הבורות באזרחות של יוצרי ארץ נהדרת

סרטון קצר של ארץ נהדרת, בכותרת "בורות באזרחות", הכיל הקטע דלהלן: המורה, נפתלי בנט, מלמד את התלמידים שבדמוקרטיה הרוב קובע וכל השאר צריכים לשתוק. תלמיד אחד שואל: "נראה לי שיש פה טעות, דמוקרטיה צריכה להגן על זכויותיהם של המיעוטים, לא?" ועל כך הוא נענה במקהלה: "שתוק, שתוק!".

מנגינה זו עולה גם מדפי מכתבו של העורך הלשוני של ספר האזרחות החדש, המנגיד יהדות עם דמוקרטיה; כאילו דמוקרטיה היא סוג של ערך המגן על זכויות המיעוטים. אותה תמה ניתן למצוא במאמרים אינספור מעל דפי עיתון 'הארץ', במכונים ל"דמוקרטיה" למיניהם וכן הלאה וכן הלאה.

וזו, למעשה, בורות גמורה.

דמוקרטיה מהותית? אין חיה כזו

דמוקרטיה, כשמה כן היא: שלטון העם. אין שום דבר במילה דמוקרטיה, כמו גם במושג ההיסטורי הזה, הקשור בהגנה על זכויות מיעוטים. כלום. נכון הוא שהמשטר הדמוקרטי נבחר במידה רבה כדרך השלטון הטובה ביותר על מנת לשמר את זכויות הפרט; והמונח "דמוקרטיה ליברלית", דהיינו דמוקרטיה מרוסנת כדבעי לאור מטרת העל הזו יכול לכלול סוג מסוים של הגנה על זכויות מיעוטים (וראו להלן). אך טעות גמורה היא לטעון שבהכרח דמוקרטיה תכלול הגנה על זכויות מיעוטים; זו נובעת מצד הליברליזם שבדמוקרטיה הליברלית, ולא מצד הדמוקרטיה כשלעצמה.

למעשה התמונה הפוכה לחלוטין: החשש של ההוגים הליברלים הקלסיים מפני הדמוקרטיה, נבע בדיוק מהנקודה הזו – כשם שבשיטות ממשל אחרות יכולה לקום עריצות, כך גם בדמוקרטיה יכולה לקום עריצות, הלוא היא עריצות הרוב.

כל המעיין בכתבי הפדרליסט, שעמדו בבסיס הקמתה של הדמוקרטיה הגדולה, ארצות הברית של אמריקה, רואה עד כמה החשש מפני ניצול לרעה של הדמוקרטיה היה גדול, ועל כן שמו לה סייגים וגדרים. הפדרליסט מנגיד את הדמוקרטיה הטהורה לרפובליקה, ומבקש לכונן שלטון רפובליקני, שיסייג את הדמוקרטיה (ראו לדוגמה הפדרליסט, מס' 10). רוצה לומר: הרפובליקה הדמוקרטית ויוצרת דמוקרטיה מוגבלת, שמטרתה להימנע מן הכשלים המאפיינים דמוקרטיות טהורות.

כל המעיין בכתביהם של ההוגים הליברלים מן המאה ה-19 יכול להיווכח שהדמוקרטיה לא היוותה אצלם איזו מילת קסם כמו כיום, אידיאל שאין לסור ממנו. אדרבה, הם ביקרו אותה ללא הרף, ותמכו בה תמיכה מוגבלת בלבד. בחיבורו רחב ההיקף של אלקסיס דה טוקוויל, "הדמוקרטיה באמריקה" (1840-1835), ניכרת מאוד, לצד הערכתו של המחבר לרוח הדמוקרטית, גם הסתייגויותיו הרבות ממנה ומהשפעתה. דבר אינו נאמר שם, אגב, על הגנה על זכויות מיעוטים, אף שהמושג "עריצות הרוב" נטבע אולי בחיבור זה (כרך א, חלק ב, פרק ח: "על מה שממתן את עריצות הרוב בארצות הברית).

עריצות הרוב, כפי שמגדיר זאת דה טוקוויל, הוא הצירוף של ריכוזיות שלטונית וריכוזיות מנהלית, יחד עם ירידת השלטון לפרטי הפרטים של ניהול חייו של כל אזרח ואזרח, דבר השולל את חירותם של האזרחים (כפרטים!). זאת, למרבה המזל, לא היה באמריקה, משום שהשלטון המנהלי בה היה מבוזר. לעומת זאת, במדינת הרווחה המודרנית הסכנה מוחשית וקיימת, ודווקא מצדם של אלה שרוממות ה"דמוקרטיה המהותית" בגרונם. קוריוז היסטורי מעניין הוא שמחוץ לישראל המונח "דמוקרטיה מהותית" אינו ידוע כלל, מלבד במדינות הסובייטיות, כמונח אורווליאני שבו השתמשו לציון השיטה הטוטליטרית והמתערבת ושוללת החירות בהן.

דמוקרטיה, אם כן, היא שלטון הרוב, ולא שמירה על זכויות מיעוטים. הסיבה לכך שבוחרים בשיטה הזו היא, בין השאר, שמדובר בדרך שלווה להכרעה בין סכסוכים, ואולי הדרך היחידה להחליף שלטון שלא באמצעים אלימים, ולפיכך יש בה משום מגן מפני עריצות. ואולם הדמוקרטיה אינה מטרה בפני עצמה, ויש להגביל אותה היטב ולזכור את כשליה. מתוך כך נוצרה מה שמכונה "הדמוקרטיה הליברלית", שעיקרה שימוש במוסדות דמוקרטיים לצורך הגנה על חירויות הפרט, והמיעוטים בכלל זה. עיקרן של החירויות במובן המקורי הן מה שמכונה "חירות שלילית", דהיינו החופש מפני התערבות של אחרים (בעיקר הממשלה) בחיי האישיים.

פיתוח מאוחר יותר, ובעייתי בהרבה, כלל באותו ליברליזם גם "חירויות חיוביות", כלומר החובה של הממשלה (כלומר של כלל הפרטים) להעניק לאחרים חינוך, רפואה, דיור וכן הלאה. כפי שהצביעו הוגים רבים, הכרה בחירויות חיוביות סותרת במידות מסוימות את החירויות השליליות – אם חלק מן הציבור לוקח כסף מחלק אחר של הציבור לצורך מימונו האישי, הרי הוא מתערב בפועל בחייו של אותו אדם. מכל מקום כל אחד מן האלמנטים האלה – דמוקרטיה כשיטת ממשל; ליברליזם קלאסי המשתמש בדמוקרטיה לצורך הגנה על חירויות שליליות; וליברליזם חדש (פרוגרסיביזם) המשתמש בדמוקרטיה לטובת אזרחים מסוימים תוך פגיעה בחירויותיהם של אזרחים פרטיים.

לא רק סמנטיקה

מדוע הדיון הזה חשוב? האם יש טעם בדיון שהוא סמנטי לגמרי? נניח שלא נקרא לזה דמוקרטיה אלא "דמוקרטיה ליברלית לפי דעתו של פרופ' מוטה קרמניצר", האם משהו ישתנה? לרוב, דיונים סמנטיים אינם חשובים. ואולם במקרה הזה בהחלט יש לו מקום, מכמה סיבות.

ראשית, משום שמאז המהפכה הקרמניצרית הבגרות באזרחות הפכה באמת לבורות באזרחות. חוסר הכרת היסטוריה של מושגים היא בעיה בפני עצמה. הרעיון כאילו ההיסטוריה של המחשבה המדינית החל בשנות התשעים של המאה העשרים, הוא מסוכן וחוסם גישה לאוצרות החשיבה העשירים של הוגי הדעות בעבר, שדבריהם רלוונטיים עד היום, ועל כתפיהם עומדים הגמדים הנוכחיים, אם לא נפלו מהן כבר.

שנית, כפי שכבר ציין אורוול, שימוש במושגים חייב להיעשות בצורה שקולה ובהירה. אם מושג מכיל בתוכו דבר והיפוכו, הוא לא יכול לקדם חשיבה חדה, ואין הוא מוביל אלא לערפול, לסיסמאות חלולות ולתעמולה ריקה. המושג "דמוקרטיה" הנהוג היום אכן כולל בתוכו הפכים: שלטון הרוב אינו מסתדר עם הגנה על זכויות המיעוט, ושניהם אינם מסתדרים עם הקונספט של זכויות אזרח "חיוביות" (להבדיל מחירויות "שליליות" שעיקרן חוסר התערבות של המדינה בחיי האזרח) המתרחבות ומשתנות תדיר, ותורפן הוא שעל המדינה להעניק לכל האזרחים כמה שיותר דברים, כמובן מכספם של האזרחים האחרים. השימוש במיש-מש כמו "דמוקרטיה מהותית" נועד בעיקר למנוע חשיבה ביקורתית בריאה על נושאים קריטיים אלה.

דוגמה לדבר ניתן למצוא בתחום הכלכלי: בעוד "זכויות מיעוטים" ויציאה נגד עריצות הרוב הוא דבר המורגל בפי קובעי הטון בתקשורת ובתרבות, בעניין הכלכלי זכותו של כל אזרח על כספו נעלמת לגמרי. כך לדוגמה מיסוי פרוגרסיבי, שאינו אלא גביית כסף של אזרחים מסוימים כדי לחלק אותו לאזרחים אחרים (לרוב קבוצות לחץ מסוימות), מתקבל לא רק בשתיקה אלא אף באהדה גלויה. האם אין כאן עריצות הרוב הלוקח את כספו של המיעוט לצרכיו-הוא? מה ההבדל בין זה לבין מלך המחליט שאזרחים מסוימים יצטרכו לתת מכספם לאזרחים אחרים, שלהם הוא חב את יציבות שלטונו? דיון רציונלי ומושכל בעניינים אלה אינו מתבצע, בין היתר בגלל הערפל השורר על מילים כמו "דמוקרטיה" ו"עריצות הרוב", שלרוב אינו משמש אלא במובנים פוליטיים צרים מסוימים מאוד.

שלישית, עם הזמן מושגים מסוימים נטענים לא רק תוכן שונה אלא גם איכות רגשית-פוליטית. להגיד "לא דמוקרטי" כיום על רעיון מסוים שווה ערך לאמירה שהוא פסול. רוצה לומר, הדמוקרטיה כבר הפכה לעיקרון מקודש, כזה שאין לערער אחריו (מושגים אחרים כאלה, חיוביים ושליליים, הם "גזענות", "זכויות אדם" ועוד). ממילא, לאחר שמושג מסוים הפך להיות קדוש ובלתי ניתן לערעור, רב הפיתוי להכניס תחת כנפיו כמה שיותר תוכן שבעל אידיאולוגיה מסוימת רוצה לקדם. אם הגנה על זכויות מיעוטים יכולה להיות נתונה בוויכוח ענייני (עד כמה יש מקום לתת למיעוט אוטונומיה תרבותית, גם במחיר פגיעה בתרבות הרוב?), הכללתה תחת מילת הקסם "דמוקרטיה" מונעת כל דיון ענייני. באותה מידה כל סוג של הבחנה עניינית, כגון פרופיילינג לצורך בידוק ביטחוני, יכול להיכלל תחת מילת הקסם "גזענות" ולהיפסל אוטומטית, בלא צורך לתת טיעונים לגופם של דברים.

הסרטון של ארץ נהדרת הוא, בסופו של דבר, אכן כישלון של משרד החינוך – משרד שכשל בהטמעת מושגים בסיסיים כמו מהותה של דמוקרטיה וההבדל בינה לבין ליברליזם. האם הדברים עומדים בפני שינוי? את ספר האזרחות החדש לא קראתי ולכן איני יכול לחוות עליו דעה. אבל אם לשפוט לפי בחינת הבגרות האחרונה, ולפי מחוון המושגים החדש – המצב בכי רע, ואנו הולכים ומנציחים את הבורות באזרחות.