ההשוואה בין אמהות חיילי צה"ל לאמהות המחבלים מבוססת על הנחות היסוד הפוסט-לאומיות של השמאל הקיצוני. זאת הסיבה שהיא כל-כך מקוממת
רזי ברקאי וערד ניר חוללו סערה בהשוואה שערכו בין אימהות של חיילי צה"ל שגופותיהם נמצאות אצל החמאס, לבין אימהות המחבלים שגופותיהם מוחזקות בידי ישראל. ההשוואה נעשתה על רקע הביקור של חברי-הכנסת מבל"ד אצל משפחות אותם פלסטינים.
גם בעימות עם שמחה גולדין, שגופת בנו הדר עדיין מוחזקת בידי החמאס, לא חזר בו רזי ברקאי והבהיר: "מבחינת האימהות השכולות הפלסטיניות והרגשות של אימהות שכולות ישראליות – אני חושב שאין הבדל". החרה החזיק אחריו ערד ניר שצייץ בטוויטר: "אמא היא אמא היא אמא".
ההתבטאויות הללו עוררו זעם רב, משום שבעצם ההשוואה בין הורי המחבלים לבין הורי החיילים טמונה גם השוואה בין פעולות הילדים, ונובע ממנה שאין הבדל בין חיילי צה"ל המגנים על אזרחי ישראל לבין מחבלים בזויים הרוצחים אזרחים ללא הבחנה. כך נימקו זאת רבים מהמגיבים והמבקרים, ביניהם גולדין עצמו.
אבל האמת היא שההתבטאויות של ברקאי וניר יותר מתוחכמות, והן חושפות חלק מהיסודות הרעיוניים של השמאל הקיצוני הפוסט-לאומי בישראל. זאת הסיבה גם שהזעם הציבורי הפעם עמוק יותר מכרגיל.
ברקאי וניר טוענים שהם כלל לא מתייחסים לפעולות הילדים. הם בוחנים רק את התחושות הסובייקטיביות של ההורים, ומבחינת האבדן האישי, ההורים משני הצדדים חוו טרגדיה דומה. הם מעוניינים לערוך הבחנה בין השכול של ההורים לבין זהות הבנים והמעשים שלהם. משום כך בראיון עם שמחה גולדין התעקש ברקאי – בעצמו אח שכול – להגן על עמדתו.
הטענה כשלעצמה מעניינת. הרי שכלנו מאפשר לנו בהחלט לבצע הבחנות כאלה. האם זהו שימוש לגיטימי ונבון בכשרינו האינטלקטואליים? הכשל של ההשוואה מתברר כאשר אנו מבינים שההגיון בבידוד השכול פועל רק בהנחה שאנו מתייחסים אל המקרים באופן מופשט לגמרי. אנו מנטרלים את כל העולם הרגשי, המשפטי, המוסרי, ובכלל האנושי שלנו, ומתייחסים לפעולות באופן נטול הקשר לגמרי. באותו עולם דמיוני "שטוח" שציירנו בעיני רוחנו – בו אנשים הם יחידות אינדיבידואליות חסרות הקשרים חברתיים, תרבותיים, היסטוריים ואחרים, אטומים בודדים – ניתן להתייחס באופן שווה לאמהות משני הצדדים.
ניתן להסתפק בכך שההקשרים שבהם בוחרים ברקאי וניר להתייחס למקרים באופן מופשט חשודים בהטיה אידיאולוגית או אפילו בצביעות. הרי ספק אם הם היו מוכנים להגיד שאין הבדל בין אישה שבעלה רצח ומרצה מאסר עולם לבין אשת הנרצח, או לזהות בין השכול של אמו של אייכמן לבין השכול של משפחות קרבנותיו.
אבל לענייננו לא זה העיקר. מעניין יותר לראות כי אותו וויתור על הקשר מציג בפנינו את שורש הוויכוח העומד בבסיס התהום הפעורה בין הימין לבין השמאל. אסביר.
https://soundcloud.com/glz-radio/goldin
קלישאת האוניברסליזם והכשל הפטריוטי
נניח לצורך הדיון, שלא מדובר במחבלים הפוגעים באזרחים חפים מפשע, אלא במלחמה קונבנציונלית, צבא מול צבא, חיילים ההורגים חיילים. האם היה עולה על הדעת שקבוצת נבחרי ציבור ממדינה אחת הייתה מקיימת פגישה כלשהי עם משפחות חיילי האויב? ברור שלא. ההנחה היסודית היא שכל צד נאמן לאנשיו שלו, מגן על אזרחיו ומפעיל את כל הכלים שבידו במטרה להכריע את היריב. ההזדהות היחידה של כל צד היא עם בני עמו. קוראים לזה "פטריוטיות". אותו הקשר מובהק של הזדהות לאומית וסולידריות, המבחין בעולם ההקשרים הריאליים בין אויב לידיד, הוא בדיוק מה שמבקשים ברקאי וניר לנטרל.
"אמא היא אמא היא אמא" היא קלישאה אוניברסליסטית מבית היוצר של "האדם באשר הוא אדם". כשמרוקנים את החיים האנושיים מכל הקשר מקבלים מושג מופשט של "אדם" ומושג מופשט של "אמא". אין לאום, אין תרבות, אין דת. רק אמהות ובני אדם באשר הם, הצפים בחלל קוסמי ונפגעים מפעם לפעם מאלימות אקראית ונטולת הקשר, ממש מוזרה לאור העובדה שבעולם המופשט צפוי שלום קוסמי. עולם המחשבה הזה הוא כור מחצבתם של "רקטות שנורו", "אבנים שיודו" ו"מטענים שפוצצו", משל היה הטרור תופעת טבע פסיבית חסרת פשר ומניע.
האינדוקטרינציה של השקפת העולם האוניברסלית המופשטת הזו נחלה הצלחה בקרב רבים מבני האליטה בישראל. היא הפכה את שאלות היסוד של החיים הלאומיים והפרטיים לדיונים מופשטים על "צדק" ו"זכויות", ולימדה את בניה כי המבחן המוסרי העליון הוא היכולת להתנתק מכל המחויבויות הלא אוניברסליות ומכל הקשר מקומי ופרטיקולרי, הנתפסים כלאומניים, רגשיים, ונחותים.
רק כך ניתן להבין את התהום הפוליטית שנפערה בישראל, כפי שבא לידי ביטוי גם בסערת עמותות השמאל שמעסיקה אותנו בחודשים האחרונים. "שוברים שתיקה" מספקים לכך דוגמא טובה: מה שהשמאל קורא לו "צדק" ו"שיוויון", רוב הציבור הישראלי מזהה כאבדן הסולידריות הלאומית והזדהות עם האויב. זו מחלוקת אמתית, חוסר הסכמה יסודי בנוגע לאופן הראוי שבו יש לנתח את המציאות.
זו האינטואיציה הבסיסית שעוררה את הזעם כלפי ברקאי וניר: ההשוואה בין אמהות אויב לאמהותינו שלנו מציבה אותם בעמדת הצופים מן הצד, המתבוננים בסכסוך הלאומי כמשקיפים מן החוץ. עמדה זו – ולא השוואה פרסונלית זו או אחרת – עומדת בבסיס הזעזוע הציבורי מדבריו של ברקאי, שדרן ברדיו צבאי ישראלי המתנהג כמו קריין בחדשות האו"ם.
בל נטעה, עמדתם של ברקאי וניר אינה מוסרית יותר, להפך. היא מבוססת על התפרקות מכל התשתית האנושית והרגשית שעליה עומד המוסר הטבעי, והיא מובילה פעמים רבות מדי למחשבה אוטופיסטית ומסוכנת שתחת כנפיה חוסות לעיתים הגדולות שבזוועות.
הנייטרליות האוניברסליסטית מגיעה במקרה אמהות המחבלים לקיצוניות ברורה: מדובר ברוצחים נתעבים שצמחו בחברה ובמשפחות המעודדות אלימות רצחנית כערך חברתי נעלה. במצב כזה, נקודת המוצא ה"נייטרלית" של ברקאי וניר שוברת שיאים של שימוש בלתי-מוסרי ביכולות האנושיות שלנו לערוך הבחנות ולהשתמש במושגים מופשטים. זהו כשל אידיאולוגי בלתי-נסלח.
כאשר הורי המרצחים מכנים את ילדיהם ההרוגים שהידים הרי הם תומכים במעשיהם. כל ניסיון להפוך אותם לסתם הורים הוא הונאה. ההסתה מגיע מבית, מבתי הספר ומהמרחב הפלסטיני הכולל. כל ניסיון להציג את המרצחים כריקושטים של הכיבוש הוא לא פחות מעלבון לאינטליגנציה ותמיכה עקיפה בפעולתיהם.
רזי ברקאי לא הכליל מההורים התומכים בטרור אל כל הורי המחבלים, כפי שאתה עשית. ברוך הנותן לשכוי בינה להבחין. מנקודת מבט זאת אין שום בעיה בהתבטאותו.
דווקא ברוב המיקרים ההסתה מגיע בעיקר מבית ספר מחברים ולא מהבית וברוב המיקרם להורים אין שמץ של מושג שהבן שלהם הולך לרצוח חפים מפשע וכשהם הם מגלים אז בחלק מהמיקרים הם מצדיקים זאת כי הם בעד ובחלק מהמיקרים הם מצדיקים זאת מתוך פחד מהחברה הערבית שירצחו אותם אם הם רק יעזו לפצות את פיהם.
התגובות פה מציגות את אותה אטימות צבועה של ברקאי. בכל פעם שאתם מדברים על כאב האמהות הפלסטיניות, תחליפו לרגע אותן עם האמהות של ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר. כל הרוצחים הללו הם רפש אדם, טינופת. לא עוסקים בכאב שלהם, של חבריהם או הוריהם!
והכשל האידיאולוגי הזה מלווה אותנו בכל מערכות השלטון. בכנסת ובבתי המשפט, ואין לו מקום. מי שרוצה באמת להבין מה זה משפחה מוסלמית, תרבות מוסלמית, האסלאם והתפשטותו – מוזמן לקרוא את הספר "כופרת" שיבהיר לו ברמת החוויה האישית את סולם הערכים הלא מוסריים שהחברה המוסלמית ערבית חיה על פיהם. לפי התרבות הערבית מוסלמית יש להלל ולשבח את פיגועי 11 בספטמבר.
הבעיה היא שאנחנו לא מגדירים לעצמנו דברים בסיסיים, וכל מערכת המשפט משובשת בגלל זה.
אנחנו צריכים להגדיר שאדם הפעיל בארגון טרור, המסית לטרור, או בן משפחה שתומכת בטרור הוא אוייב. לאוייב אין זכויות – אף זכויות. אוייב לא יכול לחיות במדינה היהודית שלנו. הוא צריך להיות מגורש מכאן. וזה לא משנה אם זה בתוך הקו הירוק או מחוץ. מערכת המשפט צריכה להבין. לא מדובר בזכויות של מיעוט. זה אינו מיעוט, זה אוייב שחי בקרבנו וצריך להתייחס בהתאם.
כדאי לך לגגל "שחור או לבן"+"אישיות גבולית"
אם כבר הזכרת פה שמות של צבעים – זה המקום להזכיר שרזי ברקאי הוא עיוור צבעים מבחינה נפשית: לא מבדיל בין ירוק לאדום – לא מבדיל בין מחבל לחייל.
רזי ברקאי ראיין אתמול חברת כנסת מהרשימה המשותפת שאמרה ש"כולם קרבנות של הכיבוש" (הרוצחים והנרצחים). רזי ברקאי לא תיקן אותה, והנושא לא עשה שום כותרות.
היא טענה גם, בצדק, שהמראיין שואל לגבי נושאים שוליים ולא מתמקד בלב העניין והוא הכיבוש.
וזו בדיוק הנקודה: לאנשי שמאל יש עמדה שהיהודים כל הזמן מבצעים פשע כלפי הפלסטינים (הכיבוש) ולכן הפשע של היהודים מצדיק פשע תגובה. רוצח פלסטיני הוא בעצם סוג של לוחם צדק והאמהות של כולם עצובות באותה מידה.
מה שמקומם אצל ברקאי ואנשי השמאל זו לא ההסתכלות מהצד, שהיא דווקא מעלה חשובה עבור כל אינטלקטואל ועיתונאי, אלא העיוורון לצדק של צד היהודי, לשקריות טענות "הכיבוש ולמטרתם הפוליטית.
מה שמקומם זה לראות איך כל כך הרבה אינטלקטואלים נופלים למלכודת הפסיכולוגית של הערבים עם המצאות ה"כיבוש" וה"פלסטינאים" ובכך משרתים בבלי דעת את האויב שלהם.
לגבי המילה כיבוש לצערי רזי ברקאי צודק וזאת מכיוון שהתנחלויות הם עדיין אינן מסופחות לישראל והם עדין בשליטת צה"ל או שבמילים יבשות כיבוש.
ועוד דבר אני לא מצדיק שום צד אבל גם המתנחלים הם אינם טלית שכולה תכלת ישנם הרבה מתנחלים שהורסים רכוש ומנסים לפגוע בכפרים בלי דת ודין
יש שמאלנים שסוברים שהכבוש הוא דבר שנזקו לנו גדול מתועלתו, ויש שמאלנים שסבורים שהוא רע הכרחי לנו, ועלינו לקימו אבל גם להיות מודעים למחירו. חלק ממחיר הכבוש משולם עקב תפיסת הצדק הסוביקטיבית של הפלסטינים. בכל מלחמה כל צד צודק מנקודת מבטו.
יתירה מזו ! באותו הקשר תרבותי, מרבית, אם לא כל האמהות הפלסטינאציות, הביעו שמחה ! הביעו שמחה על כי בניהן הגיעה למדרגת המעלה ה"רוחנית" של השאהיד ! חילקו סוכריות וקיימו פסטיבלים לרגל הקרבתם של הבנים שלהן ! אז לטעון ש :"אמא, היא אמא, היא אמא ? זהו כבר שיא חדש בצביעות שמאלנית !
יום פטירתי יהיה יום הגעתי לגן עדן ולכן יצוין כיום הילולא ואפילו תפלת "תחנון" לא תאמר, ועדיין משפחתי תתאבל על חסרוני, ואין סתירה בין הדברים
לניר
בשביל כיבוש צריך לכבוש ממדינה. אין מדינה אשר דורשת את השטח לכן אין כיבוש.
בנוסף בתוכנית החלוקה דברו על מדינה ערבית ולא פלשתינאית. לא היה ואין עם כזה.
הירדנים הפרו החלטת האו"ם שמום ותקפו את ישראל ולקחו תוך כדי הפרת החלטה בין לאומית שטחים. את יהודה ושומרון. ישראל לקחה מהם בחזרה את מה שלקחו לא כפי בחוק
אבל משפחות המחבלים לא מתאבלות עליהם. הם אכן חוגגות את מותם. וזה ההבדל הגדול בינינו לבינם. טוב, זה אחד מהבדלים רבים.
חד ומדוייק
פסבדו אינטלקטואלים עצלים שאינם מסוגלים להביט מציאות משתנה ולהתאים אליה ולמעשה מייצרים עולם מקביל עם עולם מושגים מדומיין
שמאלני כורסא
מעניין אם רזי ברקאי היה חש אותה מידה של אמפתיה והבנה לסבלה של אם שבנה מרצה מאסר עולם, כגון… גאולה עמיר! האם גם עליה היה ערד ניר כותב "אמא היא אמא היא אמא"…? משום מה זכורים לי דברים אחרים בהקשר זה.
אתייחס רק לשתיים מתוך שלל האמירות/קביעות של המחברת:
1. "….האם היה עולה על הדעת שקבוצת נבחרי ציבור ממדינה אחת הייתה מקיימת פגישה כלשהי עם משפחות חיילי האויב?…". כן, בהחלט יעלה על הדעת. לא רק שיעלה על הדעת, אלא שנציגי ממשלת ישראל נפגשו בעבר לא אחת עם נציגיו של יאסר עראפת (הסכם אוסלו למשל), שלא לדבר על כך שציגיו של הממסד היהודי ניפגשו בהזדמנויות שונות עם נציגי המרצחים הגרמניים בנסיון להציל יהודים. כן, כל אימת שיש בצד אחד מי חושב שפגישות עם הצד השני תתרומנה לסיום מצב המלחמה, הרי שפגישות כאלה, התקיימו בעבר, מתקיימות בהווה ותתקיימנה בעתיד. זאת בדיוק הדינמיקה של הפסקת קרבות ונסיונות לפתור סיכסוך בדרך רחקת זולת מלחמה.
2. "…מדובר ברוצחים נתעבים שצמחו בחברה ובמשפחות המעודדות אלימות רצחנות כערך חברתי נעלה….". נראה שיש למחבר היכרות מעמיקה עם המשפחות מקרבן יצאו הרוצחים, שאם לא כן, כיצד יכול בר דעת לייצר ממוחו משפט החלטי כזה. סליחה, טעיתי, אין צורך בהכרות מעמיקה, והרי השכם והערב מחדירים למוחותינו את "העובדה" שהעם הפלסטיני מואבס השכם והערב באמצעים שונים במנות ארס שונות ומשונות וכי הצאצאים של העם הזה שונאי אדם בכלל ויהודים בפרט עוד ברחם אימם. מוזר, אם זה כך, כיצד זה שהסתודדתי גם אתמול וגם הבוקר עם בני העם הזה הגרים בכפרים פלסטינאים בשטח A, בעלי אישורי עבודה בארץ, ללא שום תחושת איום על חיי? המשפט הזה סוגר מבחינתי מעגל המתייחס לדבריו של הרמן גרינג יימח שמו: אם אתה מבקש לקבל תמיכתו של ההמון, הפחד אותו, איים עליו והשנא עליו מיעוטים.
אל תטעה בדמגוגיה פשטנית:
הפגישה שנערכה עם "הצד השני" מטרתה לא הייתה לסיים את הסכסוך או לפתור אותו, אלא להביע תמיכה במשפחות שמפתח בתיהן יצא הטרור. לא הייתה כאן מטרה להציל מישהו או לקדם תהליך שלום.
אכן, הרוצחים המתועבים (טרוריסטים) צמחו בסביבה מסוימת, כזו שהזינה אותם בשנאה, שממנה ינקו את תרעלת השטן, זו סביבה חברתית ומשפחתית שמשתיתה את יהבה על נקמנות או ערך נטילת חיי אדם (ע"ע דעאש, ע"ע חיזבאללה, ע"ע חמאס וכן, גם ברשות הפלסטינית וכו' וכו'). מעניין שמתוך החברה הזו יוצאים רבים רבים (כמעט כל יום) לבצע שחיטה ביהודים, אי אפשר להסיר את האחריות החברתית ואת החינוך לאלימות בטלוויזיה הפלסטינית, בנאומי ראשיו, בדרשות היוצאות מהמסגדים או בקליפים צבעוניים על רקע אוטובוסים מתפוצצים.
אל תתבלבל, היו גם כאלה שנרצחו לפתע פתאום כשהסתובבו עם פלסטינים ולא האמינו שיקרה להם כלום, היו גם כאלה שלא קרה להם כלום… גם זה סביר. מי מהפלסטינים שמבין שהוא צריך לעשות לביתו ולקחת אחריות על חייו, יודע שהיום הוא תלוי בישראל יותר מאשר במאבק נגדה, כסף לא צומח על העצים ולהאכיל משפחה לא עושים באמצעות שחיטת יהודים.
אל תהיה פתי.
נצולי שואה רבים ספרו שאותם אנשים שהסגירו את קרוביהם לידי הנאצים נהלו אתם יחסים תקינים לגמרי לפני המלחמה. שנאתם היתה כבושה.
לפי סקר דעת קהל במדינות מוסלמיות, שעור הפלסטינים שתומכים בג'יהאד גדול משעור התומכים בכל מדינה אחרת.
בטלוויזיה הישראלית מראינים נערים פלסטיניים ושומעים מהם את דעתם שטניותנו המדומינת. האם הטלוויזיה הישראלית מעוותת את התמונה בשביל לתמוך בתעמולה לאומנית?!
ובכל זאת, יש גם מאות אלפי פלסטינים אחרים.
השאלה החשובה, לצרך עשית שלום, היא מה כחם של פלסטינים שהתחנכו לכך ששלום עם הציונים חשוב יותר משלום עם בני עמם הג'יהאדיסטים כאשר האחרונים ינסו לגרור למלחמה.
עדי את/ה מדהים/ה!
פגישה של אנשי בלד עם הורי הרוצחים מטרתה להביא שלום?! הם אמרו שכוונתם הייתה להחזיר את הגופות שלהם.
ישבת עם שני פלסטינים אז הכל בסדר?! אנשים פה נרצחים בידי פלסטינים, אתה לא חושב שיש לזה משקל רב יותר?
השנאת מעוטים? כאילו יש באמת צורך שמישהו ישניא עלינו את הבלסטינים, הם עושים זאת יפה מאוד בכוחות עצמם.
ואם הסתודדת איתם ללא פחד, הדבר אינו מעיד על תומתם, אלא אך ורק על טיפשותך.
אחד המאמרים החדים הההדוקים ותמציתיים ביותר, שמזקקים באופן המדוייק ביותר מה מתחולל בראשי אנשי ומובילי דעה בתקשורת הישראלית משנת 1994 נאמר-יש שיגידו עוד מתחילת שנות ה 80 של המאה הקודמת.
על בסיס המשפט שאומר שכל הכוונות הטובות בסוף מובילות לגיהנום, אומר שכל הכוונות ״הכשרות ״ לכאורה מובילות אותנו לכשל מוסרי חמור ומכאן קצרה הדרך לגיהנום .
איך אמרו פעם:
מאמר שיש ״לגזור ולשמור״
שכחת להזכיר "גרזנים שהורגים"
שתי הערות:
א. כל הדיונים מתמקדים באמהות שכולות ומתעלמים מאבות שכולים. מהיכרות אישית עם מספר משפחות שכולות נדמה לי שהאבות נפגעו לא פחות קשה מהאמהות, ואולי אפילו קשה להם יותר מלאמהות להתאושש מהפגיעה, ולמצוא טעם בהמשך החיים. הייתי מעדיפה שהדיונים יעסקו בהורים שכולים
ב. השמאל נוטה לעוות את משמעות המשפט "הפטריוטיזם הוא מפלטו האחרון של הנבל". הוא מתעלם מהמשמעות המקורית (שיש מנוולים המתחפשים לפטריוטים בכדי לחמוק מעונש על מעשיהם, או מהמשמעות המוכללת שחלק מהפטריוטים הם מנוולים). בעיני רבים מהשמאל "כל הפטריוטים הם מנוולים!". לפיכך, רזי ברקאי ושות' רק יודו לכל מי שיאשים אותם בחוסר פטריוטיות, ויתפסו זאת כמחמאה.
רק גל"צ?
אני דורש גם ערוץ טלויזיה צבאית!!
למה לא בעצם?
אם יש מספיק אדיוטים שרדיו צבאי נראה להם הגיוני……
המונח "הורים שכולים" "משפחת השכול" הוא מונח השמור במדינת ישראל למשפחות חללי צה"ל. הרי בעצם ,כל מי שנפטר לו מישהו במשפחה הוא בן למשפחה שכולה. בא השדרן הראשי של התחנה הצבאית של ישראל ומוסיף למשפחת השכול בישראל לא רק את משפחות חללי צה"ל, לפחות מבחינת מינוח,אלא גם את משפחות הטרוריסטים רוצחי ישראלים.
גם אני אמרתי לאגג העמלקי, כשהוצאתיו להורג: "תשכל מנשים אמך"
כל הדיון הזה הוא טיפשי
ברור שאמא שלך ילד ערבי שנהרג , כואבת כמו אמא של ילד יהודי
אך מי שדואג להדגיש זאת , הוא בא לומר – הצד השני צודק.
ובזה הרגע – הוא מזדהה עם אויבינו
יום טוב לכולם.
למה זה מפליא? הרי כבר ראינו סרטים ומאמרים על הקרבן הגרמני המסכן במלחמת העולם השניה, אז ארד ניר אומר שאמא של שומר גרמני במחנות, שנהרג בקרב לשחרורם, שקולה לאמא שראתה את בנה מובל למותו במשרפה. למה אנחנו מופתעים כל פעם מחדש?
הבעיה היא שרזי ברקאי אינו שמאל קיצוני ואינו פוסט לאומי.
הוא יהודי הומאניסט, שכואב לו שהפכנו לסוחרים בגופות בדיוק כמו אויבנו
למחבל שרצח בדם קר אזרחים חפים מפשע לא מגיע כבוד אחרון. כך שזה לא מסחר בגופות אלא צורה מוצדקת של ענישה והרתעה.
לא, הבעייה היא שנדמה לך שרזי ברקאי הוא יהודי הומניסט. אין דבר רחוק מן המציאות יותר מזה.
מתקיימת סתירה פנימית קשה בין הערכים הליברליים האוניברסליים של השמאל הקיצוני (בהם הם באמת ובתמים מאמינים) לבין ההזדהות המובהקת שלהם עם התנועה הלאומית הפלסטינית, מטרותיה ומאבקה האלים (מסיבות שונות שנסקרו במאמרים רבים כאן ובמקומות אחרים).
כדי ליישב את הסתירה הזו מומצאות השוואות מופרכות כגון זו המתוארת במאמר, המנתקת כל הקשר רעיוני או סיבתי בין אדם למעשיו וסביבתו.
במיקרה של החוליה משער שכם, הרי שלהבנתי הם תקפו כוח מג"ב גדול וחמוש מהם. התנהגות אמיצה שהלואי וחבריהם רוצחי הנשים והילדים היו מאמצים.
לא הייתי קורא להם "רוצחים מתועבים" באופן אוטומטי.
צודק.
חשבתי רגע
הנה:
רוצחים מתועבים
העובדה שהם באו ככל הנראה בשביל למות (בהתאם לאופנת השהידופייסבוק החדשה) וכתוצאה מכך תקפו שוטרים ולא ילדים, לא הופכת אותם לפחות מתועבים.
הכאילו-אוניברסליזם הזה הוא בסה"כ כיסוי לתחושה שהפלשתינים צודקים. זה הדיון האמיתי. אני לא רואה שום ערך בפטריוטיות כשהצד שלך לא צודק.
בלי שום קשר להיותי שמאל או ימין,התביישתי לשמוע את השיחה של רזי ברקאי עם פרופ' גולדין.
כנראה זיקנתו של רזי ברקאי מביישת מאוד מאוד.ואולי הגיע הזמן לשחרר אותו מלשדר.הפסקתי מזמן להאזין לתכניות בהן הוא מדבר.
"ההזדהות היחידה של כל צד היא עם בני עמו. קוראים לזה פטריוטיות". אז מצאתי שם לכל הגרמנים שהצטרפו לתנועה הנאצית כשעלתה לשלטון? נאצים? חס וחלילה. פטריוטים.
נכון מאוד! כל הגרמנים שהצטרפו לתנועה הנאצית הם פטריוטים. כך במבט גרמני. אך לא במבט אנגלי או צרפתי או רוסי. פטריוט אינו מושג כללי שנשאר נכון, ולא חשוב מאיזה צד אתה מסתכל. אם אתה מזדהה עם הקבוצה/השבט/הקהילה/העם/האומה אז אתה פטריוט אחרת אתה אויב.
פשוט קישקוש…
אין שום הקשר לאומי מוסרי. יש פה מאבק בין קבוצות כוח פוליטיות שרוצות לשלוט באזרחים שלהם באמצעות קונפליקט לאומי. רוב הציבור הוא במעמד של צופה מהצד ומקווה שמישהו יפטור את הסכסוך רק בור מכדי להבין שאלו שיש בכוחם לעשות זאת אין להם אינטרס כזה.
כן האימהות והילדים שיוצאים להילחם. בשם האומה הם הקורבנות של מאבקי כוח טקטוניים ותירוצים של תרבות ומוסר הם כיסוי לכל זה כדי שאנשים כמו הכותב יכלו לישון יותר בנוח… זה עדיין קישקוש
המפלצת המוסרית אינם דברי ברקאי, אלא המציאות הנקראת "גלי צה"ל". רדיו ממשלתי. אורוול יותר מאורוול. לא הצרכן יקבע את אפשרות קיומו אלא המיסים הנעשקים באתנו
רזי וניר לידיעתכם! לא ראיתי אמא יהודיה שהבן שלה נהרג שמחה כי הוא הפך לקדוש בעניי עמו.
מעניין אותי אם רזי ברקאי היה שולח את הבן או הבת שלו להתאבד? מאד הייתי רוצה לדעת.
אתה הלכת ממש רחוק מדי עם הניתוח שלך וזרקת את התינוק עם מי האמבט. יש סיפור על אנתרופולוג שמראיין פרא בג'ונגל ומבקש ממנו להגדיר לו "מעשה רע". הפרא משיב: "כאשר השבט השכן פושט לי על הכפר, אנוס לי את הנשים ושורף את הבקתות." – "ומהו מעשה טוב"' שאל המראיין? "מעשה טוב הוא כאשר אני עושה להם את אותו הדבר"….
הכותב יוצא נגד המוסר האוניברסאלי, בו כולנו "צפים בחלל", ומעדיף על פניו את המוסר השבטי – בו אני מחויב לשבט שלי ורק אחר כך ל"צדק". אני בספק אם הכותב היה מזדהה עם אותו הפרא, אבל ביציאה שלו נגד המוסר האוניברסאלי, זה בדיוק מה שהוא עושה.
ההבדל הערכי בין חיילי צה"ל לבין לוחמי החמאס איננו בגלל שאלה שלנו ואלה שלהם, ועלינו להיות מחויבים לצה"ל מטעמי פטריוטיות – אלא משום שאלה שמים למטרה להגן עלינו, בועד שאלה שמים למטרה להרוג אזרחים. כאשר יד צה"ל על העליונה, הפלסטינים מתקיימים לצד ישראל כבר 70 שנה, עם אוכלוסיה שגדלה פי שש בזמן זה, בעוד שבמצב הפוך סביר להניח שהחמאס היה הורג כל ילד אישה וגבר במדינה הזו. אלה שמים למטרה אזרחים, ואלה עושים כל שביכלתם לא לפגוע בהם.
זה ההבדל- ולא שום קיקוש על שבטיות מול אוניברסאליות. שנאת שמאל העבירה אנשים על דעתם.
זה לא מוסר שבטי. השאלה היא באמת האם אתה חושב שאנחנו צודקים כן או לא, ואל תתחמק
13 – יעוד גל"צ על-פי הפקודה הצה"לית הינו חינוך העם. שידורי שירים של להקות זמר ומקהלות הקיבוצים, …
http://m.news1.co.il/ArticlePage.aspx?docid=80893&subjectid=3&TransID=0&AfterAdd=1
אנחנו בטוחים שאנחנו נעלים על פני אותו הפרא כשבעצם אנחנו נחותים ממנו!
אנחנו משותקים ע"י הפחד (מהאויב ומדעת הקהל העולמית) ולכן אנחנו מעוותים את תפיסת המציאות כדי להצדיק את השיתוק שבו אנחנו לוקים.
יש להתחיל בהנחלת ההגיון הבסיסי של הפראים שצריך באומץ לב לעשות רע לאויב לעהשמיד את את זכר עמלק כמו שנאמר "באבוד רשעים רינה".
ורק לאחר מכן יש להוסיף נדבך נוסף של אנושיות ומוסריות כלפי אויב מובס וכנוע (בנפול אויבך על תשמח).
אני מזדהה עם רוב מה שכתוב במאמר, אבל גם בתנ"ך מתואר צערה של אם סיסרא וחז"ל עשו שימוש בצער זה לתקיעות השופר
כמה מילים ופלפולים אקדמיים כדי לנסות להפריך אמת פשוטה וברורה: גם אמהות של מחבלים עצובות מזה שהבן שלהן מת ורוצות לקבור אותו. לא השוואה בין הרוצח והנרצח ולא נעליים, לכל הרוחות. האם תפיסתך היא שאמהות של מחבלים שמחות מזה שהבן שלהן מת ולא רוצות לקבור אותו?*
* כמובן שיש גם כאלה שאוחזות באידיאולוגיה הג'יהאדיסטית הקיצונית שרואה במוות תוך כדי פיגוע מצווה משמחת, אבל יש גם הרבה אמהות למחבלים שאינן אוחזות באידיאולוגיה זו ואליהן כיוון רזי ברקאי.
אם נניח שאמא של מחבל מת היא אישה מוסרית, כאבה אמור להיות גדול יותר: היא אמורה לכאוב הן את מות בנה והן את הנסיבות המחפירות והלא מוסריות של מוות זה, בתוספת תחושת אשמה על החינוך שהביא למוות זה. זאת בניגוד לאמה של חייל, שמתנחמת לפחות בכך שבנה מת למען משהו נעלה.
אבל הפער הזה מוצדק ואין לרחם על אם המחבל.
הבעיה היא שלפחות בחלק מהמקרים, אמהות המחבלים רואות ברצח יהודים "מטרה נעלה". במקרים אלה, לדעתי, לא משנה מה עוצמת כאבן (אם בכלל), אין להתייחס אליו כאל תחושה אנושית. כי המעשה וההזדהות איתו אינם אנושיים (בהתייחסות למובן הגבוה של המילה "אנושי").
https://www.youtube.com/watch?v=5Vi9oNs42hs
הנה ה"כאב" של האמא הערביה!!!!!!
ליהודי המזדהה עם סבל בני עמו אין כבר מקום בלב להזדהות עם סבל אלו שגרמו לסבל בני עמו. פשוט וברור.
אם שבנה מת היא אם שכולה בלי שום קשר לסיבת המוות. המאמר הזה מנסה להבחין בין דם לדם ובין אם שכולה בגלל שבנה נהרג כחייל או אם שכולה שבנה נהרג כמחבל. מבחינת האם היא איבדה את בנה.
העובדה שהאמהות הפלסטיניות מדברות כפי שהן מדברות בטלויזיה על בניהן השהידים או טוענות שהם גיבורים וכד' אין לה דבר עם העובדה שבבית הן בוכות על אבדנן.
המחבלים הפלסטינים אינם שונים מגיבורי הלח"י שפוצצו את מלון המלך דוד או עסקו בחיסולים אחרים. אלה ואלה פעלו כדי לשחרר את ארצם משליט זר.
איכס ומנוול
מדוייק להחריד
דברנו על מטאפורה חיה ומתה ? על דאלקטיקה ?….
רזי ברקאי צודק , גם אימו של אוברשטורםוואנפירהר קלאוס שווינפרסר (זולל חזירים ). בכתה כאשר נודע לה שהוא נהרג במלחמתו בפארפלוכטרן יודאן במרד גטו ווארשה .