נפתלי בנט – אופוזיציה מבית

מאז הבחירות האחרונות אני עוקב אחרי התנהלותו של שר החינוך נפתלי בנט, המנהיג הבלתי-מעורער של הציונות-הדתית, בתשומת לב יתירה. אני אמנם חבר מרכז ליכוד, וידוע בביקורתי על המגזריות הדתית-לאומית בפוליטיקה, אבל מבנט היו לי תקוות. שהרי על-פי השמועה לפני שהקים את 'ישראלים' ואז עבר ל'בית-היהודי', תכנן בנט להתמודד בליכוד. משום כך, כשקמה ממשלת הימין האחרונה, לאחר בחירות סוערות שבהן עמד שלטון הימין בסימן שאלה גדול, ציפיתי מבנט שיהפוך לשחקן ציר מרכזי בממשלה מלוכדת, החותרת להשגת מטרות לאומיות. אך כגודל ציפיותיי, כך גודל אכזבתי ותמיהתי מפעילותו ודבריו מאז הבחירות.

כשר חינוך נושא בנט באחד התפקידים החשובים ביותר במדינת ישראל. אבל בהופעותיו הציבוריות הוא אוהב להתבטא דווקא בסוגיות בטחון. לכן, למרות שיש לי הרבה מה לומר גם על תפקודו כשר חינוך, במאמר זה אתמקד בביטחון.

הדלפות יצירתיות

בכנס במכון למחקרי ביטחון לאומי שנערך השנה השמיע בנט ברבים ביקורת חריפה. לדבריו, האיום המרכזי על מדינת ישראל איננו איראן, המזרח-התיכון המתפורר, חמאס, חיזבאללה, הטרור, או הקמת מדינה פלסטינית, אלא ה"בטונדות התפיסתיות" של ישראל בממשלה ובקבינט. זו איננה ביקורת רגילה; אין כאן אי-הסכמה עם מדיניות מסוימת או החלטה כלשהי של הממשלה. זוהי עליית מדרגה: ביקורת כללית על עצם תפקוד הממשלה.

מכל חבר ממשלה אחר הטענה הזו הייתה זוכה מיד לפליאה ואף ביקורת. הרי בנט יושב באותו מוסד מצומצם שבו מעצבים את "הבטונדות התפיסתיות" האלה. הוא אינו עציץ בישיבות הללו, אלא חבר מלא. מדוע אם כן אין הוא לוקח אחריות, יוזם, ומציע רעיונות חדשים בעצמו כשמגיע תורו בדיון? ובכל מקרה, גם אם נכשל בחוסר-יצירתיות או בשכנוע חבריו, ציפיה בסיסית מכל חבר קבינט וממשלה היא שיגלו ממלכתיות, נאמנות ואחריות, ויתפקדו כשותף נאמן להחלטות המתקבלות (גם החוק דורש זאת). במקום זאת בנט תוקף כאילו הוא משקיף, או גרוע מכך, אופוזיציונר, בתוך הממשלה שבה הוא זוכה למעמד בכיר. הודו ביושר: מה היה הציבור הדתי-לאומי חושב אם שר שאיננו בנט היה מתנהג כך?

למען האמת, העניין הזה תמוה עוד יותר כאשר מבינים כי בזמן קצר להפליא יצר לעצמו בנט דימוי של אחד המדליפים הגדולים מישיבות הקבינט. והרי אין כמו הדלפות מישיבות פוליטיות סגורות כדי למנוע סיעור מוחות חופשי והעלאת רעיונות יצירתיים, שיכולים לשמש נגד מי שהעלה אותם. כך שבנט מבקש יצירתיות בפומבי, אבל באופן פרטי מסכל אותה.

שיעור בדרמה

בחינת הצהרותיו של בנט מעלה שבניגוד לתדמית הביטחוניסט האמיץ והנחוש שהוא מנסה ליצור, בכל הנוגע למצב הביטחוני הוא מגלה נטייה ברורה לדרמה, שלא לומר הגזמה ובהלה. כך, את המנהרות מעזה, עניין מטריד ומסוכן אבל בהחלט לא איום קיומי, הוא הפך לאסון גרוע מהגרעין האיראני. גם תגובתו לגל הפיגועים האחרון הייתה כמעט היסטרית: "דם יהודי הפך למצרך הזול ביותר במזרח-התיכון", זעק במספר הזדמנויות; האם אין בנט מודע למה שקורה בעולם הערבי סביבנו, או איזה גורל מזמנים כוחות הביטחון לרוצחי יהודים?

נראה שבנט גם לא מבין את ההבדל שבין תפקידו האסטרטגי לפיקוד טקטי. משום כך הוא נוהג "לרדת לשטח" בכל פעם שיש אתגר בטחוני, ומתרברב בכך שהוא עוקף את הקבינט ומקבל תדריכים לא מתווכים. למעשה זו מחשבה של מ"פ או מח"ט, ולא של שר בקבינט, שתפקידו לשקול את תפקוד הצבא כולו ולזכור תמיד את מפת האיומים האזורית. במקום זאת בנט מעדיף לדבר על מנהרות או אירועי דקירה ולהפוך אותם לחזות הכל בביטחון.

נשמע מוגזם? ובכן, הנה הדברים שאמר בנט בכנס INSS: "כל מטוסי ה-F-35 – היקרים כל כך – לא יעזרו מול 50 לוחמי קומנדו שחופרים את הדרך לנתיב העשרה". אבל 50 "לוחמי הקומנדו" אינם איום אסטרטגי, ממילא המטוסים נועדו לאתגר אחר (שהוא באמת אסטרטגי), והרי איש לא מדמיין שבנט בתפקיד שר-הביטחון היה מוותר עליהם. אמירות מוזרות כאלה מעידות לא רק חוסר ענייניות, אלא גם על כשל חמור בהבנה האסטרטגית.

הביקורת האוטומטית של בנט הגיעה כנראה לשיא הגיחוך כאשר האופוזיציונר מבית  התייחס לבניית הגדר החדשה בגבול המזרחי: "ראש הממשלה דיבר היום על כך שצריך גדרות. אנחנו עוטפים את עצמנו בגדרות. באוסטרליה ובניו ג'רזי לא צריך גדרות … אם כל מהות הציונות היא להיות מקלט – יש מקומות בטוחים יותר ממדינת ישראל".

האם מישהו יכול להסביר מה הקשר בין הצורך הביטחוני המובהק למנוע הסתננות מן הגבול המזרחי, למהות הציונות ולניו ג'רזי? הרי כך אפשר לבקר כל החלטת ממשלה. הורדת מסים? "המיסים זולים יותר בקנטאקי", בניית תשתית תחבורה? "סוללים יותר באל-סלבדור", יותר יחידות במתמטיקה? "בסינגפור התוצאות טובות יותר, האם בשביל זה הקמנו מדינה יהודית?", וכן הלאה. זוהי עמדה של אופוזיציה ממורמרת, שכולה ביקורת לא-עניינית ותמוהה, לא של שר בכיר בממשלה. במקרה זה הדברים מצחיקים פי כמה: הרי אחת הסוגיות הבוערות לקראת הבחירות הקרובות בארה"ב היא בניית גדר בגבול מקסיקו, וישראל נחשבת שם לסיפור הצלחה בסיכול הסתננות.

הבטונדות השמאלניות

יתר-על-כן, כשמגיעים לשלב ההצעות המעשיות, שבו אמור בנט לשחרר אותנו מן "הבטונדות התפיסתיות" שלנו, התמיהה רק גוברת. למשל, לאחר הפיגוע בתל-אביב, כאשר ראש הממשלה נתניהו הכריז על תכנית להגברת האכיפה בכפרים הערביים (תכנית שכבר משיגה תוצאות), תקף אותו בנט ואמר כי הוא "לא מטיל את האחריות לפיגוע בתל-אביב על המגזר הערבי בישראל". אז מה הבעיה? מי האשם? הנה החדשנות של בנט: ממשלת ישראל, "שלא השכילה לקרב אליה לאורך השנים את הרוב הנורמטיבי של הציבור הערבי".

או הנה עוד הצעה "מפתיעה", הפעם בסוגיית עזה: "האם לא עדיף להשלים עם המציאות ולנתק את האחריות שלנו על העזתים, לפתוח להם אפיקי חיים, עם בקרה בטחונית נאותה?" והדברים ממשיכים – מה הפתרון המקורי של בנט לגל הפיגועים האחרון? הכפלת מספר היתרי העבודה לפלסטינים, בזמן שהם מפגעים באזרחים. אגב, מעניין איך התכנית הזו לרצות את הפלסטינים ולפייס אותם משתלבת עם הרעיון המסוכן לספח את שטחי C באופן חד-צדדי – רעיון שברור שיעורר תסיסה חמורה וגדולה בקרב הפלסטינים ובעולם.

על כל פנים, נראה שבנט מבלבל קצת בין חשיבה מחוץ לקופסת הקונספציות של הימין, לחשיבה שלוקחת רעיונות היישר מקופסת הקונספציות של השמאל. הרי הקורא הישר יודע: אם בוגי יעלון או ציפי לבני היו מתבטאים כך, הם היו זוכים לקיתונות של בוז מבוחרי בנט.

לבסוף, בנט, שהכריז לא מזמן, בנאומו הראשון בכנסת, ש"לא יתכן כי חרדים לא ישרתו בצה"ל", יצא לאחרונה למאבק נגד שר הבטחון והרמטכ"ל על החלטתם בעניין אגף "התודעה היהודית", ולצידו נציגי המפלגות החרדיות. איזה שיתוף פעולה מדכדך. החרדים לא יתגייסו לצה"ל, אבל בנט מבקש לתת להם לגייס בצה"ל אברכים ולתת להם ג'ובים. זגזגנות לתפארת, במיוחד על רקע "ברית האחים" החדשה שמדווחים עליה בין בנט לאריה דרעי. מה שנקרא, כבוד למגזר.

פוליטיקה צרה

האם יש אידיאולוגיה ממלכתית ולאומית שיכולה להסביר את ההתנהלות התמוהה ולטעמי הבלתי-ראויה הזו של שר החינוך? כנראה שלא. הסיבה לה איננה אידיאולוגית, אלא נעוצה במבנה הפוליטיקה הישראלית.

שימו לב לתופעה מעניינת. התקשורת מאתרגת בישראל את המפלגות שנמצאות, לפחות לכאורה, מימין לליכוד ונתניהו. כך זוכה אביגדור ליברמן להגנה, ויחד איתו נפתלי בנט. ליברמן ובנט יודעים: אם הם רוצים כותרת ראשית, כל שעליהם לעשות הוא לספק את הסחורה לנוני מוזס ולתקוף את נתניהו. כי זו מטרת העל: להדיח את נתניהו ולסיים את שלטון הליכוד. זו הסיבה שליברמן ובנט חוגגים ב-ynet ונראים שם כבני בית.

התקשורת בשמאל יודעת היטב מה היא עושה. היא מבינה שממשלה ימנית תלויה באופן מוחלט בליכוד ובנתניהו, ומשום כך אחת הדרכים החשובות ביותר להחליש את המחנה הלאומי היא לחזק את הימין הקיצוני כדי לפגוע בליכוד. יש היגיון פוליטי ברור לאיתרוג בנט וליברמן מצד התקשורת. הכותרות של בנט וליברמן משחקות בדיוק את אותו תפקיד של הכותרות בעניין אורן חזן: ערעור המפלגה המהווה את הבסיס של שלטון הימין.

על פניו נדמה שגם בנט מודע לכך שהיותו כוכב מאותרג תלויה בהתקפת הממשלה בה הוא חבר. בסופו של דבר, כך הוא מרוויח מכל העולמות. בתקשורת המרכז-ימין הנטיה היא לממלכתיות ולכבוד כלפי המחנה הלאומי ונציגיו, ולכן הוא מטופל בכפפות משי. וכמובן, התקשורת המגזרית לא נוגעת כמעט בבנט, למרות שיש עיתונאים רבים במגזר המודעים למחדלים ובעיות בהתנהלותו.

בנט היה יכול להיות שחקן מרכזי במחנה הלאומי. לעמוד לצד נתניהו, להציג אחדות לאומית, ולקדם בממשלה פרוייקטים לאומיים חשובים. הוא היה יכול לקדם אינספור נושאים לאומיים רבים. במקום זאת הוא מעדיף להסתכסך, לפלג, לברוח מאחריות (איפה הוא למשל בסוגיית הגז?), לעסוק בפוליטיקה צרה ולזכות בכותרות ראשיות כמערער שלטון נתניהו מימין. אכזבה.