"הבן של שאול": מניפולציה קולנועית מוצלחת

בשנת 2006 יצא למסכים הסרט 'ללא גורל', המתאר את גורלו של נער צעיר מבודפשט הנאסר ונשלח למחנה ריכוז עלום שם. באותה תקופה הסביר אימרה קרטש, חתן פרס נובל לספרות, מדוע כתיבת הסרט הייתה נחוצה לו כל כך. סרטי שואה כדוגמת "רשימת שינדלר", קבע, הם פרשנות מזויפת לשואה, ובלשונו: "שקר גמור". בעיני קרטש "סרטים המתארים את ניצחון האנושיות על השואה הם דבר לא מתקבל, מכיוון שהאנושיות לעולם תאפיל על השואה". על היוצר המבקש להציב את השואה במרכז יצירתו מוטלת החובה להיצמד למבטו של לא יותר מאסיר אחד, ובאמצעות נקודת מבט בודדת זו לתאר את מאבקו בשגרת עבודת הפרך האינסופית.

האויב הגדול של האסיר ב"ללא גורל" היה הזמן הנמתח עד אין קץ, הזמן המכרסם בכוחותיו ההולכים וכלים והמותיר אותו ללא תקווה וללא תכלית. במקום לבסס את עלילת הסרט על מבנה נרטיבי ברור, מהסוג השכיח כל כך בקולנוע האמריקני הפופולרי, שיגר קרטש את גיבורו להתמודד עם רצף מונוטוני ואפיזודי של משימות סיזיפיות. את קהלו הוא שיגר לחוויה קולנועית קלסטרופובית בלתי נשכחת.

בסיפור על השואה, גרס קרטש, אין מקום לקתרזיס מזויף, ולא תיכלל בו אף לא טיפת דבש אחת לקינוח הדם. הדמות המרתקת ביותר, אמר, הייתה ונותרה פיליפ מילר, אסיר הזונדר-קומנדו שתועד בסרט "שואה" של קלוד לאנצמן. כל מה שהקולנוע צריך לעשות הוא לספר את סיפורו, כמו שהוא היה מספר: בלאקוניות, בחומרה, בכבוד. עשר שנים אחרי, הרים את הכפפה יוצר קולנוע בשם לאסלו נמש, גם הוא יליד בודפשט. התוצאה היא הסרט "הבן של שאול" שזכה השבוע בפרס האוסקר לסרט הזר. ה"בן של שאול", סרטו הארוך הראשון של נמש, משמש עבורו גם כסוג של הצהרת כוונות. הסרט הוא כל מה שקרטש, ניצול השואה, חשב שסרט שואה צריך להיות. ולמרות זאת, ואולי דווקא בשל כך, הוא מעורר אי נוחות גדולה.

הישרדות הנפש

במרכז הסרט עומדת דמותו הפיקטיבית של שאול אוסלנדר, אסיר זונדר-קומנדו נמרץ. דמותו עומדת 'במרכז' גם במובן המילולי הפשוט ביותר. לכל אורך הסרט עוקבת המצלמה אחרי מעשיו של שאול ואינה מרפה ממנו לרגע. אנחנו רואים את מה שהוא רואה, ולא רואים את מה שהוא התרגל כבר לא לראות.

בדומה לשאול, אנו מודעים היטב לכך שאנו בשאול תחתיות, אך נמש בוחר במכוון לא להתמקד במציאות החיים החיצונית על פרטיה הגרפיים. בכך הוא חוסך מן הצופה מראות קשים לצפייה, ומרחיק את סרטו מן המחוזות הסנסציוניים שהוא עלול היה להתדרדר אליהם. כתישת הגוף חשובה בעיני נמש הרבה פחות מקריסתה המקבילה של הנפש. בשל כך, הוא בוחר להעניק מקום מצומצם יחסית לשאלות אודות הישרדות פיסית במחנות המוות, ולפנות את מקומן לבחינת הישרדותה שם של התודעה האנושית.

תודעתו המתפוררת של שאול, מסתבר, כבר לא במיטבה, ובשל כך מתקשים חבריו לקבל את הצהרתו כי הילד המוטל ללא רוח חיים בקליניקה הנו בנו יקירו. הם מתקשים אף יותר להבין מדוע מתעקש שאול להביא את הילד לקבורה דתית במחיר חייו (ואולי חייהם). בעולם המתנהל על בסיס חוקיות לא אנושית, אין דבר חריג יותר מגילוי של אנושיות פשוטה. בעולם נטול חמלה, אין דבר תמוה יותר ממעשה של חסד. עיקרה ורובה של עלילת הסרט מוקדשים לתיאור ניסיונותיו הסיזיפיים של שאול להביא את 'בנו' לקבר ישראל ולמצוא רב שיאמר על קברו קדיש. מבין שיטי הסרט ניכר רצון יוצרו להציג גיבור הנאבק על שימורי איי האנושיות האחרונים שנותרו אצלו והמתעקש, בניגוד לרעיו, לא להתייחס אל הגופה כאל "זה" אלא כאל "הוא". גם חיפושיו אחרי רב העשוי לשאת יחד אתו את משא המוות, מוצגת בסרט כגילוי מהוסס של לחלוחית אמונה המסרבת להתאדות במדבר הרשע.

אנטי סרט שואה

אין ספק, "הבן של שאול" הוא סרט מרשים. דחיסותו העלילתית ונכונותו להישיר מבט אל המוות גורמים לנו להשפיל את עינינו בצער עמוק על שפל המדרגה אליה התגלגל המין האנושי. תחושת הקלסטרופוביה שגורם סחרור המצלמה התמידי וסירובו העקרוני של נמש לפתור את השאלות שהסרט עורם אל פתחנו, מחזקים את החוויה הקולנועית שמעניק הסרט ומותירים אותנו בסופו חסרי אוויר.

אבל בדיוק אז, כשנגמר הסרט, משהו מתחיל להתערער. דווקא ההחלטות האומנותיות שקיבל נמש: להישאר צמוד לנקודת מבטה ולעולם הנשקף מבעד לתודעתה המתערערת של דמות פיקטיבית אחת, בריחה כמו מאש מכל מה שמריח כתובנה דידקטית וויתור על כל מסגרת היסטורית קונקרטית – כל אלו גורמים, בסופו של דבר, ל"בן של שאול" להרגיש פחות כמו ניסיון להעניק יד ושם לקרבנות השואה ויותר כמו תרגיל קולנועי מופשט, שנגיעתו אל המציאות ההיסטורית החוץ קולנועית היא רופפת במכוון.

את נמש לא מעניינת הריאליה של ההתרחשות ההיסטורית. נדמה שיותר משהתכוון נמש להעלות מן האוב, באמצעות הקולנוע, את סיפורם של אסירי ה"זונדר-קומאנדו", הוא ביקש להתפלמס עם דרכי הייצוג הקולנועי של השואה בסרטים שקדמו ל"בן של שאול" ולייצר מעין 'אנטי סרט שואה'. בחירותיו הסגנוניות (פריים מרובע, זמן קולנועי החופף ברובו את זמן התרחשות העלילה) מודעות ומודגשות מאד ותכליתן להעיר את תשומת לבו של הצופה כי לפניו ניצב סרט שואה מסוג אחר.

אין ספק כי נכונותם של יוצרים כדוגמת סטיבן ספילברג ("רשימת שינדלר") או רוברטו בניני ("החיים יפים") להתייחס אל השואה כאל חומר גלם ליצירת מלודרמה קולנועית ראוי לכל גנאי, אך גם השימוש בה לטובת יצירת הגיג אבסטרקטי אודות גבולותיה של תפיסת המציאות האנושית אינו מעשה הגון במיוחד. בדיעבד, קשה שלא לחשוב, כי גם נמש הוא מניפולטור לא קטן. גם אצלו הקולנוע עיקר וזיכרון השואה טפל לו. סרטו עלול לשמש הוכחה כי לפעמים ההצהרה המוחצנת על מסירות מוחלטת לאותנטיות היא הזיוף הגדול ביותר. הוכחה לכך כי הדרך לייצוגו הקולנועי של גיהינום עלולה להיות גם היא רצופה כוונות טובות.

"הבן של שאול" (הונגריה), בימוי: לאסלו נמש. תסריט: לאסלו נמש וקלרה רויר. שחקן ראשי: גזא רוהריג. 107 דקות.