא נעליים. והתוכן? ציון השתייכות ארגונית בעמותות שמאל קיצוני של אמנים ואנשי תרבות, כנראה על רקע המאבק בשרה מירי רגב. לא רדיפה ולא בוגדים, לא הסתה ולא סתימת פיות, לא קריאה לפעולה ולא חרם, לא דרישה לפיטורין ולא להפסקת מימון. בסה"כ פוסט אחד בפייסבוק, כ-200 מילים שמקשרות בין אמנים לעמותות שמאל רדיקלי שהם מקדמים, עם קישור לקובץ PDF חובבני.

לא יכול להיות, אמרתי. בטח יש עוד משהו. חיפשתי וחיפשתי, יגעתי, האמנתי, אך לא מצאתי. כל מה שהיה הוא ה"מסביב" שיצרה התקשורת, ועליו דיברו כולם. בתוך ה"מסביב" הזה, למי שטרח לבדוק, לא היה שום דבר שהצדיק את המהומה.

מהסטה להסתה

אכן כן, להתנפלות התקשורתית על 'אם תרצו' לא היה קשר לעובדות, למילים ולתוכן. התקשורת דיווחה על מה שהיא רצתה, לא על מה שיש. ל"מסביב" הזה יש שם בתקשורת: פריימינג, ובעברית, מיסגור. אם תרצו דיברו על משהו לגיטימי ולא חריג, הקשר בין אומנות לפוליטיקה רדיקלית של עמותות קיצוניות. אבל המסגרת שנתנה התקשורת הייתה: הסתה וסתימת פיות. המיסגור הזה הופך, במכוון לגמרי, לנושא המדובר ולחזות הכל, ומזין את עצמו במעגלים מקצינים של גינוי וזעזוע.

זה המסר שהדהד בכל כלי התקשורת. "אתה הופך לבוגד כי אתה חושב אחרת?" שאלה גילה אלמגור, ורונית מטלון קבעה: "זה קודם כל דעות שונות, אחר כך זה אנשים שונים". אורנה בן דור תהתה "אם אחר כך הם יזרקו בקבוקי תבערה", ויהלי סובול הקצין עוד: "אני חושב שיש פה הסתה לרצח. והסתה לרצח לא חוסה תחת ענייני חופש הביטוי". כל זאת לווה בקמפיין אגרסיבי של ארגוני שמאל כ'שלום עכשיו' ואחרים, שהפעילו לחצים אישיים וציבוריים על אנשי ימין שהזדהו עם 'אם תרצו' או השתתפו באירועים מטעמה.

איך הגיב למיסגור הזה הימין? צר לי לבשר, אך הוא נפל בפח כטירון בן יומו. הרי מי מאיתנו תומך ב"סתימת פיות", ב"השתקה" או ב"רדיפה"? בניסיון להיענות למצפונו הליברלי, הצטרף הימין לקמפיין השמאל נגד 'אם תרצו', ותידלק את מנוע הדה-לגיטימציה נגד התנועה, ויחד איתו את המאבק בסוגיות שעל סדר היום הממשלתי.

כשעוברים על דברי ההסתייגות וההתנצלות של דוברי הימין מהימים האחרונים, אפשר לזהות בנקל את הכניעה למיסגור השמאלי לפרשה. שימו לב: רבים מבכירי הימין מדברים על לגיטימציה של דעות, כאילו 'אם תרצו' קראו להוציא מישהו מחוץ לחוק או להשתיק אותו. כך השרה איילת שקד ("לא כל מי שהוא שמאלני אז צריך לעשות לו דמוניזציה"), השרה מירי רגב ("פגיעה בכל אדם בגין דעותיו הפוליטיות היא דבר פסול"), השר נפתלי בנט ואפילו ראש הממשלה נתניהו "קנו" את הפריימינג התקשורתי כאילו השתמשו במילה "בוגד" ("מתנגד לשימוש במונח בוגד למי שלא מסכים איתך"). אנשים שנפלו בעצמם קורבנות לקמפיינים שקריים, שכחו את הלקח: אל תאמינו למה שנאמר בתקשורת, ובמיוחד כשהיא שרה בכל הכוח, בקול אחיד ומתוזמר, את מארש השנאה לימין.

את אותו מיסגור קנו גם, הפלא ופלא, גם אנשי התקשורת של המחנה: אברי גלעד ("זו זריעה של שנאה מיותרת"), עירית לינור ("גילו שיש אמנים שהם שמאלנים"), דרור אידר ("מוקיעים אנשים על עצם אחיזתם בדעה אחרת"), אראל סג"ל וארז תדמור (ממקימי 'אם תרצו' ואיש 'מידה'). את השיא סימנה שרה העצני מתנועת 'ישראל שלי', שהשוותה, אם במתכוון ואם לאו, בין "שתולים בתרבות" (פוסט בפייסבוק) ל"'תג מחיר' ולרצח בדומא". והנה לכם המעגל השלם: "שתולים בתרבות" = הסתה לרצח ואף רצח.

"הקמפיין המתמיד"

מי שעוקב אחר הסערות התקשורתיות בישראל יודע ששום דבר מזה לא חדש. 'אם תרצו' לא לבד. מדובר בשיטת עבודה, באסטרטגיה תקשורתית מובהקת של השמאל. השמאל מפעיל את כל המערכות בקמפיין מתמיד, הממסגר כל מעשה או אמירה מימין, לגיטימיים ככל שיהיו, באופן השלילי ביותר. כך מנסה האוליגרכיה השמאלנית לעצב בתודעת הציבור את הימין כמשולח-רסן, חסר-גבולות, פאשיסטי, פנאטי, מאיים, משתיק ומסוכן.

האליטות הישנות הפנימו זה מכבר שהן יתקשו לזכות בשלטון בדרכים דמוקרטיות, ועל כך כבר נכתב רבות. כעת נותרה בידן רק האחיזה המתמדת במספר מוקדי כוח לא-נבחרים: התקשורת, האקדמיה, מערכת המשפט ומוסדות התרבות. בכלים הללו משתמש השמאל כדי למקסם את ההשפעה על עיצוב המדיניות והמערכת הציבורית.

אסטרטגיית הקמפיין המתמיד מנצלת באופן מרבי את היתרונות היחסיים של מוקדי הכוח הללו. התקשורת יוצרת סערה, אינטלקטואלים מתבטאים בחריפות, מערכת המשפט מוצפת בפניות להתערב, לעצור ולבלום את הסחף, ואם אפשר לזרוק פנימה גם כמה "אושיות תרבות", שיגייסו לקמפיין את יכולות הכתיבה והמשחק שלהם, מה טוב.

זה הסוד למשבר המשילות של הימין: פעם אחר פעם הוא מנצח בבחירות, אך מדיניותו נשחקת באמצעות הקמפיין המתמיד משמאל, שמסרס כל יוזמה, שולט בפקידות ומרתיע את נבחרי הציבור. הימין מוצא את עצמו מתנצל ומגביל את עצמו, מפני שפועל עליו מכבש אפקטיבי של הכפשה. אל תקלו בכך ראש. עבור פוליטיקאים, שמטרתם להיבחר, מדובר באיום משמעותי. הבולדוזר של ההכפשה פוגע פגיעה פוליטית ממשית בנבחרי ציבור על-ידי הסתת ציבורים גדולים נגדם. אין פוליטיקאי שרוצה למצוא את עצמו תחת גל שלילי של צונאמי תקשורתי.

זו האסטרטגיה, ועכשיו לשיטה. כך זה עובד: ממסגרים את היוזמה או האירוע שעל סדר היום באופן לא ענייני ועוין, מבליטים פרט שולי בתיוג השלילי ביותר האפשרי, מסיטים את הדיון למקום שנוח לשמאל לתקוף בו – מדברים רק על זה בלי הרף, תוך כדי שמציירים את כל מי שמחזיק בעמדה הלא-נכונה כ"אנטי-חברתי/דמוקרטי", כחסר-רגישות ואנושיות, או כתאב בצע ומושחת, אדם בעל אינטרסים זרים.

עם המסר הזה הקמפיין מתגלגל לאורכה ולרוחבה של המדיה והמערכת הציבורית. מה שמתחיל באתרי האינטרנט בשעות הלילה, נעשה קולני בתכניות האקטואליה של הבוקר ומגיע לשיאים במהדורות החדשות בערב. במהלך הקמפיין נדרשים כל נציגי הימין לעמוד לדין באשמה האנטי-דמוקרטית התורנית. או שתתנצל ותפגע בחבריך, או שתותקף בברוטליות. אין דרך ביניים. כשמגיע ימני לשידור מראיינים אותו בתוקפנות של "כלבי שמירה", אבל לרוב מפרכסים השמאלנים זה את זה ביבבות חורבן וקריאות שומו שמיים.

מכאן והלאה הסיכוי לזכות לדיון הוגן ולהשמעת הטיעונים הענייניים שואף לאפס. תחת מתקפת המסגור העוין מתפוררת גם התמיכה הפוליטית והציבורית. כשמצליחים מגיעה התוצאה המיוחלת: ביטול מינוי, שינוי מדיניות, פסילת חוק, או הצטרפות של הימין לתיוגו השלילי של ארגון או אדם. אבל גם אם נכשלים השמאל מרוויח מהקמפיין. מכיוון שכבר מיסגר את הארוע כרצונו, מי שלא נכנע לו מצוייר מאותו רגע כמי שנכשל במבחן פשוט של הגינות, צדק וטוב, והוכיח שהוא פועל לקידום הרוע.

כך תזהו קמפיין עוין

ניתן לכך כמה דוגמאות, שעיקרן שמירת מוקדי הכוח של האוליגרכיה המתגוננת (מתגוננת מפני פגעי הדמוקרטיה, יש להדגיש).

קמפיין מתוקשר יוצא לדרכו עם כל הצעה לשינוי במערכת המשפט. שינוי שיטת בחירת השופטים, פיצול בתפקידו של היועץ המשפטי לממשלה, הקמת גוף ביקורת על פרקליטות המדינה, רפורמה בלשכת עורכי הדין, כל אלו זוכים לכיסוי אחיד: "פגיעה בדמוקרטיה". 'הקרן החדשה לישראל' ו'האגודה לזכויות האזרח', מאמרי המערכת של 'הארץ', שופטי עליון בהווה ובעבר ופרשנים ברחבי המדיה מתנבאים כולם בשפה אחת: הימין פוגע בדמוקרטיה.

כך גם בכל הנוגע לעמותות השמאל. אילנה דיין הותקפה בעקבות תחקיר 'עובדה' על 'בצלם' ועזרא נאווי כמי שמשתפת פעולה עם הימין בניסיונות לפגוע בארגוני זכויות אדם; חוקי שקיפות שונים תמיד יותקפו כ"השתקה" ופגיעה בחופש הביטוי; כך גם הגברת הבקרה על מימון ציבורי לתרבות ואקדמיה (כמו בפרשית המחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון), שממוסגרות כ"התקפה על הדמוקרטיה" מצד גורמים "פאשיסטיים".

לטיפול דומה זוכות יוזמות שונות בתחום התקשורת. ניסיונות לגבות את חובות ערוץ 10 מזכירים את שנות ה-30, הזיכיון שניתן לערוץ 20 הוא טוטליטריזם צרוף, רפורמות ברשות השידור הן סתימת פיות והדרה, וחלוקת חינמון יומי בבעלות פרטית היא תעמולה שלטונית נוסח "פראבדה".

את אותה שיטה של דיון לא ענייני והסטת הדיון למחוזות ההכפשה מייבא השמאל גם לסוגיות כלכליות. במתווה הגז, למשל, השאלה היא מי "חזיר" ולא מה התועלות למשק; שינויים במכון התקנים או בחברות ממשלתיות הם "פגיעה בעובדים" ואיש לא דן בשחרור הכלכלה מעול הרגולציה החונקת; הסרת חסמי יבוא הם "פגיעה בחקלאים", לא תועלת עצומה לאזרחי המדינה והורדת יוקר המחיה. ועוד לא נגענו בדו"חות העוני ודומיהם.

בתחום המינויים השיטה דומה. כל מינוי של איש החשוד שאיננו מאנשי שלום מחנה השלום, הוא קץ לדמוקרטיה, למנהל התקין, לתקווה האחרונה שיש לנו לישראל שפויה. מפכ"ל המשטרה אלשיך הותקף בגין מקום מגוריו, הכיפה ופוסט בפייסבוק של אשתו (והדיון: "האם יוכל לטפל באלימות המתנחלים"); ד"ר רן ברץ (גילוי נאות: עד לא מזמן הבוס שלי), מועמד לראש מערך ההסברה ומייסד אתר 'מידה', הותקף במשך ימים בשל כמה פוסטים סאטיריים בפייסבוק; ראש המוסד הנכנס, יוסי כהן, הואשם בכך שתמך במתווה הגז בתמורה למינוי, שכמתנחל ואדם דתי לשעבר הוא חלק ממגמת "ההדתה" של ישראל הפאשיסטית. הרשימה ארוכה ומתארכת, וקשה למצוא בה דיון ענייני ורציני אחד.

הכלל ברור: לא מדברים על העניין, אלא צובעים אותו בצבעים שחורים, ואז מדברים רק על השחור. כל יוזמה של הימין עוברת הפשטה ל"משהו רע" או "בעייתי", וממוסגרת כהידרדרות, עבריינות וחטא, ומעתה דנים רק בעבריינים וחוטאים של הימין ובהידרדרות של מדינת ישראל. כך, אם כן, עובד הקמפיין המתמיד.

חד-צדדיות לתפארת

מובן מאליו, מדובר במשחק לא הוגן. האסטרטגיה הזו שמורה רק לשמאל. הנה, למשל, רק לפני כשבועיים פתחה 'הקרן החדשה לישראל' בקמפיין פוליטי מסית, שקרי ובוטה. נבחרי הימין מואשמים שם באופן אישי באלימות והסתה לרצח, ומוצגים כאויבי העניים, הערבים החילונים, המזרחים ומה לא. והפעם לא מדובר בפוסט בפייסבוק, אלא בקמפיין אמתי – עם שלטי חוצות, סרטונים ומתקפת ראיונות בכל כלי התקשורת, בעזרת ממון רב. 'אם תרצו' מחווירים מקנאה.

אך מה שמותר לימין אסור לשמאל. בעשרות ראיונות ומאמרים בנושא מעולם לא נשאלה מנכ"לית 'הקרן החדשה לישראל' רחל ליאל מדוע היא מסיתה נגד ציבור שלם; אף אחד לא תהה אם אין כאן שקרים אודות יחסי הליכוד והערבים; איש לא תהה איך היא מעזה להשוות בין נתניהו לבנצי גופשטיין, איש לא האשים את הקרן (חוץ ממני) בכך שהם מבזים את מורשת רבין. לא. לשמאל מותר לעשות דברים כאלה. רק הימין נדרש לגנות, להתנצל ולהתפטר. אין אפילו איש שמאל אחד שחש שעליו להתנצל על הקמפיין הגס של הקרן החדשה.

מודה ועוזב יחוסל

למי שחשב שגילויי הוגנות והתנצלות מטעם הימין יועילו למשהו, נכונה כמובן אכזבה: מבחינת השמאל "מודה ועוזב" לא ירוחם, אלא להפך. ראו מה קרה ל'אם תרצו'. ההתנצלות שימשה כזינוק לעמדת התקפה משופרת. הסרת הפוסט זוהתה כסדק בחומות הימין. ההבקעה הייתה השעייתו העצמית של המנכ"ל מתן פלג. וכעת השמאל מנצל הצלחה תוך הפניית האשמות ההסתה כלפי כל העמדות שהיו מזוהות עם 'אם תרצו', בעיקר בכל הנוגע לחוק העמותות. ארגוני 'הקרן החדשה לישראל' פועלים כעת במרץ, על רקע גל הגינויים וההתנצלויות, כדי לגבש רוב נגד החוק שיגיע בקרוב לכנסת.

בעוד הימין מנהל חשבון נפש פנימי, אינסופי ומייגע, על דברים שהשמאל עושה גרועים מהם פי כמה על בסיס יומיומי ושאיש בימין לא חושב לגנות (כי אנו באמת מאמינים בחופש ביטוי), הוא נקרע לגזרים תחת מתקפת הנגד של השמאל שלא לוקח שבויים.

השמאל ממשיך מהבקעה, לניצול הצלחה ולהרחבת ההישגים, בעוד הימין ממשיך להכות על חזהו, כאילו זה באמת מעניין מישהו.

אופנס, אופנס, אופנס

הדרך היחידה להתמודד במצבים כאלו היא באמצעות מתקפה ישירה. לחשוף את הבלוף ולהעביר את המלחמה לשטחו של היריב. זו לא "השתקה" של השמאל או "פגיעה בדמוקרטיה", להיפך: זהו ניסיון של השמאל לעשות דה-לגיטימציה לימין, להשתיק את עמדותיו ולנטרל אותו פוליטית. למעשה זאת אסטרטגיה אנטי-דמוקרטית, אסטרטגיה של אוליגרכיה הפועלת למנוע מהדמוקרטיה להתממש.

לא צריך להסכים עם כל יוזמה של אנשי ימין כדי לעמוד על זכותם להתבטא, וכדי להבהיר כי מדובר בעמדות לגיטימיות הראויות לדיון ציבורי ענייני ורציני. מספיק להיות אדם הגון כדי להגיד: זכותם של פעילי 'אם תרצו' להתבטא, גם בחריפות, לא פחות מאשר יש זכות להתבטא לאנשי השמאל.

אנשי שמאל יתקפו, בשם חופש הביטוי, את הימין, את הממשלה, את הציונות, את המתנחלים, ואת צה"ל, ואנשי ימין יתקפו, בלהט ובתקיפות לא פחותים במאומה, את השמאל. אין בזה שום דבר לא דמוקרטי, להפך. כך נראית תרבות חופשית ותוססת. ממילא, על כל "שתולים" אחד של הימין יש מאות ואלפי "פושעי מלחמה"; "פאשיסטים" ו"רוצחי ילדים" של השמאל. במקום להתנצל, דוברי הימין צריך להתרגל לשמור על הקו, להגן על המחנה ולעמוד על חופש הביטוי של שני הצדדים, כן, גם הצד שלנו, לומר דברים קשים ולהתבטא בחריפות. ובמיוחד הדברים נכונים כשאנו מזהים את רוח הדה-לגיטימציה לימין של הקמפיין המתמיד.

אסטרטגיית הקמפיין המתמיד של השמאל האוליגרכי פועלת כבר שנים רבות באפקטיביות ראויה להערכה. אך למרות שרבים בימין נפלו קורבן לקמפיינים מסוג זה, ולמרות התלונות המתמשכות על חוסר-היכולת של ממשלות הימין להגשים את מדיניותן, יש לקבוע בצער כי המחנה הלאומי עדיין לא מבין את אפייה של המערכה.

אם יש לקח אחד שצריך ללמוד מפרשיית ה"שתולים בתרבות" של 'אם תרצו' הוא הצורך הדוחק לא לסמוך על המסגור התקשורתי. כשאנו רואים שכל הערוצים, תחנות הרדיו, כותרות העיתונים (שאינם ישראל היום), שכל "אנשי הרוח", כל אנשי עמותות השמאל והפוליטיקאים, כל המשפטנים והאקדמאים, כולם מסכימים על משהו, זה סימן שהוא כנראה לא נכון.

כשכולם בשמאל מסכימים, זה הזמן להתחיל לברר את העובדות לאשורן עם מינימום תיווך (או, אם יורשה לי, ב'מידה'), לזהות את הכוחות הפוליטיים הפועלים בזירה ולהגיב בהתאם. את הדיונים הפנימיים, הלבטים וחשבונות-הנפש רצוי לשמור ליום אחר. אומרים שאחרי הניצחון יהיה לנו קצת זמן פנוי.