ניסיונות השמאל לגייס רמטכ"לים לשורותיו, מעבירים את הצבא פוליטיזציה מסוכנת ומערערים את הפוליטיקה. התגובה ההיסטרית לנאום אייזנקוט מהווה נורה אדומה למצב הבעייתי
"השבוע גרם הגנרל בן ה-55… להרמת גבות, בכך שהשתמע מדבריו כי כוחות הביטחון השתמשו בכמה מקרים בכוח קטלני מעבר לדרוש נגד צעירים פלסטינים שביצעו פיגועי דקירה", כתב האינדיפנדנט הבריטי בעקבות סערת ההתבטאות של הרמטכ"ל. העיתון הבריטי הנוטה חזק שמאלה הוסיף כי "גם אם דבריו לא ממש מאשרים את האשמות הפלסטינים לגבי מדיניות הירי על מנת להרוג של ישראל, הם כן נותנים תמיכה, בהיסח הדעת, לביקורת מצד ארגוני זכויות לפיה מפגעים שניתן לפרוק מנשקם נורים למוות".
דברים דומים פורסמו גם ברשת BBC ובכלי תקשורת אחרים בעולם. הסערה הזו נגרמה דווקא כתוצאה מההתבטאויות של שרים בכירים, כמו ישראל כץ וגלעד ארדן, נגד הרמטכ"ל. כך מאבק פוליטי-צבאי פנימי בישראל מסתיים בגול עצמי בחזית התעמולתית הבינלאומית. אבל הנזק העיקרי של מה שמכונה "סערת אייזנקוט" או בשם המשפחה – "נאום המספריים", הוא בפוליטיזציה נוספת של תפקיד הרמטכ"ל ושחיקת מעמדו בציבור. לא, זה לא באשמת הרמטכ"ל רב-אלוף גדי אייזנקוט. האשמה נופלת על שני חלקי המפה הפוליטית, כאשר במקרה הנוכחי עיקר הנטל על שרי הימין וחברי הכנסת שלו. כל אחד מהאינטרס הקטנוני קצר הרואי שלו.
לא יתכן שגורמים פוליטיים ימתחו ביקורת גלויה כזאת על הרמטכ"ל, מה גם שהוא נתן ביטוי מרומז להשקפת עולמו הצבאית. בעבר כבר היו מקרים חמורים שבהם גורמים בפוליטיקה עירבו את הרמטכ"ל ובוודאי את צה"ל בוויכוחים הפוליטיים. אבל הדברים נשמרו בחדרי חדרים, ואם המחלוקות פרצו החוצה זה נעשה בצורה מכובדת. היום נראה שהשרים הבכירים רואים יותר ויותר, אולי בצורה בלתי מודעת, את הרמטכ"ל כמתחרה פוליטי פוטנציאלי שעתיד לאיים על מעמדם בעוד כמה שנים. רב אלוף אייזנקוט לא נראה כזה. אבל כך גם נתפס קודמו בני גנץ.
מי שאשם בבעיה שנוצרה לנושא בתפקיד הרמטכ"ל זה השמאל שעשה בחודשים האחרונים נסיונות גיוס אינטנסיביים של גבי אשכנזי ובני גנץ. מפלגות המרכז והשמאל משוועות לבעל תפקיד צבאי בכיר שיעזור להן להדיח את ראש הממשלה נתניהו מהשלטון. מאז שלהי כהונתו של אשכנזי, ובעיקר בשנה הראשונה לפרישתו, דובר בו כמי שצריך לקצר את תקופת הצינון שלו. לאחרונה עם ההחלטה שלא להגיש נגדו כתב אישום, הוא צף ועלה מחדש על פני המים העכורים כמועמד לראשות הממשלה. כך גם בני גנץ, שאיש לא דיבר בו בעבר במונחים פוליטיים.
התוצאה לא יכולה להיות אחרת מאשר פוליטיזציה של מי שירש את שני אלה בתפקיד. זה לא הקצינים הבכירים, זוהי המערכת הפוליטית עצמה שצובעת את הרמטכ"ל בצבעים פוליטיים. ולפניהם היו אלה אהוד ברק, אמנון ליפקין שחק ז"ל ואיציק מרדכי. גם שמות כמו אבי בניהו שנכנס לתפקיד דובר צה"ל אחרי שכבר שימש כיועץ תקשורת-פוליטי בכיר לשרי ביטחון בעבר, לא הוסיפו לטוהר הנשק הפוליטי במסדרונות המטה הכללי.
עוברים להתקפות אישיות
מדיניות הפעלת הכוח בצה"ל תמיד היתה נתונה לוויכוח בציבור. אך לא על בסיס של התקפות אישיות. ההתקפות האישיות נכנסו כמסורת מבית המדרש של מפגינים מאזורי התיישבות מסוימים. כך מצא עצמו כל אלוף שכיהן בתפקיד אלוף פיקוד המרכז כיעד להפגנות מול ביתו ופוסטרים מגונים בצמתי השומרון. בעבר הרחוק הממשלה ביקשה מרפול, שהיה הרמטכ"ל ב-1979, שיכין חוות דעת על הנחיצות הביטחונית של התיישבות באדמות רוג'ייב שם אמור היה לקום הישוב אלון מורה. לקראת הדיון בבג"ץ גייס השמאל חוות דעת של רמטכ"ל קודם, חיים בר-לב, ושל אלוף במיל' מתי פלד. זו היתה דרך מתוחכמת לפגוע ברמטכ"ל שלא מצא חן בעיני הגופים הלוויניים של מפלגת העבודה ושמאלה ממנה.
אחרי התמוטטות הביטחון בעקבות הסכמי אוסלו, תקפו מנהיגים פוליטיים מימין את צה"ל שהפך לטעמם לצבא שמירת השלום. הרמטכ"ל בתחילת 2005, בוגי יעלון, מצא עצמו נטול שכפ"ץ של גיבוי מהדרג המדיני ונאלץ לפרוש ולפנות את מקומו לדן חלוץ והדוברת שלו תת-אלוף מירי רגב.
אך בסופו של דבר, הנושא המהותי הוא מידת התיאום בין הרצון והכוונה של הדרג המדיני לבין הנכונות של הצמרת הצבאית לתרגם את הדברים לשפת הפעולה המבצעית. בעבר היתה הצמרת הצבאית מורכבת מסוסים דוהרים כמעט בפראות. תפקיד ראש הממשלה היה לרמוז על כוונתו וכשהוצעה פעולה, להגיד כן או לא. אף אחד לא ציפה ממנחם בגין, יצחק שמיר או גולדה מאיר שידחפו את צה"ל לטפל בבעיה מבצעית כלשהי או באיום כלשהו. ההיפך, תפקיד הדרג המדיני היה לרסן. בשנים האחרונות התהפכו היוצרות, עם סימנים לכך שראשי זרועות הביטחון החליטו מה מתאים להם לבצע ומה לא – ועשו לעצמם תקנון תקשי"ר כאילו הם מפקחים מטעם נציבות שירות המדינה. זו היתה פוליטיזציה מסוג אחר. היו מי שראו במטה הכללי בית ספר למנהיגי המרכז הפוליטי בישראל.
הדבר הנכון מצד השמאל והימין כאחד הוא ליצור שטח סטרילי מסביב לצמרת הצבאית. הרמטכ"ל לא צריך לחשוש שאם ימרה את צווי ההתנהגות של אוליגרכיית השמאל על כל זרועותיה, הוא יחטוף תיק או תחקיר לא נעים או כתב אישום; הוא גם לא צריך לחשוש מפגיעה במעמדו הלאומי כתוצאה מפטפטת בלתי אחראית של מנהיגים בימין.
איזנקוט – עוד מינוי אומלל של נתניהו
תלמיד חכם שכמותך, הצלחת להשחיל פיל בקוף המחט כדי להוכיח את האמת הנצחית: השמאל תמיד אשם. בשבוע הבא: השמאל אשם בתאונות הדרכים.
אכן, המאמר היה יכול להיות יותר רציני בלי לדחוף את "האשם האמיתי" לתוך הסיטואציה. חבל
לפני מספר שבועות התלוננו מפקדי הצבא הבריטי כי הפקודה להרוג רק אם חיי החיל בסכנה מגבילה את יכולת החילים במקרה של מלחמת קרקע נגד דעא"ש. הם גם אמרו כי חילים בריטים שפעלו בעירק הוטרדו בתביעות משפטיות של עירקים, תביעות שהתגלו כחסרות יסוד. התביעות עלו הון תועפות לבריטים בממון חקירה וכן בממון עורכי דין בריטים לעירקים על חשבון בריטניה. הם דורשים בטול הכללת האמנה הארופית לזכויות אדם בחוק הבריטי. הצרפתים הכריזו על מצב חרום, עקב ההתקפה בפריז, וניתנה הוראה לחילים 'לירות כדי להרוג' מחבלים, לא לנטרל, לא רק אם חייהם בסכנה.
הרמטכ"ל כנראה לא הביאו לידיעתו את הגישה הבריטית והצרפתית מול טרוריסטים. הדבורים שלו נגדו 'הבא להרגך השכם להרגו' משכו את התעמולה של שונאי ישראל בעולם. לא השר ישראל כץ אשם, בנגוד למה שכותב הכתבה, אמנון לורד, אומר כאן.
אני חשבתי שאף צבא נורמאלי לא חוקר את חייליו ומוריד להם את המוטיבציה. חידשת לי שהבריטים והצרפתים עוצרים את עצמם מלהילחם – כמו המחלה של השמאל הישראלי הדפוק. מחלת ההחלשה העצמית כנגד הטרור שמנצל זאת לרעה.
אברהם שלום, שלח לינק לכתבה, בבקשה.
יש להבחין בין (1.) עיסוק באישיות קציני צבא בכירים, עמדותיהם הפוליטיות וחלוקת ציונים לתפקודם
לבין (2.) קיום דיון ציבורי בנושאים עקרוניים וערכיים הקשורים לצבא ולביטחון.
בעיני, הראשון פסול. השני אינו רק לגיטימי לדעתי אלא גם הכרחי, וחבל שאינו נעשה יותר.
1. אי אפשר להטיל את כל האחריות להתייחסות לקציני צבא בכירים כאל פוליטיקאים עתידיים רק על השמאל. הפגנות ליד בתיהם של קציני צבא בכירים נעשו ע'י הימין.
הייתי שמחה לו כל העיסוק באנשים ספציפיים יוגבל למדורי הרכילות והפוליטיקה, ויפסח לחלוטין על כל לובשי מדי צה'ל בזמן שירותם הפעיל.
2. הדיון הציבורי בשאלת התגובה הראויה לפלסטינאים המנסים לרצוח ישראלים, בכוונה תחילה ובדם קר, הכרחי. זו אינה שאלה בה לאנשי צבא יתרון מקצועי או מודיעיני כלשהו על פני כל אדם חושב אחר.
באופן דומה, ואפילו חשוב יותר, חסר לי דיון ציבורי משמעותי לגבי המטרות שצהל אמור לחתור להגיע אליהן ב"צוק איתן 2" והמחירים אותם הציבור מוכן או לא מוכן לשלם בכדי להשיג מטרות אלו. רצוי שהדיון ייערך עכשיו, בתקופה שקטה יחסית, ולא לאחר שסקאדים כבר יהיו באוויר.
לא שאייזנקוט לא אדיוט ולא שצה"ל לא צריך לעבור שידוד מערכות (דהיינו: קיצוץ של 50% פלוס מינוס במצבת כוח האדם), אבל הכותרת לא מספקת את הסחורה. אין כאן כנראה קונספירציה אלא פשוט התבטאות אדיוטית של אדיוט.
מר לורד-אתה טועה.
כל בכיר שפותח את הפה,ובמיוחד הרמטכ״ל,צריך לשקול כל מילה שיוצאת מפיו ולא לרוץ לתוך שדות מוקשים.במקרה הזה מרגע שפלט את השטות מפיו,בלי קשר לתגובות הפוליטיות,היה ברור שעוכרי ישראל
יחגגו-כפי שרק התחילו לעשות.
מסקנה:עדיף לרמטכ״ל לשתוק.את הנזק שגרם יהיה קשה מאד לתקן.
אמנון לורד,
אם אייזנקוט חוטף אש, אז זה מוצדק לגמרי. לא קשור לשמאל. הוא בישל את הדייסה.
דבריו של הרמטכ"ל מטרידים משתי בחינות:
1. אין לרמטכ"ל יועץ תקשורת? אין מערך דוברות לצבא?
2. מהות:
א. אייזנקוט מרים להנחתה וחושב שמישהו (ימין או שמאל) יפספס הזדמנות?
להגיד ש"הבא להורגך השכם להורגו" זה לא בדיוק זה והיום המצב שונה… נו בחייך, זה הציווי הכי מוסרי שיש בעולם.
ב. לא נעים להגיד, אבל זה ככה. אם ילדה בת 12 רצה עם מספריים כדי לדקור, ואין דרך להתחמק מזה, והנערה דולקת אחריך בעקשנות, אז תירה בה. זה בדיוק מה שהמאבטח בענתות עשה. הוידאו מוכיח את זה.
ג. לא לרוקן מחסנית. לרוקן שתיים. זה הדרך לגרום לאחרים כמותה להבין שאין לנו סבלנות בגרוש לתקיפות האלה.
ד. האמת הכי חשוב: דברי אייזנקוט מרמזים שהיו דברים מעולם, קרי, שימוש מוגזם ולא מוצדק בכוח. אז קודם כל, סעיף ג' עונה לכך מהותית. התגובה לנסיון תקיפה בסכין או מספריים צריכה להיות אלימה מאוד, בלי שום פרופורציות. זה הדרך להשיג הרתעה.
דבר שני, הדברים עושים עוול לכל אותם גיבורים וגיבורות שהגנו על עצמם ועלינו, כי פשוט לא היו דברים מעולם.
ודבר שלישי, וזה נאמר היטב במאמר, למה לחמש את שונאינו בסיבות **שקריות** לתקוף אותנו בזירה הבינלאומית?
מאמר ימני צפוי שיאנו קושר בין דבריו של אזיינקוט לשמאל הנה דוגמא
מי שאשם בבעיה שנוצרה לנושא בתפקיד הרמטכ"ל זה השמאל שעשה בחודשים האחרונים נסיונות גיוס אינטנסיביים של גבי אשכנזי ובני גנץ. מפלגות המרכז והשמאל משוועות לבעל תפקיד צבאי בכיר שיעזור להן להדיח את ראש הממשלה נתניהו מהשלטון. מאז שלהי כהונתו של אשכנזי, ובעיקר בשנה הראשונה לפרישתו, דובר בו כמי שצריך לקצר את תקופת הצינון שלו. לאחרונה עם ההחלטה שלא להגיש נגדו כתב אישום, הוא צף ועלה מחדש על פני המים העכורים כמועמד לראשות הממשלה. כך גם בני גנץ, שאיש לא דיבר בו בעבר במונחים פוליטיים
התוצאה לא יכולה להיות אחרת מאשר פוליטיזציה של מי שירש את שני אלה בתפקיד. זה לא הקצינים הבכירים, זוהי המערכת הפוליטית עצמה שצובעת את הרמטכ"ל בצבעים פוליטיים. ולפניהם היו אלה אהוד ברק, אמנון ליפקין שחק ז"ל ואיציק מרדכי. גם שמות כמו אבי בניהו שנכנס לתפקיד דובר צה"ל אחרי שכבר שימש כיועץ תקשורת-פוליטי בכיר לשרי ביטחון בעבר, לא הוסיפו לטוהר הנשק הפוליטי במסדרונות המטה הכללי.".
ניתן לראות באופן מובהק שזה מאמר רפוי וללא טיפת מחשבה כאשר ניתן לראות באופן מובהק שמי שגוזר את הקופן זה השרים בימין ולא השמאל וכלל לא קשור לשמאל כפי שמהמאמר הזה מציין ועוד במיוחד שניתניהו מינה את אינקוט.
וגם אני לא הייתי רוצה לראות חייל מרוקן מחסנית על ילדה ואני מניח שאף אחד כאן לא היה רוצה אבל אין כאן שום קשר כלל בין מה שחייל מבצע וחובתו להגנת האזרח לרצונו.
אמנון לורד במקום להאשים את השמאל וללכת סחור סחור מסביב לבעיה ובמקום לנגוע בבעיה עצמה אני מציע לך