אונר"א – סיוע הומניטרי לטרור

דמיינו שבוקר אחד אתם לוקחים את ילדכם לבית הספר היסודי, ומגלים שהמורה לחשבון עומדת באמצע מגרש הכדורסל ליד מה שנראה כמו משגר טילים מאולתר וסופרת לאחור לקראת השיגור. לאחר שאתם שואלים אותה לפשר הדבר, המורה מסבירה שהיא משגרת טילים על העיר השכנה כדי לשחרר את אדמת פלסטין הכבושה. סביר להניח שפעילות כזו היא בלתי מתקבלת בעיניכם, אפילו בעידן 'הלמידה המשמעותית', ולכן תתלוננו למנהל. אם הוא לא יפעל לשינוי המצב תדברו עם העירייה, עם משרד החינוך, המשטרה, הממשלה ואולי אפילו עם ארגוני זכויות אדם. הרי לא יעלה על הדעת לעשות שימוש בחצר בית הספר למטרות מלחמתיות, נכון? גם לא יעלה על הדעת להפוך מוסד חינוכי למטרה צבאית תוך סיכון חייהם של התלמידים.

אבל ברצועת עזה הדבר בהחלט עולה על הדעת, ואפילו קרה יותר מפעם אחת במהלך מבצע 'צוק איתן'. היכן? בבתי הספר שמפעילה אונר"א, סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם. כן, האו"ם. אותו ארגון שמגלה רגישות גבוהה לזכויות אדם ולהפרות החוק הבינלאומי במקרה שניתן להאשים בהן את ישראל.

איך זה קרה?

סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם נוסדה בשנת 1950 כדי להעניק סיוע הומניטרי לפליטים הערבים שאיבדו את בתיהם במהלך מלחמת העצמאות. באותה תקופה הוקמה סוכנות או"ם נוספת, נציבות האו"ם לפליטים, שתפקידה לדאוג באופן כללי לאנשים שאיבדו את בתיהם כתוצאה מסכסוכים המתרחשים בעולם. שתי סוכנויות, אחת לכל העולם ואחת לפלסטינים המסכנים.

לכאורה, כל העניין שייך לשיעור היסטוריה. הרי מי שהפך להיות פליט במהלך מלחמת העצמאות צריך היום להיות בן לפחות 68, ומי שהחזיק בבעלותו בית או נכסים כנראה כבר מת בשיבה טובה. אלא שבניגוד לנציבות האו"ם לפליטים, שעשתה ועדיין עושה כל מאמץ לשקם את הפליטים ברחבי העולם, ליישב אותם מחדש או להשיב אותם לבתיהם עם תום הקרבות, סוכנות הסעד והתעסוקה המוקדשת לפלסטינים, מוכוונת למטרה אחת בלבד: הגשמת זכות השיבה של הפליטים הערבים לתחומי מדינת ישראל.

נושא 'זכות השיבה' כבר נידון בעבר, ובניגוד לעמדתה של אונר"א לא קיימת זכות כזו במשפט הבינלאומי. אפילו לגבי הגדרת המילה 'פליט' יש לאונר"א עמדה מקורית: בעוד שאצל הנציבות המטפלת בפליטים מכל העולם 'פליט' הוא "מי שנמצא מחוץ לארץ אזרחותו… בגלל פחד מבוסס להיות נרדף…", הרי שאצל סוכנות הסעד והתעסוקה פליט הוא "אנשים ובני משפחותיהם שחיו בפלסטינה המנדטורית בין יוני 1946 למאי 1948, ואיבדו הן את ביתם והן את מטה לחמם כתוצאה מהמלחמה בין ארצות ערב לישראל".

שימו לב למלים 'ובני משפחותיהם'. בגלל התוספת הקטנה הזאת 'פליטים' הם גם ילדי הפליטים, נכדיהם, ניניהם וכל מי שהתחתן איתם. מסיבה זו, לא רק שבעיית פליטי 48' לא נעלמה, אלא שהיום רשומים אצל הסוכנות לא פחות מחמישה מיליון פליטים וחצי, המתגוררים ביו"ש, רצועת עזה, לבנון, סוריה וירדן. כמיליון וחצי מתוכם בשכונות מגורים ותיקות המכונות בטעות 'מחנות פליטים'. חלקם נולדו בירדן, גרים בירדן ומחזיקים באזרחות ירדנית אך עדיין נחשבים 'פליטים'. מכיון שאונר"א מנהלת רישום אך ורק במדינות שהוזכרו, אלו שעזבו והיגרו לאירופה או אמריקה אינם נכללים בספירה זו, ויש המעריכים את מספרם בכמה מיליונים נוספים.

הסוכנות עצמה, צמחה והפכה להיות אימפריה של ממש המפעילה למעלה מ-600 בתי ספר, בתי חולים ושירותי רווחה במחנות הפליטים, ומעסיקה קרוב ל-30 אלף עובדים, רובם 'פליטים' בעצמם. המימון למדינת הרווחה הלא רשמית הזו עומד על למעלה ממיליארד דולר לשנה, ומגיע בעיקר מהמדינות הבאות: 294 מיליון דולר מארצות-הברית, 216 מיליון מהנציבות האירופית, 151 מיליון מסעודיה, 93 מיליון מבריטניה, 54 מיליון משבדיה, 53 מיליון מגרמניה, 34 מיליון מנורווגיה ו-28 מיליון מיפן, כך על פי נתוני 2013.

כיצד מתנהלת סוכנות סיוע ל'פליטים' שעובדיה הם הפליטים עצמם? לא טוב: רבים מהעובדים הם אנשי חמאס. מזכ"ל אונר"א לשעבר, פטר הנסן (Peter Hansen), מודע לעניין ואינו רואה בכך בעיה מיוחדת: "אני בטוח שיש חברי חמאס בין העובדים מקבלי המשכורת של אונר"א ואני לא רואה בזה פשע. מכיוון שהחמאס הוא ארגון פוליטי, לא כל חבר בארגון הוא בהכרח לוחם. אנחנו לא מבצעים סינון פוליטי ומונעים קבלת עובדים בעלי דעות כאלה או אחרות".

והתוצאות בהתאם. בתי הספר של אונר"א הממומנים על-ידי ארצות-הברית ומדינות אירופה, מחנכים את הילדים על פי פילוסופית החיים (או המוות) החמאסניקית: לישראל אין זכות קיום, יש לנהל נגדה מאבק אלים, ומומלץ מאוד להפוך לשאהיד. כך כתוב בספרי הלימוד וכך גם מלמדים המורים, כפי שניתן לראות בסרט דוקומנטרי קצר שנעשה על מערכת החינוך הלא חינוכית שבה לומדים ילדי רצועת עזה.

מצב כזה כשלעצמו הוא סיבה מספקת לדאגה, אלא שבשנים האחרונות התעוררה בעיה גדולה יותר: עובדים של סוכנות האו"ם, בידיעת או בהעלמת עין מצד הממונים עליהם, מסייעים לחמאס בפעולותיו הלא חוקיות. במהלך מבצע 'צוק איתן' התחבאו לוחמי חמאס במתקנים של אונר"א, אחסנו בהם טילים ואף ירו על ערים ישראליות. בתמונות ששוחררו לעיתונות על-ידי דובר צה"ל, רואים כיצד החמאס שיגר טילים ליד ומתוך מתקנים השייכים לאונר"א. במקרה זה, מרפאה.

אכן, עובדי ארגון האומות המאוחדות, שאנשיו ושלוחותיו מגלים רגישות גבוהה למוסר מלחמה בימים כתיקונם, מאפשרים לאנשי החמאס לשגר טילים מבתי ספר ובכך לבצע פשע מלחמה כפול: מחד גיסא הם יורים ללא אבחנה על מטרות אזרחיות בשטח ישראל, ומאידך גיסא הם מסכנים את חיי התלמידים בכך שהם הופכים את בתי הספר ברצועת עזה למטרות לגיטימיות שעלולות להיות מופצצות על-ידי ישראל. במקרה שישראל בוחרת להשיב אש לעבר מקורות הירי, סלולה הדרך לגינוי בינלאומי על כך שצה"ל רוצח תלמידים.

מה ניתן לעשות?

אפשר לכעוס, אפשר להרגיש מתוסכלים, אבל אסור להסתפק בכך. נייר מדיניות שפורסם לאחרונה על-ידי פורום קהלת, מציע שורה של צעדים משפטיים ודיפלומטיים שניתן לנקוט כדי להתמודד עם פעולותיה של אונר"א.

פשעי מלחמה וסיוע לארגוני טרור אסורים על פי חוק ברוב המדינות, ואם עובדי או"ם עברו על החוק ניתן לכאורה לפעול נגדם משפטית. אלא שהאמנה בעניין הזכויות והחסינויות של האו"ם מ-1946, עליה חתומות 162 מדינות, קובעת כך: "האו"ם, רכושו ונכסיו, בכל מקום שבו הם נמצאים ובלי התחשבות במי שמחזיק בהם בפועל, ייהנו מחסינות מכל סוג של הליך שיפוטי אלא במידה שהארגון ויתר על החסינות במפורש בהקשר המסוים…". קשה להאמין אבל כך קובעת פסקה II בסעיף 2 שלה. מקימי האו"ם חשבו שאם הארגון אינו משויך למדינה כלשהי, בוודאי אנשיו ינהגו ללא משוא פנים למען קידום השלום והרווחה של כל בני האדם באשר הם.

חסינותם של עובדי האו"ם הועילה להם לא אחת. בשנת 2011 חיילי או"ם בהאיטי גרמו ברשלנותם למגיפת כולרה שהביאה למותם של למעלה מ-8,000 בני אדם. הנפגעים ובני משפחותיהם ניסו לתבוע את האו"ם בבית משפט אמריקני ונזרקו מכל המדרגות, אחרי שהשופט הסביר להם שהאו"ם נהנה מחסינות מפני תביעות משפטיות. חבל שתושבי האיטי לא נהנים מחסינות דומה מפני כולרה. במספר מקרים, חיילי או"ם ברפובליקה המרכז אפריקנית ובמדינות אחרות הואשמו באונס נשים מקומיות ואף ילדים – האשמה שלא זכתה לבירור משפטי מאותה סיבה. האו"ם נהנה מחסינות משפטית.

למרות זאת, ניתן וכדאי לדרוש ממזכ"ל האו"ם להפעיל את סמכותו ולהסיר את החסינות במקרה של עובדי אונר"א. אם יסרב, ניתן לדרוש ממנו לקיים את סעיף 29 של אותה אמנה, ולאפשר תביעת פיצויים כנגד אונר"א שבה תידרש הסוכנות לשלם עבור הנזק שגרמו עובדיה לאזרחים ישראלים שטילים נפלו על בתיהם. ישנם תקדימים משפטיים לפיהם חסינותם של עובדי ארגון בינלאומי נותרת בתוקף רק כל עוד הארגון מאפשר לתקן נזקים ועוולות שגרמו אותם עובדים. כדאי להזכיר למזכ"ל האו"ם את אותם תקדימים ואולי לגייס למאבק מדינות נוספות שאזרחיהן נפגעו מאנשי או"ם שניצלו את חסינותם לרעה. אפשר גם לטעון שהחסינות שניתנה לעובדי אונר"א תקפה רק ביחס לפעולות הנעשות במסגרת תפקידם וכחלק ממילוי המנדט של אונר"א, כפי שהוגדר בהחלטה 302 של העצרת הכללית שנתקבלה בדצמבר 1949. ההחלטה מגדירה לאונר"א תפקידים רבים, אך שיגור טילים על ערי ישראל וסיוע לחמאס אינם מוזכרים בה.

החלטה נוספת של האו"ם שאפשר להזכיר היא החלטת מועצת הביטחון 1373 משנת 2001, שנתקבלה בימים שלאחר פיגועי ה-11 בספטמבר. ההחלטה קובעת שכל המדינות החברות באו"ם:

א) ימנעו מלסייע בכל דרך שהיא לישויות או אנשים המעורבים בפעולות טרור, בכלל זה באמצעות הפרעה לגיוס פעילים לארגוני טרור ומניעת אספקת נשק לטרוריסטים…;

ג) שלא להעניק מחסה לאלו שמממנים, מתכננים, תומכים או מבצעים פעולות טרור ואף לא למי שנותנים להם מחסה;

ד) למנוע מאלו שמממנים, מתכננים, מאפשרים או מבצעים פעולות טרור מלהשתמש בשטחים שבשליטתם למטרות אלו כנגד מדינות אחרות או אזרחיהן.

פעולותיהם הנפשעות של עובדי אונר"א פוגעות בנייטרליות ובאמינות של האו"ם ועלולות לחבל ביכולתו למלא את תפקידו בעתיד בסכסוכים אחרים. אמנם, הקורא העברי אינו רגיש לתדמיתו של האו"ם וכנראה בלתי אפשרי לגרום לישראלי להתאכזב מהארגון, שכבר שחק את אמינותו בישראל, אבל אירופאים ואמריקנים רבים חושבים אחרת. הם אולי תמימים, אבל הם גם בוחרים באותם חברי קונגרס וחברי פרלמנט שמצביעים כל שנה בעד חידוש הסיוע הכספי לאונר"א.

כאשר אונר"א חורגת מהמנדט שניתן לה באופן שפוגע גם בישראל וגם ב'פליטים' עצמם, כאשר היא משתפת פעולה עם ארגוני טרור, מפעילה מערכת חינוך שמחנכת לאלימות רצחנית, מספקת מחסנים לכלי נשק של החמאס ומאפשרת ירי על מטרות אזרחיות מתוך מתקניה, יש לישראל הזדמנות לצאת למתקפה דיפלומטית ומשפטית ולדרוש בדיקה מעמיקה של הסוכנות ופעולותיה. במקביל, אפשר לפעול בקרב חברי פרלמנט וקונגרס שאינם מחזיקים באידאולוגיה חמאסית ולצייד אותם במידע לגבי הפעולות שנעשות ברצועת עזה במימון מלא של משלמי המיסים בארצות-הברית ובמערב אירופה. אם אנחנו לא נספר להם על המתרחש, סביר להניח שהפלסטינים או אמצעי התקשורת לא יעשו זאת בשבילנו.