הפוליטיקה של זכויות האדם

מאבק אידאולוגי ניטש זה עשרות שנים, בין האומות הקומוניסטיות מחד, והאומות הדמוקרטיות מאידך. מר ברז'נייב וקודמיו לא נרתעו מגילוי דעתם כאשר חלקו על היבט כזה או אחר בחיים הפוליטיים או החברתיים בעולם החופשי. ואני חושב שיש לנו זכות לבטא באופן חופשי את חששותינו בנוגע לפגיעה בזכויות אדם בכל מקום בו אכן יש פגיעה בהן.

ג'ימי קרטר, 25 במרץ 1977

***

מדובר בעניין פשוט מאוד. כלומר, השאלה אינה מדוע שינתה ארצות־הברית את יחסה לשאלת זכויות האדם, אלא מדוע נדרש זמן רב כל־כך עד שהשינוי הזה יגיע. אנתוני לואיס העיר ביחס לדברי הנשיא קרטר:

קרטר מעניק לאמריקנים בפרט ולאנשי המערב בכלל תחושה כי אחרי שנים של שתיקה מול עריצות ומול אלימות יש מישהו ששב ונותן ביטוי לערכי המערב.

אך מה שתובע הסבר כאן הוא כיצד נוצרו אותן "שנים של שתיקה" ומהי משמעותן? הרי הייתה לשתיקה משמעות עמוקה — והיא עלולה לשוב ולהשתרר במהירות רבה — רבה הרבה יותר משמישהו, ובמיוחד הנשיא, עשוי לשער.

זכויות אדם לא תפשו מקום מרכזי במדיניות החוץ של ג'ימי קרטר במהלך מסע הבחירות שלו לנשיאות. הנושא אוזכר בוועדת המצע הדמוקרטי, ובוועידת המפלגה לבחירת המועמד לנשיאות, אך בשני המקרים נוצר הרושם שנציגיו של קרטר הציגו עמדה נייטרלית, ויצרו את הרושם שהנושא אינו מוכר להם ואין להם השקפה ברורה בנושא.

ואפשר להבין אותם. בשנת 1976 אותן "שנים של שתיקה" כבר עשו את שלהן. זכויות האדם נעלמו כמעט ממפת מדיניות החוץ במערב. זר לו בחן אותה, היה מתקשה לגלות אזכור כלשהו להן. בהתחשב בנטייה הנודעת שלנו לעכשוויזם, כדאי לתעד את האופן שבו ירדה מסכת ערפל ואפלה על נושא זכויות האדם.

ב-12 בנובמבר 1975, כאשר כיהנתי כשגריר ארצות-הברית באו"ם, העליתי בפני הכינוס השלישי של האסיפה הכללית הצעה מטעם ארצות־הברית להענקת חנינה כלל-עולמית לאסירים פוליטיים. הדובר שלנו טען כי האסיפה הכללית נקטה שני צעדים חשובים בכיוון זה: אומצה החלטה בתמיכת ארצות-הברית הקוראת לחנינה בלא-תנאי לכל האסירים הפוליטיים בדרום אפריקה; ואומצה החלטה נוספת, גם היא בתמיכת ארצות-הברית, ובה קריאה לחנינת כל האסירים הפוליטיים בצ'ילה. מדוע לעצור שם? שאלנו. יש 142 מדינות חברות באו"ם — האם אין להחיל גם עליהן אותם קני מידה המוחלים על צ'ילה ודרום אפריקה? היו לנו סיבות טובות לחשוש מהיעדר אוניברסליות כאן:

הראשונה היא שהמוסר הסלקטיבי של האו"ם בנוגע לענייני זכויות אדם מאיים לא רק על יושרת הארגון, כי אם גם על זכויות האדם. אין כאן סוד גדול. אם תקנים של זכויות אדם לא יאומצו ויוחלו באופן אחיד ונייטרלי ביחס לכל המדינות, בהתעלם מאופי משטרן או מהיקף מחסני הנשק שלהם, העולם יבין מכך כי לא זכויות האדם הן הנושא אלא תקנים פוליטיים שרירותיים, המיושמים תחת אדרת של זכויות אדם. קל יהיה להגיע מכאן למסקנה שלמעשה הקהילה הבינלאומית אינה מכירה בזכויות אדם כלשהן.

החשש ממוסר סלקטיבי רק התעצם כשבחנו את רשימת התומכות בהחלטות שאומצו ביחס לדרום אפריקה ולצ'ילה. לפי מדד החופש של Freedom House, לא פחות מ-23 מדינות שתמכו בהחלטה על דרום אפריקה, ו-16 מאלו שתמכו בהחלטה על צ'ילה, היו מדינות שגם בבתי הכלא שלהן שכנו אסירים פוליטיים.

יתר על־כן, מן העבר השני של הקשת הפוליטית אימצה העצרת הכללית של האו"ם באופן עקבי החלטות המגנות את ארצות־הברית וישראל — שתי מדינות דמוקרטיות — על הפרת זכויות אדם. ומכאן נבע החשש השני שלנו:

החשש שלא רק שפת זכויות האדם מעוותת ומסולפת; אלא ששפת זכויות האדם מופנית בפורומים של האו"ם יותר ויותר כנגד משטרים המכירים באופן חלקי או מלא בזכויות אדם — ומשטרים אלו, חוששני, רחוקים מלהיות רוב באו"ם. נדמה כי האו"ם הופך לארגון בו שומעים על הפרת זכויות אדם רק במדינות שבהן עדיין ניתן למחות על הפרת זכויות אדם.

ייאמר בגלוי. אם אנו מגנים דמוקרטיה אחת על כך שיש בה מחאות על הפרת זכויות אדם, מדוע אין מגנים את כל הדמוקרטיות? בכל דמוקרטיה יש קולות מחאה נגד עוולה כזו או אחרת, ואם מניחים כי קיומה של מחאה על עוולה משמעו שאכן יש עוולה, הרושם שייווצר הוא שהמצב במדינות הדמוקרטיות אכן עלוב מאוד.

"הגוש המערבי" של האו"ם

ניתן היה לחשוב שהאומות הטוטליטריות יעשו כל שביכולתן כדי לבלום את היוזמה האמריקנית לחנינה לאסירים פוליטיים. בפועל, לא היה כל צורך בפעולה מצידן, שכן האומות הדמוקרטיות עשו את העבודה בשבילן.

יש מין גוש "מערבי" באו"ם. הגוש הזה שרוי בנמנום בימים כתיקונם, אך נוכח ההצעה האמריקנית התעורר הגוש לפעולה נחושה. מדינות הגוש התכנסו לפגישה ואנחנו נדרשנו לנמק את הצעתנו. אמרנו שאנחנו חוששים מעיוות של שפת זכויות האדם והפיכתה לנשק כנגד הדמוקרטיה. אמרנו גם שאנחנו חושבים שזה רעיון טוב שהעולם הדמוקרטי ישוב ויאחז ברסן היוזמה האידאולוגית, אחרי התבוסה שנחל עם ההחלטה המשווה ציונות לגזענות. ההסבר הזה התקבל בצינה עוינת, שגבלה לעתים בזעם. עד מהרה הוסכם כי אם ההחלטה תזכה לתמיכה ותתקבל, הגוש יעמוד על פתיחת תהליך רשמי להגדרת המונח "אסיר פוליטי". אני שאלתי: האם הפעולה הזו תישא אופי דומה לניסיון להגדיר "תוקפנות"? כן, הם ענו. אבל, אמרתי, הניסיון הזה נמשך משנת 1951 עד 1974, כמעט רבע מאה! כן, הם ענו. אבל ההחלטה שלנו קוראת לחנינה, פעולה וולונטרית של ממשלות! כלומר, אם איש לא יגדיר לממשלות מהו אסיר פוליטי, הרי שאין צורך בהגדרה רשמית. התגובה נותרה צוננת: הדמוקרטיות האחרות לא יתמכו בהחלטה שלנו. וכאן העניין נגמר.

יש שתי נקודות שחשוב להבין ביחס לנושא זכויות האדם והמשמעות הפוליטית שלהן. הנקודה הראשונה היא שנושא זכויות האדם אינו עניין חדש בפוליטיקה הבינלאומית בדורנו. ההיפך הוא הנכון. לפי ההגדרה של האומות הטוטליטריות — שהובלו בעניין זה, כמו ברוב העניינים האחרים, בידי ברית־המועצות — נושא זכויות האדם ניצב מזה שנים במרכז הזירה הבינלאומית.

למעשה, ברגע שמחסני הנשק של ברית־המועצות גדלו במידה כזו שהתעמולה שלה לטובת "שלום" נשמעה כמו בדיחה רעה, וחרושצ'וב עבר למעורבות רוסית במלחמות "שחרור", זכה נושא זכויות האדם להבלטה הולכת וגוברת. כלומר, ברית־המועצות עברה להתקפה מתמדת כנגד הדמוקרטיות המערביות בנושא זכויות האדם.

הדמוקרטיות המערביות שקלעו את עצמן למלחמת המגן הזו הפסיקו להתנגד. בשפת ההנחיות הדיפלומטיות, הפסקת ההתנגדות הזו נודעה בשם "הגבלת סכנה". כלומר, כניעה. מה שז'ן-פרנסואה רבל (Revel) כינה "פינלנדיזציה מבפנים". [בצל האיום הרוסי, אימצה פינלנד מדיניות 'נייטרלית' בה סירבה לצאת או למחות כנגד המשטר הסובייטי. א.ר].

התועלת היחידה של יוזמת ארצות-הברית בתחום זכויות האדם היא הבהרת שתי הנקודות האלו. לדוגמא, הבהרה שממשלת הלייבור הבריטית הייתה הגורם המרכזי מאחורי ההתנגדות המערבית להצעת החנינה של ארצות-הברית. ממשלות לייבור קודמות לא היו נוקטות עמדה כזו. אומרים שארנסט בווין, שר החוץ של בריטניה אחרי מלחמת־העולם השנייה, ראה בקומוניסטים סיעה קיצונית באיגוד עובדי התעבורה והתחזוקה. כלומר, הוא ראה בהם גורם מוכר וראוי לבוז. באמצע שנות השבעים כבר התפתחה תפישה שונה. לדוגמא, מפלגת הלייבור באוקטובר 1976 הייתה מסוגלת להזמין אדם מסוגו של בוריס פונומרב, ראש המחלקה הבינלאומית של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית וסטליניסט ידוע לשמצה, לביקור "אחווה" בלונדון, ולארגן לו קבלת פנים בנוכחות ראש הממשלה ושר החוץ של הלייבור.

ומה שנכון ביחס לבריטניה נכון ביחס למערב בכללו. המשטרים הדמוקרטיים והערכים הדמוקרטיים ניצבו תחת מתקפה עזה של הטוטליטריות בכל רחבי העולם, וההתנגדות למתקפה הלכה ונחלשה. החריג הבולט היה ישראל, שביחס אליה נכונה במיוחד מימרתו של דר' סמואל ג'ונסון – מראה חבל התלייה אכן מחולל פלאות בכוח הריכוז. במערב בכללו, לעומת זאת, כל התייחסות לחבל התלייה באה רק כדי להכחיש שהוא קיים. דוגמא מדהימה להכחשה כזו הייתה תגובת המערב להחלטת העצרת הכללית של האו"ם בשנת 1975 להשוות בין ציונות לגזענות. במקרה הזה, התמקדה ההכחשה בסירוב להבין את עוצמת ההשראה הסובייטית שמאחורי ההחלטה.

אחת משיטות התעמולה המוכרות של הממשלה הסובייטית הייתה זיהוי אויביה עם הנאציזם, ובמיוחד עם הגזענות הנאצית. אחרי מלחמת־העולם השנייה, למשל, צצו תנועות פאן-תורכיות, איראניות ואסלאמיות בחבלי הדרום בברית־המועצות. הסובייטים לא בוששו להאשימם בקשר לנאצים ובגזענות. היהודים נמלטו מגורל זה עד מלחמת ששת הימים ב-1967. נצחון הישראלים, עם זאת, עורר גל אהדה לישראל וליהדות בברית־המועצות – והוביל לתגובה הביורוקרטית כמעט של המשטר הסובייטי. ברנרד לואיס כתב:

התוצאות ניכרו מיד במסע מתלהם, שניסה להשוות את הישראלים לנאצים תוקפנים, פולשים, כובשים, גזענים, מדכאים ורוצחים.

בתוך תקופה קצרה, ובמקביל לחדירתו של הביטוי "גזעני" כמונח כללי של גינוי, החלה התעמולה הסובייטית להשוות בין הציונות כשלעצמה לגזענות. בהודעה לעיתונות מה-4 במרץ 1970, נאמר כי "קבוצה של אזרחים סובייטיים בעלי לאומיות יהודית" — באדיבות מתקני משרד החוץ הסובייטי — התקיפו את מה שכינו "התוקפנות של מעגלי השלטון בישראל", ואמרו כי "הציונות ביטאה תמיד את ההשקפות השוביניסטיות והגזעניות [הדגשה שלי] של הבורגנות היהודית". זו הייתה כנראה התגובה הסובייטית הרשמית הראשונה שקישרה בין הציונות לגזענות בנוסח המוכר היום.

קמפיין שקרי להשחרת ישראל והמערב

בהדרגה, כצפוי, החלו ההאשמות האלו לחלחל לפורומים בינלאומיים. בשנת 1973 סולקה ישראל מחברות בגופים האזוריים של אונסק"ו. בשנת 1974 אימצה ועדת העבודה הבינלאומית "החלטה הנוגעת למדיניות האפליה, הגזענות והפרת חירויות איגודי העובדים וזכויותיהם מצד הרשויות הישראליות בפלסטין ובשטחים ערביים כבושים אחרים". כעת הופעל לחץ להחריף את ההאשמה בגזענות. ביוני 1975 היא הופיעה בהחלטה של ועידת שנת האישה הבינלאומית במקסיקו סיטי.

חייבים להשתתף באירועים כאלה כדי להבין את עוצמתם ואת השלכותיהם. המבקר הבריטי גורונווי ריס נוכח היה בכינוס השלישי של המועצה הכללית שאימץ את החלטת הציונות. וזו הייתה התרשמותו:

רוחות רפאים הילכו בין הנוכחים בכינוס השלישי באותו יום; רוחות הרפאים של היטלר וגבלס ויוליוס שטרייכר פסעו במסדרונות כשחיוך של עונג מרוח על שפתותיהם: לא רק ישראל גונתה, אלא גם היהודים כיהודים גונו, בשפה שהייתה מעוררת תשואות נלהבות בכנס הארצי של המפלגה הנאצית בנירנברג….; והיו רוחות אחרות בדיון: רוחותיהם של שישה מליוני האנשים שנספו בדכאו ובזכסהאוזן ובמחנות השמדה אחרים — רוחות שהאזינו לאותם קולות שהריעו והתעמרו בהם בדרכם לתאי הגזים. הרעיון הבסיסי של תומכי ההחלטה, זו שאושרה ברוב בכינוס השלישי היה שלהיות יהודי, ולהיות גאה בכך, ולהיות נחוש לשמר את הזכות להיות יהודי, משמעו שאתה אויב המין האנושי.

ריס צדק: כוחות הרשע הילכו כמנצחים באותו יום. והם ממשיכים להלך בעולם. החלטת הציונות אומצה בידי האסיפה הכללית בנובמבר 1975. בחודש פברואר 1976 מצאה הוועדה לזכויות האדם של האו"ם כי ישראל אשמה ב"פשעי מלחמה" בשטחים הערביים הכבושים. רשימת ההאשמות נשמעת כלקוחה מפסקי הדין במשפטי נירנברג:

סיפוח חלקים מהשטחים הכבושים

החרמה והפקעה

פינוי, גירוש, סילוק ועקירה והעברת תושבים

מאסרים המוניים, מעצר מנהלי, וטיפול לקוי

ביזת רכוש תרבותי וארכיאולוגי

התערבות בחירות הדתית ועלבון לאנושות.

באפריל 1976 דיבר נציג של אש"ף בפני מועצת הביטחון על "ציר פרטוריה-תל־אביב", כשהוא מתייחס במפורש ל"ציר" שבין גרמניה הנאצית לאיטליה הפשיסטית. בחודש מאי 1976 האשימה ברית־המועצות את ישראל במועצת הביטחון ב"השמדת עם גזעית" בגין דיכוי המהומות בגדה המערבית. באותו חודש הוצג בוועדה של העצרת הכללית מסמך של אש"ף, שהשווה את פעולות ישראל למעשי הזוועה הנאציים במהלך מלחמת־העולם השנייה:

הסגר בחלק מהעיר שכם הוא הפרה של זכויות אדם בסיסיות… הדומה לגטאות ומחנות הריכוז שנוצרו בידי ההיטלראים…

היעד של המתקפה היה ברור לכל: דלגיטימציה של ישראל לטובת האינטרסים של אויביה הערבים. אך היה כאן דבר נוסף שהיה צריך להיות ברור לכל: ההתקפה על ישראל — הדמוקרטיה הפגיעה מכולן — הייתה אמצעי במאמץ כללי יותר לעיקור הלגיטימיות של משטרים דמוקרטיים בכלל. זו הייתה "שיטת הסלמי" הנודעת של הקומוניסטים: ראשית אתה פורס יחידה קטנה מהעולם הדמוקרטי, ואז אתה ניגש לפריסת הבאה. בסגנון שהיה ממלא את 'האח הגדול' של אורוול בגאווה, הותקפו החברות החופשיות בעולם על כך שלא היו חופשיות. החברות בהן הוגנו זכויות אדם הותקפו על הפרת זכויות אדם. הדמוקרטיה הואשמה בכל, מהשמדת עם ועד אבטלה, אך העיקרון האורווליאני נשמר: הכה את הדמוקרטיות דווקא בתחום שבו יש להן טיעון חזק במיוחד כנגד הדיקטטורות.

נציגי ברית־המועצות ושאר המדינות הקומוניסטיות אינם תועמלנים מוכשרים במיוחד בתחום זה. אבל בתמרון דיפלומטי, שבישר את האסטרטגיה הצבאית של שימוש בכוחות "סיוע" קובניים כשלוחיה של ברית־המועצות ברחבי העולם, יכלו הסובייטים להישען לאחור ולתת לדוברים מהעולם השלישי לעשות את רוב העבודה. כמה מהם היו טובים במיוחד במשחק האורווליאני הזה. לערבים היו כמובן סיבות טובות משלהם להתקיף את ישראל, בלי קשר לברית־המועצות, כך שהייתה להם סיבה טובה לתקוף את הדמוקרטיה. למעט חריגים מועטים, רוב האומות החדשות שנולדו אחרי מלחמת־העולם השנייה החלו את דרכן כדמוקרטיות חוקתיות, אך צללו עד מהרה למשטר דיקטטורי. אומות אלו ששו על ההזדמנות המפתה לתקוף כל מדינה שנותרה נאמנה לדמוקרטיה שאותה זנחו לאנחות.

המערב מעולם לא פילל לתוצאות כאלו. רבים במערב קיוו שמאותם זרעי אומות ראשוניים יצמחו עצי אלון איתנים, ונרתעו מלחשוב או לדבר סרה בהם. הטראומה של וייטנאם שבאה אחרי כן, עוררה רצון עז לזכות באישורן של אומות שהיו דומות כל-כך לווייטנאם ולקמבודיה ושאותן לכאורה שדדנו וניצלנו. כתוצאה מכך, האמריקנים היו מופתעים מעוינות העולם השלישי לא פחות משהופתעו עם הופעת הצבא הקובני ה"משחרר" באפריקה, בעקבות הוראות הסובייטים. בשנת 1975, כאשר הכנס לשנת האישה הבינלאומית קיבל את ההחלטה שהציונות היא סוג של גזענות, דיווח דיפלומט אמריקני לוושינגטון: "כל המטרות האמריקניות החיוניות הושגו". הדיפלומט האמריקני לא הצליח לזהות בהחלטה את המרכיב האנטי-אמריקני, ולא הצליח להבין כי המתקפה האנטי-אמריקנית צלחה — ואם הדיפלומט כשל, לא מפתיע שקובעי המדיניות לא היו מסוגלים להבין את המשמעות הפוליטית הכללית של הדברים.

יוזמה חדשה

ואז, לפתע, הכל השתנה. יהיה קשה להסביר מדוע בדיוק, אך נוכל להשתמש באקסיומה השימושית של מייקל פולאני: אנשים משנים את דעתם. הם מתעוררים בוקר אחד ומגלים שהם שינו את דעתם. משהו בדומה לזה התרחש במקרה של זכויות האדם. לדוגמא, בוועדה שכתבה את המצע הדמוקרטי בשנת 1976 העלה סם בראון, נציגה של סיעת השמאל הטהרנית במפלגה, החלטה התובעת ביטול הסיוע הצבאי האמריקני למשטרים שאינם מכבדים זכויות אדם. הצעתו של בראון כוונה נגד משטרים סמכותניים של הימין, ברוח חוק הסיוע הזר משנת 1973 שקרא לנשיא "לדרוש מממשלת צ'ילה להגן על זכויות האדם של כל פרט". באותה הזדמנות דיברתי בזכות הכוחות האנדרו-ג'קסוניים במפלגה הדמוקרטית, שהובילו את התיקון לחוק הסחר של 1974 – שבא לרסן מדיניות של הממשל שלמעשה תמכה בדיקטטורות של השמאל. "כדי להבטיח את נאמנותה הנמשכת של ארצות־הברית לזכויות אדם בסיסיות", הכריז התיקון, אין להעניק הלוואות לכלכלות ללא שוק חופשי, המונעות מאזרחיהן את הזכות לתנאים סבירים להגירה.

הרעיון של בראון קידם את עניינן של אומות בחסות סובייטית המקבלות סיוע בציוד מצ'כוסלובקיה ובמקביל מבקשות הלוואות בתנאים נוחים מארצות־הברית; אז מדוע – כך הצענו – לא להתנגד לכל סיוע לכל מדינה דיקטטורית? "אנחנו נתנגד לדיקטטורים שאתה מתעב במיוחד", אמרתי לבראון מעברו השני של השולחן, "אם תתנגד לדיקטטורים שאנחנו מתעבים במיוחד". התוצאה הייתה מצע מפלגתי שבו ההתחייבות האיתנה ביותר לתמיכה בזכויות אדם בתולדות המפלגה הדמוקרטית. אולי השפיעה ההתחייבות הזו על הנשיא החדש קרטר. אולי לא. מכל מקום, הוא החל בפעולה נמרצת בתחום מיד עם השבעתו.

הבעיה כעת היא המשך תנופת היוזמה. לא כולם בארצות־הברית — או על כל פנים בממשל האמריקני — שינו את דעתם. הנשיא מקבל ייעוץ, באופן טבעי, מאותם אנשים שהובילו את הגישה הפסיבית של קודמיו. מחלקת המדינה נזהרת מלהכעיס את הסובייטים. פולחן העולם השלישי חזק מאי פעם. אפשרי בהחלט שהיוזמה כולה לא תעלה דבר, אם ארצות־הברית לא תגבש בסיס רעיוני איתן להתמודדות עם ההתנגדות הסובייטית.

כיצד להתמודד עם התעמולה?

ארבעה עקרונות צריכים לעמוד ביסוד הבסיס הרעיוני הזה.

העיקרון הראשון: החוק הבינלאומי וההתחייבויות החוזיות מגבים את התפישה האמריקנית. המשטרים הטוטליטריים נהנו מיתרון עצום בזכות העובדה שנדמה היה כאילו ארצות־הברית שכחה עיקרון זה כליל. ואכן התגובה הסובייטית לסימנים שזיכרונה של ארצות־הברית מתחיל להתעורר הייתה נזעמת. אך "התגובה השלילית המפתיעה לעמדתנו בנושא זכויות האדם", כניסוחו של הנשיא קרטר באחרונה, עתידה להחמיר ולא להתמתן. הרוסים אינם שוטים, וברור היה כי זו תהיה תגובתם. חשוב, מכאן, להבין כי החוק עומד על צידה של ארצות־הברית.

אמנת האו"ם אוכפת שתי התחייבויות. הראשונה והמוכרת מאוד, היא ציות לחוק ביחס לאומות אחרות: לא להתקיף אותן, לא לחתור תחתיהן, וכן הלאה. אך יש גם התחייבות שנייה, שהיא בפשטות שמירה על החוק ביחס לאזרחיך שלך. אמנת האו"ם דורשת מהמדינות החברות לאמץ משטר שביסודו עקרונות ליברליים, כפי שאלו התפתחו והובנו בדמוקרטיות המערביות.

קשה להאמין, אך זו עובדה: אמנת האו"ם נכתבה בעיקר בידי עורכי דין חוקתיים מבריטניה ומארצות-הברית. המבוא לאמנה מדבר על "זכויות אדם בסיסיות" של "כבודו וערכו של אדם" ועל "זכויות שוות לגברים ולנשים". סעיף 1 באמנה קורא לחברות לקדם באמצעות האו"ם –

כיבוד זכויות אדם וחירויות יסוד לכל, בלי הפרדת גזע, מין, שפה או דת.

משמעות הדבר, כפי שאומרים עורכי־הדין, ניתנת לבירור במלואה. כלומר, היא זהה למשמעות ההגדרה הזו כפי שהיא מובנת בידי כל אדם בדמוקרטיה מערבית.

הרוסים ידעו על מה הם חותמים. כדאי לזכור כי הם החלו את מלחמת־העולם השנייה כבני בריתה של גרמניה הנאצית והשתתפו בחדווה בכיבושה ובחלוקתה של פולין. במלים אחרות, יש להם עבר פרו-נאצי מובהק. בימיו הראשונים של האו"ם הם ביקשו להשיג מטרה זו באמצעות הטיעון שהמדינות החברות בארגון חייבות להיות מדינות ליברליות! בשנתו הראשונה של הארגון עלתה השאלה אם ספרד תוכל להפוך חברה באו"ם. בשום פנים ואופן לא, אמר נציגה של ברית־המועצות אנדריי גרומיקו למועצת הביטחון: להיפך, יש לנקוט צעדי עונשין נגד ספרד. בדצמבר 1946 אימצה העצרת הכללית ביזמת פולין החלטה שקבעה כי –

אם בתוך פרק זמן סביר לא תוקם [בספרד] ממשלה השואבת את סמכותה מהסכמת העם, המחויבת לחופש הביטוי, הדת וההתכנסות, ולעריכת בחירות בהקדם האפשרי, בהן יוכלו בני העם הספרדי לבטא את רצונם, ללא פחד מאלימות ומאיום, תשקול מועצת הביטחון צעדים נאותים כדי לתת מענה למצב.

פולין וכל החברות הקומוניסטיות הצביעו בעד ההחלטה. (ספרד לא התקבלה כחברה עד שנת 1955).

היום פחות מחמישית מחברות האו"ם יכולות לעמוד בתקן שקבעה ההצעה הפולנית. ובכל זאת, אותן חברות מתקיפות חברות השומרות על סטנדרטים אלו. יש מונח הולם לדבר הזה: השקר הגדול.

וזה מביא אותנו אל העיקרון השני: זכויות אדם אינן תכנית הומניטרית אלא מרכיב פוליטי במדיניות החוץ האמריקנית. נכון יהיה לומר (כפי שנאמר שוב ושוב במהלך אותן "שנים של שתיקה" בוושינגטון) שדיפלומטיה שקטה יעילה הרבה יותר בהשגת וויתורים קטנים ממשטרים טוטליטריים, ובמיוחד ביחס לאנשים מסוימים הפונים לעזרתה של ארצות־הברית. אך התוצאה הכוללת של הדיפלומטיה השקטה היא הענקת אישור מטעם המדינות הדמוקרטיות למשטרים הטוטליטריים. זכויות אדם צריכות להיות חלק בלתי נפרד ממדיניות החוץ האמריקנית, ממש כפי שהמרקסיזם-לניניזם הוא חלק בלתי נפרד ממדיניותן של ברית־המועצות, סין או יוגוסלביה. ברור, מכל מקום, כי הפקידים במחלקת המדינה סבורים אחרת, וכל הסימנים מצביעים על כך שמזכיר המדינה האמריקני אינו מתכוון להתעמת עם הפקידוּת במשרדו.

במהלך טקסי "יום המשפט" ב-30 באפריל נשא מזכיר המדינה סיירוס ואנס את נאומו הפומבי הראשון, תחת הכותרת "זכויות אדם ומדיניות חוץ". "מדיניות זכויות האדם שלנו", אמר ואנס, "חייבת להיות מובנת כדי שתוכל להיות יעילה". הוא "יקבע ויציג את תמצית המדיניות, ואת התוצאות שהוא מבקש להשיג".

הרעיון היה ראוי לשבח, ללא ספק, אך מדיניות של ממש לא הייתה. משפט אחד בנאום ההשבעה של קרטר, "חירותנו משמעה שלעולם לא נהיה אדישים לגורלה של החירות במקום כלשהו בעולם"  – הוביל לספקולציות רבות בתקשורת ואז לשאלות, ומכאן לסדרה של פעולות מצד הנשיא — לדוגמא, מכתב לאנדריי סחרוב, פגישה עם מתנגד המשטר הסובייטי ולדימיר בוקובסקי, ושברי הכרזות, כמו זו שהושמעה בנאומו באו"ם ב-17 במרץ — אך כל זה עדיין לא הגיע לכלל מדיניות. הרושם שנוצר היה שהנשיא מגיב ברמה הולכת ומחריפה של מחויבות לזכויות אדם, אך בלי להציב תכלית ברורה למאמציו. זה לא בהכרח רע, אך בשלב מסוים יש צורך להורות למבצעי המדיניות באיזו מדיניות לנקוט. זוהי משימתו של מזכיר המדינה, וּואנס נטל על עצמו את ביצועה.

התוצר הסופי, חייבים לומר, מבשר אסון. נאומו של מזכיר המדינה החמיץ את עיקר העניין. לאורך כל נאומו שב המזכיר והטעים כי זכויות אדם אינן נושא פוליטי אלא תכנית סיוע הומניטרית, מעין שירות סעד כלל עולמי. כלומר, אחרי שארצות-הברית עוררה עליה את זעמן של בנות בריתה באירופה ואת חמתו של הקרמלין התברר שהתכנית של ואנס היא לפתוח במסע לסיוע סוציאלי בעולם.

פרויד אמר שאנטומיה היא גורל. במקרה זה, הוא צדק. ממשל פורד כונן משרת "מתאם לזכויות אדם ועניינים הומניטריים" בתוך משרד מזכיר ההגנה. המתאם היה אמון על שלושה תחומים: "פליטים וענייני הגירה", "שבויי מלחמה ונעדרים" ו"זכויות אדם". ממשל קרטר חתר להדגיש את חשיבות הנושאים האלו, וביקש להעלות את דרגת המתאם לזו של עוזר למזכיר המדינה. אלא מה: בעבר היו בקשות כאלו דווקא איתות של חוסר עניין. כלומר, במקום מתאם מיוחד, הנושא מופנה לטיפול ביורוקרטי רגיל במסגרת מכלול תחומי האחריות של הפקידות במשרד. כך אירע, לדוגמא, כשהיו במשרד מזכיר המדינה מתאמים לסיוע מיוחד לענייני הסביבה ואוכלוסיה. העניין בנושא התפוגג והתחום הועבר למשרד ממלא מקום עוזר המזכיר לענייני סביבה ואוכלוסיה, שהוכפף לעוזר מזכיר המדינה לענייני אוקיינוסים, סביבה וענייני מדע. מזכיר המדינה ואנס אולי לא התכוון לדון את זכויות האדם למוות פקידותי, אך במונחים ארגוניים זה בדיוק מה שהוא עשה.

להשלמת תמונת הניתוק של זכויות אדם מפוליטיקה הכריז מזכיר המדינה בנאומו:

אנחנו מרחיבים את התכנית לסוכנות לפיתוח בינלאומי לטובת "יוזמות חדשות בזכויות אדם", כהשלמה למאמצים הקיימים להעביר את הסיוע שלנו למדינות הנצרכות ביותר.

הוא הוסיף שלשכת החינוך והתרבות של מזכירות המדינה תהיה מעורבת בנושא אף היא, ואמר שמאמציה של ארצות־הברית "צריכים להימצא בטווח שבין דיפלומטיה שקטה… עבור בהכרזות פומביות, ועד עצירת סיוע". בחודש יוני תיערך בבלגרד פגישה בין ארצות־הברית לברית־המועצות, כדי לבחון את הסכמי הלסינקי "ולפעול למען התקדמות בנושאים הומניים חשובים: איחוד משפחות, נישואים רב־לאומיים….", והוא הזכיר כי "אומות רבות בעולם דוגלות בעקרונות סמכותניים ולא דמוקרטיים". הוא לא הזכיר ממשלות טוטליטריות. וככל שהדבר תלוי בשירות החוץ האמריקני, הוא גם לא יזכיר. אם יד הפקידות במשרד החוץ תגבר, מזכיר המדינה יעסוק בפיוס הסובייטים ובקריאת תגר רק נגד מעצמות כמו אקוודור.

האם ניתן להבחין בסימנים לתפישה כזו לא רק אצל מזכיר המדינה כי אם גם אצל הנשיא? לפני שבועות ספורים ביטא הנשיא את הפתעתו נוכח "התגובה השלילית של ברית־המועצות לעמדתנו בנוגע לזכויות אדם". מר קרטר הוסיף: "מעולם לא הצבענו עליהם באופן מיוחד. אני חושב שהתבטאויותינו הפומביות ביחס לסובייטים היו שקולות מאוד. לדוגמא, מעולם לא אמרתי דבר למעט מחמאות ביחס למר ברז'נייב". אך הסובייטים הם בהכרח אלו שאליהם מופנית האשמה בכל פעולה שיש לה משמעות בתחום זכויות האדם. והסובייטים יודעים זאת. האצבעות מופנות אליהם בגלל שהצבא הרוסי העצום הוא אויבה החריף ביותר של החירות עלי אדמות ובגלל האידאולוגיה הסובייטית: מאז היעלמות הנאציזם ושקיעת הפאשיזם, נותר הקומוניזם כתורה הפוליטית הבולטת היחידה המערערת על רעיון זכויות האדם כעקרון. כשמשטרים סמכותניים של הימין מפרים זכויות אדם, הם עושים זאת מטעמים אופורטוניסטיים או מנימוקים של ביטחון לאומי. הם גורסים שהם חייבים לענות, לרדוף אנשי גרילה וטרוריסטים; או שהם טוענים שעליהם לכלוא אנשים כדי למנוע מעשי חתרנות חמושים מבחוץ או מבפנים. המשטרים האלו אינם מזלזלים בחירות ורואים בה אשליה "בורגנית". הם מבצעים מעשי זוועה בפועל. הסובייטים וצאצאיהם האידאולוגיים בארצות אחרות שבהן שולטים משטרים מרקסיסטים-לניניסטים, מבצעים מעשי זוועה מתוך עקרון. מי שמצב זכויות האדם מטריד אותו יודע מהיכן נשקפת הסכנה החמורה יותר לזכויות האדם.

לפי עוזר לנשיא שצוטט בניו יורק טיימס, יוזמת זכויות האדם של הנשיא עוררה חשש בהנהגה הסובייטית. הסובייטים "ראו בארצות-הברית תחת ממשלי פורד וניקסון… משטר המנהל מדיניות חוץ מגננתית ונסוגה…. מר קרטר ויועציו סבורים שהמנהיגים הסובייטים היו מוטרדים מכך שתפישתם בדבר שקיעת המערב כבר אינה נכונה". אם יוזמת זכויות האדם תהפוך למשמעותית, תהיה לסובייטים סיבה טובה מאוד להיות מוטרדים מהתעוררותה המחודשת של ההתנגדות האמריקנית להתקדמות הטוטליטריות.

ובכל זאת, ניתן להעריך שהפקידות הקבועה בממשל תקדם דווקא מדיניות של דיפלומטיה שקטה ופיוס. למעשה, זה בדיוק מה שהיא עושה, ובהצלחה מסוימת, כפי שאנו למדים מנאומו של הנשיא קרטר באוניברסיטת נוטר-דאם – שהיה הכרזתו הראשונה ובשלב זה גם המקיפה ביותר בנוגע למדיניות החוץ של הממשל החדש. הנשיא החל את נאומו באישור ל"מחויבותה של אמריקה לזכויות האדם כאחד מעמודי התווך של מדיניות החוץ שלנו". אבל כאשר המשיך הנשיא לדון במרכיביה של מדיניות זו הוא שינה לפתע את הנושא:

אברהם לינקולן אמר שהאומה שלנו אינה יכולה להתקיים חופשית למחצה ומשועבדת למחצה. אנחנו יודעים כי עולם של שלום אינו יכול להתקיים כשהוא עשיר בשליש ורעב ללחם בשני שלישים.

המעבר כאן היה מפתיע וחריג מאוד. המשפט הראשון מזכיר לנו שהעולם היום אכן משועבד בחציו וחופשי בחציו. מבין ארבעה מיליארד תושבים על פני כדור הארץ, מיליארד וחצי חיים תחת מגף המרקסיזם הטוטליטרי. התרגלנו לחשוב על הדברים במונחים של עימות בין מזרח למערב. אבל אז, אחרי שהנשיא הזכיר לשומעיו את העימות הזה, הוא כיוון מחדש את מבטנו לא אל העימות הזה אלא לעניין שונה לחלוטין – היחסים שבין הצפון המתועש לדרום המתפתח. קרטר אפילו קרא לסובייטים, כחלק מהעולם המתועש, להצטרף ל"מאמצי הסיוע" לעולם המתפתח (אף כי הסובייטים אינם מקבלים על עצמם שום אחריות לגורלו של העולם המתפתח: לפי תפישתם, הכל הוא באשמת המערב).

ההשלכות נראות ברורות: אנחנו אמורים להסב את תשומת לבנו מהמאבקים הפוליטיים המרכזיים של זמננו — המאבקים שבין הדמוקרטיות הליברליות והקומוניזם הטוטליטרי — ולהתמקד במשהו אחר. הנשיא קרטר גורס כי על ארצות־הברית לעשות זאת משום שהיא "חופשית" מ"פחד מופרז מהקומוניזם" — אותו פחד שהוביל אותה, לכאורה, לזנוח את ערכיה לטובת ערכים טוטליטריים. אבל האם החשש האמריקני מהקומוניזם היה "מופרז"? האם באמת אין ממה לחשוש מהקומוניזם היום? האם קרטר התכוון לומר שהאתגר הצבאי והאידאולוגי המתגלם בברית־המועצות דעך? ואם כך הדבר, מדוע ממשיכים הסובייטים לבנות צבא עצום שכזה? ומדוע הם ממשיכים ואפילו מעצימים את המתקפה האידאולוגית שלהם נגד המערב?

אפשר להשיב לשאלות האלו בדרכים שונות — והנשיא קבע במפורש שהיה זה "פחד מופרז מהקומוניזם" שהוביל את האמריקנים ל"דלות המחשבתית והמוסרית" שהתגלמה במלחמת וייטנאם. אפשר להתווכח גם על הקישור הסיבתי הזה. חלק מהאמריקנים טענו בזמן המלחמה שהיא נדונה לכישלון משום שתכנונה וניהולה היו שגויים. האם יש לומר עתה — בדיוק כמו שאומרים אויביה של אמריקה — שעצם ההתנגדות להתקדמות הטוטליטריות הקומוניסטית היא דבר שגוי או בלתי־מוסרי?

מעל לכל: הישרדות

וזה מביא אותנו אל העיקרון השלישי: לזכויות אדם אין שום קשר לאשמה או לחפות מאשמה שלנו כציביליזציה. הן קשורות להישרדותנו. הנשיא ליהק למחלקת המדינה ולמחלקת ההגנה חבורות שאינן עשויות מעור אחד. בכירי החוץ וההגנה הם אנשים שקנו את שמם בניהול המלחמה בווייטנאם. בדרג הבינוני רבים הפקידים הממונים שעשו להם שם בהתנגדות למלחמה בווייטנאם. יש משהו מטריד במצב הזה בו הפקידות הבכירה מבקשת מחילה מהפקידות בדרג הבינוני על מעשה שהנשיא עצמו מכנה גילוי של "דלות מחשבתית ומוסרית" בעבר.

הדריק סמית, ראש תא הכתבים של ה'ניו-יורק טיימס' בוושינגטון דיווח:

בהסתכלות לאחור, אמר מזכיר המדינה, סיירוס ר. ואנס — שמילא תפקיד חשוב בבניין הכוח האמריקני בווייטנאם כממלא מקום מזכיר ההגנה — כי לפי תפישתו עתה "הייתה זו טעות להתערב בווייטנאם". אנשים המכירים את ואנס היטב סבורים שהשקפותיו התעצבו במהותן בעקבות לקחי המלחמה.

איש אינו תובע ממזכיר המדינה שלא יושפע מאירועי העבר — אך הוא צריך להכיר בכך שאלו היו החוויות המעצבות שלו. (בדבריו בפני בית הספר למשפטים של אוניברסיטת ג'ורג'יה ב"יום המשפט", הוא חלק את הבימה עם דין ראסק, מזכיר המדינה שנכנס לתפקידו בצל הכאוב של "אובדן סין [לקומוניסטים]" – כלומר, בצל חוויה מהופכת לזו של ואנס). מלחמת וייטנאם הייתה שגיאה משום שארצות־הברית לא הייתה מסוגלת לבלום בהצלחה את הכוחות הטוטליטריים. כלומר, לא במחיר שיהיה קביל בחברה ליברלית. אבל המלחמה לא שמה קץ להתפשטות הטוטליטריות, ולא שמה קץ לצורך להתייצב כנגדה. למעשה, המלחמה רק הדגישה את חשיבות ההתנגדות האידאולוגית, וזהו בדיוק תפקיד "זכויות האדם במדיניות החוץ".

רק מעטים מבינים את כוחה של האשְמה ככלי פוליטי, ואת השימוש היעיל בה בתוך ארצות־הברית וכנגד ארצות־הברית. לפני כמה שנים ציין ניית'ן גלייזר שהרטוריקה הפוליטית בדורנו מסוגלת להציג חברה יצירתית למדי, סובלנית ומשגשגת בתור יצור נתעב לחלוטין – ואף יכולה לשכנע אנשים רבים הנהנים באופן אישי מהשפע הזה כי הם חיים במקום נתעב ומתועב. בשנת 1977 הכריז אחד משופטי בית המשפט העליון בארצות-הברית בחוות דעת שלו בפסק דין, שעדיף היה שלא להיוולד מאשר להיוולד בארצות־הברית וללמוד בבתי־ספר "מדרגה שנייה".

הנשיא האמריקני — כל נשיא אמריקני — יתייצב בפני גרסאות שונות ומשונות של רעיון האשְמה, מפיהם של קוסמופוליטים למיניהם, משגרירים לשעבר או מהמועצה לקשרי חוץ, מלווה באותו נפנוף אצבע מוסרני שהאמריקנים מתמחים בו. וושינגטון מלאה באנשים שפעלו בתקופת המלחמה הקרה (הם רק נתנו הוראות), שאחרי כשלונם המוחלט בהרפתקה הרופסת בווייטנאם הגיעו למסקנה שאפסה כל תקווה לתקומת ארצות־הברית, שאי אפשר להתנגד למצעד הטוטליטריות המנצחת, ושהדרך היחידה לשרוד היא באמצעות פיוס הרודנות.

אין דרך להתמודד עם גישה כזו, למעט חשיפתה והפרכתה. זכויות אדם הן נשק במאבק להישרדות האומה — אומה שיש לה עמדות נכונות ולצידן עמדות שגויות — כפי שהיה מעולם וכפי שיהיה לעולם. לארצות-הברית יש זכות וחובה להישרד. ואין זאת אמירה מיותרת: התרבות העכשווית שלנו מלמדת אותנו באיזה להט פראי מאכֶּלת תחושת האשמה את יכולת ההישרדות של המערב.

האשמה, בין שאר עוולות, שיתקה את ארצות־הברית בקשריה עם העולם המתפתח – ושיתוק זה מוביל לעקרון הרביעי במדיניות זכויות אדם איתנה: האומות החדשות חייבות להבין שהמחויבות של ארצות־הברית אליהן תלויה בכך שיחדלו מלשמש סוכני הטוטליטריות כנגד הדמוקרטיה.

רק קומץ מבין האומות החדשות בעולם הן גרורות סובייטיות. אבל המרקסיסט יוכל לומר שהן שבות ותומכות בסובייטים משיקולים אובייקטיביים. הרעיון של התנהגות פוליטית אובייקטיבית הוא כמובן אחד התכסיסים הרטוריים החביבים על מרקסיסטים. לדוגמא, לוצ'ו לוברדו ראדיצ'ה, חבר מוביל בוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית האיטלקית, הסביר באחרונה בראיון ל'אנקאונטר' כי כשהבין סטלין בשנות השלושים את סכנות הנאציזם הוא הפסיק לתקוף את המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות במערב. "במצב ששרר באותה עת סטלין תמך, מנקודת מבט אובייקטיבית, במאבק למען החירות, הדמוקרטיה והשלום". הגיע הזמן שארצות־הברית תסביר לנציגי אומות רבות, שאליהן יש לנו אהדה רבה במובנים אחרים, כי "מנקודת מבט אובייקטיבית" הם תומכים באנטישמיות, בטוטליטריזם ובמלחמה.

דוגמא לפעולה כזו ניתנה ביוני האחרון בוועידת העבודה הבינלאומית בז'נבה. תנועת העבודה האמריקנית היא אחת הקבוצות הראשונות שהבינה כבר בשלב מוקדם את הטקטיקה הסובייטית ואת יעדיה. בשנת 1974, אחרי שארגון העבודה הבינלאומי (ILO) אימץ החלטה המגנה את ישראל כגזענית, תבעה תנועת העבודה האמריקנית, בתמיכת הקהילה העסקית, שארצות־הברית תודיע על כוונתה לפרוש מהארגון אם תימשך ההתערבות האנטי-דמוקרטית הזו בהליכי ארגון העבודה הבינלאומי.

אמנת ארגון העבודה הבינלאומי מחייבת הודעה מראש של שנתיים על כוונה לפרוש, והודעה כזו נמסרה בסתיו שנת 1975. נוסח מכתב הפרישה הבהיר שארצות־הברית אינה מעוניינת לפרוש מהארגון. אחרי הכל, ארצות-הברית הייתה זו שסייעה בהקמת הארגון בוועידת השלום בפאריז בשנת 1919, והצטרפה אליו אף שנמנעה מהצטרפות לארגונים אחרים בחבר הלאומים. ארצות־הברית הייתה גם מקור המימון העיקרי של הארגון, וסייעה במיקוד פעילותו בבעיות העבודה באומות מתפתחות. בקשתה הייתה פשוטה: הארגון צריך להימנע ממעורבות בפוליטיקה בינלאומית מהסוג הכרוך בניבולי פה נגד ישראל וכיוצא בזה. העיתון הסובייטי טרוּד הגיב בזעם בתיאור הבקשה כפועלם של "חוגים ריאקציונריים, ובייחוד המשלחת האמריקנית… [המבקשים] להוציא מכלל דיון… שאלות פוליטיות הקשורות למאבק העממי נגד אימפריאליזם, ניאו־קולוניאליזם וגזענות".

התשובה לבקשת האמריקנים התקבלה ב-3 ביוני. "באמצעות צעד הליכי", דיווח הניו-יורק טיימס "בלמו המדינות הקומוניסטיות ומדינות העולם השלישי הצעה בהשראה אמריקנית לתיקון כללי המליאה לסינון החלטות שמניעיהן פוליטיים". העולם השלישי, למעט מספר חריגים, תמך בקומוניסטים כנגד העולם הדמוקרטי.

ב-22 ביוני הודיע שר העבודה ריי מרשל במסיבת עיתונאים כי סביר להניח שארצות־הברית תפרוש מארגון העבודה הבינלאומי. הלב כואב על אלו שפעילות הארגון הייתה חשובה להם. אך מדוע התרחשה הפרישה? היא התרחשה משום שמדינות העולם השלישי בחרו באופן אובייקטיבי לתמוך בקומוניזם כנגד הדמוקרטיה. הן יודעות זאת. והן תבחרנה באופן שונה אם ארצות-הברית תפעל לקידום מדיניות שונה ותבהיר להן שהיא מודעת לבחירתן. [ארצות־הברית אכן פרשה מארגון העבודה הבינלאומי ושבה אליו בשנת 1980, כשהארגון אימץ את "קונצנזוס וושינגטון" ומשך ידו ממעורבות פוליטית. א.ר].

ז'ן-פרנסואה רבל מציג את הדברים בהקצנה בספרו החדש, הפיתוי הטוטליטרי, הוא מתאר מאבק כלל עולמי בין הדגם המהפכני באמת של החברה הדמוקרטית, ובין "הדגם המרקסיסטי-לניניסטי-מאואיסטי, על כל אחיו הקטנים", המיישם זן של סוציאליזם טוטליטרי שאותו מכנה רבל "סטליניזם לא מוצהר". הסוציאליזם הטוטליטרי הזה, כותב רבל, מייצג את הריאקציונריות האמיתית, אך לפי תפישתו הגישה הזו מנצחת, משום שחלקים הולכים ומתרבים בעולם סבורים כי המשטרים האלו מפתים יותר:

לכן… המהפכה האמריקנית החדשה, או מהפכת העולם החדש שהחלה באמריקה, עתידה להיכשל קרוב לוודאי — לא בגלל ארצות־הברית, אלא משום שהעולם הולך ודוחה את הדמוקרטיה.

זהו "התסריט הקודר ביותר" ונדמה שיש כאלו שכבר השלימו עמו. ג'ורג' קנן, למשל, קובע בספרו החדש, 'ענני הסכנה': המציאות העכשווית במדיניות החוץ האמריקנית, מלמדת כי הדמוקרטיה היא תופעה צפון־אטלנטית, ובשום פנים ואופן אינה "צורת שלטון טבעית לאנשים מחוץ לתחומי הפרמטרים הצרים שלה". לטענתו, היה זה רעיון מטופש לנסות לתקן ולשפר "את ההרגלים הפוליטיים של חלקים גדולים באוכלוסיית העולם".

אפשר להתווכח על הנקודה הזו — האם אין בטיעון של קנן בוז מובנה לשאיפה האנושית האוניברסלית לחירות? — אך הנקודה שלי שונה: אני סבור שמר קנן ממעיט בהשפעתה של המתקפה הטוטליטרית על הדמוקרטיות עצמן (לדוגמא: יותר מחצי תריסר אוניברסיטאות בבריטניה מחרימות עתה דוברים יהודיים בטענה שהציונות היא סוג של גזענות). רוב העולם אינו חופשי, וקשה יהיה לשנות מצב זה. אך בוודאי שיש לעשות משהו — בוודאי שיש לעשות הכל — כדי לשמר את העולם החופשי הקיים כעת. הנקודה, שהיא גם הנקודה של רבל בהצגת התסריט הקודר שלו, אינה שצריך להרים ידיים, אלא שצריך לפעול כדי למנוע את התממשות התסריט הזו. ובנקודה זו נושא זכויות האדם הופך לחיוני.

לפי שעה, המשימה הראשונית שלנו היא הגנה עצמית. מתקפת נגד חזקה ומתמדת "שתחשוף בלא רחם את השקרים הנפוצים", כפי שניסח זאת וולטר לאקר — ותחשוף אותם בכל מקום שבו נושא זכויות האדם ואופי החברה שלנו מוצג בידי יריבינו או בידי בני בריתם ה'אובייקטיביים'. כך ניתן יהיה למנוע את ה"פינלנדיזציה מבפנים" בעולם הדמוקרטי. זכויות אדם הן הנשק החשוב ביותר שנותר בידינו להגנת החירות. אם נאבד אותו בגלל קולות של פחד ואשמה, מתוך ממשלותינו או מחוצה להן, ייפול אסון כבד על ראשינו.

_______

דניאל פטריק מויניהן היה סנטור מטעם המפלגה הדמוקרטית, שגריר ארצות-הברית באו"ם בשנים 1976-1975, והיה חבר בממשל הנשיאים קנדי ופורד.

המאמר פורסם לראשונה באנגלית בשנת 1977 במגזין 'קומנטרי'. אנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו. תרגום: אורי רדלר.

הערות והפניות מופיעות במאמר המלא.