שנתיים וחצי לקח לבג"ץ לדון בערעור של ניר סומך ולזכות אותו. האם זו אכן תוצאת הדיונים בעתירות ציבוריות מתוקשרות ומיותרות, או שמא מדובר בהאשמת שווא? טל סלע מגיב
לפני מספר ימים פורסם באתר זה מאמרו של שמחה רוטמן "קרבן האקטיביזם: לבג"ץ היו עניינים דחופים יותר מחייו של ניר סומך". בתמצית, טענתו של רוטמן היא כי בית המשפט העליון מבכר להשקיע את זמנו בנושאים מתוקשרים העומדים במוקד הדיון הציבורי בישראל, על פני הכרעה בענייניהם הפרטניים של "האזרחים הקטנים". טענה זו מסתמכת באופן כמעט בלעדי על זיכויו בשבוע שעבר של ניר סומך מאשמת הריגה על-ידי בית המשפט העליון, כשנתיים וחצי לאחר שהחל לרצות מאסר עקב הרשעתו בעניין בפני בית המשפט המחוזי. רוטמן טוען כי בזמן שבית המשפט העליון השתהה בהכרעתו בערעור של סומך, הושקעו משאבים שיפוטיים ניכרים בדיונים בעלי אופי ציבורי, כגון העתירות נגד מתווה הגז ועתירה נגד מינויו של דרעי לשר.
ואולם, על מנת להצביע על כך כי שופטי בית המשפט העליון אכן מזניחים את ענייניהם היומיומיים של המתדיינים לטובת אור הזרקורים המאפיין עתירות מתוקשרות, דרושות יותר ממספר דוגמאות אנקדוטליות. במילים אחרות, השאלה איננה האם מאז הגשת ערעורו של ניר סומך דן בית המשפט העליון בעתירות שונות בעלות אופן ציבורי, אלא איזה חלק של פעילותו בית המשפט העליון, מאז הגשת ערעורו של סומך, הוקדש לעתירות כאלו. לשם כך, דרוש ניתוח אמפירי שנעדר ממאמרו של רוטמן.
כך, מנתונים אמפיריים המתפרסמים באתר הרשות השופטת ונערכים לפי חוק חופש המידע, מצטיירת תמונה שונה לחלוטין מזו שמצייר רוטמן. על פי נתונים אלו, בשנת 2014 הוגשו לבית המשפט העליון 9,032 תיקים. מדובר, למיטב ידיעתו של כותב שורות אלו, בהיקף עבודה חסר תקדים ביחס לבתי משפט עליונים בדמוקרטיות ליברליות אחרות, ובגורם המשמעותי ביותר לכך שטחנות הצדק בישראל טוחנות לאט, לאט מדי.
מבין כלל התיקים שהוגשו לבית המשפט העליון בשנת 2014, רק כ-18% מהתיקים הינם עתירות לבג"ץ (הנתונים ביחס לשנים אחרות אינם שונים באופן דרמטי). בפועל, אחוז העתירות הציבוריות המתוקשרות נמוך בהרבה, שכן חלק ניכר מהעתירות לבג"ץ אינו עוסק בשאלות ציבוריות עקרוניות, אלא בסכסוכים פרטיים קונקרטיים. כך לדוגמא, עתירות רבות לבג"ץ מוגשות על-ידי מתדיינים אינדיבידואלים ומופנות כלפי פסקי דין שניתנו בעניינם על-ידי בית הדין הארצי לענייני עבודה ובית הדין הרבני הארצי. בדומה, ההליך היחיד הזמין בפני עצירים מינהליים לערער בפני גורם שיפוטי על מעצרם הוא עתירה ישירות לבג"ץ.
נתוני הרשות השופטת מבחינים בין "הליכים עיקריים" לבין הליכים אחרים. הליכים עיקריים הם אותם ערעורים אזרחיים ופליליים על פסקי דין של בתי המשפט המחוזיים המוגשים בזכות לבית המשפט העליון, וכן עתירות לבג"ץ בהן מכריע בית המשפט העליון כערכאה דיונית ראשונה. לעומתם, הליכים אחרים הינם, לרוב, ערעורים ברשות על החלטות שיפוטיות עליהן, ככלל, אין זכות ערעור.
אמנם, בין ההליכים העיקריים, עתירות לבג"ץ מהוות שיעור של כ-46%. ואולם, בהגדרת עתירות לבג"ץ כ"הליך עיקרי" אין כדי ללמד על כך, כי כולן דורשות משאבים שיפוטיים משמעותיים יותר. זאת, כיוון שעתירות רבות לבג"ץ נדחות בסמוך להגשתן, מבלי שהתקיים בהן כלל דיון לגופן, על בסיס עילות הסף הניצבות בפני עתירה לבית הדין הגבוה לצדק, כגון אי מיצוי הליכים, היעדר בשלות, שיהוי וכדומה.
למסקנה דומה, לפיה חלקן של עתירות לבג"ץ בעומס העבודה על בית המשפט העליון נמוך למדי, ניתן להגיע גם באמצעות בחינה של מספר ההחלטות השיפוטיות ופסקי הדין שניתנים על-ידי בית המשפט העליון בעתירות לבג"ץ לעומת הליכים אחרים. כך, בשבוע בו פורסם מאמרו של רוטמן, התפרסמו כ-170 החלטות שיפוטיות ופסקי דין של בית המשפט באתר הרשות השופטת. רק 27 מתוך ההחלטות הללו – כ-16% – ניתנו במסגרת עתירות לבג"ץ. אגב, אף אחת מ-27 ההחלטות הללו לא ניתנה במסגרת עתירה ציבורית עקרונית מתוקשרת.
אכן, עצם העובדה שעתירות לבג"ץ אחראיות לחלק קטן בלבד מהעומס על בית המשפט העליון אינה, כשלעצמה, אינדיקציה לכך שבית המשפט איננו מתעדף דווקא עתירות לבג"ץ על פני הליכים אחרים בבואו להקצות את משאביו השיפוטיים. לשם כך, יש להתמקד ב"אורך החיים" של תיק ממוצע בבית המשפט העליון – פרק הזמן החולף מיום פתיחת ההליך עד לסיומו.
כמה זמן לוקחת עתירה מתוקשרת?
ובכן, על פי נתוני הרשות השופטת, אורך החיים של עתירה לבג"ץ בשנת 2014 (9.9 חודשים) היה קרוב להפליא לאורך החיים של ערעור פלילי (10.7 חודשים), אך קצר יותר מאורך החיים של ערעור אזרחי (19.9 חודשים) (בשנים אחרות דווקא אורך החיים של ערעור פלילי היה קצר יותר במעט מזה של עתירה לבג"ץ). כבר מנתונים אלו ניתן להתרשם כי בית המשפט העליון איננו מתעדף דיונים בעתירות לבג"ץ על פני הכרעה בערעורים פליליים בעניינם של אזרחי המדינה.
ואולם, בהקשר של עתירות לבג"ץ, ההתמקדות דווקא בממוצע עשוי להטעות. זאת, שכן, כאמור, חלק ניכר מהעתירות המוגשות לבג"ץ נדחות בסמוך להגשת העתירה. עתירות רבות נדחות על הסף מבלי שהתקיים בהן דיון בעל-פה, בעוד שאחרות נדחות (או מתקבלות) לאחר דיון זריז שנקבע סמוך להגשת העתירה, ככל שישנה דחיפות אמיתית כתוצאה מדוחק הנסיבות. עתירות אלו מושכות את אורך החיים הממוצע של עתירה לבג"ץ באופן דרסטי כלפי מטה. בהתחשב בנתונים אלו, יש להניח, כי אורך החיים הממוצע של עתירות בעלות אופי עקרוני אשר בהן מתקיים דיון בעל-פה ואשר מגיעות להכרעה, לגופם של טיעונים – סוג העתירות אליו מתייחס רוטמן – הינו ארוך בהרבה מאורך החיים הממוצע של כלל העתירות לבג"ץ.
כך, גם מסקירה של מספר דוגמאות מייצגות עולה, כי לעתים קרובות בית המשפט העליון דווקא משתהה במשך שנים רבות בבואו להכריע בשאלות בעלות אופי ציבורי עקרוני. למשל, חלפו יותר מחמש וחצי שנים מיום הגשת העתירה נגד הקמת בית מאסר פרטי עד למתן ההכרעה בעתירה; פסק הדין אשר אישר את חוקתיותו של חוק האזרחות והכניסה לישראל ששלל הסדר של איחוד משפחות בין פלסטינים אזרחי ישראל לבין פלסטינים תושבי יהודה ושומרון ניתן קרוב לחמש שנים מיום הגשת העתירה בנושא; פסק הדין בעתירה נגד חוקתיותו של הנוהל שקבע, כי על עובדת זרה אשר ילדה בישראל לצאת את המדינה סמוך ללידה ניתן לאחר כשש שנים מיום הגשת העתירה, וכדומה.
למען השלמת התמונה, יש לציין, כי דווקא הדוגמאות עליהן מצביע רוטמן לדיונים ציבוריים להם מצא בית המשפט העליון זמן בשנים האחרונות, מעידות על הכבוד שרוחשים שופטי בית המשפט העליון לרשויות המחוקקת והמבצעת. כך לדוגמא, ניתן לדמיין את עוצמת הביקורת הציבורית – המוצדקת – אשר היתה מופנית כלפי בית המשפט העליון לו זה היה משתהה בדיוניו אודות מתווה הגז, בו בזמן שראש ממשלת ישראל מכריז כי "חייבים להוציא את הגז מהאדמה" וכאשר הוא מצביע על חשיבותו של יישום מהיר של המתווה לאינטרסים של מדינת ישראל. באופן דומה, ההכרעה המהירה בעניין חוקיות כהונתם של אריה דרעי כשר ושל יעקב ליצמן כסגן שר מתבקשת על מנת לאפשר לנבחרי ציבור אלו למלא את תפקידיהם הביצועיים, מבלי שחרב דמוקלס תתנוסס מעל כהונתם.
כמו כל אחת מרשויות השלטון, בית המשפט העליון הישראלי איננו חסין מביקורת. דיון ענייני אודות מערכת היחסים הראויה בינו לבין רשויות השלטון האחרות הינו מאפיין מבורך של שיח ציבורי תוסס בדמוקרטיה חיונית. ואולם, דיון כזה ראוי להשתית על נתוני אמת. נתונים אלו מצביעים על כך, כי אין יסוד לטענה לפיה שופטי בית המשפט העליון מזניחים את ענייניהם הפרטיים של אזרחי מדינת ישראל לטובת העיסוק בשאלות ציבוריות עקרוניות. כבודן של טענות נגד "אקטיביזם שיפוטי" במקומן מונח, אך לא בהן טמון מזור לציבור המתדיינים המבקשים סעד מהיר מבית המשפט העליון.
______________________________
טל סלע הוא עורך דין במשרד גורניצקי ושות'. בעל תואר מוסמך מבית הספר למשפטים של אוניברסיטת Yale, השלים את התמחותו בבית המשפט העליון בשנים 2012-2011.
בית המשפט היה צריך להכריע בעניינו של דרעי לא בגלל החרב המרחפת על ראשו כביכול אלא כדי למנוע מאדם לכהן בכהונה לה אינו ראוי. בין כך דרעי הוא דוגמא הפוכה שכן בעניינו בית המשפט נמנע מלהכריע בעתירה הנוכחית נגד כהונתו כשר הפנים ומושך את הזמן
אזד בקיצור – 46% מההליכים העיקריים בבית המשפט העליון הם עתירות לבג"צ! זה מספר עצום! שאר הנתונים שהוצגו הם או לא רלוונטיים או לא בהכרח מעידים על שום דבר…
כל מערכת החקיקה / אכיפה / משפט צריכה לעבור שינוי של ממש.
תכלית המערכת היא לאפשר מימוש של חופש הפרט.
יחד עם עיקור סמכותה של המדינה להתערב בדברים לא לה, חלק לא מבוטל מספר החוקים יכול פשוט להימחק. חברי הכנסת ינצלו את זמנם לעבור על היתר, לשפר, לתקן, להבהיר ולחדד (לטובת השופטים היצירתיים שממציאים חוקים).
למשטרה ולפרקליטות יתפנה הזמן לטפל בפשעים של ממש, ולא בשאלה אם יצא מכרז תקין למשרת סגן-מנהל לשום דבר. פשוט כי לא יהיה מכרז לגבי דברים שמדינה לא צריכה להתעסק בהם.
לבית המשפט יהיה קוד משפטי קצר יותר וברור יותר. יתפנה זמן לנהל משפט על פשעים של ממש או מחלוקות אזרחיות כשברקע חוקים ברורים והסכמים שע"פ דין חייבים להיות ברורים יותר ממה שמקובל היום.
בית הדין לעבודה, על שופטיו המיותרים, יפנה את הבמה.
כל המערכת המשפטית תעבור דיאטה שתביא אותה לממדיה הטבעיים.
הכנסת תחוקק ותפקח, הממשלה תגן עלינו מהחארות בפנים ובחוץ, תדאג לתשתיות לאומיות ולאיכות הסביבה ובתי המשפט ישלחו רוצחים, אנסים ועוד צדיקים לכלא.
אשמתו של אדם תהייה חייבת להיות מוכחת. אם היא מופרכת או בספק, יש זיכוי. בלי ההתחכמויות הידועות לשמצה שהפכו את בתי המשפט לאולם קרקס. הודאה בפשע לא תהווה ראייה קבילה, אלא אם הנאשם יוכיח שהוא באמת הפושע. הסיבה היא להוציא את המוטיבציה למשטרה להוציא הודאות בכוח מחשוד ולגרום לה לעבוד ולמצוא הוכחות. ההצדקה היחידה לעשות לחשוד את החיים קשים היא להשיג מידע, לא הודאה.
תודה לעו"ד טל סלע על תגובתו למאמרי.
הטענה העיקרית שלי היא שנושאים מסויימים כלל לא צריכים להגיע לבג"ץ, ובוודאי לא להיות נדונים בהרכב מורחב, כך שגם דקה שיפוטית שמוקדשת להם היא יותר מדי.
דווקא בגלל העומס הרב המוטל על כתפי בית המשפט העליון, הייתי מצפה שבית המשפט יעמוד יותר על הדרישה לזכות עמידה ולנושאים שפיטים, ולא יעסוק בנושאים שבהם אין לו יתרון יחסי, כמו מתווה הגז או מינוי שרים.
בכל הכבוד, הטענה שעתירות רבות נמחקות על הסף, אינה רלוונטית. פעמים רבות העתירה נמחקת על הסף, לאחר שבית המשפט העביר אותה לתגובה מקדמית מטעם המשיבים, קרא תשובה לתגובה מטעם העותרים, קבע דיון בהרכב, ורק לאחר הדיון העתירה נמחקת.
לגבי נתונים אמפיריים, אני מסכים שדרושים נתונים רבים יותר על חלוקת הזמן השיפוטי של בית המשפט, ובאמת היה ראוי שהשופטים היו נותנים בעניין דין וחשבון, קודם כל לעצמם, וגם לציבור.
ובכל זאת, רק לשם ההשוואה, באותו חודש בו הוגש הערעור של ניר סומך, הוגשו 107 הליכי בג"ץ. ב-63 מהם התקיים דיון, כאשר השאר מוצו כבר במסגרת התגובה המקדמית ונמחקו. אף לא אחד מאותם הליכי בג"ץ המתין זמן כה רב לדיון הראשון. 51 מהם נדונו באותה שנה. כדאי לזכור שהדיון הראשון בערעורו של ניר סומך, נקבע לתאריך שחל שנה שלמה לאחר הגשת הערעור, וזאת לפני הדחיות הרבות והחלפות ההרכבים בתיק.
יש כאן סדר עדיפויות בעייתי מאוד, והמאמר שלי העלה כמה סיבות אפשריות. ומן הסתם יש סיבות נוספות שתורמות לתוצאות העגומות ומעצימות את האפקט ההרסני על זכויות האזרח הטבעיות ביותר, הזכות להליך הוגן, זכות הגישה לערכאות והזכות לחירות.
הסתת הדיון לשאלת הזמן השיפוטי ויעילות שיפוטית משרתת את חסידי האקטיביזם, שכן גם אם הטענה נכונה הרי שחסידי הריסון מקוטלגים כתועלתנים בעוד שהאקטיביסטים אמונים על שמירה על צדק, דמוקרטיה, וזכויות. זה בדיוק המהלך שאהרן ברק ביצע לגבי זכות העמידה בפסד רסלר המפורסם. אבל הבעיה באקטיביזם היא שמדובר בפגיעה בזכויות, פגיעה בדמוקרטיה ופגיעה בצדק. וכל העניין של היעילות והעומס הוא משני. התייחסתי לכל הדבר הזה במאמר שכתבתי בכתב העת הפרקליט לפני מעל לעשר שנים, ונקרא ״דברים בזכותה של זכות העמידה״. למי שמתעניין.