אמן האשליות: הפופוליזם המסוכן של ברני סנדרס

ברני סנדרס, המתחרה על נציגות המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארצות-הברית, איננו סוציאליסט או קומוניסט מוצהר כפי שרפובליקנים רבים אוהבים לומר. סנדרס גרוע יותר. הוא מנסה מתחת לרדאר לדחוף את אמריקה לסוציאליזם, ובתחכום רב. ההצלחה של סנדרס, ובפרט בארצות-הברית, צריכה להדאיג את כל שוחרי החירות והשפיות באשר הם.

כלפי חוץ, סנדרס רוכב על ה"גל החברתי" העולמי, וטוען שהוא לא סוציאליסט כמו בוונצואלה, אלא "סוציאל דמוקרט" כמו בדנמרק; הוא רוצה להבריא את הכלכלה האמריקנית על-ידי הגבלת השפעת החברות הגדולות ווול סטריט על הממשלה, ומצד שני, הוא רוצה להעלות מסים על העשירים על מנת להעניק חינוך ובריאות חינם לכל אמריקני. סנדרס טוען שהוא לא רוצה לדכא את היזמות הפרטית והשוק החופשי, אלא שהוא בסך הכל רוצה שהעסק יעבוד בצורה יותר "הוגנת".

זה עשוי להישמע לא רע, עד שנתקלים בשלל אמירות קיצוניות הרבה יותר של סנדרס – אותן מנסים אנשי הקמפיין להחביא – המעלות חשד כבד בקשר לעמדותיו האמיתיות. סנדרס מנסה למכור לציבור האמריקני הרפתקאות כלכליות מסוכנות שאינן מתאימות לאמריקה, בניסיון לשכנע ציבור בוחרים משולהב שחזון השוויון והרווחה הסקנדינבי יגיע בקרוב לארצות-הברית. למעשה, הוא גרוע מסוציאליסט-קומוניסט מוצהר; הציבור האמריקני היה מתעלם מאדם כזה, והוא לא היה נתפס כיותר מקוריוז. במקום, סנדרס מנסה לקחת מודלים זרים שמכליאים שוק חופשי עם רווחה, הנשמעים מוצלחים על הנייר, ובאמצעות כריזמה לשכנע את הציבור האמריקני הצעיר שהם ישימים גם עבורו. בסקרים רבים שנעשו בארצות-הברית התגלה שבוחרים מתחת ל-30 תומכים בסוציאליזם יותר מאשר קפיטליזם. ברני אולי לא ייצר את הטרנד הזה, אך הוא בהחלט מלבה אותו.

לא באמת סוציאל-דמוקרט

בראיון שהעניק ל-CNBC, נשאל סנדרס "כשאתה חושב על 90% מיסוי, אתה לא חושב שברור שזה יותר מדי גבוה?", סנדרס ענה את התשובה המפתיעה: "לא". בדנמרק, המדינה הסוציאל-דמוקרטית האידאלית לפי סנדרס, המיסוי המקסימלי הוא כ-60%. אבל מילא. סנדרס אגב, בתכניתו הכלכלית הרשמית, קורא למס רווחי הון מקסימלי של 64.2%. באותו ראיון פלט סנדרס אמירה מטרידה נוספת: "אתה לא בהכרח צריך בחירה בין 23 דאורדורנטים או 18 זוגות שונים של נעליים כשילדים רעבים". האם העוינות הסמויה כאן לשפע ולמגוון שמעניק השוק החופשי מתאימה לארצות-הברית? נוכח אמירה זו, נראה שסנדרס יכול למצוא שותפים לדרך רק בונצואלה. הסחר החופשי, הצריכה והיזמות, שאחראים לכך שיש בחירה בין מספר רב כל כך של מוצרים, מובילים לפחות עוני וליותר רווחה. בדיוק ההיפך ברני, בדיוק ההפך.

אך זה רק קצה הקרחון. פול סטאר, פרופסור בפרינסטון וזוכה פרס פוליצר, פרסם בכתב העת 'פוליטיקו' הדמוקרטי את כתב האשמה הרהוט ביותר כנגד סנדרס, לפיו סנדרס כלל איננו דמוקרט וליברל אמיתי, אלא סוציאליסט. בין היתר, סטאר מזכיר את עברו הסוציאליסטי המוצהר של סנדרס: מתנדב אידאולוגי בקיבוץ (1963), תומך ביוג'ין דבס, מנהיג סוציאליסטי בולט (1979), ואפילו פעיל במפלגת פועלים סוציאליסטית שתמכה בהלאמת כל התעשיות (1980).

גם היום, כשסנדרס משתדל לשדר חזות בוגרת ואחראית, ניתן לחוש בניחוח המרקסיסטי הנודף ממנו (עוד על כך ניתן למצוא באקונומיסט, אצל ברט סטפנס בוול סטריט ז'ורנל, ואף מפי סנדרס עצמו). תגידו מה שתגידו על אנשים שמרוויחים כסף במגזר הפיננסי או על בעלי אמצעים בכלל, אבל הם אינם רשעים וגנבים, הם לא שואפים לדכא ולשלוט בבני המעמד הנמוך, והם אפילו עושים קצת טוב בעולם הזה. רובם המוחלט הרוויח את כספו ביושר. למרות זאת, בעולם הפופוליסטי של סנדרס יש טובים ורעים, בדיוק כמו אצל מרקס. השאיפה היא להוביל מהפכה שתחזיר את בני המעמד הנשלט למקומם הנכון. "אין לי חברים מיליונרים או מילארדרים", "המודל העסקי של וול סטריט הוא הונאה", "אנחנו צריכים תנועה פוליטית שמוכנה להביס, שוב, את המעמד השולט שתאוותו הורסת את האומה". אלו רק חלק מהאמירות המכוערות שסנדרס הנפיק. באופן מצער, החוש הביקורתי של מיליונים מבוחרי אמריקה קצת קהה, וסנדרס מצליח לשלהב את ההמונים בעזרת האמירות המסוכנות הללו.

אגב, משעשע להיזכר בכך שסנדרס, שמציב את עצמו כגיבור מעמד הביניים היצרני, לא עבד בעבודה יציבה עד גיל 40 – הגיל שבו הוא הצליח להיכנס לפוליטיקה. במאמר מערכת עם הכותרת הטראגית-קומית "ברני סנדרס: הלא-יוצלח שרוצה את הכסף שלכם", ה'אינווסטורס דיילי' הציג את עברו ההזוי של סנדרס. הסיפור הוא בערך כזה: לאחר שחברתו עזבה אותו הוא הביא ילד מחוץ לנישואין, ניסה את מזלו בנגרות (ללא הצלחה), פרסם כתבות על אוננות במגזינים ליברליים (?) ולא הפסיק לדבר על סוציאליזם. אם זהו הגיבור האמריקני החדש, עדיף כבר למצוא גיבורים סינים או אפילו להישאר עם ברק אובמה.

תכניות כלכליות מסוכנות

מעבר לעברו הסוציאליסטי ואמירותיו הבעייתיות, כאשר בוחנים את תכניותיו הכלכליות המוצהרות של סנדרס מתברר שלאמריקנים יש סיבה לדאגה גדולה אף יותר. סנדרס, מצד אחד, איננו שואף בפומבי להלאמה של הייצור ולמניעה של סחר חופשי ויזמות; הוא אף הביע רעיונות בדבר הגבלת כוחם של הבנקים הגדולים ופירוד גדול יותר בין המגזר הפרטי הגדול לממשלה באמצעות טיוב רגולציה. הוא מדבר הרבה על שוויון ורווחה – רעיונות הנתונים במחלוקת, אך כאלה שבכל זאת ניתן למצוא לגביהם הסכמה מסוימת בקרב בעלי מקצוע ופוליטיקאים מכל קצות הקשת הפוליטית בארצות-הברית. אם סנדרס היה עוצר שם, הכל היה בסדר. אך כאמור, סנדרס הוא מהפכן רדיקל: הוא מציע בריאות וחינוך חינם לכולם, שינוהלו וימומנו לחלוטין על-ידי הממשלה. הכסף, לשיטתו, יגיע ממיסוי העשירים בכלל, ומרווחי ההון הפיננסי בפרט.

כמובן שהתכניות של סנדרס הן חלומות באספמיא. במקרה הטוב, התכניות יעלו 18 טריליון תוך הגדלה חסרת תקדים של הממשלה, על פי ניתוח הוול-סטריט ז'ורנל. ארצות-הברית כבר היום נמצאת במצב כלכלי לא פשוט, וסבירות ההצלחה של תכניות סנדרס נמוכה למדי. נוסף על כך,  די ברור שמיסוי העשירים שסנדרס מתכנן לעולם לא ישיג את יעדיו, ומעמד הביניים האמריקני יסבול ממיסוי גבוה. פול קרוגמן, זוכה פרס הנובל בכלכלה ותומך המפלגה הדמוקרטית, הצטרף לשורת כלכלנים דמוקרטים בולטים שתקפו את סנדרס. קרוגמן כתב בניו יורק טיימס: "הטענות של התכנית [הכלכלית] של סנדרס אינן רק לא הגיוניות, הן בושה לכל מי שיודע משהו על היסטוריה כלכלית ועל הדמוגרפיה האמריקנית המשתנה". לא במקרה, תכנית סנדרס מזכירה במקצת את המצע הכלכלי המביך של שלי יחימוביץ' מבחירות 2013: 500 מיליארד שקל תקציב, ואפס כיסוי.

אמריקה היא לא שוודיה

הלאה. בואו ונשכח לרגע מכל הביקורות, ונניח שהמודל הסוציאל-דמוקרטי הוא נהדר. האם הוא רלוונטי לארצות-הברית? דרון אסמוגלו, אחד הכלכלנים המשפיעים בעולם כיום, פרסם כבר ב-2012 נייר שמסביר ומנתח מדוע לא כדאי שארצות-הברית תהפוך להיות מדינה סוציאל-דמוקרטית, כדוגמת שוודיה או דנמרק. באמצעות מודלים כלכליים מורכבים הוא טוען טענה פשוטה: אי שוויון גדול בהכנסות מוביל למאמץ יזמי גדול יותר. מדינות בהן יש אי שוויון נמוך יותר, כדוגמת המדינות הסוציאל-דמוקרטיות, נהנות מן ההפקר מהיזמות והחדשנות במדינות בהן יש אי שוויון גדול יותר, דוגמת ארצות-הברית. לטענת אסמוגלו, כלכלת העולם לא הייתה מתקדמת לשום מקום אם אמריקה לא הייתה אמריקה. הסקנדינביות רוכבות למעשה על גבה.

אסמוגלו לא הסתפק בכך. באוקטובר 2015, בעקבות עלייתו המטאורית של סנדרס, הוא בחר לפרסם טור ב'ניו-יורק טיימס' שתוקף את הניסיון להפוך את ארצות-הברית למדינה סוציאל-דמוקרטית. הסיבה הראשונה אותה מציין אסמוגלו להתנגדותו לסנדרס, היא העובדה שמדינות סקנדינביה הן הומוגניות וקטנות, בוודאי בהשוואה לאמריקה הגדולה, המפולגת והרב-תרבותית. במילים אחרות, רוב הסיכויים שמה שעובד שם, לא יעבוד באמריקה. הסיבה השניה היא הדברים שהוזכרו לעיל: בשל מחסור באינטרס כלכלי ובתמריץ חופשי לצמצום פערים, דנמרק – למשל – פחות מפותחת טכנולוגית מארצות-הברית. יחד עם שאר מדינות העולם, היא נהנית מהחדשנות של ארצות-הברית, דבר המאפשר לה להעניק רווחה גדולה לאזרחיה. בפראפרזה לאסמוגלו, אם השאיפות של סנדרס יתממשו מעמדה המתערער של אמריקה עשוי להידרדר אף יותר מבחינת ההשפעה העולמית, וכלכלת העולם עשויה להתערער.

סנדרס לא ינצח, אבל יש סיבה לדאגה

ברני סנדרס לא ינצח בבחירות האלו, אך אסור להיכנס לשאננות. התחזקות הטרנד הסוציאליסטי העולמי מצריכה תשומת לב רצינית. סנדרס, וגרסתו הבריטית הקיצונית, ג'רמי קורבין (והקנדית: טרודו), הם דוברים כריזמטיים שעלו על הגל של מחאות וול סטריט, והם מנצלים את מצוקותיהם של צעירים רבים אשר נקלעו לתקופה של שינויים מרחיקי לכת בשוק העבודה, הדמוגרפיה והצריכה העולמית. סנדרס זיהה הזדמנות פז, והוא מצליח לשכנע חלק נרחב מהציבור האמריקני שהאשמים במצב חשבון הבנק שלהם הם העשירים בלבד, והפתרון לצרותיהם טמון בתמיכה מצד הממשלה ולא באחריות אישית ועבודה קשה. מטריד שהתופעה הזו מתרחשת בארצות-הברית, מדינה שאמורה להוביל את החירות והליברליזם העולמי.

ולסיום: הקשר הישראלי

אם לא השתכנעתם שיש סיבה לדאגה, מספיק לראות את התשבחות וההלל שמרעיפים פוליטיקאים וגופי תקשורת ישראליים על סנדרס. בערוץ 2 הביאו את דב חנין כדי לפרשן, בדה מרקר מוכנים לסלוח לסנדרס על הכל בגלל שהוא מציע מודל של ממשל שעובד "עבור הציבור" (לטענתם), פוסט בעברית, בפייסבוק הרשמי של סנדרס, גרר 1,500 לייקים ו-600 שיתופים. יומיים לפני כן, פעילה בארגון 'מולד' ותומכת סנדרס פרסמה פוסט ויראלי שקרא לשמאל הישראלי להסתכל טוב טוב על סנדרס ולעשות שיעורי בית. תומכי הכלכלה החופשית וזכויות הקנין בישראל צריכים אפוא להתכונן למציאות החדשה, בה העקרונות שהביאו רווחה וחדשנות לעולם המערבי נמצאים תחת מתקפה מתמדת.