התקשורת הכריזה על יום אבל עם קבלת דו"ח ה-OECD: פערים, עוני ומשבר נדל"ן תפסו את הכותרות, ומדינת ישראל נבוכה • עיון רציני יותר בנתונים מגלה תמונה הפוכה
הודות למדיניות כלכלית זהירה, מדינת ישראל צומחת בשיעורים גבוהים יותר מרובן המכריע של מדינות ה-OECD כבר למעלה מעשור. שיעור התעסוקה עולה, האינפלציה נמוכה, והמאזן הפיננסי של הממשלה במצב טוב. במילים הללו נפתח דו"ח ה-OECD שהוגש אתמול לממשלת ישראל.
קשה להלום את הנאמר בדו"ח הבינלאומי המקיף הזה, עם אווירת הנכאים המביכה ששררה אתמול בערוצי התקשורת המרכזיים. ב-Ynet ניתנה לדו"ח הכותרת: "ישראל מושחתת, ענייה ומאושרת", עם משפט פתיחה מדכא במיוחד: "ארגון ה-OECD ממשיך להמטיר על תושבי ישראל נתונים על הכלכלה ואיכות החיים המציבים אותה בתחתית הדירוגים". במאקו עוטר הדו"ח בכותרת: "ישראל מקום 2 באי-שוויון". בוואלה: "הישראלים עניים יותר – אך מרוצים יותר". ובגלובס: "ישראל שיאנית הנדל"ן המנופח".
הגדילו לעשות ג'ון בן-זקן ויובל בגנו, שבכתבה גרוטסקית במיוחד שלפו את כל הממצאים טעוני השיפור שצוינו בדו"ח, התעלמו בשיטתיות מהנקודות הטובות, ולקינוח ראיינו את אושיית הכלכלה הבכירה של המשק הישראלי: אבי ניסנקורן, הלוא הוא יו"ר ההסתדרות. בן-זקן ובגנו פתחו את כתבתם במילים הבאות: "פערים גדולים בחברה, מחירי דירות גבוהים יותר מאשר בארה"ב, חברה אי-שוויונית, ומיסים נמוכים". לאחר מכן: "ישראל בולטת לרעה בעוני ובחינוך … מרבית מוצרי היסוד יקרים מדי יחסית לשאר העולם" ועוד מבחר סופרלטיבים שליליים.
בקיצור, הכלכלה הישראלית על הקרשים, העוני משתולל, הפערים גדלים, זוועה לחיות כאן, אבל הישראלים משום מה ממשיכים לחשוב שטוב להם. אידיוטים שכמותם.
והאמת?
המצב טוב, ויש אתגרים
בשורה התחתונה, הדו"ח עב הכרס של ה-OECD מתאר את ישראל ככלכלה חזקה, צומחת, בעלת אבטלה נמוכה, וככזו המצויה במגמה של שיפור מתמיד. ישראל נהנית מזה 13 שנים מצמיחה רצופה של המשק, אחוז האבטלה שלה נמוך בהשוואה לשאר המדינות (5.9% לעומת 7.3%), בייחוד בקרב צעירים (10% לעומת 15%), ואפילו האבטלה לטווח ארוך – שנה ומעלה – נמוכה במיוחד (חצי אחוז בלבד לעומת 2.5%). (עמוד 7). גם רמת שירותי הבריאות כנראה שלא גרועה במיוחד, מפני שתוחלת החיים גבוהה בישראל ביחס לממוצע (82.1 שנים לעומת 80.5).
גם הנתונים הדמוגרפיים מבשרים טובות: שיעור הילדים מתחת לגיל 15 עומד בישראל על 28%, לעומת 18% בלבד בקרב שאר חברות הארגון; ושיעור המבוגרים מעל גיל 65 עומד על 10% בלבד בישראל בהשוואה ל-16% בשאר המדינות. כלומר, מדינת ישראל צעירה וחיונית, ולעומת אירופה המזדקנת עתידה עוד לפניה. (עמוד 7). והכי חשוב: רמת האושר ושביעות הרצון של אזרחי ישראל מחייהם, גבוהה מרוב מדינות ה-OECD. (עמוד 19).
את ההישגים הללו אנו יכולים לזקוף לשורה של צעדים ועקרונות ששלטון הימין נקט בהם בעשור האחרון. ראשית, הדו"ח קובע כי נטל המס על האזרחים בישראל נמוך יחסית (עמוד 10), מה שמשאיר בידיהם אחוז גבוה יותר של משכורת ומאפשר להם להשקיע את כספם כרצונם. דברים דומים אומרים גם חוקרי 'פורום קהלת', אשר במחקר שערכו לאחרונה נמצא כי "השכר נטו של משקי בית גדל מהר יותר מהשכר ברוטו, תהליך המשקף ירידה בשיעורי המסים הישירים".
שנית, הדו"ח קובע כי ההוצאה הציבורית – כלומר גודלו של תקציב הממשלה; וכן החוב הלאומי – כלומר ההלוואות והריביות שנטלה הממשלה; הצטמצמו משמעותית. לעומת חוב ממוצע של 115% במדינות ה-OECD, חובה של מדינת ישראל עומד על 67% בלבד (ומאז איסוף הנתונים הוא ירד אף יותר). מדובר בנתון יוצא דופן, חריג יחסית למדינות ה-OECD, המעיד על מדיניות אחראית ושקולה של ממשלת ישראל (עמודים 25-24). ממש כמו ההשפעות שחווה משפחה שמקטינה את הוצאותיה ומצמצמת את חובותיה, המשמעות היא חופש כלכלי גדול יותר ומנוף להשקעה וצמיחה. על כך מגיע שאפו גדול לקובעי המדיניות.
בנוסף, הדו"ח מזכיר חלק מן ההפרטות שביצעה הממשלה בעשור האחרון (עמודים 93-91), את הורדת מס החברות בישראל מ-26.5% ל-25%, וכן את הורדת המע"מ מ-18% ל-17%; מהלכים שאנו יכולים להניח כי יעודדו השקעות חוץ וכניסת חברות בינלאומיות ויפחיתו את יוקר המחיה. ולא תאמינו, אבל הדו"ח ממש עבר על האתיקה העיתונאית בישראל כאשר ציין לשבח את מתווה הגז שהעבירה הממשלה, בניגוד לבכי התמרורים ולזעקות השבר שליוו אותו בישראל.
עם זאת, ולאחר כל השבחים, הדו"ח קובע שבפני ישראל ניצבים שני אתגרים מרכזיים לחוסנה הכלכלי. האחד, שילוב החרדים והערבים בשוק העבודה. השני, הפחתת הרגולציה והביורוקרטיה בענפים שסובלים ממחסור חמור בתחרות. (עמוד 14). על שני האתגרים הללו כתבנו כבר רבות ב'מידה' והתרענו אודות נזקיהם.
אתגר שילוב הערבים והחרדים
אולי לא מדובר בנושא הנהנה מתקינות פוליטית יתרה, אך התעלמות ממנו טומנת בחובה סכנה כלכלית ממשית למדינת ישראל. נכון להיום, המגזרים הערבי והחרדי נהנים מאחוזי ילודה גבוהים ביותר, זאת בשעה שמעורבותם בשוק העבודה ובצמיחה הכלכלית נמוכה להחריד. המשמעות היא נטל כבד על המשק הישראלי, שנדרש יותר ויותר להחזיק ולקיים בכוחות עצמו מגזרים לא יצרניים.
הנתונים כאן הם חד-משמעיים: שיעור השתתפות הגברים החרדים בשוק העבודה עומד על סביבות ה-45% בלבד, ושיעור השתתפות הנשים הערביות עומד על כ-30% בלבד. זאת בהשוואה לכ-80% השתתפות במשק בקרב שאר האזרחים. כאשר לוקחים בחשבון את העובדה ששיעורם של החרדים והערבים מקרב האוכלוסיה הולך ועולה, ושהילדים של היום יהיו המבוגרים הזקוקים לקצבאות פנסיה בעתיד, הנתונים הללו מבהילים. (עמוד 40).
בנוסף, הדו"ח מציין (עמוד 20) כי החרדים והערבים הם המגזרים בעלי הסיכון הגבוה ביותר לסבול מעוני. ואכן, החרדים והערבים מהווים כמחצית בקירוב מכלל עניי ישראל, ו"תורמים" רכיב משמעותי לתמונת הפערים העגומה של החברה הישראלית.
מאחר שסיפור העוני של המגזרים הללו הוא סיפור תרבותי-אידאולוגי יותר מאשר סיפור של גורל אכזר, מגבלות גופניות או נכות כלשהי, המשמעות המדינית ברורה: כל קצבה, סובסידיה, הבטחת הכנסה או תשלום רווחה שמועברים לצעירים החרדים והערבים – הבריאים בנפשם ובגופם – רק מתמרצים אותם להמשיך בדפוסי חייהם הנוכחיים המתגמלים למדי.
לעומת זאת, מדיניות של צמצום הקצבאות והרווחה ו"זריקתם לחיים האכזריים" של שוק העבודה, תעודד את הערבים והחרדים להשתלב בתעסוקה ולהניע את כלכלת ישראל קדימה. במקום תלות בקצבאות, הם יפתחו עצמאות כלכלית מבורכת.
חשוב בהקשר זה לזכור את הטעות הגדולה שעשו אנשי המחאה החברתית בקיץ 2011. הללו דרשו חינוך חינם לכל ילדי ישראל, אך שכחו שתי עובדות מרכזיות. האחת: יחסית לגודלם באוכלוסיה, שיעור ילדי ישראל החרדים והערבים שייהנו מהחינוך החינמי יהיה גבוה משמעותית. השנייה: רוב המסים שייגבו מאזרחי ישראל לצורך מימון התכנית, ייגבו מאלו שאינם משתייכים למגזר הערבי או החרדי. או במילים אחרות: אנשי המחאה דרשו חינוך חינם למגזרים החלשים, אך לא שמו לב שהם עצמם ייאלצו לממנו.
אם כן, החרדים והערבים מהווים מנוע צמיחה פוטנציאלי אדיר לכלכלת ישראל, והשתלבותם תבטיח זינוק של המשק הישראלי קדימה. השאיפה היא לראות מבני המגזרים הללו מהנדסים, רופאים, בעלי עסקים, אנשי היי-טק וכד', בשיעורים שהולמים את הדמוגרפיה שלהם. הדבר יהיה דה-פקטו שקול לעלייה ארצה של מאות אלפי עולים חדשים בעלי מקצועות ועסקים. הדו"ח מציין שניכרת מגמה מסוימת של השתלבות המגזרים הללו בשוק העבודה, ויש לקוות שהיא תימשך בעוז.
אתגר הפחתת הרגולציה
אתגר נוסף, קשה ונכבד לא פחות מקודמו, הוא אתגר הרגולציה והביורוקרטיה החונקות שמפעילים מנגנוני המדינה. במקום שתתקיים במדינת ישראל סביבה רגולטורית המעודדת יזמות עסקית, תסיסה מסחרית, ובאופן כללי שוק חופשי, פורח וצומח, מסתבר שהמדינה עושה כמעט הכל כדי לדכא את רוח היוזמה החופשית.
לפי הנתונים המופיעים בדו"ח (עמוד 29), מדינת ישראל מפעילה את הרגולציה הכי קשה וחונקת מכל מדינות הארגון. הדבר מתבטא בתקנות, בטופסולוגיה, ובחסמים אינסופיים שמעמידה המדינה כלפי עסקים ויוזמות מסחריות. הנזקים שהדבר מסב למשק הישראלי הם אדירים.
שוק המזון בולט במיוחד בהקשר זה. לפי נתון שמציינים מחברי הדו"ח (עמוד 30), מחירי המזון בישראל גבוהים ב-20% מאשר בספרד, וב-30% מאשר בקוריאה. שתי המדינות הללו בעלות תוצר לנפש דומה למדינת ישראל. כלומר: בעוד שהקוריאני או הספרדי הממוצע מרוויח כמו הישראלי הממוצע, הרי שעל מוצרי מזון הוא מוציא כ-30%-20% פחות ממקבילו הישראלי.
הדבר נובע ממערך הגנות, מכסים וסובסידיות שמעניקה המדינה ליצרני המזון הישראלים, במטרה לחסוך מהם את התחרות עם יצרני מזון בינלאומיים. כך למשל, הדבש, שמן הזית, החלב, הבשר, הביצים, הדגים ועוד יקרים משמעותית בישראל, משום שהמכסים המוטלים על אזרח ישראלי שרוצה לייבא אותם מחו"ל הופכים את העניין לבלתי-משתלם בעליל.
הדו"ח מציין כי מידת התמיכה הממשלתית בשוק המזון באמצעות רגולציות ומכסים מחסלי-תחרות, גבוהה פי ארבעה בהשוואה ליתר מדינות הארגון. בחלק מהענפים, למשל שוק הבשר הישראלי, הדברים מתבטא במחירים הגבוהים ב-70% לעומת המקבילות. ההמלצה החד-משמעית היא להוריד מכסים והגבלות, ולפתוח את השוק המקומי לייבוא ותחרות. גרף מרתק שמופיע בדו"ח, מלמד על מידת הפרודוקטיביות של ענפים החשופים לתחרות אמיתית בישראל, לעומת הענפים המוגנים על-ידי המדינה (עמודים 31-30). מוקפים באדום – הענפים התחרותיים. בירוק – הענפים המוגנים:
אם כן, תנאי קריטי להמשך שגשוגה וצמיחתה של ישראל הוא בהגברת התחרות, הפחתת הרגולציה, וחשיפת ענפים רבים ככל האפשר לכוחות השוק החופשי. לפי הדו"ח, במקרה של דה-רגולציה ורפורמות שישחררו את המשק הישראלי לתחרות, הדבר יתבטא בתוספת צמיחה בשיעורים ניכרים. ניכר כאן הפער בין התקשורת הישראלית ובין מחברי דו"ח ה-OECD. בעוד שהראשונה קוראת להגברת הרגולציה, הפיקוח, וההגנות על התעשייה המקומית, מחברי הדו"ח מדגישים דווקא את הצורך בהעמקת התחרות בישראל ומאיצים בנו לכל אורך המסמך להגבירה.
תחום נוסף שתוקע את המשק הישראלי, הוא עצם קיומן של הרבה-יותר-מדי חברות ממשלתיות. חברת החשמל, נמלי ישראל, הדואר או הרכבת: כולן חברות לא מופרטות, לא יעילות, ויקרות להחריד.
תפקודן של החברות הממשלתיות נמצא בתחתית החבית של ה-OECD: כך למשל, רכבת ישראל אחראית רק ל-6% מתנועת נוסעים ביבשה, זאת לעומת 50%-30% בשאר המדינות (עמוד 94); גם הנמלים סופגים ביקורת קשה על תת-תפקוד, וראוי להזכיר כאן את המחקר של הבנק העולמי, אשר הראה כי יעילותם של נמלי ישראל היא מהנמוכות ביותר בעולם המערבי:
בנוסף, מחברי הדו"ח מביעים פליאה גם על תחום החשמל, בו מסתבר שמדינת ישראל היא בין היחידות שעדיין מייצרת חשמל באופן ממשלתי, ולא באמצעות שוק מופרט (עמוד 95). הדבר גרם לחובות עתק (מעל 60 מיליארד שקלים!), חוסר יעילות בולט, ומשכורות מנופחות. המסקנה אפוא ברורה: להפריט. לא להשאיר חברה עסקית אחת בידיים ממשלתיות (למעט לצרכים ביטחוניים).
גם ד"ר מיכאל שראל, לשעבר הכלכלן הראשי באוצר וכיום ראש 'פורום קהלת לכלכלה', מדגיש שהלקח החשוב שצריך להילמד מהדו"ח הוא קיומם של היעדר התחרות, עודף הרגולציה וההגנות הממשלתיות בענפים רבים במשק. במיוחד ענפי שירותים, תיירות, מזון, חשמל ומים וחקלאות: "התוצאה היא פגיעה ביעילות ובפריון, המעלים את יוקר המחיה לכלל האזרחים".
הטיפול הנכון במשבר הנדל"ן
ונקודה אחרונה: משבר הנדל"ן בישראל הוא אמיתי. הדו"ח מציין כי מאז 2007 חל זינוק פראי של 65% במחירי הנדל"ן בישראל. (עמ' 21). אולם, בניגוד לאי-אלו המלצות מקומיות – מע"מ אפס, מחיר למשתכן, דיור ציבורי, פיקוח שכר דירה, הגדלת מס רכישה ועוד שאר המלצות מזיקות – מחברי הדו"ח יודעים להמליץ על הצעד הנכון: הגדלת היצע השטחים המופשרים לבנייה, והפחתת הביורוקרטיה בתחום (בישראל לוקח פי שניים זמן לבנות בית לעומת גרמניה או שבדיה).
או במילים אחרות: יותר שטחים מופשרים לבנייה (בייחוד בפריפריה שאיננה סובלת מצפיפות), פחות הגבלות על הקמת בניינים, והרבה פחות טופסולוגיה. זאת ועוד, מחברי הדו"ח מתחו ביקורת על רעיון סבסוד הדירות לזוגות צעירים ותכניות מחיר למשתכן למיניהן: הדבר רק יגביר את הביקושים לדירות ויקפיץ את המחירים. אכן, אין תחליף להגדלת ההיצע. כל שאר הרעיונות נידונו לכישלון.
הגיע זמן השוק החופשי
ישנם עוד אתגרים רבים נוספים לפתחנו: הגדלת פריון העבודה הישראלי (אנחנו עובדים יותר ומייצרים פחות בהשוואה למקבילינו בעולם), רפורמה בחינוך שתגדיל את ביצועי התלמידים, הגברת התחרות בבנקאות, העלאת גיל הפרישה לנשים לשם מניעת משבר פנסיוני, פיתוח תשתיות ועוד. אולם, עיקרי הדברים נאמרו: אתגר שילוב החרדים והערבים, ואתגר הגברת התחרותיות במשק.
עם זאת, אסור לשכוח את תנופת הצמיחה בישראל ואת התהליכים החיוביים שחווה המשק בעשור האחרון. יש לקוות כי המגמות הללו – המוכיחות את עדיפות תפיסת הימין הכלכלי – יימשכו, לצד העמקת התחרות, דה-רגולציה, וכניסתם של המגזרים החלשים לשוק העבודה.
בכל אופן, את התקשורת הישראלית המסורתית – זו שקיבלה על מגש של כסף המלצות תחרות והפכה אותן להמלצות רווחה ושוויון – כדאי שנפסיק לצרוך.
