הנאום הסודי שטלטל את השמאל הישראלי

60 שנה אחרי הוועידה ה-20, שבה נישא מה שמכונה "הנאום הסודי של ניקיטה חרושצ'וב", אנחנו עדיין חיים בעולם המפלצות שיצר סטלין. מה שנראה פעם כהיסטוריה הוא עדיין הווה מתמשך, והעולם הקומוניסטי שנכנס להלם בעקבות הנאום של חרושצ'וב בוועידה ה-20, הספיק מאז להתאושש. תופעות חברתיות פוליטיות רבות, כולל הצלחתו של ברני סנדרס והמערכת של הלוחמה הפוליטית האנטי-ישראלית, הן במידה רבה המשכו של הסטליניזם באמצעים אחרים.

קשה לחשוב על אירוע שהוא בסך הכל נאום של מנהיג המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, שהיה בעל השפעות כל כך מרחיקות לכת. בספרה היפה והמרגש 'שלום לך, קומוניזם', מונה נסיה שפרן את סדרת משברי האמונה הכמעט אינסופית של הקומוניזם, החל בטבח בקרונשטאדט דרך פרעות 1929 ו-1936, משפטי הראווה והסכם ריבנטרופ-מולוטוב, ויותר מאוחר דיכוי המרד בהונגריה והפלישה לצ'כוסלובקיה ב-1968. לדבריה, "נקודת השבירה" הגדולה ביותר היתה הוועידה ה-20.

נאום חרושצ'וב נישא בכינוס סגור שבו נכחו "רק" 1,400 צירי הוועידה, ללא אורחים, מוזמנים או עיתונאים. זה היה ב-25 בפברואר 1956, היום האחרון של הוועידה שנמשכה כעשרה ימים. עוד לפני שהנוסח המקורי המלא של נאום חרושצ'וב דלף למערב, כבר הגיעו שמועות על תוכנו. בכל זאת, 1,400 צירים זה לא פורום סגור וסודי של קבינט מצומצם. חרושצ'וב פתח בהקראת כמה מסמכים, ובתוכם בלט מכתב של לנין שלא פורסם עד אז. זה היה מכתב משנת 1923, שבו האשים לנין את סטלין ברדיפתו ובייחוד ברדיפת אשתו קרופסקאיה. הוא הזהיר את חבריו במפלגה מפני סטלין.

"חברים!" אמר חרושצ'וב, "לא אפרש את המסמכים האלה. הם מדברים בבהירות בעד עצמם. מכיוון שסטלין היה מסוגל להתנהג בצורה כזאת עוד בימי חייו של לנין; כיוון שהיה מסוגל להתנהג בצורה כזאת כלפי נדז'דה קונסטנטינובה קרופסקאיה… אנחנו יכולים לדמיין בקלות כיצד התנהג סטלין כלפי אנשים אחרים. המאפיינים השליליים שלו התפתחו בעקביות בהדרגה, ובשנים האחרונות (לשלטונו) קיבלו אופי בלתי נסבל. כפי שהמאורעות המאוחרים יותר הוכיחו, חששותיו של לנין (ביחס לסטלין) הוכחו כמוצדקים…".

חרושצ'וב המשיך והגדיר את סטלין כ"עריץ" באוזני צירי הוועידה ההמומים, כמי שנהג במהלכים אלימים. הוא פירט עוד ועוד פשעים ובעיקר האשים את סטלין בטיפוח "פולחן אישיות". אבל השאלה שמנקרת ממרחק השנים היא, מדוע כמה דברים שכתב לנין ולא נודעו עד אז, בתוספת דיבור גלוי של מנהיג ברית המועצות על פשעי המשטר הסטליניסטי – יחוללו משבר נפשי-פוליטי כל כך מזעזע בקרב צעירים עוטי טללי נעורים עבריים בקיבוץ עין שמר או משמר העמק? שלא לדבר על הוותיקים, הדיקטטורים האידאולוגיים של השומר הצעיר, הקיבוץ המאוחד וכמובן מק"י. בישראל באותן שנים היו כעשרים אחוז מהציבור שקועים באפילת הפולחן הסטליניסטי.

המשטר הנפשע ביותר בהיסטוריה, לצד הנציונל-סוציאליזם הגרמני, היה אפוף הילה רומנטית. זו היתה התגלמות האמונה האוטופית שבשמה מותרת כל רודנות, כל הרס, חורבן והשמדה. "(ישעיהו ברלין) אומר, אם אני יודע בוודאות כיצד להביא את האנושות לשלום, לצדק, לאושר, ליצירתיות ללא גבול, איזה מחיר יכול להיות גבוה מדי?", אומר אחד מגיבורי הרומן 'כלבים שחורים' של איאן מקיואן. "כדי להכין את החביתה הזאת אין גבול לביצים שאני מוכן לשבור. ואני, עם כל מה שאני יודע, לא הייתי ממלא את חובתי אם לא הייתי יכול להסכים לכך שאלפים עלולים למות כדי שמיליונים יהיו מאושרים לנצח. לא בדיוק כך ניסחנו את זה לעצמנו בזמנו, אבל זאת היתה רוח הדברים", מכניס הקומוניסט הוותיק את הקורא לעולמו הפנימי. "אם טייחנו כמה עובדות לא נעימות או התעלמנו מהן לטובת האחדות של המפלגה, מה זה היה לעומת שטף השקרים של מה שקראנו מכונת התעמולה הקפיטליסטית?… החדשות שלא רצינו לשמוע טפטפו אלינו. משפטי הראווה והטיהורים של שנות השלושים, הקולקטיביזציה הכפויה, עקירות אוכלוסין המוניות, מחנות כפייה, צנזורה, שקרים, רדיפות, רצח עם… בסוף הסתירות הן יותר ממה שאתה יכול לשאת ואתה נשבר. אבל תמיד אתה עושה את זה מאוחר מדי. אני עזבתי בחמישים ושש, כמעט עזבתי בחמישים ושלוש, ובעצם הייתי צריך לעזוב עוד בארבעים ושמונה… אתה אומר לעצמך שרוב הדברים שאתה שומע הם השמצות של המלחמה הקרה. ואיך יכול להיות שטעית כל כך, איך יכול להיות שכל כך הרבה אנשים חכמים, אמיצים ושוחרי-טוב טועים?".

איך?! אבל היתה טעות קלה בניווט האידיאולוגי, והוועידה ה-20 היא עדיין המאורע המכונן שבלי לדעת עליו ובלי להכיר את השפעותיו, לא ניתן להבין את השמאל הישראלי. גם היום. עולם אמונה שלם קרס. חלקית. השלשלת הארוכה עם כדור ההרס בקצה היכתה שנית ביוני 1967. ההבדל בין אז להיום, שב-56' עוד היתה אמונה באוטופיה. היום ילדי סטלין עסוקים רק ב"עולם ישן עדי היסוד נחריבה", וכמו שכתב ברטולד ברכט באחד משיריו: מבחינת המפלגה, העם לא עמד בציפיות, ולכן היא שולחת לו מכתב פיטורים.

שירותי המודיעין הישראלי נכנסים לפעולה

מיד לאחר נאום חרושצ'וב היה ברור שקרה במוסקבה משהו קיצוני. שירותי המודיעין של ישראל השקיעו מאמץ גדול לשים יד על הנוסח המקורי של הנאום. וב-13 באפריל, קרוב לחודשיים אחרי ההתרחשות, הגיעה החבילה לידיו של ראש השב"כ דאז עמוס מנור. השב"כ והמוסד היו מאורגנים בשנות ה-50 אחרת ממה שהיום, וחלקים בזירה המזרח אירופית היו באחריות ראש השב"כ. הסוכן שהביא את החומר היה ויקטור גרייבסקי. עמוס מנור דיווח על הביצוע הבלתי רגיל לאיסר הראל רק כעבור יומיים, ביום ראשון 15 באפריל. "אמרתי לו, אם זה אותנטי זו פצצת אטום", סיפר מנור בראיון ליוסי מלמן ב'הארץ' לפני עשר שנים. "סיפרתי לו על השיחה עם בן גוריון, ושהחלטתי להעביר מיד את העותק ל-CIA, אבל כדי לשמור על מרב החשאיות העדפתי שהוא יוטס אל איזי דורות, הנציג שלנו בוושינגטון, ולא יימסר לנציג ה-CIA בשגרירות האמריקנית בתל-אביב. צירפתי למסמך מכתב שבו ביקשתי מאיזי שימסור את החומר אישית לג'ים אנגלטון…". למנור היו עדיין חששות שמא מסמך הנאום איננו אותנטי.

הדבר המעניין הוא, שגלי ההדף מנאום חרושצ'וב התחילו לפעול בישראל תוך כשבוע מהאירוע; הרבה לפני שהמרגלים עשו את שלהם. דיונים בצמרת מפ"ם, הרחש-בחש סביב הוועידה ה-20, החלו בימים הראשונים של חודש מארס, והיו גם כמה דיונים בהנהגת מפ"ם (השומר הצעיר) בסוף מארס. גלי ההלם לא חיכו לפרסום התוכן המלא של הנאום ב'ניו-יורק טיימס' בחודש יוני.

הופעלה אסטרטגיה של הכלה, הכחשה, והחזקת המקל בשתי קצותיו. בעיקר על-ידי מנהיג מפ"ם מאיר יערי, שסירב להסיק מסקנות. "לא טיפחנו, מלבד חוג קטן, הערצה עיוורת לסטלין", הוא טען. "אבל אין לתת להשכיחו כאחד מאבות הסוציאליזם".

הוא הזכיר לחברים מהשורה, בייחוד בקיבוצים, כי "גם במהפיכה הצרפתית הגיליוטינה פעלה". "דור שלם מת במדבר כדי להציל את לוחות הברית", הוא אמר. מכאן אפשר להבין את הממדים שבהם נתפס הקומוניזם של ברית המועצות: לא פחות מקודש הקודשים, "ברית חדשה" בנוסח של עשה לך אלילים אחרים. "בלי חומרת הדיקטטורה לא היה אפשר לבצע את המהפיכה ולבסס אותה מבית ומחוץ", המשיך להצדיק את פועלו של סטלין. והכי חשוב: "אין לשפוך את התינוק עם מי האמבט!".

יערי וחזן ניצלו את ההזדמנות כדי להיפרע אחת ולתמיד ממנהיגי הסיעה השמאלית במפ"ם, כמו קובה ריפתין, אלעזר פרי, שמחה פלפן ואחרים. זה היה עדיף מאשר לערוך חשבון נפש אמיתי עם הקומוניזם עצמו ועם האוריינטציה לברית המועצות שיצרה תרבות של פולחן אישיות ושטיפת מוח לנוער. יערי וחזן ראו בוועידה ה-20 הוכחה לכך שצדקו כשלא הלכו בדרכו של סנה אל התהום של האנטי-ציונות, שריפתין ופרי כמעט שנפלו לתוכה. אבל האופוזיציה המוסרית האמיתית שצמחה במפ"ם היתה מבית מדרשו של המשורר אבא קובנר והסופר משה שמיר. קובנר האשים את יערי ב"הסתר פנים", וזעק: "עד היכן נעיז לעמוד פנים עם האמת?!" שמיר פרסם שני מאמרים מכוננים: 'הזעזוע' ו'לוחות שבורים', שבהם העז לטעון שסטלין היה חלק אותנטי מתורת הכזב המרקסיסטית והמשטר הקומוניסטי הסובייטי. הוא טען שהמבחן יהיה בשינוי יחסה של ברית המועצות ליהודים ולמדינת ישראל. אביבה חלמיש בביוגרפיה שכתבה על יערי 'האדמו"ר ממרחביה' מביאה קולות של זעזוע נורא בקיבוצים: זה "זעזוע כבד מנשוא", התבטא מישהו. "אי אפשר עוד לעכל כל זאת… היפלא שרבים נשברו באמונתם?".

אברמק בן שלום זעק: "יש רעידת אדמה, הגיע הזמן להגיד דברים אמיצים".

אך מאיר יערי עמד בשלו: "אנחנו לא יכולים להגיד שאנחנו חלק מהעולם ששולל אותנו; אבל יש לנו זיקה אליו ואנחנו צריכים לקיים סולידריות". התוצר היחיד באופן רשמי של "רעידת האדמה" היה הדיון הארוך שנמשך כמה ימים בינואר 1958 בוועידת מפ"ם. בעוד בברית המועצות מנתצים את דמותו של סטלין, השומר הצעיר התחבט בגורלו של המקף המחבר בין מרקסיזם ללניניזם. יערי הכין ספר תזיסים כהרגלו לפני כל ועידה, ובו השתמש בביטוי מרקסיזם-לניניזם מספר רב של פעמים, כשמקף מחבר בין שתי התורות הענקיות שליוו את השומר הצעיר מימי בראשית. אבל, קמו חברים ותבעו במפגיע "להוריד כבר את המקף הזה!". הגיע הזמן שמפ"ם תחדל להיות מפלגה הדוגלת בתורת המרקסיזם-לניניזם ותהפוך סוף סוף למפלגה הדוגלת במרקסיזם ולניניזם. מאיר יערי נשבר והיה מוכן לעשות את הוויתור.

אבל החודשים הראשונים לאחר הוועידה ה-20 הביאו להרחבת הסדקים בתמונת עולמם של הישרא-סטליניסטים. בעיקר בינם לבין ההנהגה שלהם. הם עדיין היו מחוברים לחבל הטבור של העולם היהודי והיה להם איזה קנה מידה למדוד בכמה התרחקו מחללית האם. בדיון של צמרת מפ"ם ב-31 במארס הם דיברו על "רלטיביזם מוסרי". מה שעושה ברית המועצות – צודק, גם אם זה רצח ועינויים. מה שהמערב עושה אינו צודק – גם אם זה סיוע כלכלי בדמות תכנית מרשל. הרלטיביזם המוסרי לכאורה איננו אלא אסטרטגיה פסיכולוגית תעמולתית שהמציא לנין ושכלל סטלין. השימוש במלה "שלום"; או הרעיון של "מלחמה צודקת", שהוא מורשת מובהקת של סטלין שמשפיעה על מוחות רבים גם היום. בהקשר הישראלי, כל מלחמה שהתנהלה נגד ישראל היתה מלחמה צודקת; וכאשר ישראל הצליחה לבלום את ההתקפות המלחמתיות של מדינות ערב עליה, ואפילו לנצח, זו היתה מלחמה בלתי צודקת. זו היתה "תוקפנות" ו"כיבוש". גם בעידן המלחמות של הפלסטינים זה קיים. כשהפלסטינים מענים ומוציאים להורג, זה טוב וקדוש. כשפלסטינים מוכרים אדמות לישראלים זה פשע, ולכן להסגיר אותם זה מעשה טוב. כשישראל מסתבכת בעינויים – זו הפרה של זכויות האדם ופשע נגד האנושות.

אבל ב-1956 וב-1967 רוב הסטליניסטים המקומיים, בייחוד אנשי השומר הצעיר, עוד האמינו שגורל היהודים הוא גם עניין צודק, ומלחמה להגנת ישראל צודקת אף היא. הם דאגו שמא עניין רצח הסופרים שלוש שנים וחצי קודם לכן, ועלילת הרופאים, יכולים לחזור בברית המועצות. בעיקר משום שלא שונתה עמדת הסובייטים לגבי זכות היהודים להגדיר עצמם כחלק מהעם היהודי.

ב-1957 יצאו חברים מהשומר הצעיר למה שנקרא באותם ימים "פסטיבל הנוער הדמוקרטי", איזה וודסטוק בינלאומי פוסט-סטליניסטי של עלייה לרגל למצודת הקומוניזם במוסקבה. "בחזרם ממוסקבה לא שרו החברים שירי הלל לסוציאליזם המתגשם, כפי שציפה יערי, אלא תיארו את מצוקת היהודים שם ודיברו ברוח 'שלח את עמי'", כתבה אביבה חלמיש ב'האדמו"ר ממרחביה'. "דיווחיהם הדאיגו אותו והוא הוטרד מכך שבקיבוץ הארצי בולעים בשקיקה את סיפורי הזוועה שלהם על יהודי ברית המועצות. 'במיוחד רגז על אחד מחברי המשלחת… שהיה מסייר בקיבוצי הנגב ומרתק את השומעים במשך חמש שעות רצופות ומביא אותם לידי ריגוש ויציאה מהכלים בתארו את בית הכלא הגדול לאחינו היהודים', ולא סיפר כלל על האורות וההישגים".

המגמה העיקרית של ההנהגה היתה לשמר את ההזדהות עם ברית המועצות, ודווקא ההתנערות מסטלין ופשעיו אפשרה את זה. בכל זאת, קובה ריפתין דאג גם למקומו של סטלין בהיסטוריה: "האם צריך לפקפק בזכויות הגדולות של סטלין?" שאל. "זכויותיו הגדולות שמורות לו בהיסטוריה האנושית".

יעקב חזן, בן זוגו של יערי להנהגה, היה גלוי הרבה יותר מחברו: "מי שיבוא ויגיד שהוא לא זועזע על-ידי הוועידה ה-20 הוא שקרן או פטפטן. אך איננו אמיץ והגון". והמשיך להתפלמס עם יריביו משמאל, ריפתין ופרי: "כולנו בסירה אחת, אך אני במקום יבש ופרי במקום רטוב מאוד". גם בין שני אלה היה לו עניין להפריד. ריפתין היה חבר עין שמר, "אחד משלנו". אלעזר פרי היה "עירוני" ומצידו הוא יכול לערוק למק"י.

בסופו של דבר, כשפוליטיקאים ואידאולוגים נתקלים במציאות בפינה חשוכה, מדובר באנשים בוגרים וזה חלק מכללי המשחק. אבל הטרגדיה האמיתית היתה של הילדים, של הנוער. "הפולחן של סטלין היה גם בנוער שלנו – וזה זעזוע גם בנוער שלנו", אמר נתן פלד, חבר שריד, באותו דיון שנערך בצמרת מפ"ם בסוף מרס 56'. "חברים קוראים שהקונסטיטוציה של סטלין הכי דמוקרטית בעולם, וכיום קוראים לכל התקופה הזאת עריצות". לימים היה פלד שר הקליטה בממשלת גולדה והוא הראשון שהשתמש בביטוי "מחדל" בישיבת ממשלה בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים.

בן קיבוצו, צלם הקולנוע גדי דנציג ז"ל, נתן 30 שנה מאוחר יותר ביטוי ציורי לנוף הילדות הסטליניסטי בקיבוצי השומר הצעיר: "אני זוכר שאת התמונה של סטלין שמו ליד התמונה של חיים ויצמן. באותה תקופה לא הייתי צריך לשאול מי זה סטלין. הוא היה כל-כך שגור לעין. הוא היה כמו טוטם באמצע החצר. מין אליל כזה שאנחנו הילדים, למעשה לא ידענו עליו כל-כך הרבה… מעל המיטה של (ילד בשם יוסי) היתה תלויה תמונה של סטלין". (ראיון למיכל קפרא, מעריב).

לפני שנים כשראיינתי את בתו של סופר ידוע מעין חרוד, היא סיפרה שבצד הפנימי של הלוח שסגר על המגירה היו תלמידים שהדביקו את תמונת סטלין, כמו שנהגו ילדים לעשות כעבור שנים עם תמונות של עופרה חזה, אביב גפן ואלילי נוער עדכניים יותר.

מותו של "שמש העמים"

בעקבות הוועידה ה-20 התפתחה בישראל תרבות של הכחשה, התחמקות מהאמת, ודחיקת הפרק האפל הזה לפינה פולקלוריסטית. הזכירו את טקסי האבל המגוחכים שנערכו בקיבוצים עם מותו של "שמש העמים", תוך שימוש בביטויים כמו "אסון נורא קרה לנו ולעמלי כל הארצות". "אנו מרכינים את דגלנו ביגון לזכר הלוחם המהפכני הגדול", נכתב במודעת האבל ב'על המשמר'. יש המון קוריוזים לגבי סטלין במרחב האידאולוגי-תרבותי הישראלי; ולמרות שהחוגים להיסטוריה באוניברסיטאות הפכו לשלוחות של אותו חדר אורווליאני שבו עוסקים בשכתוב ובמחיקה של דמויות ואירועים היסטוריים – במציאות הארכיונית תמיד יהיו חוקרים שיגלו את העובדות. למשל, שיהודה עמיחי עוד הספיק לכתוב שיר אבל על סטלין ימים אחדים לאחר מותו.

עומק פולחן האישיות היה כזה שהביטוי "שמש העמים" מחוויר לעומת הכותרת של מסת הענק שפרסם משולם גרול ב'אורלוגין' – 'סטלין המורה'. 'אורלוגין' נערך בידי המשורר הגדול אברהם שלונסקי ונחשב לכתב העת הספרותי היוקרתי בשנות ה-50. גרול הגדיר במסתו את סטלין כגדול הפילוסופים מאז אריסטו. המבקר המנוח מרדכי שלו סיפר לי פעם, כי על כותרת המסה התנהל מאבק איתנים בין המחבר לבין העורך שלונסקי. משולם גרול רצה כותרת בנוסח "סטלין אבינו". אך שלונסקי דרש להנמיך את הטון ולהסתפק ב"סטלין המורה". בפתח המאמר כותב משולם, כי שוב נתקצר העולם בראש. גרול, אגב, נמנה על מקימי החוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב.

מעבר לממד המטורף עד כדי צחוק של גילויי האבל וההלם של ילדים עם מות סטלין, ולאחר מכן עם היוודע ממקור יודע דבר בדמותו של מזכיר המפלגה, כי סטלין היה עריץ נפשע, ישנו פרק אפל וטרגי של שטיפת מוח. על הממד הזה לא מדברים. זוהי החדרת תורת ליסנקו בתלמידי קיבוצי השומר הצעיר בין שנות ה-30 של המאה הקודמת ועד סוף שנות ה-50. מכאן ניתן ללמוד כיצד ניתן בעזרת שטיפת מוח לסנן את התורות המופרכות ביותר, גם במסווה מדעי, אם אתה מביא אותן ממקור סמכות מתאים ואם אתה סוגר את התלמידים במסגרת חינוכית הרמטית.

תורת ליסנקו זכתה לתמיכת סטלין ועמדה בניגוד לגנטיקה במחקר הצמחים והחקלאות; המדען ליסנקו החדיר את המאטריאליזם הדיאלקטי של מרקס הישר אל הוורידים של הביולוגיה, ובברית המועצות כמו גם במוסדות החינוכיים של השומר הצעיר בלעו את הלוקש הזה. עד היום ידוע לי על שני מחקרים על הפרשה החינוכית האפילה הזאת: של איל כפכפי ז"ל וכן של שלומית רז, שעשתה עבודת מ.א. כמובן, שכל הליסנקואיזם הזה לא הזיז לאותם פלחים בקיבוצים שעסקו בפועל בגידולי שדה. אלה העדיפו להמשיך לעבוד את אדמת המולדת בשיטות האגרונומיות המדעיות הריאקציוניות, ולא לפי ההנחיות של סטלין. זאת למרות שבקורס רכזי משק ב'גבעת חביבה' לימדו את החברים גם את התורה הביולוגית של מיצ'ורין וליסנקו.

מי שצפה פני העתיד בחרדה היה אליעזר ליבנה בכתב העת שערך 'בטרם': "עוד שנים רבות לאחר שייעלם מהעולם הקומוניסט הרשמי האחרון, הקומוניזם עוד ימשיך וירעיל את מוחותיהם של ילדינו ונכדינו", הוא התנבא ב-1952.

כעבור כעשור, בעקבות מלחמת ששת הימים, נתנו אותם "ילדינו" ביטוי עמום וראשוני לוואקום הרוחני-פוליטי שנחת עליהם בעקבות הוועידה ה-20 וניתוץ דמותה של ברית המועצות. המשורר עלי אלון מעין שמר אומר ב'שיח לוחמים': "יש החולמים בלילות ומראות האימים דוקרים את גבות עיניהם מבפנים… האם יוכלו לשכוח אי-פעם את הבגידה הנוראה של ברית-המועצות, אמונת נעורים שהפכה לרוצחת".

בחור בשם חגי, גם הוא מעין שמר, אומר בחלק האחרון של 'שיח לוחמים': "נוצרה כאן בעיה רצינית לאנשים שהאמינו בברית המועצות ועכשיו ראו שהמדינה הזו נתנה את היד לאפשרות השמדת מדינת ישראל. עברו כבר מספר שנים מאז הוועידה ה-20, אבל אני עדיין לא עיכלתי את העניין הזה. יש עוד רבים בתוכנו שלא בן-יום ייעכלו… זהו אחד המבוכים שעדיין נשאר קצת סתום".

אחרי ההצלחה של 'שיח לוחמים' היה המשך בדמות ספר שיח שנקרא 'בין צעירים', בו המשיכו צעירי הקיבוצים לדובב את עצמם. סטלין עדיין נוכח. אבל 12 שנים אחרי, כשהגדיים הסטליניסטים הפכו לסוסים אבירים של "השמאל החדש" – וחלקם גם לאולטרא-ציונים – הדברים החלו לקבל צורה: "עכשיו – ולא רק כאן – הכל התמוטט בין עצמות סטלין, זקנו של הרצל ולשדו של האדם החדש שהיה צריך לקום", אמר אחד הדוברים. "ובכן, החבלה המתמדת במסגרות היסטוריות או רעיוניות שאחרים בנו עבורנו והשליטו עלינו היא המלאכה שנשארה ברגע בו האבסולוט התמוטט תחת עובדת המלחמה". פירוש רש"י: אחרי שנהרס הסוציאליזם, לא נותר אלא להמשיך להרוס את כל השאר.

"שוב נראה שאנחנו עומדים עירומים וחסרי כל, כמו שעמדנו לפני שנים כשנגמר הבולמוס של הסוציאליזם. ואני בכלל לא קושר את זה עם ברית המועצות, היום אנחנו עירומים מהשיטה הסוציאליסטית… מה קרה שבכל זאת במוסד שלנו לא למדו יהדות. למדו בכתה י"ב חצי שנה את ההיסטוריה של ברית המועצות".

"יום אחד נתפכח וכמו שאנו אומרים שאין סוציאליזם, נגיד שאין דת ואין מסורת. זה ברור לי באופן מוחלט", אומר בחור בשם אבשלום. סטלין הוא כמו היצ'קוק בסרט האפי של השמאל הישראלי. הוא תמיד מופיע ללא אזהרה מוקדמת בפריים כדמות חולפת. יש שהוא עולה באיזו תחנה לאוטובוס ולפעמים הוא עובר ברקע של התמונה. ותמיד הוא נמצא איתך במיטה. אנחנו עדיין עמוק במיטה עם סטלין.

אחת הצעירות שהשתתפו בשיח 'בין צעירים' אמרה, כי לא היו לה אף פעם פקפוקים בקשר לשייכות שלה לארץ ישראל, וביחס להמשך החיים כאן על כל הכרוך בהם. "אבל מכה אחת קיבלנו אחרי הוועידה ה-20; זה התחיל אז ונגמר עכשיו. זו היתה ממש מכה חזקה שהשאירה אותנו בלי אמונה", אמרה. "ואני לא חושבת שאנחנו יכולים לחזור לאמונה דתית. אנחנו לא מסוגלים. קיבלנו חינוך רציונלי כזה שאיננו מסוגלים לחזור לאמונה… כי היתה לנו פעם אמונה, בסוציאליזם המתגשם, והאמונה הזאת התנפצה".

"אני זוכר את תקופת החינוך שלי במוסד, הקשר שלנו לסוציאליזם ולברית המועצות היה אז הרבה יותר חזק מאשר לעם היהודי; ואני תמיד נזכר, שהיה פעם משחק כדורגל בין הקבוצה מהונגריה מ.ט.ק ובין הפועל תל אביב, והחבר'ה ישבו ליד הרדיו והתווכחו: במי אנחנו צריכים לתמוך, האם בקבוצה שבאה מהעולם הסוציאליסטי המתקדם או בקבוצה הישראלית", התוודה אבישי גרוסמן.

מרכז הכובד של שמאל ישראלי ממוסד דעך עם השנים כתוצאה מהמכות שניחתו עליו. דווקא המפלגה הקומוניסטית בדמותה של מק"י ואחר כך רק"ח וחד"ש ספגה את הזעזועים והמשיכה לדבוק בנוקשות בקו המפלגתי. מי שזועזע במק"י מגילויי הוועידה ה-20 מצא את עצמו בחוץ. הקומוניסטים נשארו סטליניסטים במידה רבה עד התפרקות ברית המועצות ב-1990-91. במשך השנים שיכללו הקומוניסטים בישראל את הטכניקה של הסתננות לארגוני שמאל ולגופים אינטלקטואליים בלתי מזוהים כמו עתונים ואוניברסיטאות. ההשפעה של המפלגה הנוקשה והשמרנית הזאת הלכה וגברה בייחוד מאז מלחמת של"ג ב-1982. התורות המתקדמות ששורשיהן בימי סטלין נראות כגוברות על ערכי היהדות והציונות. באוניברסיטאות מקובלת התפיסה האנטי-לאומית העתיקה לגבי ישראל, כאשר במיטב המסורת של הרלטיביזם המוסרי – כשמדובר בלאומנות קיצונית ואכזרית של הפלסטינים או של משטר אסד, זה צודק וטוב. כל מה שנלמד על סטלין לא הועיל ועדיין השמאל יכול בעזרת שתי מלים להדוף כל התקפה עליו: פשיזם! מקארתיזם! סטליניזם? זה לא אנחנו. אנחנו רק בעד שוויון, שלום, מרקסיזם, מהפיכה.

סטלין הורה ב-1952: "השלום יישמר ויתחזק אם האנשים יקחו את היעד של הגשמת השלום לידיהם ויגנו עליו עד הסוף". לא מכבר כששמעתי את יולי נובק, מנכ"לית 'שוברים שתיקה', בערב עיון במכון ון-ליר, היה נדמה לי שהיא אומרת מלים דומות.