כך תחזור 'העבודה' להיות מחנה ציוני

היוזמה להקמת "זרם מרכזי" במפלגת 'העבודה', להבדיל מהנטייה המובהקת שמאלה המאפיינת את המפלגה בעשורים האחרונים, מחייבת להכיר במספר עקרונות יסוד שיהוו בסיס להסכמה לאומית חוצת מפלגות ומחנות פוליטיים.

הבסיס להסכמה צריך קודם לכל להכיר בארץ ישראל כמולדת העם היהודי, מוקד של זכרון לאומי קדום, יעד לשיבה ולבנייה, ומושא לערגה רוחנית בנפש הישראלית מאז ומתמיד. כאשר צה"ל לא נשלח לכבוש את הרי יהודה ושומרון בתש"ח, דיבר בן גוריון במושגים של "בכיה לדורות". העובדה שישראל לא כבשה את חבל חברון ואזור שכם ב-1948 זכתה לאחר מלחמת ששת הימים לתגובה מרשימה של לוי אשכול כ"תיקון" המתבקש, לדבריו, להחמצה המצערת שהיתה.

הנה העקרונות המנחים של התכנית המוצעת עבור המיינסטרים הציוני היום.

גבולות והתיישבות

מיד עם תום מלחמת ששת הימים הובהר על ידי ממשלת אשכול שאין חזרה לגבולות ה-5 ביוני 1967. זו עמדה שזוכה עד היום לתמיכה רחבה ביותר. נקבע שנהר הירדן יהיה גבול הביטחון במזרח. תכנית אלון, שדברה על "גבולות בני הגנה", הציגה עמדה לפיה הציונות הדינמית חשובה משלום, דבר שביטא בן-גוריון אף לפני קום מדינת ישראל. אלון שרטט מפה מדינית-גיאוגרפית  שכללה, מלבד בקעת הירדן, שטחים באזור לטרון ומדבר יהודה. בשנים 1967-68, החלה ההתיישבות לקרום עור וגידים – בכפר עציון, צפונית ודרומית מיריחו, ובחברון-קרית ארבע.

נושא ההתיישבות זכה לתמיכה בין מהוססת בין נחושה על ידי האקטיביסטים במפלגת העבודה – משה דיין, גולדה מאיר, יגאל אלון וישראל גלילי – שלא השילו מתודעתם הציונית את החיוב ליישב יהודים בכל ארץ ישראל. שמעון פרס הפך לאב הפוליטי של עפרה ב-1975, וכמו שיש הרים בגולן שחיוניים להגנה על המדינה, אמר פרס, כך יש הרים גם בשומרון. מכאן שפרס לא מנע תקיעת היתד של הישוב הראשון בקדומים בלב השומרון.

לאחרונה פרס ציין שדימונה על משמעותה הגרעינית הכינה את הדרך לאוסלו. כלומר ישראל חזקה ובטוחה יכלה להרשות לעצמה להסתכן בוויתורים. הרבה יותר משכנע ונכון שהקמת קדומים ובנותיה הכשירו את הקרקע עבור הפלסטינים לראות את ההתיישבות הישראלית ביו"ש כמחסום בפני סיכוי כלשהו שתקום שם מדינה ערבית.

מלבד גושי ההתיישבות  שלגביהם יש הסכמה לאומית, לא פחות חשוב יהיה לחזור לתפיסה ציונית היסודית ביותר שאין להרוס ישובים קיימים בשום אופן. זהו מעשה שלא ייעשה, חרפה לאומית ומתן פרס לאויבים. מי ייתן ורעיון עוואים זה יוסר מכל סדר יום מדיני ותכנית ליישוב הסכסוך. מפלגת 'העבודה' מחזיקה במורשת של ערכי התיישבות שיוכלו למלא מאגר ארכיב מכובד, אך גם כתמרור לבנייה וביצור נכסי המולדת.

ירושלים

כאשר בן-גוריון קבע את ירושלים כעיר הבירה של המדינה ב-1949, ולוי אשכול הוביל לחבר את ירושלים עם אזורי מזרח העיר והרחבת גבולותיה ב-1967, העזו שניהם לפעול בניגוד גמור לעמדת העולם כולו. ברוח נחושה פעל ראש העיר מטעם 'העבודה', טדי קולק, ליזום מיזמי בנייה גדולים של שכונות יהודיות חדשות בדרום, בצפון ובמזרח ירושלים. בכך קבעה ישראל עובדות מרשימות ועמדות נחרצות. לאחר-מכן נחקק ב-1980 'חוק יסוד ירושלים' שמסמר את הריבונות הישראלית בירושלים רבתי והמאוחדת: הנה מציאות מדינית ולאומית שיש להכיר בעוצמתה ההיסטורית בשם עם ישראל השב, מתבסס ושולט בעיר שחנה בה דוד המלך. במילותיו של רמטכ"ל ששת הימים, יצחק רבין, בנאומו בסוף חודש יוני 1967 בהר הצופים – ניצבה ירושלים "הבירה הנצחית וערש לידתה של ההיסטוריה הקדומה של עמנו". כל נכונות לחלוקה של ירושלים היום תידמה לאם בסיפור שלמה המלך והתינוק שמונח היה לפני סכנת ביתור לשתיים.

לא למדינה פלסטינית

לאורך שנים רבות לאחר מלחמת שחרור יהודה ושומרון עמדו כל הממשלות בירושלים בהתנגדותן להקמת מדינה ערבית מערבה מנהר הירדן. מנחם בגין ויצחק רבין, למשל, ביטאו מפורשות את הסכנות הנשקפות ממדינה פלסטינית בלב הארץ, בסמוך לריכוזי האוכלוסין של יהודי ישראל. ב-1978 הציע בגין בהסכמי קמפ-דיוויד אוטונומיה ערבית בשטחי יהודה, שומרון ועזה, אך לא מדינה, וזאת בניגוד לדרישת הנשיא סאדאת בסוגיה; ורבין, למרות דרישת אש"ף, שלל בהסכם אוסלו ב-1993 את הרעיון של מדינה עצמאית לערביי השטחים שתכליתה, לדעת ראש הממשלה, החרבתה של מדינת ישראל. כאשר שורה של ראשי ממשלה הביעו את נכונותם למדינה פלסטינית – שרון, ברק, אולמרט, נתניהו – נחשפנו לקונצנזוס מפוקפק למדי. חזיון של מדינה ערבית פלסטינית – אסלאמית, אירידנטית, טרוריסטית –  זורעת אש השנאה, הוא כסיוט בלהות ותרחיש אימה ממש. לאחרונה עולים קולות, גם מקרב מפלגת 'העבודה', וגם בקהילה הבינלאומית, שרומזים להתעשתות מסוימת בנידון.

לא לסיפוח ולאיזרוח ערביי יהודה ושומרון

אחרי כמעט יובל שנות שליטת ישראל על רוב שטחי יהודה ושומרון, מעמדם נשאר עמום וללא הכרעה. כל החלטה לספח באופן סופי את השטח היתה גוררת תסבוכת פוליטית, משפטית ודיפלומטית לפתחה של ממשלת ישראל. על אף שסיפוח במהותו הולם את תחושת הבעלות של עם ישראל על ארצו, המעשה יהיה כרוך במחלוקת פנימית חריפה, בהתנגדות עזה בקהילה הבינלאומית, עם ספיחי פולמוס סביב מעמד התושבים הערבים. אם כפועל יוצא של הסיפוח יינתן מעמד של אזרחים לכשני מיליון ערבים, תימצא ישראל על סף התאבדות לאומית. ואי-מתן אזרחות רק יצבע את ישראל כמדינה לא דמוקרטית שלא בטובתה. עדיף אם כן לצעוד בזהירות לעבר העתיד הבלתי ידוע עם תקווה שיבוא יום שיאיר באור ברור את דרכה של מדינת ישראל.

רב הדמיון של העמדות וקווי המדיניות של מפלגת 'העבודה' ההיסטורית עם השקפת 'הליכוד'. כאשר נוכחים לדעת שהמשותף עולה על המפריד, אל לנו להידרדר לריב אחים חריף, מיותר והרסני.

********
ד"ר מרדכי ניסן כותב ומרצה על ענייני ישראל והמזה"ת.