געגועים לפמיניזם הישן והטוב

פעם מזמן, לפני שפמיניזם הפך לשאלה של ג'נדר, הסגברה, פאלוצנטריות והגמוניה, הוא היה בעיקר שאלה של חירות ושוויון. התרגום החדש של 'הגנה על זכויות האישה' של מרי וולסטונקרפט בהוצאת שלם, נותן לנו הארה לאותו פמיניזם ותיק, אי שם בשלהי המאה ה-18.

היום נהוג לחלק את הפמיניזם לשלושה גלים: הגל הראשון, הפמיניזם הליברלי, עיקרו במאה ה-19 בארה"ב, אנגליה וצרפת. הוא התמקד בשוויון זכויות פוליטיות לנשים, ובעיקר במתן זכות בחירה לנשים. הגל השני של הפמיניזם, החל בשנות ה-60 של המאה ה-20, כבר זכה לראות במימוש שוויון זכויות חוקי לנשים, והחל לדבר פתאום במונחי שוויון חברתי ולא רק פוליטי. פמיניסטיות מהגל השני ראו עצמן כחלק מתנועה לשחרור האישה, ופעלו כנגד אפליית נשים בספרה הציבורית, כמו גם בספרה הפרטית והמשפחתית. סוגיות כמו הפלות, שימוש באמצעי מניעה ואלימות מינית עלו מעתה לדיון ציבורי נרחב. הפמיניזם של הגל השלישי מכונה על פי רוב 'פמיניזם רדיקלי' והוא למעשה חלק מהתנועה הפוסט-מודרנית הכופרת בהגדרות הזהות החברתיות והאישיות. נשיות, הטרוסקסואליות, אמהות וכד' – כולן תוצאה של הבניות חברתיות וראוי לפתוח אותן מחדש לדיון וביקורת.

וולסטונקרפט קדמה לכל אלה, ופרסמה את ספרה כבר ב-1792. מבחינת התקופה והרעיונות שהביעה היא אמנם שייכת לגל הראשון של הפמיניזם, אך הכתבים שלה הודגשו דווקא על-ידי הפמיניסטיות של הגל השני. ההסבר לכך נעוץ באורח חייה השערורייתי יחסית לתקופה: היא ניהלה אורח חיים מתירני למדי, ואף ילדה את בתה הראשונה מחוץ לנישואין. אלה, לצד רעיונות רדיקליים שהיו לה לגבי מיניות האישה, גרמו להתעלמות הזרם המרכזי של הפמיניזם מוולסטונקרפט לאורך כמאה שנים.

ברם, הרעיונות הפמיניסטיים של וולסטונקרפט נשענים על התפיסה הליברלית הקלאסית; זו שרווחה לפני עלייתם של ג'ון רולס או ברני סנדרס, ואשר הדגישה את השוויון הפורמלי בפני החוק. בני האדם הם יצירי האל, ולכן הם שווים זה לזה ואין לאיש לשעבד את רעהו. הם זכאים כולם להגנה על חייהם, חירותם וקניינם, ובכך מגיע לידי ביטוי השוויון ביניהם. הרעיון הפופולרי כיום של מאבק בפערים לטובת שוויון חברתי, היה זר להוגים הקלאסיים הללו.

את ספרה מתחילה וולסטונקרפט בטענה – שממרחק הזמן נראית לנו מגוחכת – שגם נשים הן בני אדם. וכיוון שהן בני אדם, הרי שהרעיונות הליברליים בדבר שוויון בין בני אנוש, והזכויות הטבעיות לחירות, חיים וקניין, חלות עליהן במידה שווה כמו על גברים. לאחר ששטחה את הטענה המהפכנית הזאת, מוסיפה וולסטונקרפט וטוענת כי אין הבדל מולד ביכולות השכליות בין שני המינים, וכי גברים ונשים מסוגלים לאותם הישגים אינטלקטואליים. כיוון שנוצרו על-ידי האל, בצלמו, נשים הן בעלות תבונה ומסוגלות לאותן יכולות שכליות כמו גברים: "אם מסכימים שלאישה יש נפש בת אלמוות, מן ההכרח שתהיה לה בינה לשכללה" (עמ' 72).

וולסטונקרפט יוצאת נגד התפיסה הרווחת בזמנה – שגובתה גם על-ידי פילוסופים ואנשי חינוך כמו ז'אן ז'אק רוסו – לפיה האישה נוצרה על מנת לשאת חן בעיני הגבר ועליה להיות כפופה לו בכל. תפיסה זאת הולידה מערכת חינוך שהתמקדה בהכשרתן של נשים לשמש רעיות צנועות וכנועות, העוסקות בתפירה, אמנויות ושאר גינונים, ווולסטונקרפט מחתה בחריפות נגד הפרדיגמה הזו. האישה איננה פרפר נאה שנועד לקשט את זרועם של הגברים ולשמש להם שעשוע:

הו, בורא רב חסד של המין האנושי כולו! האמנם בראת בריה כמו האישה היודעת לראות את חכמתך בכל מעשיך, ולהרגיש שאתה ורק אתה נעלה עליה בטבעך – בלי שתהא לה תכלית טובה מזו? הייתכן שהיא תאמין כי נבראה על מנת לציית לגבר – שהוא בריה שווה לה, ונשלח כמותה לעולם ללמוד את המידה הטובה? הייתכן שתסכים שכל עיסוקה יהיה רק לשאת חן בעיניו, לקשט את העולם ותו לא, כשנפשה מסוגלת להתעלות עד אליך? והאם ייתכן שתוכל להסתפק בתלות נרפית בתבונתו של הגבר, כאשר מן הראוי שתעפיל עמו במדרונותיו התלולים של הידע? (עמ' 77).

מטרתה העיקרית של וולסטונקרפט בספרה, שבנוי פחות כמו ספר פילוסופי ויותר כמו ספר פולמוסי, היא לשפר את חינוך האישה, אותו היא רואה כמפתח. כשוולסטונקרפט התבוננה בנשים שסביבה היא ראתה נשים קלות דעת, הממוקדות יתר על המידה בגינונים ובמראה ונעדרות עניין בנושאים אינטלקטואליים או אידאולוגיים. הן היו תלויות וכפופות לגברים בכל. אך וולסטונקרפט ראתה בכך תוצר של חינוך הנשים, ולא מאפיין אופי מהותי שלהן.

מניחים שאין לנשים די כושר שכלי לרכוש את מה שראוי לו להיקרא מידה טובה… אם אמנם הנשים אינן נחיל יצורים שטחיים ובני חלוף, מדוע לגזור עליהן בורות במסווה הכוזב של תמימות? הגברים מתאוננים, ובדין, על האיוולת והגחמות של בנות מיננו, או לחלופין שמים ללעג ולקלס את תשוקותינו העזות ואת חטאינו השפלים. שורו, אשיב להם, הנה תוצאתה הטבעית של הבורות! (עמ' 25).

וולסטונקרפט האמינה כי מסלול חינוכן של נשים הוא הגורם לכך שהן חלשות, אומללות ומשועבדות. מכיוון שהנשים נבראו, הרי שהן נבראו בצלם אלוהים (ולא מן השטן…), ולכן הן בהכרח בעלות תבונה ומוטלת עליהן החובה לטפח את תבונתן זו. כבת תקופת הנאורות היא האמינה שכל אדם יכול לסגל לעצמו את המידה הטובה אם יפעיל את תבונתו. אך נשים מחונכות לבורות, אינן מטפחות את הכישורים השכליים שקיימים בהן, וחיות חיים חסרי דעת ולכן חסרי מידה טובה. כיוון שהן מחונכות לעסוק בהבלים ובבטלה הן מזניחות הן את גופן, הן את נפשן והן את יכולתן לנהל את חייהן, ואין תימא שהן תלויות בגברים. אבל אין זאת גזירת גורל ואסור לומר נואש: אם נשים תזכנה לחינוך אחר, הרי שתוכלנה להיות אזרחיות תבוניות ומועילות לחברה כמו הגברים. ולכל הפחות תהיינה עצמאיות ולא כלואות בנישואי תועלת.

וולסטונקרפט אינה מדברת על החינוך במובן הפורמלי הצר שלו, אלא דווקא על הדברים הנלמדים מתוך חיקוי החברה והמודלים הנשיים שהסביבה מציבה לילדות ונערות. אגב כך היא מציגה רעיון מאוד פוסט-מודרני של הבניה חברתית:

אך טבעי הוא שילדה אשר נגזר עליה לשבת שעות ולהקשיב לשיחה הבטלה של אומנות רופסות, או לצפות באמה המתפרכסת, תשתדל להצטרף לשיחה; ואם תחקה את אמה או דודותיה ותשתעשע בקישוט בובתה הדוממת, כפי שעושות הן בהלבישן אותה – תינוקת תמה ומסכנה! – גם זו, בלי ספק, תוצאה טבעית ביותר. כי גם לגברים מוכשרים ביותר יש רק לעיתים נדירות די כוח להתעלות על סביבתם (עמ' 49).

בין וולסטונקרפט לפמיניסטיות של היום

אבל, וזהו אבל גדול, כאן נחלקת וולסטונקרפט מהפמיניסטיות הרדיקליות, ובהכללה כאן נחלק הפמיניזם הליברלי מהפמיניזם הרדיקלי; וולסטונקרפט מטילה שיפוט מוסרי על הנשים בנות דורה, בעוד פמיניסטיות רדיקליות מסרבות לעשות זאת. על פי וולסטונקרפט, העובדה ששורשן של ההתנהגויות הנשיות הבזויות והנחותות טמון בהשפעה הסביבתית, לא הופכת אותן לפחות בזויות ונחותות. היא שופטת את הנשים בנות זמנה בחומרה רבה, ולא מוכנה להקל עימן את הדין. כך לדוגמא "במתכונתה הנוכחית של החברה, העונג הוא תכלית חייה של אישה. וכל עוד זה המצב, אי אפשר לצפות לגדולות ונצורות מבריות חלושות כגון אלו" (עמ' 63).

וולסטונקרפט מעלה רעיונות מודרניים באופן מפתיע, אבל אצלה לא נמצא הגנה אוטומטית על בנות מינה. אחת הרעות החולות של הפמיניזם בן ימינו היא הסרת האחריות המוחלטת מנשים. הן הובנו חברתית על-ידי גברים, עברו הסגברה אגרסיבית, ולכן לא ניתן להטיל עליהן שמץ שיפוטיות או ביקורת. הרעיונות הללו זרים לווסלטונקרפט, שהאמינה ברוח האדם והיתה אחרי הכל מודרנית ולא פוסט-מודרנית. פמיניסטיות רדיקליות של היום יראו בדבריה יותר משמץ מיזוגניה.

זאת ועוד. המוטיבציה של וולסטונקרפט אינה רק לשחרר את הנשים מדיכוי, אלא להיטיב עם כלל החברה. "בבואי לטעון למען זכויות האישה", אומרת וולסטונקרפט, "אבסס את הטיעון המרכזי שלי על עיקרון פשוט, והוא שאם אין מכשירים אותה באמצעות החינוך להיות בת לוויה לגבר, היא מעכבת את התפשטותם של הידע ושל המוסר. שהרי על מנת שהאמת תוכל להשפיע על הנוהג הרווח, עליה להיות משותפת לכל" (עמ' 4).

הזנחת חינוכה של האישה והעדר העניין האינטלקטואלי בחייה פוגעים קודם כל בה עצמה, אך גם החברה בכללה מפסידה. וולסטונקרפט מגלה כאן "סולידריות בין מינית"; היא דואגת גם לרווחתם של הגברים. אם נשים תתחלנה לרכוש ידע ולהפעיל את תבונתן, הן תהפוכנה לבני אנוש במובן הגבוה יותר, וגם לאזרחיות, רעיות ואימהות טובות יותר. "שהאישה תוצב במעמד שממנו תוכל לפעול להנחלתם של אותם עקרונות מהוללים שהם כל מהותה של המוסריות, תחת שתעכב אותם" (עמ' 3).

יתר על כן, מדובר בשאלה מוסרית: לטענתה ככל שנשים תרכושנה יותר תבונה כך הן תהיינה מסורות יותר לחובותיהן. אם הן לא מבינות את חובתן, אם קיום החובה אינו מבוסס על הכרה מוסרית, אזי לא ניתן לגרום להן לקיימה אלא רק בכוחה של הפעלת סמכות. "הבורות היא בסיס רעוע למידה הטובה" (עמ' 72). נשים הנותרות בבערות ושאין מצופה מהן פיתוח אינטלקטואלי והכרה מוסרית הבאה בעקבותיו, הופכות קלות דעת, מניפולטיביות ואף אכזריות.

זוהי עוד נקודה בה ניתן לראות את ההבדלים העמוקים בין ווללסטונקרפט לפמיניזם הרדיקלי של ימינו. וולסטונקרפט שואפת לשחרר נשים משעבוד ודיכוי כדי לחזק ולקיים את המוסדות החברתיים, ובמיוחד את מוסד המשפחה. נשים חופשיות, עצמאיות, בעלות תבונה ומוסריות תחנכנה את ילדיהן באותו האופן. היא ראתה בחינוך הילדים חובה נשית מובהקת, והקריאה שלה לשחרור וחינוך לנשים נבעה בין היתר גם מרצונה לחזק את יכולתן של נשים לאימהות טובה ולחינוך אזרחים מועילים לחברה.

הפמיניסטיות הרדיקליות של היום רואות במוסדות החברתיים את הכלים המרכזיים לדיכוי נשים. הרדיקליזם הנוכחי שואף 'לשחרר' נשים מדיכוי במובן הכי רחב של המילה – גם ממה שהן קוראות לו "דיכוי פנימי", היינו הפנמה של תפיסות חברתיות. לשיטת הפמיניסטיות הרדיקליות, נשים רבות באמת מאמינות שהן צריכות להיות אמהות לפני הכל, או שיש להן מהות נשית  ייחודית, ואז צריך לשחרר אותן גם מעצמן. אחרת הן יוותרו שבויות בתודעה כוזבת. הדרך לשחרור עוברת בפירוק כל המוסדות החברתיים המקדמים ומנציחים את תודעתן הכוזבת של הנשים. גם מוסד המשפחה.

וולסטונקרפט אמנם חיה חיים לא קונבנציונליים וראתה בנישואין מוסד מדכא ומשעבד, אך היא לא ראתה עניין בפירוק המשפחה או בשלילת האימהות. היא גם לא ביטלה את אפשרות קיומה של מהות נשית מיוחדת. הטענה שלה היתה כי גם אם ישנה מהות מיוחדת כזאת, הרי שלא ניתן לגלותה כל עוד האישה כנועה ומדוכאת. הדרך שהתוותה לשחרור הנשים היא דרך ליברלית קלאסית של שכנוע וחינוך, ולא דרך של פירוק ושבירה.