לחגוג את הניצחון והחיים

המסר האחרון של יאנוש לעם ישראל היה לפני שנתיים וחצי על רמת הגולן, לא הרחק מאנדרטת חטיבה 7. הוא דיבר בטקס שערכה חטיבת השריון במלאות 40 שנה למלחמת יום הכיפורים: הגיע הזמן לחייך, הוא אמר, ולהגליד את הפצעים. צריך לדבר על החיים ולא על המתים; על ניצחון ולא על שכול וכשלון. הייתי נוכח בקהל אנשי החטיבה ומשפחותיהם לדורותיהם. הקהל הרב הגיב בתשואות, וקיבל את יאנוש והדברים שאמר באהבה.

בין כל מפקדיה הגדולים של חטיבה 7, יאנוש נמצא בפיסגה יחד עם גורודיש ואורי בן ארי. זה לא משום שהם היו טובים יותר מהבאים אחריהם, אלא משום שיצא להם לפקד על החטיבה ברגעים הגורליים ביותר במלחמות ישראל. יאנוש, הוא אביגדור בן גל, שמר איכשהו לאורך השנים גם כשהגיע לגיל 80, על מראה נערי. ספק אם ייכתבו הרבה מלים על דמותו מעבר לשירות הצבאי, שהסתיים לקראת סוף שנות ה-80. נזכור את ימי התפארת שלו כמפקד צבאי קשוח אך גם עטור ניצחון.

"זאת המלחמה של יאנוש, ואחריו כל עם ישראל"

יאנוש לא היה מהמפקדים האהובים. אך לוחמיו היו גאים כל חייהם שיצא להם להילחם תחת פיקודו במלחמת יום הכיפורים. בכתבות עליו יושם דגש על שני האירועים המרכזיים בקריירה הצבאית שלו – מלחמת יום הכיפורים ומלחמת של"ג ב-1982, שם כמפקד הגיס שנלחם בגיזרה מול הצבא הסורי הוא היה האלוף שתחת פיקודו התחולל קרב סולטאן יעקוב.

הוא נולד בפולין והגיע ארצה תוך כדי מלחמת העולם השנייה במסגרת מבצע הצלת הילדים שנקראו "ילדי טהרן". הם הגיעו דרך הרפובליקות האסיאתיות של ברית המועצות לאיראן, ומאיראן לארץ ישראל. הוא נלחם בשריון כבר במערכת סיני ב-1956. אך כל שנותיו בשריון כאילו הכינו אותו לרגע הגדול שלו באוקטובר 1973. עד אז הוא לא היה מוכר בציבור, אלא רק בצה"ל. בשעה ששריוניו בקושי החזיקו מעמד תחת כובד הלחץ של הדיוויזיה הסורית שניסתה לפרוץ בגיזרתו, בעורף השמועות אמרו ש"יאנוש מנקנק את הסורים". אלה המלים ששמעתי עפות במרכז הדיווח של יחידה 848 של המודיעין אי שם באזור גלילות.

משה דיין ביטא כלפיו הערצה תוך כדי המלחמה. הוא ראה במנהיגים הצבאיים החדשים, הצעירים, שאיש לא הכיר עד אז את כוח ההצלה האמיתי של המדינה. הם ולוחמיהם. הוא אמר משהו כמו "זאת המלחמה של יאנוש ואחריו כל עם ישראל". בכך ביטא גם את תחושת הכשלון שלו ושל ההנהגה העליונה, שכללה גם את הרמטכ"ל, ראש אמ"ן, ואלופי הפיקודים.

למעשה, תפקודו בחזית רמת הגולן במלחמה עמד כבר מתחילתו בסימן של פירוש הפקודות כראות עיניו, וכשפרצה המלחמה הוא פעל לפי שיקוליו כמפקד חטיבה עצמאי, אם לא ממש תוך הפרת פקודות. בהיעדרו של אלוף הפיקוד יצחק חופי, מי שהיה אמור לפקד על כוחות השריון היה אל"מ יצחק בן שהם, מח"ט 188. יאנוש שהיה בעל אותה דרגה ופיקד על חטיבה שנחשבה יותר מ-188 סירב לקבל פקודות מיצחק בן שהם. למעשה מי שניהל בשעות הגורליות הראשונות את המערכה בגולן היה קצין נמוך בדרגה משניהם, קצין האג"ם הפיקודי סא"ל אורי שמחוני, לימים אלוף. למרות שהיה ידוע לצה"ל מזה זמן רב שהמאמץ הסורי העיקרי יתנהל בגיזרה הדרומית של רמת הגולן, וכך בדיוק הם גם תקפו, החליט אורי שמחוני להטיל את חטיבה 7 לגיזרה הצפונית. שני גדודים של יאנוש יחד עם גדוד 71 שהיה פרוש מראש בגיזרה הצפונית בלם את הסתערות הסורים. עבור המפקדים הבכירים בצפון היום הקריטי שבו חשבו כי לא ניתן יותר להגן על רמת הגולן היה ה-7 באוקטובר 73', היום השני למלחמה.

מבחינת יאנוש היום הגורלי היה ה-9 באוקטובר. אז אמר למפקד האוגדה, רפול, כי הוא לא יודע אם יוכל להחזיק מעמד. זה היה יום הקרב של עמק הבכא כאשר קהלני דחף את לוחמיו למאמץ גבורה אחרון, ויאנוש עצמו מעודד את קהלני באמירה ש"התעמלות בוקר בדרך אליך". לאמור, תגבורת של 11 טנקים בפיקודו של יוסי בן חנן מגיעה ואפשר להחזיק מעמד.

יאנוש, מבלי שהיה מודע לזה באותה עת, פיקד גם על המערכה הגורלית על שיא החרמון. זוהי המלחמה הלא הידועה, שקבעה את גורל השלום ברמת הגולן לאורך 40 שנה לא פחות מקרבות הגבורה של אוקטובר 73'. יאנוש קיבל בעקבות המלחמה את הפיקוד על אוגדה 36 והועלה לדרגת תת-אלוף. המערכה על שיא החרמון שהיה בגיזרת האוגדה התנהלה למעשה מאז כיבוש מוצב החרמון הישראלי בסוף מלחמת יום הכיפורים ועד סוף חודש מאי 1974, אז נחתם הסכם הפסקת האש והפרדת הכוחות הסופי עם הסורים. בסיפרו על קרבות החרמון מפרט משה גבעתי את המערכה הארוכה והשוחקת שנמשכה כחצי שנה, עם הפגזות קטלניות ובלתי פוסקות על שיא החרמון.

הפיקוד הבכיר ראה בנושא של שיא החרמון מטרה כל כך חיונית, שדאג להגיע לשם לפחות פעם בשבוע בסוף השבוע או לפעמים גם באמצע השבוע. כל שבוע כמעט נהרגו שם חיילים וחיל האויר איבד מטוסים. אבל משה דיין, רפול, יאנוש וגם הרמטכ"ל דדו אלעזר על סף פרישתו נהגו לעלות לשיא החרמון כדי לשהות שם עם החיילים. המורל היה בריצפה. יאנוש תיאר אפיזודה שבה בעיצומה של הפגזה הוא ודיין תפסו מחסה במערה יחד עם שאר החיילים. בשלב מסוים דיין אמר לו, יאנוש בוא! הוא רצה ללכת איתו לכיוון הקו של הסורים. יאנוש הזהיר אותו שבדרך יש שדה מוקשים. דיין שאל אותו אם הוא מפחד ממוקשי נעל? יאנוש אמר לו, שכבר איבד חלק מהרגל שלו. יאנוש סבר, שהעלייה הקבועה של דיין לשיא החרמון תוך שהוא חושף עצמו להפגזות ולמוקשים נבעה מיצר התאבדותי בגלל המלחמה. דיין האשים אותו שהוא לא מבין על מה נלחמים כאן בעצם: לפי דיין, האחיזה המרה והמדממת בשיא החרמון היתה סמל לגבורת עם ישראל, "אבל אתה לא תבין את זה".

מנגד, הוא העריץ את יאנוש ובאחת הפעמים שחזרו מהחרמון הוא החליט להנחית את המסוק והודיע ליאנוש שהחל מרגע זה הוא מעלה אותו לדרגת אלוף. הוא לקח את דרגות התא"ל וצייר בעט על הדרגות את עלה האלון שהופך את התת-אלוף לאלוף. במבט מהיום יאנוש היה בדעה שכל המערכה על שיא החרמון היתה מיותרת; סבל ואבידות שניתן היה לחסוך. לעומתו, הרמטכ"ל שהחליף את דדו ב-74', רב-אלוף מוטה גור, היה משוכנע שזה היה יעד אסטרטגי מכריע שישראל השיגה. אם הסורים היו משתלטים על פיסגת החרמון הם היו יושבים מעל הפסגות הישראליות, כולל מוצב החרמון, הבסיס המודיעיני, וזה היה מגרה אותם לפעול ולהפר את השלום.

אחרי המלחמה

יאנוש היה בין בכירי הצבא שהצליחו בעסקים אחרי פרישתם ולא פנו לפוליטיקה. הוא ראה את עצמו כמועמד לרמטכ"לות אחרי פרישתו של רב-אלוף רפאל (רפול) איתן ב-1983. כשמונה משה לוי על-ידי שר הביטחון באותה עת מישה ארנס, הוא החליט לפרוש מצה"ל. יתכן שמלחמת לבנון הראשונה לא היטיבה איתו, גם כאלוף פיקוד צפון הוא היה שנוי במחלוקת, וזו הסיבה שלא זכה בתפקיד. במערכת הבחירות האלימה של 1981 שורבב שמו לתעמולת הבחירות שלא בטובתו כאשר מנחם בגין זעק בכיכר מלכי ישראל (היום, רבין): "אסד היזהר, יאנוש ורפול מחכים". יאנוש בסופו של דבר לא היה "אחד משלנו", כמו מחליפו של משה לוי, דן שומרון. הוא לא היה בן קיבוץ אשדות יעקב ולא היה המפקד הבכיר בשטח במבצע אנטבה, אף כי גם יאנוש היה קשור למבצע; גם כחלק מצוות התכנון במטכ"ל וגם כידידו של יוני נתניהו, מאז נלחמו יחד באותה גיזרה במלחמת יום הכיפורים. זה גם מה שקירב אותו לראש הממשלה נתניהו חרף הריחוק בדעותיהם הפוליטיות.

המחוות הצבאיות של גבורת המלחמה היו פורצות ממנו במקומות הכי בלתי צפויים. לפני כמה שנים, כאיש אמיד שאינו בוחל בהנאות החיים, הוא ישב עם חברים במסעדת רביבה וסיליה ברמת השרון. למקום נכנס האלוף יצחק בריק, שכבר היה שנים לאחר פרישתו. יאנוש ראה את בריק ונעמד על רגליו ופחות או יותר העביר את יושבי המסעדה לדום והקשב. "האיש שנכנס כרגע", הוא אמר לאנשים במסעדה, "הוא הגיבור האמיתי הגדול בתולדות צה"ל. שימו לב. יצחק בריק". יש כאלה שהיו אומרים דברים דומים על יאנוש בן גל.

יהי זכרו ברוך.