סדרת הכתבות ששודרה בחדשות 2 ניסתה להדגים כמה רע פה לעומת טוקיו, אך כשבוחנים את הנתונים רואים כיצד העטיפה היפה והמושקעת חלולה מבפנים.
האמת, כשהתחלתי לכתוב רציתי להתמקד בפרק האחרון בסדרת הכתבות 'טוקיו-ת"א', ששודרה אתמול בערוץ 2. אך כשהתחלתי לחקור ולקרוא על הדיור הציבורי ביפן, תוך כדי כתיבה הבנתי שאני עושה את אותה הטעות של ערד ניר וקרן מרציאנו – אני עושה עבודה לא רצינית.
למשל, על הפרטת הרכבת ביפן, נושא שעלה בכתבה השנייה בסדרה 'טוקיו-ת"א', השקעתי מספר חודשים בקריאת כל נייר שקיים באנגלית, במסגרת עבודת סמינריון לסיום התואר. לכן, השוואה בין מערכת הדיור הציבורי בטוקיו לישראל תהיה לא טובה מבחינתי. כמה זמן לוקח לבנות דירה בטוקיו? מי מנהל את הדיור הציבורי? מה ההוצאה הציבורית לצרכי דיור ביפן? כל אלו שאלות שקשה לענות עליהן בפרק זמן קצר, לאדם נטול רקע בנושא כמוני. באופן מפתיע, להכיר לעומק ענף מסויים קשה בהרבה מאשר לנתח מגמות מאקרו באותה כלכלה.
כך הבנתי גם מהי הבעיה העיקרית בסדרת הכתבות של ניר ומרציאנו – הן כתבות צרכנות שמתחפשות לכתבות כלכליות. כמעט כמו שמנחם הורביץ ישווה בין שני סוגים של ג'חנון, בישראל ובלבנון, וכמסקנה יקפוץ להאשים את הממשלה.
אסייג ואומר כי אני מסכים עם הרבה ממה שנאמר בכתבות. מחירי הדיור בארץ משקפים גיהנום רגולטורי ייחודי, הרבה מעבר לכשלים הרגילים של תכנון ריכוזי. המסים על כלי הרכב גבוהים בצורה חסרת פרופורציות לתשתית התחבורה הציבורית שלה זוכים אזרחי ישראל. התחבורה הציבורית מופקרת לחסדי הוועדים, ולא ליעילות השוק החופשי. פריון העבודה נמוך ויש לאן לשאוף בתחום.
אך השוואה בין תל אביב לטוקיו, ובין ישראל ליפן היא ריקה מתוכן כאשר לא מציגים את ההקשר הכולל של כלכלות שתי המדינות. על מנת להדגים זאת, אציג שלושה נושאים שעלו בכתבה – חינוך, שכר, ומחירים.
החינוך ביפן טוב יותר
הפרק הראשון נפתח בביקור בבית ספר יפני. מה יש לומר? מעורר קנאה. ילדים מנומסים, שקדנים, שרוכנים מעל מחברותיהם בצייתנות תוך כדי השגחתה של המורה הנערצת, אשר עובדת 14 שעות ביום ומרוויחה פי 2.5 מבישראל. לא רק זאת, הם מקבלים מסגרת על חשבון המדינה עד לשעות אחר הצהריים, והאמהות אף נהנות מחופשת לידה בתשלום שנה שנה. חלום.
איך הנס הזה מתרחש? הסיבה טמונה בגרף הבא:
כפי שניתן לראות, ביפן אין כמעט ילדים חדשים, עובדה שכפי שניתן לנחש, עוזרת לא מעט כאשר רוצים להשקיע במערכת חינוך טובה. עתה הבה נבחן את תקציב החינוך בישראל. כיום עומד הסכום על למעלה מ-50 מיליארד ש"ח. על-פי נתוני הבנק העולמי, כאחוז מהתוצר אנחנו כבר מוציאים יותר על חינוך מאשר ביפן: 5.6% בישראל, לעומת 3.8% ביפן. אם כן, כמה תעלה התוספת של עוד שעות "בייביסיטר" על חשבון המערכת, כמו ביפן, ושל עוד שעות העסקה למורים? עוד מיליארד ש"ח? 20 מיליארד? לבזבזנים הפתרונים. ניתן לקבל הערכה גסה לכך כאשר מסתכלי על ההוצאה פר תלמיד במערכת היסודית והעל-יסודית:
רוצים להשוות את רמת ההוצאה לתלמיד בין המדינות? אין בעיה. רק תדעו שמשמעות הדבר היא גידול של 48 אחוז (חישוב לא מדוייק, שלא כולל הוצאה קבועות, אבל נניח). כלומר, הוצאה נוספת של 25 מיליארד ש"ח בשנה!
ואולי הסוד טמון בכלל בשאלה שנשאלה המורה מהפרק הראשון: "כמה שעות את עובדת", כאשר התשובה היא 14 שעות. כאן שוב עולה הנקודה מתחילת הטור – קשה לנתח לעומק את מערכת החינוך ביפן בלי לדעת כמה ממנה חבר באיגוד עובדים (שיעור ההתאגדות ביפן נמוך מאשר בישראל), כמה חופש יש למנהל בית הספר, או האם קיימת תחרות מול בתי ספר פרטיים. מה שחשוב באמת היא איך נשלם על כל הטוב הזה, ועל מי יושתו המסים על מנת לכסות את העלות הזאת. כפי שנאמר בצדק, המסים המוטלים על מעמד הביניים בישראל גבוהים מעט מאשר ביפן (וגבוהים בהרבה על העשירונים העליונים). כך גם המסים העקיפים. אין ערימת אוצר סודית שבה אפשר לממן כל חלום חברתי. אין הר מטבעות זהב שעליו יושב טייקון שבע.
השכר ביפן גבוה יותר
בפרק השני בסדרת הכתבות מוצג כי השכר ביפן גבוה יותר מאשר השכר בישראל בכ-20%. אמנם זה נכון, אך בכלכלה חשוב לבחון מגמות ולא רק תמונת מצב נוכחית.
כלכלת יפן במיתון מתמשך כבר עשרים שנה. תור הזהב שלה, בין מלחמת העולם השנייה לסוף שנות ה-80, מאחוריה. בתקופה זו התקרבה יפן במהירות אדירה למה שמכונה בשפה הכלכלית "החזית הטכנולוגית" (תהליך דומה עובר כרגע על סין), אך מאז נתקעה. יש דור אבוד ביפן, במובן האמיתי. כמעט 25 שנה עברו מאז המשבר הכלכלי שם, והנמר האסיאתי המקורי לא מצליח להתאושש.
לעומת זאת, באותו הזמן ישראל נמצאת במגמה של צמיחה.
כתוצאה מכך אנחנו רואים עליה בשכר בעשור האחרון (העשור שבו יש נתוני OECD לישראל. נכון, אפשר להשוות לשנת 2001, שהייתה שנת שיא, אך היא גם הייתה חריגה מהמגמה הכללית של 20 השנים האחרונות).
הגידול אומנם לא נראה משמעותי, אך הוא מטעה. בתקופה זו נהנתה ישראל מירידה חסרת תקדים במדדי האבטלה, אשר נחתכו כמעט בחצי, תוך גידול בכוח העבודה; וזאת בניגוד למגמה שהתרחשה ברוב מדינות ה-OECD באותה תקופה.
כמו כן, בכתבה מצויין כי בישראל עובדים יותר שעות מיפן (עובדה שהפתיעה אותי), אך ניתן לראות בגרף שגם כאן קיימת מגמת התכנסות. נקווה שמגמה זו תמשך.
"יוקר המחיה"
באופן כללי, עושה רושם שהכתבה הזו, באופן מובן יש לציין, מתעסקת יותר מדי בסיפור, באנקדוטות, ולא בהשוואה אמיתית, "כלכלית". כך למשל במקרה של הצעצוע הזול יותר ביפן. מרציאנו אומנם מסייגת ואומרת "שצריך לזכור שהשוק ביפן גדול פי 16, אבל זה יכול להסביר רק 50%. לא פער של 100 אחוז או יותר". אבל לא ברור מדוע זה קריטריון. מה הקשר בין גודל המדינה למחירים הנהוגים בה? ולמה זה מסביר רק 50 אחוז? הפתרונים לאמטראסו, אלת השמש היפנית.
או למשל הביקור בהוסטל בטוקיו. ב-200 ש"ח מצאו השניים הוסטל נחמד, מטופח, אך קטן ועם שירותים משותפים. מרציאנו מטילה ספק האם היא תמצא חדר במחיר כזה בתל אביב. מרציאנו, בעברה כתבת צרכנות, הייתה צריכה לעשות עבודה טובה יותר. הנה למשל מה שמצאתי בבדיקה של עשרים שניות באתר Hostels.com:
חדר ב-200 שקל ברחוב יהודה הלוי, מרכז תל אביב. ואפילו עם שירותים ומקלחת בחדר. באותו אופן, כאשר מצהירים השניים כי מנת סושי תעלה פי 2 במסעדה בתל אביב, בדיקה מהירה בסושיה בתל אביב מראה שהמחירים דומים. אחר שזאת נאמר, צריך לדעת שזו אינה הדרך הנכונה לבדוק מה המחירים בטוקיו לעומת תל אביב, הן לגבי המלון והן לגבי האוכל.
הנה מישהו שכן נותן אינדיקציה טובה. אתר NUMBEO מרכז מחירים של מוצרים ושירותים שונים מערים רבות ברחבי העולם, אשר נדגמים על-ידי אלפי אנשים בזמן אמת. נקודת הייחוס במדד היא ניו יורק, אשר זוכה פעמים רבות בתואר העיר היקרה בעולם. כך ניתן לראות שאכן המשכורות בטוקיו גבוהות יותר, אך עלות המחיה שם גבוהה יותר. ומה לגבי מחירי השכירות? שוב, כפי שניתן לראות, המחירים בטוקיו גבוהים ב-30% מאשר בתל אביב.
מה מסביר את הפער הזה אשר גורם לכך שביפן, למרות המחירים הגבוהים, לאזרחים יש כוח קנייה חזק יותר?
לטעמי ישנם שני הסברים. הראשון הוא מיקומה של יפן במדדי עסקים וחופש כלכלי שונים. הן במדד ה-Doing Business של הבנק העולמי והן במדד של Heritage, יפן מדורגת מעל ישראל בין 10 ל-20 מקומות. ההסבר השני הוא זמן. אני סבור ששם טוב יותר לסדרת הכתבות היה "עבר מול עתיד". הילודה הנמוכה, הזדקנות והתכווצות האוכלוסייה, המיתון הנצחי והחוב הממשלתי הגבוה בעולם מעידים על כך שיפן חיה על אדי העבר. ישראל לעומת זאת, אחרי כל הטרוניות והתלונות, אשר חלקם בהחלט מוצדקות, נמצאת עם הפנים קדימה. איך אמר אחד המרואיינים בכתבה – "תל אביב, עמק הסיליקון, סינגפור". עלינו להמשיך להשתפר, אבל אין לנו כבר במה להתבייש יותר.
נקודה נוספת שעולה בכתבה היא הדגש על ההבדל התרבותי הבולט בין שני המדינות. המורים הם בעלי מעמד מיוחד בחברה היפנית? נראה שכך הדבר. בעלי העסקים לוקחים קופון יותר קטן? נניח. ממה שעולה בכתבה חלק גדול מהעניין הוא תרבותי, לא חקיקתי. כפי שמסבירים לנו בתחילת הפרק הראשון, זו ממלכה שקיימת מהמאה השביעית לפני הספירה, ואנחנו בקושי 70 שנה. האם חקיקת זבנג וגמרנו, האהובה כל כך בארץ הקודש, תביא לפתרון? מסופקני.
הכשל של התקשורת הכלכלית בישראל
חשוב להדגיש שוב, קשה לעשות השוואה של מדיניות ציבורית בין שתי מדינות, קל וחומר כאשר שתי המדינות שונות כל כך. ישראל, על 8 מיליון תושביה, יכולה להיעלם בתוך טוקיו. תל אביב מהווה שכונה קטנה בתוך המגה-עיר טוקיו. הבדלי תרבות, נסיבות גאוגרפיות, תנאים היסטוריים. את כל אלה חייבים לקחת בחשבון כאשר רוצים לאמץ מדיניות, בעיקר בתחום מורכב כל כך כמו דיור.
סדרת הכתבות הזו היא אפוא דוגמה נפלאה לתופעה הנפוצה בשני ערוצי התקשורת הגדולים – כתבות כלכליות שנעשות על-ידי אנשים בלי הרבה ידע בנושאי כלכלה. קחו לדוגמה את המשפט החוזר בקטעי הפתיחה לכתבות: "שקל חזק שלוקח איתו את יוקר המחיה לשיאים", מקריאה בדרמטיות קרן מרציאנו. הרי לא רק שמשפט זה איננו נכון מבחינה כלכלית, מכיוון שמטבע חזק טוב מאוד למדינה אשר מייבאת את המוצרים שלה (שקל חזק משפיע על היצואנים), זה גם עומד בסתירה למה שנאמר בשלב מסויים באחד הפרקים. קו זה, כאשר הוא מתובל יתר על המידה באנקדוטות וסיפורים נחמדים, עם קורט (לפעמים זה דומה יותר לכף גדושה) מדעותיהן האישיות של הכתבים לגבי זכויות וסוציאל-דמוקרטיה (אפילו שהשם המפורש לא הוזכר בכתבה הזו), אולי הופך כתבה לצבעונית יותר, אבל ניתוח כלכלי רציני הוא לא. אני רק מקווה שהצופים בבית לא בולעים את התוכן העבש הזה בשקיקה.
