השמאלנים

הגרמנים

הרמן כהן (1842-1918) מגדולי הפילוסופים של גרמניה, ראה את יעודה של היהדות בהפצת המוסר האוניברסאלי של הנביאים. לפי משנתו יש ליהודים שליחות גדולה להיות אור מוסרי ורוחני לגויים, ולפיכך מוסריות זו תלויה בהיותם חסרי מדינה.

הרמן כהן התנגד לציונות משום שהציונות שאפה להחזיר את היהדות להיסטוריה בעוד שהיהדות היא מחוץ ומעל להיסטוריה ולזמן. ליהדות, לדידו, יש מקום רק בעולם הרוח ועליה להתרחק מהחיים הגשמיים.

את התנגדותו הנמרצת של לציונות תמצת הרמן כהן כך: "האם סבלנו את כל הסבל הנורא לאורך ההיסטוריה כדי להקים עוד אלבניה קטנה ולאומנית במזרח?"

הפילוסוף היהודי גרמני פרנץ רוזנצוויג (1886-1929) היה תלמידו וממשיכו של כהן. רוזנצוויג העלה את הרוחניות הטהורה של העם היהודי לרמת אידיאל, רוחניות שהיא תרומתו הגדולה לתרבות המערב. גם הוא סבר כי תרומתה של היהדות נובעת מהיותה אומה ללא ארץ, אדמה ומדינה. אברהם, מיסד האומה היה גר ומהגר. האומה נוצרה במצרים, התורה במדבר סיני והתלמוד בבבל. ארצם של היהודים אינה ארץ שגרים בה, שפתם היא שפת קודש שאין מדברים בה ולכן היא שפה נצחית. עם ישראל נמצא מעל ההיסטוריה, הזמן והפוליטיקה ולכן הוא נצחי.

היציאה לגלות, לדעתו של רוזנצוויג, הייתה ברכה ואפשרה את ההתפתחות הרוחנית של היהדות. הסמכות עברה מהפוליטיקאים לחכמים, מהכוח הפיזי לכוח הרוחני. רק הניתוק מהאחיזה בחומר, באבנים, בקרקע ובבית המקדש שחרר את עם ישראל ואפשר לו להתמקד ברוח מבלי לעסוק במלחמות, בכלכלה ובחומריות.

רוזנצוויג האמין כי העם היהודי מתקיים במנותק מהאדמה ומהארץ וחי חיים וירטואליים. לדעתו, הלאומיות היהודית עוצבה דווקא על ידי השחרור מהקרקע. ומכיוון שהמלחמות בעולם הן בדרך כללעל אדמות וקרקע, ניתוק היהודים מהאדמה שחרר אותם מהמלחמה.

החרדים

החרדים התנגדו לציונות מראשיתה. החזרה לארץ, לאדמה, למדינה ולהיסטוריה נראו להם כאיום על הערכים הנצחיים של היהדות. השימוש בעברית שלא למטרות תפילה ולימוד נראה להם כחילול קודש, והם ממשיכים להשתמש ביידיש כשפת הדיבור. החרדים סרבו להשתתף בממשלה כדי להימנע מאחריות למדינה שהאחריות לה ולכל הפונקציות שלה לא יכולה להתנהל ביחד עם חיי תורה מלאים. שהרי שמירה מוחלטת על מצוות השמיטה בלתי אפשרית כאשר עוסקים בחקלאות. הארץ, האדמה והמדינה נתפשו כאיום על התורה בטהרתה. כמו הרמן כהן גם הרב שך אמר: "תורה הייתה לנו גם במדבר".

ברית שלום

"ברית שלום" נוסדה ב 1925 על ידי קבוצה אינטלקטואלית קטנה של אנשי רוח ציונים שראתה בהקמת מדינה יהודית איום על המהות המוסרית של היהדות. אחד העם, שהיה המבשר של "ברית שלום" כתב לאחר הקונגרס הציוני הראשון שמדינה יהודית היא מטרה לא ראויה: "אחר אלפי שנות רעה וצרות אין חקר, אי אפשר שיהיה עם ישראל שמח בחלקו, בהגיעו לבסוף למדרגת עם קטן ושפל, שמדינתו ככדור הצחוק בידי שכניו האדירים ואינה מתקיימת אלא על ידי נכלי הדיפלומטיה… תשואת ישראל עתידה לבוא על ידי נביאים ולא על ידי דיפלומטים".

כמו אחד העם גם אנשי ברית שלום רצו להקים בארץ מרכז תרבותי-מוסרי יהודי. לדעתם הקונפליקט עם הערבים לא מחייב עלייה, התיישבות והגנה אלא הסכם להקמת מדינה דו-לאומית, והתחייבות יהודית להגבלת העלייה כדי לא לאיים על הרוב הערבי. למרות שקבוצת "ברית שלום" כללה את מיטב אנשי הרוח ואת ראשי האוניברסיטה העברית, היא התפרקה כנראה משום שלא נמצאו ערבים שהיו מוכנים להיות שותפים לתכנית.

אופוזיציה מוסרית

גם היום מיטב אנשי הרוח מהווים אופוזיציה מוסרית למדינה ואינם משלימים עם הפגיעה במוסר האוניברסאלי והיהודי שמביאים, הקונפליקט עם הערבים, ה"כיבוש", המלחמה, הצבא, המחסומים, שרותי הביטחון, הפוליטיקה והמדינה.

האופוזיציה המוסרית רוצה להאמין שניתן להתמודד עם האיום הערבי, הפלסטיני והמוסלמי לא על ידי צה"ל, משמר הגבול, התיישבות, גבולות ביטחון וגדרות, אלא על-ידי ויתורים מפליגים, הסכם עם הפלסטינים וערבויות בין-לאומיות. אם הערבים אינם מקבלים את תכניות השמאל הקיצוני, זה רק סימן שההצעה לוויתורים ישראלים אינה מספיק נדיבה.

"השתולים"

האופוזיציה המוסרית היא מיעוט, אבל מיעוט בעל משקל, שכן הוא כולל את מיטב הסופרים, המשוררים, המחזאים האמנים, אנשי התקשורת והשופטים. רובם של אנשי הרוח לא מצויים באופוזיציה המוסרית בגלל תשלומים אירופים ואפילו לא בשליחות "הקרן החדשה". ביקורתם אותנטית, כואבת וחשובה. הצעותיהם כנות למרות שאינן מעשיות.

למדינה יהודית הנמצאת במערכה קשה, אכזרית וממושכת חשובים היוצרים ואנשי הרוח וחשובה גם אופוזיציה מוסרית חזקה ומרגיזה, אך זאת בתנאי שיישארו באופוזיציה…

כיום השמאל שולט בתקשורת, באוניברסיטאות, בבית-המשפט העליון, בספרות ובאומנות. לעומתם המרכז והימין נאלצים להסתפק בניהול המדינה, הממשלה, הכלכלה והביטחון.

מוטב כך מאשר להפך.