אקטיביזם משולח רסן, רדיקליזם חברתי ותמיכה בלתי-מסויגת במאבקי עובדים: הכירו את בית-הדין לעבודה. צדק אולי לא תמצאו כאן, אבל הטפות מוסר, טהרנות והתעמרות במעסיקים יש בשפע. סקירה מטרידה
בשנת 1969 נפל דבר בישראל. בלחץ ההסתדרות, ולאחר אינספור שביתות שאמללו את חיי האזרחים, הוחלט על הקמת מערכת עצמאית של בתי דין לעבודה. עידן חדש במשק הישראלי.
אלא שב-47 שנות פעילותם, הספיקו בתי הדין לעבודה לשכנע מעל לכל ספק סביר כי מדובר בטעות היסטורית.
ניתן לומר כי טריבונל העבודה המקומי שלנו ניצב על שלוש רגליים משפטיות: (1) אקטיביזם שיפוטי חסר רסן; (2) רדיקליזם חברתי ושאיפת "תיקון עולם"; (3) הטיה לטובת איגודי העובדים ונגד המעסיקים.
ארצות-הברית, קנדה, וחלק ממדינות אירופה — מסתדרות בלי בתי דין לעבודה, או כאלו הפועלים במתכונת חלקית בלבד — ולא בכדי.
אל כתב התביעה נגד בתי הדין לעבודה ניתן לגייס פסקי דין רבים מעוררי תימהון שניתנו על-ידו, אולם אנחנו נאלץ להסתפק במספר ציוני דרך חשובים בלבד.
הבה ניתן לשופטים לדבר.
הרגל הראשונה: אקטיביזם שיפוטי, גמישות וחוסר עקביות
למרות שקיום חוזים ואכיפתם הוא תנאי הכרחי לתפקוד תקין של הכלכלה, נראה שכל הרעיון זר ומנוכר לבית הדין לעבודה.
ניקח למשל את הגדרת יחסי עובד-מעביד, הנמצאת בלב-ליבם של דיני העבודה. מי נחשב עובד? מי נחשב מעביד? מה הן חובותיהם ההדדיות? לכאורה, הדברים הללו פשוטים ובהירים בתכלית, ונתונים להסכמת הצדדים באמצעות חוזה. אך רק לכאורה. אצלנו, בבית הדין הישראלי לעבודה, הנושא הפך למדע טילים מסובך הברור רק ליודעי ח"ן.
"הגישה הרווחת כיום הינה כי המושג "עובד" הינו מושג מורכב, הכולל בחובו מבחנים שונים, שיש ליתן להם משקל שונה", אומר לנו השופט ברק בפס"ד 'סרוסי', "אין בית-הדין נזקק למבחנים כאל אמות מידה מוחלטות, אלא שכל מבחן מהווה סממן, ואל ההכרעה מגיע בית-הדין לאחר שקילת מצבור הסממנים שבכל אחת מכפות המאזניים".
אכן, מלים כדרבנות. אך מה זה בעצם אומר? השופט ברק מסביר לנו:
המונחים 'מעביד' ו'עובד' מופיעים בשורה ארוכה של חוקים. נקודת המוצא העקרונית, אשר חייבת להנחות אותנו, היא, כי לביטויים אלה אין משמעות אוניברסאלית… אין הגדרה אחת ויחידה אשר משמשת אמת מידה לקביעת יחסי מעביד-עובד, אלא קיימות הגדרות רבות ומגוונות…; ויהא עלינו לשנות מהגדרה זו על מנת להגשים את התכלית…
ואל השופט ברק, מצטרפת בארשת חגיגית השופטת דורנר, הקובעת כי "העת בשלה לשינוי המושג 'עובד'". תשאלו, שינוי לשם מה? האם עלינו להדפיס מחדש את מילון אבן-שושן? דורנר מסבירה את עצמה היטב: "להסרת הדרישה הנוקשה לקשר חוזי בין העובד למעסיקו".
או במלים אחרות – אקטיביזם פרשני אִין, קיום חוזים אאוט. אמנם חשבתם שיחסי עובד-מעביד הם עניין פשוט הנתון להסכמה הדדית בין הצדדים, אך לא עוד. בית המשפט יקבע עבורכם, בכל מקרה לגופו, על פי כל חיקוק, בהתאם לכל תכליות, לפי כל נסיבה, ולאור כל מבחן, סממן או הגדרה – מתי אתם עובדים ומתי אתם מעבידים. הכל, רק לא לפי החוזה שכרתתם ביניכם. בקיצור, שכונה. כדאי שתשכחו מוודאות ויציבות במערכת דיני העבודה הישראלית.
חשוב להבין: הדברים הללו לא נאמרו בכנס אקדמי נינוח ובלתי-מחייב, אלא במסגרת פסיקות ממשיות להחריד. כך למשל, בפס"ד 'מור'.
ומעשה שהיה כך היה: שמואל מור היה בעליו של משרד לניהול חקירות פרטיות. בשנת 1980 התחיל לעבוד אצלו גדעון אנגל כחוקר פרטי. במשך שנות עבודתו, היה אנגל רשום כעצמאי במס הכנסה, בביטוח לאומי ובמע"מ. מור שילם לאנגל את שכרו על בסיס חוזה קבלנות. כלומר, אנגל לא היה עובד מן המניין של מור, ולא קיבל תלוש משכורת אלא רק תשלום בעבור חשבוניות מס שהנפיק. אנגל עבד כך יותר משבע שנים, עד אשר בינואר 1988 הודיע לו מור כי שיתוף הפעולה ביניהם הגיע לסיומו.
לכאורה, מעשים שבכל יום. לא מעניין במיוחד. אלא מה? למרות שברור לכל כי אנגל היה קבלן עצמאי בלבד, הוא החליט בכל זאת להפעיל את שיטת מצליח ולתבוע את מור בבית הדין האזורי לעבודה. הטענה: מגיעים לי פיצויי פיטורים, דמי הבראה, פדיון חופשה ועוד – כמו לכל יתר העובדים. בית הדין האזורי אמנם דחה את תביעתו, אך בערעור לבית הדין הארצי נתרצו השופטים לתביעותיו, בניגוד לכל היגיון, והחשיבו אותו כעובד מן המניין הזכאי לכל התנאים. כאשר ערער המעסיק האומלל מור לבג"ץ, הותירו השופטים את הפסיקה על כנה.
כיאה למדע טילים מסובך, הדיון בשאלה הטריוויאלית האם אנגל הוא קבלן ביצוע או עובד רגיל, נפרסה על פני עשרות עמודים גדושים לעייפה. במהלכם, כמובן, חזר ברק על המנטרה: "כל אלה מחייבים גמישות בהגדרת המושג 'עובד'. גמישות זו מושגת על-ידי איזון… גמישות זו מושגת על-ידי המבחן… שאינו דבק בנוסחה קבועה מראש". אכן גמישות, אך כזו שלא הייתה מביישת נערת גומי מן המזרח הרחוק.
אך לא כולם שבעו נחת מחדירת האקטיביזם השיפוטי לדיני העבודה. "אחרי שקראתי את דברי חבריי… נדמה לי שהשאלה הנכונה כיום שוב אינה ״מי הוא עובד״ אלא ״מי איננו עובד״, והאם קיים עוד אדם המספק שירותים לזולת שאפשר לומר בביטחה שאיננו עובדו", עקץ את ברק בפסק הדין השופט צבי טל. טל, שהיה בדעת מיעוט בפסק הדין, הבין היטב את ההשלכות של ביטול קדושת החוזים:
… אנו כופים על בני־אדם יחסי עובד ומעביד ומעמיסים עליהם, בדיעבד, נגד רצונם, זכויות וחובות שלא העלו על לבם, לרבות אחריות כבדה ונטל כלכלי כבד … יועץ משפטי, שיישאל על־ידי שני הצדדים כיצד ניתן להבטיח שהיחסים ביניהם לא ייחשבו ליחסי עובד־מעביד, יצטרך להשיב להם בכנות שלא ניתן להבטיח דבר זה. ואני שואל את עצמי אם זוהי תוצאה ראויה, רצויה או מוצדקת.
דוגמאות נוספות ל"גמישות" שמגלה בית הדין לעבודה בהגדרת יחסי עובד-מעביד, מצויות למכביר. בפרשת 'דפנה לוין', למשל, מובא סיפורה של עובדת אשר התפטרה מיוזמתה, אך גילתה באיחור כי הדבר פוגע בחלק מזכויותיה. ברחמיו המרובים החליט בית המשפט, בפלפול משפטי ארוך, להחשיב אותה כעובדת מפוטרת על מנת שאותן זכויות לא ייפגעו. או תיק 'אורי פרייס', שעבד במשך שבע שנים כמרצה מן החוץ במכללת רמת גן, ובתום התקופה נזכר לדרוש – בניגוד לחוזה – פיצויים רטרואקטיביים על כל אותן שנים, כאילו היה עובד מן המניין.
הקרנבל המשפטי לא התחיל ולא הסתיים בתביעותיהם של אנגל, לוי או פרייס. מדובר במקרים אחדים מתוך רבים אחרים, חלק מדפוס פעולה המונח היטב בתפיסת העולם האקטיביסטית של בית הדין.
"בית הדין נחשב בית דין אקטיביסטי. בפועל אנחנו פוסקים בהתאם לתאוריה המשפטית של הנשיא ברק", אומר סטיב אדלר, נשיאו בדימוס של בית הדין הארצי לעבודה במשך למעלה מעשור. אדלר, החש ביטחון במשענתו של אהרן ברק, אינו מנסה להסתיר את הדרור השיפוטי שנטלו לעצמם הוא וחבריו בפסיקותיהם:
משפט העבודה … הוא תחום דינאמי המשתנה עם החברה. אי אפשר לחכות לחקיקה חדשה, ובית הדין צריך לפסוק על סמך המצב הקיים ולהתמודד עם השינויים שמתרחשים במשק ובחברה … בתחום העבודה פשוט אי אפשר לחכות.
וכש"אי אפשר לחכות לחקיקה חדשה" שתיקבע בכנסת, הרי שפסיקה 'גמישה', 'יצירתית' או 'חדשנית' הופכת לתכונה שיפוטית הראויה להערצה. למשמע דבריו של הנשיא אדלר על חוקי העבודה של הכנסת, משפטנים רבים יתכסו זיעה קרה: "מכל מיני סיבות הכנסת אינה מעדכנת אותם למציאות המשתנה, ולכן זה מגיע לבית הדין לעבודה המשתדל לעשות זאת – לפעמים בפסיקה מאד חדשנית וגמישה… ולכן בית הדין צריך להיות מאד יצירתי…".
הכנסת אפוא לא מספיק מעודכנת ורלוונטית, ובאופן כללי הרעיון הדמוקרטי של חקיקה בפרלמנט נראה לשופט הנכבד כמיושן ואינו תואם את קצב החיים המודרניים. והאמינו לאדלר, כאשר מדובר על "גמישות בפסיקה" הוא יודע היטב על מה הוא סח.
הרגל השנייה: תיקון עולם במלכות ברק
ואחרי שהותיר אחריו בית הדין המהפכני אדמה שיפוטית חרוכה ללא כללים, ללא ודאות, ועם אלפי עמודים של תכליות גמישות – הוא נפנה למשימה הבאה: בניית עולם שוויוני וחברתי, על חורבות העולם המשפטי הישן.
"שינויים אלה בפסיקתו של בית-הדין הארצי לעבודה משקפים את המעבר מתורת משפט של אינטרסים לתורת משפט של ערכים", אומר השופט ברק בפרשת 'סרוסי', ומגדיר את תפיסתו המשפטית-חברתית: "אכן, הגישה המקובלת עלינו הינה, כי המשפט הוא מכשיר חברתי. מושגי המשפט נועדו להגשים מטרות חברתיות. הם כלי שרת להשגת יעדים חברתיים. הם ביטוי לאיזונים הראויים בין ערכים ואינטרסים מתנגשים".
כלומר, המשפט אינו כלי לעשיית צדק ולאכיפת החוק, אלא כלי לקידום מטרות חברתיות. מהן בדיוק אותן מטרות חברתיות? כפי שניווכח מייד, הכוונה לצמצום פערים, קידום נשים, וריסונם של "בעלי ההון". אמנם נאמר במקרא "לא תהדר דל בריבו", ומטרתו היחידה של בית המשפט היא עשיית צדק ללא משוא פנים – אך מסתבר שלפחות בכל הקשור לדיני עבודה דוקטרינת הצדק הקלאסית מושעית לטובת קידומן של אוכלוסיות "מוחלשות".
ברק כמובן לא מדבר בחלל ריק. רעייתו אלישבע, סגנית נשיא בית הדין הארצי לעבודה דאז, והשופט סטיב אדלר, נשיא בית הדין לשעבר, לקחו את הדברים עד לקצה. "בית הדין לעבודה הוא לדעתי הפורום החשוב ביותר כיום במדינת ישראל, ולפחות במערכת המשפטית, לנושאים חברתיים", אומר אדלר, ומוסיף:
היות ובית הדין משמש במה לבעיות חברתיות, הוא יכול לסייע גם בצמצום הפערים החברתיים ולמנוע אי צדק. כפי שציינתי, לבית הדין הכלים להתערב בסיטואציות חברתיות באמצעות החלת הכלים המשפטיים. עליו להכריע … ולפעול באמצעים אקטיביסטיים כדי להביא להכרעות משפטיות – גם אם מדובר בסוגיות חברתיות מורכבות…
הדברים אמנם מדברים בעד עצמם, אך אי אפשר בלי מספר דוגמאות ממשיות של פסיקת "תיקון עולם" ברוחם של ברק ואדלר.
הנה למשל, פרשת 'יצחק אבבה'. בחור צעיר, בן העדה האתיופית, ביקש להתקבל למקום עבודה מסוים ונדחה. נסיבות הדחייה לא היו נעימות לאבבה, והוא תבע את מקום העבודה על אפליה. לאחר ניסיון קצר לחדור אל מוחו של המעסיק ולברר האם אכן התבצעה כאן אפליה, קובע בית המשפט דבר מדהים: "על רקע תכליתו של החוק ועל מנת לקדם אותה באופן יעיל… נקבע כי 'כוונה' להפלות איננה תנאי הכרחי לצורך הכרה בהתנהגות כהתנהגות מפלה, וכי ניתן להכיר בקיומה על פי מבחן התוצאה גם בהעדר כוונה שכזו".
שמעתם נכון. עבירת האפליה איננה מצריכה כוונה מצד ה"עבריין". מספיק שתוצאות מעשיך מתפרשות כפוגעניות, וכבר תואשם באפליה של אותן 'אוכלוסיות מוחלשות'. זוהי קביעה דרמטית, ובית המשפט גם יודע לנמק אותה עבורנו בשתי הצדקות שונות, שכל אחת מתעלה על חברתה:
ההצדקה האחת נעוצה בהכרה בהשפעתם של סטראוטיפים ונטיות בלתי מודעות המובילות לעיתים את המעביד ללכת שבי אחריהן באופן בלתי מודע או בלתי רצוני.
כלומר, אתה מפלה גם אם אינך יודע שאתה מפלה. וזאת הודות לסטריאוטיפים המוליכים אותך שולל בניגוד לרצונך. בית הדין, בגיבוי "מחקרים אמפיריים מן העשורים האחרונים", יוצא כאן למלחמת חורמה בסטיגמות החברתיות.
גם ההצדקה הבאה בתור מאלפת, שלא לומר מעלפת. "ההצדקה השנייה", אומרים לנו השופטים, "תובעת למעשה מן המעביד לבחון את תוצאות התנהלותו דרך הפריזמה של עקרונות השוויון, ולפעול באופן אקטיבי להטמעת עקרונות אלה" – כלומר, כל בעל חנות נעליים או דוכן חמוצים מחויב "לפעול אקטיבית" כדי להטמיע בסביבתו את עקרונות השוויון – "בקרה זו מחייבת את המעביד לגלות סוג של אמפתיה כלפי בני האוכלוסייה המוגנת, לשים עצמו בנעליהם ולהימנע מהתנהלות אשר יכולה להתפרש באופן סביר על ידי עובד או מועמד לעבודה כאפליה פסולה…".
לדעת השופטים, הפנמתם של רגשי נחיתות כתוצאה מאפליה עלולה להשפיע קשות על דימויו העצמי של מועמד לעבודה, ולגרום "להנמכת רמת ציפיותיו הן מעצמו והן מסביבתו ומכאן גם ל…הנצחתה של האפליה". והמסקנה: יש לשלם לאבבה פיצוי על סך 95,000 שקלים, בתוספת 15,000 שקלים הוצאות משפט. אם כבר מהפכה חברתית, אז עד הסוף.
משמעות הפסיקה ברורה: כל בעל פיצריה או חברת סטארט-אפ, צריך לחשוש שאם חלילה ידחה מהעסק שלו בן ל"קבוצה מוחלשת" כזו או אחרת, הוא עלול לעמוד בפני תביעות פיצויים בגובה עשרות אלפי שקלים על פגיעה ברגשות.
ואכן, דברי הכיבושין שהרעיף עלינו בית הדין לעבודה בתיק אבבה, לא נעצרו רק בדאגתו לעדה האתיופית. בית הדין החליט לחסל גם את "אפליית הנשים בשוק העבודה", ויהי מה. וכאן אנו מגיעים למקרה המוזר של 'אורית גורן נגד הום סנטר'.
גורן, המשתייכת לקבוצה מוחלשת המונה כ-50% מאוכלוסיית העולם, ביקשה להתקבל כיועצת מכירות ברשת 'הום סנטר'. כאשר נשאלה לציפיות השכר שלה מהעבודה, השיבה גורן כי 3,500 שקלים נראים לה סכום הוגן למדי (מדובר על תחילת שנות ה-90'). וכך אכן היה. גורן השתלבה באחד הסניפים, והשתכרה כפי שביקשה לשביעות רצון כל הצדדים.
אלא מה, יום אחד נודע לגברת גורן כי הקולגה שלה במחלקה משתכר לא פחות מ-5,000 שקלים. הדבר עורר את קנאתה – באופן טבעי לחלוטין – והיא הציבה שתי דרישות חדשות למעסיקיה: העלאה מיידית במשכורת, ומידע על תלושי השכר של חבריה. משלא נענתה על-ידי 'הום סנטר', התפטרה גורן ושמה פעמיה לבית המשפט לתבוע על אפליה.
מה פסק בית המשפט? ובכן, חמוש בתקדימים מרכזיים מן העבר, הטיל חבר השופטים על הום סנטר לפצות את גורן ולהשלים לה את פערי השכר רטרואקטיבית. העובדה שגורן היא זו שביקשה 3,500 שקלים, ושלא הייתה כלל כוונת אפליה מצד המעסיק – אלא בסך הכל ניצול הזדמנויות – לא הרשימה את בית המשפט.
גם כאן, מסתבר, הכוונות לא חשובות: "מוכן אני להניח, כי לא היה בכוונת מעסיקיה של העותרת להפלות אותה…" ציטטו השופטים, "המבחן לבדיקת קיומה או אי קיומה של אפליה הוא אובייקטיבי ולא סובייקטיבי. המניע ליצירת שוני בין גברים לנשים אינו המכריע, ולצורך קביעת קיומה של אפליה יש לבחון את התוצאה הסופית, כפי שהיא מצטיירת במציאות החברתית".
פרשות אבבה, אורית גורן, ורבות אחרות נוספות, הבהירו היטב מה מניע את בית הדין לעבודה. לא רק בקשת צדק או אמת מדריכה את השופטים בסכסוכי עבודה, אלא בקשת "תיקון החברה" וחינוכה. בהקשר אחר של הטרדות במקום העבודה, אמר הנשיא אדלר כי "בהתחלה פסקנו פסיקות עקרוניות כי רצינו להשתמש בהן על מנת לחנך את הציבור". (אפרופו חינוך, בעבר נחשף כי בחלק מפרסומיו התגאה אדלר בתואר "דוקטור" – שלא היה לו. כאשר דרשו להדיחו בשל כך, הוא זכה לגיבויו של אהרן ברק).
עורך הדין חיים ברנזון, בנו של שופט בית המשפט העליון צבי ברנזון, היטיב לבקר את האידאולוגיה הפרוגרסיבית הזו. "בית הדין לעבודה הפך בשנים האחרונות לבית דין חברתי רדיקלי", כותב ברנזון. "הוא אינו מסתפק בשינויים רפורמיים הנעשים בצנעה, באמצעים שמרניים ובכלים משפטיים מסורתיים". לפי ברנזון, שאביו היה סוציאליסט מושבע, "הפסיקה של ביה"ד לעבודה נרתמה לאחרונה יותר ויותר למימוש מדיניות שיפוטית חברתית, אידאולוגית, עקרונית, מוצהרת ובלתי מוסתרת. שפיטה מגויסת שכזו מתאפיינת באקטיביזם שיפוטי חברתי רדיקלי".
הרגל השלישית: הטיה לטובת הוועדים
הנטייה האקטיביסטית של בית הדין לעבודה ותמיכתו במטרות חברתיות, מגיעות למיצוי מלא כאשר מדובר בתביעות הקשורות למאבקי עובדים, התאגדויות ותיקים של ההסתדרות.
"את משפט העבודה מנחה עקרון יסוד, המבוסס על חזקת חוסר השוויון הבסיסי שבין כוחו של העובד לכוחו של המעסיק", חושף בית הדין בפרשת 'צ'ק פוינט' את הנחת היסוד שלו, ורק אלוהים וקארל מרקס נביאו יודעים מהיכן היא הגיעה.
וכך היה המעשה: דן פרומר, מהנדס תוכנה בכיר ומומחה לתחום אבטחת מידע, היה בין עובדיה הבכירים של חברת 'רדגארד' המתמחה בתחום. במסגרת עבודתו בחברה, חתם פרומר על התחייבות חד-משמעית שלא לעבוד בחברות מתחרות העוסקות גם הן בתחומי אבטחת המידע – אם במקביל לעבודתו ב'רדגארד', ואם לאחר עזיבתו למשך מספר חודשים.
הרעיון של ההתחייבות החוזית הזו ברור ומקובל: רצונן של חברות עתירות ידע להשאיר את סודותיהן המסחריים ואת השקעותיהן בתוך גבולות החברה. ללא התנאים הכובלים הללו, קיים חשש ממשי שחברות יפתו עובדים לנדוד אליהן ועימם סודות מתחריהן. ובכן, לאחר סכסוך כלשהו בחברת 'רדגארד', מצא עצמו דן פרומר במהרה בחיקה של חברה מתחרה. צ'ק פוינט שמה. לכאורה, הפרת חוזה בוטה. הסכסוך הגיע לבית הדין לעבודה, ושם ציפתה לתובעים הפתעה.
למרות שבית המשפט לא התווכח עם העובדות לפיהן מדובר בחברות מתחרות ובהפרת חוזה – הוא בכל זאת פצח בדיון מהותי הנמתח על פני עשרות רבות של עמודים. הדיון, כמיטב המסורת של המהפכה, משקלל "ערכים", "זכויות אדם", "חירויות יסוד", "עקרונות על של השיטה" ושאר ביטויים הייחודיים למערכת המשפט הישראלית. ולאחר הכאוס שהתבשל בפסק הדין, כאשר כבר לא השופטים, לא התובעים ולא הנתבעים זוכרים היכן נמצאים ימין ושמאל, מה למעלה ומה למטה, ומי נגד מי – נפלה הפצצה. דן פרומר יכול להפר את החוזה, תביעתה של חברת 'רדגארד' נדחית.
השערוריה שעורר פסק הדין הייתה גדולה, עד שאפילו קודמו בתפקיד של סטיב אדלר, נשיא בית הדין הארצי לעבודה מנחם גולדברג, יצא בקצף כנגד מחליפו. "נקודת-המוצא של אדלר בפסק-הדין שגויה… פסק-הדין… הוא בלתי מוסרי", קובע גולדברג. "הוא משדר לאנשים מסר שלפיו הם יכולים לחתום על הכול, ממילא איש לא יכבד זאת". גולדברג אף הוסיף מספר עקיצות אישיות: "בגנותו של פסק-הדין הזה יש לי הרבה מה לומר. מדובר בפסק-דין ששכב במגירה של סטיב אדלר, שרק חיפש את התיק שיפול לידיו כדי שהוא יוכל לשלוף אותו".
אך ההטיה לטובת העובדים בפרשת 'צ'ק פוינט' היא רק קצה הקרחון. תחת הנהגתו של בית הדין הארצי, ובסיוע המעטפת של בג"ץ, רמסה מערכת דיני העבודה הישראלית את זכויותיהם הבסיסיות של מעסיקים. חירויות הביטוי, הקניין והחוזים של בעלי העסקים נדחו מפני הזכות הקדושה – הלוא היא זכות ההתאגדות – שתוך פסקי דין ספורים הפכה מזכות עלומה וחסרת חשיבות ל"זכות יסוד חוקתית" הנמצאת בבסיס שיטתנו הדמוקרטית.
בכל הקשור להתאגדויות עובדים, נדמה שבית הדין לעבודה יוצא מגדרו ממש כדי להגן על הרעיון. הוא מאשר שביתות לא חוקיות, מתייחס בסלחנות לאלימות הוועדים ואף מודה בפה מלא שלעתים המאבקים הללו צריכים לבוא על חשבון הציבור הרחב. הרטוריקה המשמשת את בית הדין בבואו לעסוק בהתאגדות, נעה משירי הלל ושבח לוועדים ועד לדמוניזציה של העשירים והיזמים. בפרשת 'הוט טלקום' למשל, רומז בית הדין רמזים עבים לדורסנותם של בעלי ההון:
"במרבית המקרים, נתקלה התארגנות העובדים בהתנגדות פעילה מצד המעסיקים, שהייתה לעיתים אף התנגדות אלימה", מזהירים אותנו השופטים בדיון, "במקרים מסוימים נשכרו 'חברות שמירה' שתקפו את העובדים, ננקטו צעדי פיטורים, נסגרו מקומות עבודה והופעל כוח פוליטי". מול כוח בלתי מרוסן שכזה, רק בית הדין לעבודה יכול לעמוד כמשענת לעובדים.
ניקח למשל את סכסוך העבודה בין עיריית תל-אביב למחלקת התברואה שלה. עובדי המחלקה, כמו לא מעט מאחיהם עובדי הרשויות המקומיות, התרשלו במלאכתם. האשפה לא נאספה מהרחובות באופן משביע רצון, והציבור החל להפנות את זעמו אל העירייה וראשיה. לאחר מגעים ארוכים וניסיונות ייעול שלא צלחו, החליטה עיריית תל-אביב להיעזר בקבלנים מן החוץ שיבצעו את העבודה.
עובדי מחלקת התברואה, שריח ההפרטה העומד באוויר הלחיץ אותם, השביתו את שירותיהם באופן מוחלט. כאשר עתרה העירייה לבית הדין האזורי בדרישה שיכפה על העובדים לשוב לעבודה, הוא מצא את טענותיה צודקות. וזאת משלושה נימוקים:
(א) לא ניתנה הודעה כדין על השביתה; (ב) השביתה כוללת לא רק את עובדי התברואה אלא גם עובדי עירייה אחרים; (ג) העירייה פעלה בתום לב, שכן ניהלה משא ומתן במשך זמן רב… והפעילה קבלנים פרטיים בעקבות תלונות קשות מהציבור על רמת הניקיון הירודה בעיר…
הכל טוב ויפה. אלא שעובדי הניקיון לא ויתרו כל כך מהר, ועתרו לבית הדין הארצי. תחילה, בית הדין החליט לנזוף בשני הצדדים – גם בעירייה שלא עשתה דבר רע. "עלינו להביע את מורת רוחנו מהעדר יחסי אימון בין הנהלת העירייה לבין נציגי עובדי העירייה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהודעת נציג העירייה…", מתרעם בית הדין הארצי, ומוסיף: "(זוהי) מעין 'הפרטה'… אין ספק, כי שינוי כזה רצוי שייערך תוך הבנה עם ארגון העובדים… הכנסת קבלנים פרטיים… מהווה איום ממשי על ארגון העובדים ועל העובדים".
ומאחר שמדובר בחילול הקודש – הפרטה – לזאת בית הדין הארצי לא מוכן להסכים. לאחר דין ודברים ארוך, קובעים השופטים כי הצו שהוצא נגד השביתה בטל ומבוטל, והעובדים יכולים לשבות. אפילו שמדובר בשביתה לא חוקית, לא מוצדקת, ועל גבם של התושבים. וכך אומר בית הדין הארצי, שחור-על-גבי-לבן:
הנהלת העירייה החליטה לשנות את המצב הקיים באופן חד-צדדי. … משעשתה כן, הרי שאין תימה מכך שארגון העובדים הגיב כפי שהגיב… צר לנו, כי המאבק בין הצדדים נעשה על גבם של תושבי תל-אביב-יפו, אולם מעצם מהותה של השביתה בשירות הציבור שהיא כואבת לחלק מהציבור.
כשחוטבים עצים עפים שבבים כמו שנהוג לומר במקומותינו. אגב, מקריאת פסק הדין מסתבר שעובדי התברואה נקטו באלימות כלפי העירייה, אולם בעניין זה הוא משום מה הסתפק בנזיפה גרידא בעובדים ("אנו קוראים להפסקה מיידית של מעשי האלימות, שעליהם הודיעה לנו נציגת העירייה, ומביעים דאגה עמוקה כלפי אמצעים אלה").
אך בית הדין הארצי עוד היה מתון בניסוחיו בפסק הדין של עובדי מחלקת התברואה. מפני שכאשר הדבר הגיע להשבתה של שירותים חיוניים כמו אספקת מים של חברת מקורות, נדמה שכבר נחצו כל הקווים האדומים. לפי דברי השופטים בפרשה, בסמכות בית הדין לקבוע מהו שירות חיוני, מהם הצרכים החשובים באמת לציבור, ובאופן כללי מתי התושבים צריכים להתאפק ולסבול בשקט את הקפריזות של איגודי העובדים.
"הגדרת המונח 'שירות חיוני' תלויה במכלול נסיבות העולות מכל מקרה ומקרה…" כותבים השופטים, וקובעים: "אין די בכך שתיגרם אי-נוחות לציבור או שהציבור יחוש במחסור של שירות שהוא רגיל באספקתו, או שנראה לו באופן סובייקטיבי כחשוב, כגון טלוויזיה, רדיו, אמצעי תחבורה, טיפול רפואי לא חיוני לחיים ועוד". ומי יקבע לציבור מתי ההתעללות מצד איגודי העובדים עברה את הגבול? נכון. בית המשפט.
שביתת שירותי המים נמשכה ונמשכה ונמשכה, ובית הדין גיבה אותה בטענה ש"אין לקבוע כי כל הפסקה באספקת מים תסכן את החיים והביטחון של הציבור או תגרום לנזק חמור ובלתי הפיך…". לבסוף, גם בית הדין נשבר והרגיש שהגיעו מים עד נפש – באופן מטאפורי בלבד – והכריז על סיום השביתה.
אך את שיא השיאים של האלהת זכות ההתאגדות והשביתה, ניתן למצוא בפרשות 'הורן את ליבוביץ' ו'פלאפון'. בשני המקרים, נרמסו זכויות הקניין והביטוי של מעסיקים על-ידי בית הדין הארצי לעבודה, והכל תוך שימוש ברטוריקת זכויות אדם פסאודו-דמוקרטית.
בפרשת 'הורן את ליבוביץ' נתגלע סכסוך עבודה בין הנהלת חברת ההסעות ובין חלק מנהגיה שניסו להתאגד. במסגרת מחאתם, נטלו ארבעים נהגי החברה לא פחות מ-24 אוטובוסים השייכים למעסיקם, ויצאו איתם לחגיגות שביתה בקניון איילון. מיותר לציין את הנזק הכלכלי הכרוך במעשה כזה, ואת הפרתם הגסה של זכויות הקניין הנתונות לבעלי העסק.
אך בית הדין הארצי לא התרגש. הוא אמנם מודה כי רעיון ההתאגדות אינו מופיע באף מסמך רשמי של מדינת ישראל – "חוק-יסוד זכויות חברתיות טרם חוקק, ולפיכך זכות ההתארגנות טרם זכתה בשיטתנו המשפטית למעמד של זכות יסוד חוקתית הכתובה עלי ספר" – אך זה לא מפריע לו להכביר מילים בחשיבות העניין ולקבוע כי, למרות הכל, מדובר בזכות יסוד חוקתית:
חופש ההתאגדות זכה להכרה כזכות יסוד חוקתית אף בארץ, וזאת הן בפסיקת בית-המשפט העליון והן בפסיקת בית-דין זה… זכות ההתאגדות שומרת על כבוד העובד במקום העבודה, בו הוא מבלה, בדרך-כלל, כשליש מיומו. כוחו של העובד הבודד מול המעביד נחות …
בשורה התחתונה, לאחר עשרות עמודים של איזונים-ומידתיות-וזכויות-וסבירות-וחוקתיות, דוחה בית הדין את זכות הקניין של המעסיק מפני זכות ההתאגדות של העובדים. השופטים מגבים את התנהלותם של הנהגים העבריינים, ומחייבים את 'הורן את ליבוביץ' להשיבם לעבודה ולא לפטרם. העובדה שנלקח כאן רכוש המעסיק והופרו יחסי האמון הבסיסיים, לא מטרידה במיוחד את השופטים.
"זכותם של עובדים להתאגד לא תהיה מלאה אם לא יוענק לארגון העובדים הכוח לפעול על-מנת להגשים את תכלית ייצוג העובדים במקום העבודה", הם מודיעים, וממילא: "תפיסת האוטובוסים על-ידי הנהגים, במקרה דנן, דומה ל'שביתת שבת'. הנהגים לא ביקשו 'לגנוב' את האוטובוסים או למסרם לגורם עוין, כי אם למנוע את הפעלתם".
וכמו חופש הקניין, גם חופש הביטוי של המעסיק נדחה מול זכות ההתאגדות. בפרשת 'פלאפון', דומה שהדברים הגיעו לשיא. בפסק הדין שניתן לא מזמן, קבעו שופטי בית הדין כי לא רק שאסור למעסיק למנוע גישה של נציגי הסתדרות חיצוניים לתוך משרדיו הפרטיים, אלא שאסור לו גם לשוחח – מטוב ועד רע – עם עובדיו אודות רעיון ההתאגדות בשעה שהוא מתחיל להתגבש בקרב עובדיו. זאת, מתוך החשש שיניא אותם מלהתאגד.
גם כאן, הרטוריקה מוכרת. "זכות הביטוי של המעסיק נסוגה מפני הזכות להתארגנות, ואין להתירה", קובעים השופטים, ומאחר ש"כוחו של המעסיק גדול בהרבה מכוחם של העובדים הנתונים למרותו", הרי שאין לאפשר לו את אחת מחירויות היסוד האמיתיות והבסיסיות של המשטר הדמוקרטי.
צו השעה: רפורמה בבית הדין לעבודה
פסקי הדין והפרשות שהובאו במאמר הזה, מהווים כלי שרת למימוש האג'נדות החברתיות הרדיקליות בהן אוחזים השופטים. הנזק לכלכלה הישראלית הוא כבד: אבדן האמון בכריתת חוזים, חוסר ביטחון בכיבוד הסכמים, והגברת כוחה של ההסתדרות. אמנם ייתכנו ניצנים של שינוי עם נשיא בית הדין הנוכחי, השופט יגאל פליטמן, אך האג'נדות השולטות בכיפה הן עדיין אלו של הנשיא בדימוס סטיב אדלר.
נראה שהגיע הזמן לנער את מערכת דיני העבודה ובתי המשפט שלה ליסודותיהם.
חטא הכותב בחוסר גישה אקטיבית ונכנס לגישה מסוימת נכון בי"ד בסכסוכים גדולים כמו החוק (שמחייב את העובדים להיות מיוצגים לעומת המעסיקים שלא) הולך לקראת אירגוני העובדים (בעיקר ההסתדרות ובעבר אם המפעל מאורגן וכו המצב היה הרבה יותר חמור והודות לבי"ד לענייני עבודה זה הפסיק) אך כאשר מדובר בסכסוך בין מעסיק לעובד פשוט הרי שהעובד משמש כאסקופה נדרסת ודי לבקר בדיון על מנת להיווכח שכך הדבר. לצורך דוגמא נשתמש בפס"ד מפורסם של הגננות החרדיות שבו לא ניתן להם אישור להתאגד היות והם לא היו שליש מכלל העובדים. ואכן לעניין השיחה עם העובדים שבו מתואר במפורש מה יקרה עם יאוגד (בצורה קולקטיבית ולא פרטנית) גם אני חושב שזו איוולות של בי"ד אך המצב שבו מי שמארגן היום את מקום העבודה הרי שדינו להיות מפוטר (ונכון לא בגין ההתאגדות אלא כי…..) ולצורך הדוגמא נעלה את הפס"ד של הורן את ליבוביץ שבו כל מי שפוטר היה מי שארגן את ההתאגדות וזהו……
בועז לוי, אתה מדבר על מוסד, ולא בפעם הראשונה, שאין לך מושג מה מתרחש בו. מעולם לא התנסית בהופעה בבית הדין לעבודה, לא תפסת צד אם כתובע אם כנתבע, כל זה לא מפריע לך לפטפט ולפטפט ולפטפט ולא בפעם הראשונה. כמי שהתנסה ולא פעם אחת, אז כדאי שכולכם תדעו, בית הדין לעבודה זה המחוזי וזה הארצי, מצדד באופן עקבי בדרך כלל בצד של המעביד. יש לכך כמה וכמה סיבות, אבל אציין אחת, בית הדין הארצי מורכב משופט – בדרך כלל מהדרג הנמוך וחסר ההבנה – מנציג העובדים כאשר בדרך כלל מדובר בנציג המרגיש עצמו נחות מול האחרים ונרדם ולא נשמע בכלל בדיון ולא בפסיקה, ונציג המעבידים שבדרך כלל רמתו עולה על זו של נציג העובדים. התוצאה כמעט תמיד עיוות מושלם של הדין לטובת המעבידים ובפרט אם מדובר במעביד ציבורי . עורכי הדין המייצגים את העובדים הם בדרך כלל מהדרג הזול והלא חכם. למעסיקים יש בדרך כלל יועצים משפטיים קבועים מהדרג היותר משוכלל של עורכי הדין. עובד יכול לנצח אבל אל תיקח עורך דין, ושים לב שנציג העובדים לא ירדם בדיון
אגב, סטיב אדלר עצמו היה קטסטרופה של שופט, כל כך עקום ולא הוגן, עם הילה חסרת כל הצדקה. שמתי לב שהמגיב הקודם שאול, כך גם חיה מסכימים עם תוכן תגובתי שהמצב בבתי הדין לעבודה הפוכים מהמתואר בכתבה, וזו תעודת עניות לכותב
יופיטר, בתור אחד עם נסיון רב כל כך – תוכל לתת איזו דוגמא? ראיה לדברים שלך?
לפעמים אני קוראת מאמרים וחושבת לעצמי שהיה כדאי שבפתיח או בסיומת ייכתבו כמה מלים על הכותב וקבוצות התמיכה שלו וקצת ביבליוגרפיה, כמו במאמר אקדמי. במלים אחרות – מודבר כאן בסוג של אקטיביזם עיתונאי של הכותב. הוא כנראה פספס בדרך כמה שופטים בבית הדין לעבודה שרואים מצויין את המעסיקים אבל לא רואים את העובד ממטר.
הזוי בקטע אחר
אפשר למתוח ביקורת על פסיקות כאלה ואחרות, ואפשר להסכים איתן. אני, למשל, מסכים עם רובן ולא מסכים לניתוח שלך. כך למשל, אפשר להגיד שזה אבסורד שאדם שהוגדר בחוזה כקבלן עצמאי יוגדר בסופו של דבר בפסק דין כעובד – אבל המטרה היא למנוע עקיפה של דיני העבודה הקוגנטיים: באופן עקרוני, כל עובד יכול היה להפוך ל"קבלן עצמאי" וכך היינו עוקפים את דיני העבודה. אם בהירות וודאות מעניינים את הכנסת, היא רשאית לחוקק: בית הדין לעבודה פועל לפי חקיקה מפורשת, ולפי פרשנות התואמת לימינו. אין שום חוק שקובע ש"עובד" הוא "מי שהצדדים הגדירו בחוזה כעובד" – ולכן על בית הדין לפרש מהו "עובד" ועל מי חלות זכויות העובדים. זה מסובך, כי החיים מסובכים.
זאת ועוד, בשטף הביקורת על השופט ברק ועמיתיו, לא ציינת שאלה שופטים בבית המשפט העליון (בית המשפט העליון דן, בשבתו כבג"ץ, בעתירות נגד פסקי דין של בית הדין לעבודה – ואגב, אין הוראה מפורשת בחקיקה שמסמיכה אותו לעשות זאת), ולא בבתי הדין לעבודה. כלומר, בין אם הביקורת שלך על בתי הדין לעבודה היא מוצדקת ובין אם לא, במקרה הזה אין להם שום ברירה – בית המשפט העליון מנחה אותם כיצד לפסוק (אם כי, כמובן, הפסיקה בנושאי עובדים, לרבות עצם קיומם של יחסי עבודה, התפתחה בבתי הדין לעבודה). היא קשורה לתופעות כלליות יותר של פרשנות רחבה, גמישה ולא-נוקשה: לפרשנות מסוג זה יש יתרונות (כמו מידה גדולה יותר של צדק והתאמה למקרה המסוים) ויש חסרונות (כמו פגיעה בוודאות המשפטית).
לכל אחד מפסקי הדין שציינת יש טיעונים בעד וטיעונים נגד, והשופטים מודעים להם היטב. מי שמסתפק בציטוטים חלקיים, בהגחכה ובהתלהמות נגד – גרוע ממי שעושה חצי עבודה. ומי שמשתמש בטיעונים פגומים כל כך בניסיון לריסוק בית דין חשוב וחיוני בחברה הישראלית, בלי לדבר על האלטרנטיבות ועל התכליות העומדות ביסוד הקמת בית הדין (נגישות לעובדים, למשל, מבחינת סדרי דין, ראיות, ייצוג, אגרות), בלי להשוות לפסיקה בבית המשפט האחרים (כמו למשל בית המשפט העליון, שהרבה מהביקורת שלך היא דווקא עליו – אולי נפרק גם אותו? ובעצם, את כל מערכת המשפט? ובעצם, גם את הכנסת והממשלה?), ובלי לדון בשאלה בצורה רצינית – עושה עוול רציני מאוד לדיון, וגם לצד שלו בדיון.
על כל מוסד שלטוני אפשר, צריך וחיוני למתוח ביקורת – גם על בתי המשפט, גם על הכנסת, וגם על כל מוסדות הממשלה. אבל רצוי שתהיה זו ביקורת הוגנת, המתייחסת לכל העובדות ומטרתה לשפר, ולא ביקורת חלקית וקיצונית שמטרתה להרוס (גם בהתעלם מכך שתפקיד השלטון בכלל, ובית המשפט בפרט, הוא להפעיל שיקול דעת נקי ואובייקטיבי, ללא פחד וללא חשש), שמתעלמת מהטוב ומתעלמת מהעובדות ומהשיקולים השונים, ומתייחסת אך ורק לרע, וגם זה באופן מעוות.
לגבי טיעונים פגומים- למשל:
"בפרשת 'דפנה לוין', למשל, מובא סיפורה של עובדת אשר התפטרה מיוזמתה, אך גילתה באיחור כי הדבר פוגע בחלק מזכויותיה. ברחמיו המרובים החליט בית המשפט, בפלפול משפטי ארוך, להחשיב אותה כעובדת מפוטרת על מנת שאותן זכויות לא ייפגעו."
חיפוש קצר שעשיתי מעלה שמדובר בעובדת חברת קבלן שפוטרה ע"י מקום עבודתה- כלומר בכל מיקרה היא לא "התפטרה ביוזמתה".
"ביום 27.1.1993 קבלה המערערת מכתב מנהל כוח אדם של כימיקלים לישראל:
"הנדון: הפסקת עבודתך בחברת 'כימיקלים לישראל'"
http://www.bizlaw.co.il/download/judgements/j3.doc
התפטרה מחברת כוח האדם שהעסיקה אותה בחוזה, והוחשבה כמפוטרת מחברת כי"ל שהעסיקה אותה במיקור חוץ.
השופטים הופכים עצמם גם לרשות מחוקקת ולרשות מבצעת בפועל, שכן על פי מוצא פיהם יישק דבר.
זו לא פחות מהפיכה שלטונית שיש לטפל בה.
ועל פי אותו הגיון שהפעילו שופטינו המהוללים, אם ארצח אדם, אוכל לטעון שהוא עדיין חי במישור כלשהו, ושיש לשקול את מגוון השיקולים – כגון, האם מצבו של הנרצח השתפר, ושאם לא כן, הרי השופטים מפלים לרעה אנשים הנמצאים בעולם הבא.
ובכלל כל אלו בעולם הבא זכותם להתאגד, ולאלהים אין כלל מעמד בעניין זה.
ולטענות על כך יש לפנות לאדמו"ב אהרון ברק.
(אדוננו מורנו ובוראנו)
ראשית
!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
שנית
כל בתי המשפט במייד אין לעג וקלס המקומית
לוקים באותן מחלות נפש חשוכות מרפא המתוארות כאן ברהיטות
לכל המגיבים האומרים שבית הדין הארצי דווקא מאוזן בהליכותיו.
כדי לאזן באמת את התמונה, עליכם להביא פסיקות וציטוטים לקצה השני. משהו בסגנון: "השוק החופשי הוא הוא עיקר הכלכלה, ואיגודי עובדים רק מפריעים לו ותוקעים מקלות בגלגליו, לכן החלטנו כאן לדחות על הסף את תביעת ההסתדרות ולחייב אותה בהוצאות משפט של 100,000 ש"ח".
ברגע שיהיו לכם מספיק ציטוטים כאלה, אז התמונה תתאזן.
בית הדין לעבודה לא צריך ש*כל* פסיקותיו יהיו שערורייתיות. מספיק שרק חלק מפסיקותיו יהיו כאלה…
כדי לבחון לעומק את מה שמתרחש בבית הדין לעבודה, יהיה זה סילוף אם מתייחסים לכמה פסקי דין ש"הצליחו" להגיע לכותרות ושטחי לחלוטין. צריך לנבור בפסקי הדין שלא קבלו כותרות. מיעוט זניח של עובדים מצליח לקבל קנסות הלנת פיצויים, בית הדין הארצי באמצעות נציג המעבידים ובעזרת נביבותו של סטיף אדלר, עושים כל שמיניה אפשרית כדי לאפשר למעבידים לחמוק מתשלום פיצויים בזמן. סילוף עובדות בפסקי דין, מתרחשים בכל בתי המשפט בישראל, כך גם זחיחות דומה לזחיחותו של סטיף אדלר, אבל לומר שבית הדין תומך בעובדים מול מעבידים יכול להרשות לעצמו רק כתב הרגיל לנקב קודם את החור ואחר כך לסמן סביבו עיגול
יופיטר, מה שחשוב זה פסקי הדין המרכזיים שמכתיבים את המגמה, ושנלמדים בבתי הספר למשפטים. ואלו בדיוק פסקי הדין שהבאתי. לדעתי שותפים גם אנשי עסקים ועורכי דין רבים, המתלוננים על הטיה בבית הדין לעבודה. לא סתם יש קריאות חוזרות ונשנות לסגור את המוסד הזה.
אם יש לך נתונים, ולא רק צעקות, על הטיה במספר הפסיקות לטובת מעבידים – אשמח שתאיר את עיניי ואשבץ זאת במאמר.
בדקתי וכל השופטות בביה"ד לעבודה הן שכירות. נראה לי שכירות עם אג'נדה…. אז איך שיהיה צדק?
מאמר מוצדק ומנומק.
תפסיקו לקשקש כאן על "סתם הבאת מספר פסקי דין ולא קראת ולא הבאת אחרים".
זה לר רלוונטי שיצאו פסקי דין הגיוניים.
בביקורת על בית המשפט ברור שתובאנה דוגמאות של טמטום מוחלט, אג'נדות והפיכת החוק לצחוק.
לעצם העניין:
בית הדין לעבודה משקף את שחיתותה של מערכת המשפט בכלל.
חלק מהסיבות להשחתה זו נובעות מעודף סמכות.
צריך בית דין לעבודה כי אוסף חוקי העבודה גדול מידי, מסובך, וצריך אוגדת עו"דים כדי לדעת מה בכלל רוצים שם.
חוקי העבודה צריכים להצטמצם מאוד.
איגודי עובדים צריכים לחזור למימדיהם האמיתיים ע"י ביטול חקיקה אנטי-דמוקרטית (כמו השליש של העובדים שכופה את רצונו על השאר).
פסקי דין מטורפים שהובאו כאן באתר כמה פעמים גכבר צריכים לעוף לפח.
שביתות תהיינה מותרות כמו זכותו של מעסיק להגיד יפה שלום לשובתים
שביתה תהיה אסורה לגמרי במונופולים ממשלתיים (סטאטוטורית או כפועל יוצא של חניקת תחרות ע"י השלטון). הפיצוי יהיה במשכורות נדיבות שעליהן יתחרו אנשים רציניים ומוכשרים שמתאימים לשלל התפקידים.
כמו בכל דבר, כשמתחילים לסבך, לא יודעים איפה הסיבוך יעצר.
המאמר הזה הוא פשוט בדיחה. באופן עקבי בית הדין הזה נוטה ופוסק לטובת המעסיק, לוי נתפס לאיזה מיתוס שאולי רווח בלי לבדוק אותו לעומק כאילו בית הדין ניצב לצד העובד. העובד הוא הצד החלש בכל דיון כזה, וגם אפריורי אפשר להניח שבית הדין יפסוק לטובת הצד החזק. אני לא יודע מה קורה שעה שמול המעסיק ניצב גוף מאורגן כמו ההסתדרות או כל ארגון עובדים אחר הנהנה מיוקרה ועורכי דין מוכשרים יותר. אבל כאשר מדובר בעובד יחיד רגיל, בית הדין הזה פשוט רומס אותו. אני לא יודע מי העורכי הדין שלוי נועץ בהם, וזה גם לא משנה, כי יש לי דעה משלי על רמתם של עורכי הדין בישראל ומיומנותם, אבל מה שאני יודע מנסיון אישי, ב3 מקרים, ואין חכם כבעל הנסיון כמו שכבר אמרו חכמים, שבית הדין רומס את העובד, אין מילה אחרת. כך שתוכן המאמר נע בין בורות לאופוריה חסרת כל בסיס. מעסיק אחד נועץ אתי והביע דאגה בגלל המיתוס כאילו בית הדין דואג לעובדים, אמרתי לו תנוח דעתך, אין לעובד נגדך כל סיכוי, וכך היה. חברים המאמר הזה יכול לבקר פסקי דין מסוימים , הבנתי מתגובה אחרת שגם שם מר לוי לא בקי בכל פרטי האירועים, אבל הכותרת של המאמר היא כאמור פשוט בדיחה. אל תטעו בית הדין לעבודה רומס את העובדים במיוחד אם מדובר בעימות מול מוסדות כמו ביטוח לאומי, ממשלתיים או ציבוריים. ערעור על החלטת בית הדין הארצי לבית המשפט הגבוה הוא רק ברשות, וזה כבר סיפור אחר, מה מתרחש בבית המשפט העליון בבקשות רשות ערער, ולעובד הממוצע אין כסף ואין זמן ואין תוחלת לערער לבית המשפט הגבוה, ולכן בית הדין הארצי עושה פשוט מה שבא לו. הוראות החוק אומרות למשל שבית הדין הארצי אינו מתערב בעובדות אלה נקבעות על ידי הערכאה המחוזית, את בית הדין הארצי ההוראה הזו לא מעניינת הוא משנה את העובדות ככל העולה על רוחו, לטובת המעביד.אני לא רוצה להלאות אתכם בסיפורים מפורטים, אבל אל תתפתו למאמר, זה פשוט בבל"ת.
יש מדינות ספציפיות בעולם שיש להם בית דן לעבודה
האקטיביזם השיפוטי של אהרון ברק איננו ייחודי לבית הדין לעבודה, הרעה הזאת שחולל ואשר השחיתה את מדינת ישראל, חילחלה מטה והשחיתה את כל מערכת בתי המשפט. כך מוצאים אנו פסיקות מעוולות החל בבתי משפט לתביעות קטנות, לתעבורה, לעניינים מקומיים של העיריות, בבתי משפט לענייני משפחה וכלה בבתי המשפט המחוזיים. בבתי משפט לענייני משפחה העוולות נעשות לרוב על מתדיינים שהם גברים מול נשים במשפטי פירוק המשפחה.
בשל חיסיון מוחלט המוטל כחוק על חשיפתם של ענייני ביהמ"ש למשפחה, אציג ללא זיהוי דוגמה אחת מהחיים של אחד ממכריי א.ש. שהתאלמן מרעייתו שנפטרה לפני מספר שנים ממחלקה קשה. גיסתו של א.ש.(אחות תאומה של אשתו המנוחה) טפלה לאחר מות האחות בעניינו של אביהן, שהיה בעל רכוש ניכר, והותיר לפני מות בתו האחת, צוואה חתומה בדבר חלוקת הרכוש בין שתי בנותיו. שנה לאחר מות הבת הלך האב לעולמו, והבת השנייה הגישה צוואה לפיה האב שינה את צוואתן והוריש לה בלעדית את כל רכושו. האלמן בשם שלושת ילדיו המנושלים הגיש בקשה לבית המשפט לבטל את הצוואה "החדשה" שנחתמה בתקופה שבה בתו השנייה של האב נהלה את ענייניו הרפואיים והכספיים, מה עוד שעשתה זאת בעזרת עורך הדין של המשפחה שהיה נאמן גם של האלמן וילדיו, ואמור היה לייצג גם את יורשיה של האחות המתה. וכך תוך ניגוד עניינים משפטי משווע, הגשת מצגי שקר, העלמת ראיות ובידוין, "אבדן זיכרון" לראיות משפחתיות, התייצב האלמן בבית המשפט מול האחות המנשלת את ירושת אחותה המתה, ושמע מהשופטת בתום סיכומי הצדדים, שהיא קבלה את טענות האחות החיה בכל דבר ועניין, "והציעה" לו, "כדי שלא לפסוק לנתבעת הוצאות רבות, שיוותר על התביעה ויחסוך לעצמו כספים רבים". אחר כך, בעודו יוצא המום מאולם הדיונים, לאחר שסירב בכל תוקף להצעת השופטת הנכבדה, תקף בעלה של היורשת (איש בכיר מקהילת המודיעין) את עורך דינו של האלמן, וכשזה בא להפריד, האשימו בכיר המודיעין בתקיפתו, והציג לבית המשפט והמשטרה תלונה על אלימות…. כך בעלי דין אלימים ובעלי קשרים שלטוניים, מצליחים לנווט את דרכם במערכת, והמקרה של גל בק הפרקליטות,המשטרה ובתי המשפט מביאים אותנו הרחק לימים בהם נביאי ישראל וישעיה התנבאו:
אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים…
פסקי דין רבים של בתי המשפט לעניני משפחה הם תמיד נגד הגבר, גם בכל הקשור למשמורת הידים, דמי מזונות חלוקת רכוש, והשופטות (שיש להן חזקה כמעט גמורה על תחום שיפוט זה) הן שופטות המוטות לטובת האשה והאינטרסים של ארגוני הנשים שהם אומרי המילה האחרונה בבתי משפט אלה.
קראתי את המאמר עד שהתעייפתי. נראה לי דמגוגיה צרופה. חצי מהציטוטים הם של ברק שלא כיהן בבית הדין לעבודה אלא כנשיא בית המשפט העליון. למה מלינים אם כן על בית המשפט לעבודה? ברק ידוע באקטיביזם השיפוטי שלו בכל התחומים ואכן הוא פעל לפי תפיסת עולמו. להטיל אשמה קולקטיבית בנושא על כל בתי הדין בארץ, נראה לי לא במקום.
מבחן התוצאה שהוזכר כאן הוא מבחן מקובל בהרבה מקומות ולא רק בארץ ובודאי לא רק בבית הדין לעבודה. אכן ניתן לעיתים לחוש שבית הדין לעבודה נוטה לצד החלשים במאבק ואלו בדרך כלל העובדים ולא המעבידים. וכי מה היה נכון לעשות, לתת לחזקים למשוך משפטיחם עד אין קץ כפי שקורה לעיתים רבות במשפטי הנוגעים לתשלומי דמי ביטוח?
הכותב אומר: "עובדה שגורן היא זו שביקשה 3,500 שקלים, ושלא הייתה כלל כוונת אפליה מצד המעסיק – אלא בסך הכל ניצול הזדמנויות – לא הרשימה את בית המשפט." – וזה בסדר שהמעביד ינצל הזדמנות? זה בסדר שבמקום ללמד את העבוד הוא ינצל הזדמנות.
אני מאוכזב מהמאמר, חושב שאינו נכון, הוא מגמתי ונשען על רגליים רעועות יותר מאלו שהכותב מנסה להדביק לבית הדין לעבודה.
תקוני שגיאות לתגובתי:
קראתי את המאמר עד שהתעייפתי. נראה לי דמגוגיה צרופה. חצי מהציטוטים הם של ברק שלא כיהן בבית הדין לעבודה אלא כנשיא בית המשפט העליון. למה מלינים אם כן על בית המשפט לעבודה? ברק ידוע באקטיביזם השיפוטי שלו בכל התחומים ואכן הוא פעל לפי תפיסת עולמו. להטיל אשמה קולקטיבית בנושא על כל בתי הדין בארץ, נראה לי לא במקום.
מבחן התוצאה שהוזכר כאן הוא מבחן מקובל בהרבה מקומות ולא רק בארץ ובודאי לא רק בבית הדין לעבודה. אכן ניתן לעיתים לחוש שבית הדין לעבודה נוטה לצד החלשים במאבק ואלו בדרך כלל העובדים ולא המעבידים. וכי מה היה נכון לעשות, לתת לחזקים למשוך משפטיהם עד אין קץ כפי שקורה לעיתים רבות במשפטי הנוגעים לתשלומי דמי ביטוח?
הכותב אומר: "עובדה שגורן היא זו שביקשה 3,500 שקלים, ושלא הייתה כלל כוונת אפליה מצד המעסיק – אלא בסך הכל ניצול הזדמנויות – לא הרשימה את בית המשפט." – וזה בסדר שהמעביד ינצל הזדמנות? זה בסדר שבמקום ללמד את העובד הוא ינצל הזדמנות?
אני מאוכזב מהמאמר, חושב שאינו נכון, הוא מגמתי ונשען על רגליים רעועות יותר מאלו שהכותב מנסה להדביק לבית הדין לעבודה.
תעשו תחקיר גם על בור השומן והג'ובים והחברויות שנקרא בית הדין למשמעת של נציבות שירות המדינה.
דבר אחד נראה ברור. בועז לוי לא באמת יודע מה מתרחש בבית הדין העבודה. חפיף מסקנות נמהרות ותמוהות. זה ברור שאין שם שפיטת צדק אבל לכיוון ההפוך
זהו תהליך הרסני אך טבעי.לא פלא כי נקעה נפשו של האזרח הפשוט מהמערכת הקלוקלת שמתחילה במערכת המשפט וממשיכה אל הפרקליטות הרקובה
הכל כבוש בידי אנשי אירגוני הקרן לישראל חדשה. הם חדרו לכל אתר משפטי ומחסלים את המדינה בצעדי ענק. כל עוד מנהיגות ישראל לא עושה ניקוי צואה באורוות מערכת המשפט על כל מרכיביה החיסול יימשך.
לאקטיביזם השיפוטי מצטרף פופוליזם חקיקתי שהופך כל מעסיק לעבריין בפוטנציה.המחיר משולם ,בעיקר, ע"י המעסיקים הקטנים שהיו שמחים להחליף תפקידים עם המחוקקים ההיפר אקטיבים ועם השופטים ה"מנותקים" בתנאי השכר וההעסקה..זו לא הפעם הראשונה בהיסטוריה שה"מדוכא" הופך ל"מדכא" ובישראל 2016 המעסיקים (והעצמאים) הקטנים הפכו ל"פרולטריון החדש"-נעדרי זכויות ועתירי חובות..
לצערי, המאמר חוטא לאמת ונראה כי הכותב אינו בקיר בהוויות עולם העבודה, ואביא דוגמא אחת לכך. הגדרות עובד ומעביד אינן יכולות להסתמך על חוזה העבודה בלבד. בכל יום נחתמים חוזים בין מעסיקים לבין עובדים בהם מוגדר העובד כספק שירותים. ברוב המקרים נחתם חוזה זה ביוזמת המעסיק ולא מתוך רצון העובד וללא קשר לאופיו האמיתי של הקשר בין הצדדים. מתוך הבנה כי המעביד הוא הצד החזק במשוואה וכי נוח לו יותר להתייחס לעובד כאל קבלן שירותים ולהתנער מהחובות החוקיות שלו כלפיו- פיצויי פיטורים לדוגמא- פיתחו בתי הדין וביהמ"ש מבחנים לבחינת השאלה האם מדובר ביחסי עובד מעביד או באספקת שירותים ולא הסתפקו בחוזה העבודה בלבד.
העובדה כי מעסיק מעדיף לשלם לעובד תמורת חשבונית ולא כעצמאי אין בה בכדי להעיד אם מדובר על עובד ומעביד או לא.
המאמר לוקה בעוד חוסר דיוקים ואכמ"ל.
חבל, כי יש ממש בטענה המרכזית אותה מנסה הכותב להוכיח
מסכימה אתך לגמרי. זה המקום היחידי שעות מגן על האזרח הקטן.
לשיטת השופטים הצבועים הנאלחים, מעסיק פרטי חייב לקבל כל מועמד לכל עבודה אם הוא מקבוצה מוחלשת.. אופס לגבי נשים זה לא תופס… אלא שלהתקבל לשפיטה שם קנה המידה הוא אחר ותמיד הם יכולים לטעון להשפעה רגשית שהיא אנושית. כי כך זה אצלם ההשפעה הרגשית אם היא אצלם היא איננה אפליה אלא פשוט אנושית.
אני חושבת שהבנת הפוך אדוני הכתב. בית המשפט לענייני עבודה מתעמר בעובד שמעז לתבוע את זכויותיו. אכן אין צדק בבית המשפט, אבל זה העובד שלא מקבלו. מניסיון. מתעלמים מראיות מוצקות, מסלפים עדויות ויורקים בפניו של העובד. ביזיון ובושה.
עכשיו גיליתם שהתקשורת לא עוסקת בדיווח על ארועים,אלא בעיצוב דעת הקהל. ?
שמערכת המשפט של מה שהיה פעם מערב לא עוסקת
בחוק אלא ב"הנדסה חברתית" ?
שהאקדמיה לא עוסקת בלימוד או מחקר אלא ב"שליטה על התודעה" ?
היטלר לא נטפל לאנשים האלה בגלל יהדותם.
כנציג ציבור אני מעיד שהמצב הרבה יותר חמור ! אגב , השופטים לפעמים נורמליים, השופטות -ממש אסון!
אני חושב שבית הדין בסדר גמור כי מעסיק שבא לשיפט זה בגלל סיבה לא סתם בגלל זה נראה שהמעסיקים מספידים שם הרבה כי הם עוברו על החוק ויש הוכחות תמיד אף אחד לא שפוט סתם
בית הדין לעבודה הוא גם שפוט של המוסד לביטוח לאומי. רוב עצום של תביעות נגד הביטוח הלאומי מוטות לטובתו על ידי בית הדין לעבודה ולעיתים ללא כל הגיון וצדק.
רוצים דוגמא זועקת לשמיים?
אשה מקבלת השלמת הכנסה מהביטוח הלאומי. מכוניתה הישנה שבקה חיים. פנתה האשה 3 פעמים בטלפון בשאלה לביטוח הלומי באם תקנה רכב אחר האם יקזזו לה מהבטחת ההכנסה? 3 פעמים הייתה התשובה זהה. מותר לך לקנות רכב עד סכום של 40 אלף שקל.
קנתה האשה רכב שלא עלה על הסכום המותר. חודש לאחר מכן קיזז הביטוח הלאומי 300 שקל מהבטחת ההכנסה . כאשר פנתה בשאלה מדוע? נענתה. תפני לבית המשפט. תבעה האשה את הביטוח הלאומי בבית הדין האזורי לעבודה. עו"ד של הביטוח הלאומי טען בבית המשפט שמכיוון שזאת תביעה כספית, אסור היה לאשה לתבוע בבית דין זה. לא התיאשה האשה ותבעה את הביטוח הלאומי בבית המשפט לתביעות קטנות, תוך שהיא מתארת את השתלשלות העינינים. עו"ד של המוסד לביטח לאומי טען ברוב חוצפתו שלבית משפט זה אין סמכות לדון בתביעות נגד הביטח הלאומי, אלא רק לבית הדין האזורי לעבודה…… השופט צעק על עורך הדין על ההעזה והחוצפה וחייב את הביטוח הלאומי לשלם לאשה את המגיע לה בתוספת קנס והוצאות משפט…..
כשעובד בודד תובע את המעסיק , המצב הפוך ממה שתיארת, כלומר, סיכויי המעסיק טובים בהרבה. סיבות:
ב"כ המעסיק הוא עורך דין טוב ומנוסה, שלרוב גם עולה מעט כי המעסיק הוא מקור לעוד הכנסות עתידיות. העובד בוחר בעו"ד זול שלא שווה הרבה.
ביה"ד מקבל בשתיקה שקרים בוטים וסילופים. עוד לא קרה שנענשו על כך. גם לא קרה שנענשו על טענות סרק, למרות תקנה 514 תקסד"א. מדיניות זו עוזרת לנתבע, כלומר למעסיק ( נדיר שמעסיק תובע עובד).
לעומת זאת, כשעובד מגזים מאוד בתביעתו, הוא משלם הוצאות למעסיק.
בניגוד לביהמ"ש השלום,ביה"ד פוסק הוצאות משפט נמוכות, כדי שהעובד לא ירתע מלתבוע ולשלם הוצאות כבדות. אבל עובד שהחליט לתבוע, יודע שישלם הרבה לעו"ד וזו מסננת טבעית שמשאירה רק תביעות עם סיכוי טוב לזכות לפחות חלקית. לכן העובד הוא זה שסופג את המכה של הוצאות משפט נמוכות. צריך היה לנקוט באפליה מתקנת, כלומר, שאם העובד זוכה, המעסיק ישלם הוצאות כפי שנהוג בביהמ"ש השלום.
ביה"ד מקבל שאין גילוי מסמכים, למרות הוראותיו, מה שפועל לטובת הנתבע, כלומר המעסיק.
כלכלית כדאי למעסיק להלין את שכר העובד. גם אם העובד יזכה בתביעתו, הוא לא יקבל פיצויי הלנה למעט חריגים מעטים. הוא יקבל רק הצמדה וריבית 1% שנתית מצחיקה. בינתיים המעסיק השתמש בכסף שלא שילם לעובד, ולא שילם לבנק את הריבית הבנקאית הגבוהה על סך זה.
לפי החוק העובד רשאי לתבוע פיצוי גבוה לפי "חוק הודעה לעובד", אם בתחילת עבודתו לא קיבל "הודעה לעובד" שכוללת פרטים חשובים כמו מה השכר, מה השעות וכו'. ביה"ד לרוב לא פוסק פיצוי , ואם כן, פיצויים נמוכים.
כך גם פיצוי על תלושי שכר לקויים לפי חוק הגנת השכר. ביה"ד לרוב לא פוסק פיצוי , ואם כן, פיצויים נמוכים.
רוב עצום של התביעות נגמר בפשרה בשלב קדם המשפט. ב"כ העובד משכנע אותו שאם ימשיך ישלם עוד שכר טרחה גבוה, ולא בטוח שיזכה. ידוע שבפשרה מפסיד הצד החלש, שהוא העובד.
אם יש משהוא בכול שישים שנות חיי שעשה לי עוול זה בית דין לעבודה בירושלים.עובדת שעבדה אצלי פחות משלוש שנים בשכר של כ4000 ש"ח והתיחסתי אליה כמו הבת שלי עם אקסטורת "כי אין לי כבר טיטולים לילדים בבית"תבעה אותי וכל התביעה כולה! פשוט הזוי נתקבלה.ומה הסכום ששילמתי לה ? לא פחות מ 145000 ש"ח!! תכירו את השופטת המהוללת שרה שדיאור שפוסקת ללא קשר בין דמיון למציאות פסק דינך הגברת שרה שדיאור יזכר לדראון עולם בגללך לחם להביא הבית לא היה לי
בית דין לעבודה קיים כדי לא לאפשר מה שכותב מכנה "ניצול הזדמנויות" של המעביד החזק – הום סנטר, מול עובדת בשכר מינימום. אני קוראת לזה עושק
שאפו ליהודה (תגובה 22).
במקרה שלי, כעובדת מוערכת ומצטיינת, עברתי ע"י המעסיק (עירייה) התעללות והתעמרות קשה מסיבות שלא הובהרו לי עד עתה, השופטת (שופטת אישה, כן?) בבית משפט לעבודה בבת-ים, שמעה את הצד של המעסיק בלבד. לפתע קמה מכיסאה והודיעה "תכינו לי פשרה לחתימה בתוך 45 דקות".
לא ניתנה זכות לצד שלי לדבר. זהו. בזה הסתיים המשפט. אפילו הוצאות משפטיות לא נקבעו לי.
ההשלכות הרפואיות והנפשיות (ובעקבותיהן – המשפחתיות) הקשות לתוצאה זו, נמשכות וימשכו עד סוף חיי.
ערעור למשרד המשפטים – לא הניב תוצאות, חרף העובדה שכל הצדדים לא הכחישו את טענתי בדבר ההתעלמות הבוטה משמיעת הצד שלי.
שחיתות שחיתות שחיתות ומחדל גדול.
לפעמים בא לי למות.